את הפסוק (משלי א,ח) "ואל תיטוש תורת אימך" פירשו חז"ל שהכוונה היא למנהג שנהגו בו ישראל (אימך-אומתך), שתורה הוא ויש לשומרו. וכן מצינו בתלמוד הירושלמי עיסוק באריכות במנהגי-ישראל שונים והחובה לשומרם.

מכאן הביטוי הרווח (גם בפוסקים) "מנהג ישראל - תורה היא". אחת הסיבות הפשוטות לכך היא העובדה, שמסגרת המנהגים שומרת על המצוות וההלכות הבסיסיות, וככל שיזלזל אדם בהם - חזקה עליו שיזלזל בסופו של דבר גם בהלכה ממש.

מכיוון שכך, עמלו גדולי ישראל בכל הדורות והשתדלו למצוא סמך (ולפחות זכות) למנהגים שנהגו בקהילות ישראל. במקביל, שללו הפוסקים 'מנהגים' בלתי-מוסמכים, שאין להם מקור נאמן.

ובענייננו: נוסחים אלה נכתבו במקורם כחרוזים לקישוט ותו-לא. גם אין בהם פנייה לקב"ה (כמו בברכת המזון: "הרחמן הוא ישלח ברכה מרובה בבית זה"). גם באוספי הקמעות היהודיים לא נמצא נוסח דומה. נוסחים דומים במידת מה, מסוגים שונים ומשונים, נפוצים בין הגויים בארה"ב. מכאן שאין לראות זאת כחלק מ'מנהג ישראל'.

במקום 'ברכה' בדויה, עדיף לדאוג לברכה האמיתית - לקביעת מזוזות בכל פתח והידור בכשרותן, ולספרי-קודש וקופות צדקה בבית, ולהשתמש בהם לעיתים קרובות. אגב, הביטוי 'ברכת הבית' מופיע בתלמוד (כתובות קג,א): "ברכת הבית - ברובה", ופירש רש"י: "מזל דרבים - עדיף". כלומר, כל נפש נוספת מוסיפה ברכה בבית.