מדבר סיני, השמש קופחת על הראש, עם ישראל נודד בעצלתיים עם משה רבנו, והנה - מחאה חברתית. מה הפעם? טענות על אפליה, קיפוח, ודרישה בסיסית לשוויון זכויות. "למה ניגרע?" - זה הסלוגן שמלווה את הקבוצה.

ובכן, אם נוותר על הנופך הדרמטי, נגלה שמדובר כאן בתביעה שהוגשה למשה רבנו על-ידי חבורת יהודים, שנמנע מהם לחגוג את הפסח עם שאר העם. הסיבה: הם טיפלו בהבאת מתים לקבורה, והמגע במת טימא אותם. את הפסח מותרים לאכול טהורים בלבד. "למה ניגרע?", הם אמרו למשה רבנו:

 וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא:

  וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן יְ־הֹוָ־ה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

ענה ה' למשה רבנו שיחגגו בחודש הבא, החודש השני, בתאריך י"ד אייר. זהו, אפוא, פסח שני. מועד ב' למי שהחמיצו בפעם הקודמת. חגם של המאחרים והמפספסים. אל דאגה, אנו אומרים להם, יש עוד צ'אנס. הנה, מגיע פסח שני.

הנה הסבר פנימי שמציעה לכך תורת החסידות:

לשנות את התורה?

אדם שאיחר רכבת, יכול רק להצטער ולהתמרמר - הרכבת כבר איננה. הרבה דברים בחיים תלויים בתנאים של זמן ומקום, ואם לא עומדים בהם - הם פשוט אבודים. כך גם בתורה יש דברים שתלויים בתנאי זמן ומקום: יש זמנים לקריאת-שמע, לתפילות, לקיום מצוות שונות וכדומה. מי שלא קיים מצווה במועדה - הפסיד אותה.

לאור זאת מתבקש הסבר על סיפור שמופיע בתורה בעניין 'פסח-שני'. כידוע, קבעה התורה זמן מיוחד להקרבת קרבן-הפסח - י"ד בניסן - וגם הגבילה את אפשרות ההקרבה לאנשים טהורים בלבד. והנה, היו אנשים שבערב-פסח לא היו טהורים ולא יכלו להקריב את הפסח, ובאו אל משה רבינו בתביעה: "למה ניגרע!". בעקבות זאת נתן הקב"ה את עניין 'פסח-שני', שמאפשר להקריב את הפסח גם חודש מאוחר יותר - בי"ד באייר.

דבר זה דורש ביאור: אם היה בתורה, במקורה, הדבר הזה ששמו 'פסח-שני' - למה לא הודיע על כך הקב"ה למשה מלכתחילה; ואם לא היה בתורה דבר כזה - איך ייתכן שבני-אדם, בטענותיהם ובתביעותיהם, יגרמו לתורה להשתנות?! וכפי ששואל זאת ה'אור-החיים': "ומה רצו, ליתן להם תורה חדשה?!".

תורת החסידות מסבירה סוגיה זו על-פי מאמר חז"ל על הפסוק "טוב וישר ה', על כן יורה חטאים בדרך": "שאלו לחכמה: חוטא מהו עונשו? אמרה להם: חטאים תרדוף רעה. שאלו לנבואה: חוטא מהו עונשו? אמרה להם: הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה: חוטא מהו עונשו? אמרה להם: יביא אשם ויתכפר לו. שאלו לקב"ה: חוטא מהו עונשו? אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו". אנו רואים איפוא, כי נושא התשובה אינו קיים לא מצד החכמה, לא מצד הנבואה, אף לא מצד התורה, אלא רק מצד הקב"ה בכבודו ובעצמו.

התורה מבטאת את הדרך הישרה והמסודרת שבה צריך האדם לצעוד. היא קובעת מה עליו לעשות, מתי ואיך - וכך צריך יהודי לחיות ולהתנהג. ברגע שיהודי סוטה מהדרך הסלולה שהתורה פורשת לפניו, בכך הוא יוצא מתחומה; אין לתורה עוד מה לומר לו. מבחינתה, הוא כאדם שאיחר את הרכבת, שאין לה עוד שום קשר עמו לגבי נסיעה זו. על כן אין בתורה, מצד עצמה, עניין כמו 'פסח-שני': היא אינה מכירה דברים כאלה; היא קובעת כי יש להקריב את הפסח דווקא ב'פסח-ראשון', ואין ברירה נוספת.

מגיעים אל הבורא בעצמו

אלא שכאן קרה משהו. באו יהודים, שאמנם ידעו את הדין שעל-פי התורה אין הם רשאים להקריב את הפסח, אך הם לא יכלו להשלים עם זאת. הם לא יכלו לשאת את המחשבה, שדבר כה גדול כמו קרבן-פסח יחסר להם. תביעתם לא היתה מחאה, אלא זעקה פנימית שנובעת מכאב עמוק. הם אכן רצו שתינתן להם 'תורה חדשה' - שהקב"ה יסדר עבורם דרך של תשובה ותיקון.

כאן נתגלה כוחה העצום של התשובה, שמגיעה אל הקב"ה עצמו, למעלה מהסדר הקבוע של התורה. נכון אמנם שעל-פי התורה כשלעצמה "עבר זמנו, בטל קרבנו", אך מצד הקב"ה ניתנת הדרך של התשובה, שמאפשרת לתקן את הפגמים. זו דרך שאינה על-פי הסדר הרגיל, ולכן לא נכתבה בתורה מלכתחילה. מגיעים אליה על-ידי עבודה שאף היא אינה על-פי הסדר - עבודת התשובה. הזעקה הפנימית של היהודי, הפורצת מעצם נשמתו, מגיעה אל הקב"ה עצמו ופותחת ממנו צינורות חדשים של שפע-אלוקי שמאפשרים לתקן את כל הפגמים - ובשעה אחת.

זהו הכוח האין-סופי שבנשמה היהודית, שהואיל והיא קשורה בקב"ה עצמו, יש בכוחה 'להוציא' ממנו דברים שעל-פי הסדר הרגיל שקבע בתורה הם בלתי-אפשריים. על רקע זה מקבלת משמעות מיוחדת האימרה של רבי יוסף-יצחק מליובאוויטש זצ"ל: פסח-שני מלמד, שלעולם אין זה מאוחר מדי ושתמיד אפשר לתקן. אפילו מי שהיה 'טמא', או 'בדרך-רחוקה', ואפילו אם זה היה 'לכם' (כלומר, מרצונו ובאשמתו) - עדיין פתוחה לפניו הדרך לתיקון ולהשלמת החסר.