אלמנות ויתומים אין להם מי שיטען עבורם כמו שהיה אביהם אמור לעשות בעודו בחיים, על-כן נעשה בית-דין "אביהם של יתומים", ומחובתו למצוא אדם נאמן וטוב-לב שיטפל בהם ובנכסיהם. אדם זה (וכל מי שמתעסק עמהם) הנאמן לטובתם, חייב לראות את צד הזכות שלהם בכל עניין כאילו יש מולו מי שטוען כל הזמן לזכותם.

חייב אדם להיזהר ביתומים (הן ביתום מאב והן ביתום מאם) ובאלמנות, אפילו אם הם עשירים גדולים, מפני שנפשם שפלה מאוד. האחראי להם - לא ידבר אליהם אלא דברים רכים, ולא ינהוג בהם אלא מנהג כבוד. ולא יכאיב את גופם בעבודה קשה ולא את ליבם בדברים, ויחוס על ממונם יותר מאשר על ממונו-שלו.

כל המכעיס אותם, או הכאיב ליבם, או רדה בהם, או איבד ממונם – הרי זה עובר בלא-תעשה, שנאמר (בפרשתנו כב,כא): "כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אותו... שמוע אשמע צעקתו...". וכל-שכן הנוקט כלפיהם באלימות פיזית או מילולית.

וכל זה כשציער אותם לצורך עצמו, אבל אם ציערם רבם כדי ללמדם תורה או אומנות, או כדי להוליכם בדרך ישרה – הרי זה מותר. ואף-על-פי-כן לא ינהג בהם כבכל אדם, אלא ביתר-עדינות, וינהלם בנחת וברחמים גדולים.

המדובר הן ביתום מאב והן ביתום מאם. דיני יתום חלים עד שלא יהיה היתום זקוק עוד להישען על עזרת אדם כלשהו, אלא יעשה בעצמו את כל הדרוש לו כשאר המבוגרים.

מקורות: רמב"ם הל' דעות פ"ו ה"י. ספר החינוך מצוה סה. שו"ע אדה"ז או"ח סי' קנו ס"ט.