הרצח המזעזע של קצין ואזרח ביום שישי שעבר בידי פורעים ערבים העלה אל פני השטח גל עכור ובלתי-נתפס של שנאה יוקדת כלפי יהודים המיישבים את חבלי ארצנו. אי-אפשר להבין איך יהודים מתייצבים לצד המרצחים ושופכים קיתונות של רפש כלפי אחיהם. ואם נדמה היה שזו תופעה שולית וחריגה, הרי ההצטברות של הביטויים האלה מעידה כי יש כאן בעיה קשה מאוד.

קבוצות מסוימות, המחשיבות את עצמן אליטה תרבותית (אבוי לאותה תרבות), מטפחות זה שנים שנאה למתנחלים. מציירים את תושבי יהודה ושומרון באור שלילי ומפלצתי. הופכים תופעות שוליות ל'אלימות המתנחלים', ומנהלים קמפיין השחרה בעולם כולו כלפי יהודים, אנשים, נשים וילדים, המתמודדים יום-יום עם יידוי אבנים בצירים ועם ניסיונות פיגוע בלתי-פוסקים.

טכניקות השחרה

גם החרדים זוכים לאותה רמת שנאה ולאותן טכניקות השחרה. אין כאן שום ניסיון לנהל דיון או ויכוח, אלא ליבוי מכוּון של עוינות וסלידה. הדברים נעשים בכל הכלים – התבטאויות של פוליטיקאים, כתבות בתקשורת, מערכונים בתכניות סאטירה, הצגות, סרטים.

ואלה אותם אנשים שרואים עצמם אוהבי אדם, מלאי 'כבוד לאחר', רגישים מאוד להבדלים התרבותיים השונים של הזולת – בתנאי שהוא ערבי או מסתנן. אבל אם הוא יהודי שלומד תורה ומקיים מצוות או מיישב את חבלי ארץ ישראל – כל הערכים הנעלים האלה מתפוגגים כלא היו.

והדבר בא לידי ביטוי גם בהתייחסות לארץ ישראל עצמה. לאורך הדורות המושג 'ארץ ישראל' היה משאת נפש, ערגה ותפילות. יהודים עשו מאמצים כבירים לבוא אליה, לנשק את עפרה, לנשום את אווירהּ. זקנים היטלטלו בדרכים שבועות וחודשים, כדי לזכות לסיים את חייהם בארץ ישראל ולהיטמן באדמתה הקדושה.

הקשיבו השבת לקריאת התורה ותשמעו שיר הלל לארץ ישראל: "כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם, עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ... אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת".

איפה אהבת הארץ

חז"ל מרבים לדבר על מעלתה של הארץ, 'פלטרין של מלך', שהקב"ה בחר בה מכל הארצות כדי לתיתה לעם שבחר בו מכל העמים. זו "אֶרֶץ אֲשֶׁר... תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹוקֶיךָ בָּהּ, מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה".

אבל בעיני אותם חוגים 'ארץ ישראל' נהפכה ל'אדמה', ובמקום לחוש אהבה אליה הם בזים לה ומכנים את אוהבי הארץ באוסף כינויי גנאי. גם כשהם מחרפים את נפשם למען הגנת העם והארץ, במסירת נפש בלתי-רגילה, הללו הופכים גם את ההקרבה המופלאה הזאת לשלילית, כאילו הם מבכרים את המוות מהחיים.

קשה לראות איך אפשר לרפא את השנאה החולנית הזאת, אבל לפחות שלא יעזו להצטייר כמי ששואפים להביא בשורה של אחדות וקירוב לבבות. חז"ל כבר קבעו ש"כל הפוסל במומו פוסל". מוטב שיביטו קצת במראה, יעשו חשבון נפש ויפנימו שאנחנו קודם כול עם אחד.

ארץ ישראל. משאת נפש, ערגה ותפילות (ציור: ברוך נחשון)