חז"ל גזרו שלא לבצע שום טיפול רפואי בשבת וביום-טוב, אלא במקרים המפורטים להלן, גזירה שמא ישחק סממנים לרפואה ויעבור על מלאכת 'טוחן', שהיא אחת מל"ט המלאכות האסורות בשבת מן התורה.

ככלל, יש לחלק את הנזקקים לטיפול רפואי בשבת לשלושה סוגים:

א) פיקוח-נפש: בסכנה או בספק סכנה, חובה לחלל את השבת ולבצע את כל הדרוש להצלת חיים, והזריז הרי זה משובח. קביעת הסכנה תיעשה על-ידי רופא, חוץ ממקרים שסכנתם ידועה על-פי ההלכה או הרפואה, כגון חום גבוה, שטרם נקבעה סיבתו, המלווה בהרגשה רעה; שטף דם פנימי; חשש לשבר פתוח בעצמות הארוכות, וכל-שכן בגולגולת או בעמוד השדרה, או כל שבר בפנים הגוף; נשיכת בעל-חיים שיש בה חשש לסכנה, ואפילו שריטת חתול; הרעלה מבליעת חומר רעיל; איבוד הכרה, הלם או חשש להלם ועוד.

ב) חולה שאין בו סכנה: מי שנפל למשכב מחמת חוליו, וכן הסובל מדלקת עיניים, מסוכרת, מדלקת פרקים, או ממחלת לב - ללא סכנת נפשות. יש לטפל בו ככל הנחוץ על-ידי נכרי. יהודי רשאי לעשות, לדעת פוסקים רבים, רק מלאכות שאיסורן מדרבנן. אסור להשתמש ברכב, לבצע צילומים, גבס וכיו"ב. המצטער הרבה מחוסר שינה, מותר לקחת גלולות שינה.

ג) מיחושים - מקצת חולי: כאב שיניים, כאב גרון, או כאב ראש קל, נזלת ושיעול. אסור לקחת שום תרופה, אבל מותר לאכול מאכל בריאים שעשוי לרפא, בצורת האכילה הרגילה שלו (כגון דבש לכאב גרון, ברנדי לכאב-שיניים וגמיעת ביצה חיה לצרידות).