ג' בתמוז הינו יום ההילולא של הוד כ"ק אדמו"ר מרנא ורבנא מנחם-מענדל זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע (תשנ"ד), דור שביעי לנשיאי חב"ד, ומנוחתו כבוד בניו-יורק, ארצות-הברית, על-יד ציון כ"ק חמיו אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע. את מנהגי יום ההילולא הנהיג הרבי לקראת יום ההילולא הראשון של חמיו, הרבי הקודם, רבי יוסף יצחק זי"ע, שהסתלק בי' בשבט תשי"א. המהנגים הללו פורסמו לקראת יום זה בשנת תשי"א. רבני חב"ד יצאו בקול קורא לאמץ את המנהגים הללו ביחס ליום ההילולא של הרבי החל בג' בתמוז. תמצית המנהגים: ביום ב' בתמוז לפני השקיעה מדליקים נר-נשמה. ביום ג' בתמוז בבוקר, אחרי התפילה, עולים לציונו הקדוש של הרבי, כותבים 'פדיון-נפש' וקוראים אותו על ציונו. מי שאינו יכול לעלות לציון, יניח את 'פדיון הנפש' באחד מספריו של הרבי, ולאחר מכן ישגרו באמצעות פקס או בידי שליח לבית חב"ד שבאוהל הציון כדי לקראותו על הציון הקדוש (מספר הפקס': (001-718-7234444) או לשלוח באימייל. נותנים תוספת צדקה למוסדותיו של הרבי. בג' בתמוז לומדים פרקים ממאמר החסידות האחרון שמסר, 'ואתה תצווה'. מחלקים את הלימוד ל-3 חלקים. חלק ראשון לומדים בליל (אור ל)ג' בתמוז, אחרי תפילת ערבית. חלק שני לומדים אחרי תפילת שחרית ביום ג' בתמוז ואת החלק השלישי לומדים אחרי תפילת מנחה. במשך היום לומדים פרקי משנה שמתחילים באותיות שמו הקדוש. בבוקר קודם התפילה לומדים חלק ראשון של פרק כז ב'אגרת הקודש' בספר התניא. ואחרי תפילת מנחה לומדים את חלקו השני של הפרק. כמו-כן מקיימים התוועדות חסידית במשך היממה. סדר יום ההילולא: (ציוני ההערות מתחילים במספר 19 מאחר והמאמר נלקח מתוך חוברת "התקשרות" המכילה מנהגים גם לימים קודמים) נר נשמה ערב יום ההילולא (ב' בתמוז), לפני השקיעה (ביום חול, או במוצ"ש לאחר 'הבדלה'), מדליקים (בכל בית) נר שידלק כל המעת-לעת. אם אפשר בקל – נר של שעווה19. תפילה ערבית, ושאר תפילות היממה יבחרו וירימו מי שיתפלל לפני התיבה ביום ההילולא, ונכון לחלק שיתפלל אחד ערבית, שני – שחרית, שלישי – מנחה, כדי לזכות בזה מספר יותר גדול של אנ"ש. בשעת התפילות ידלקו חמישה נרות. אחר התפילה (ובבוקר – אחר אמירת תהילים) ילמוד (יסיים) המתפלל לפני התיבה פרק כ"ד דכלים ופרק ז' דמקוואות. אחר-כך יאמר המשנה "ר' חנניא בן עקשיא... ויאדיר". בלחש – איזה שורות בתניא20, קדיש דרבנן. אחר תפילת ערבית – יחזרו חלק מהמאמר האחרון המוגה שזכינו לו, ד"ה ואתה תצווה תשמ"א (קונטרס פורים-קטן תשנ"ב, שחילקו כ"ק אדמו"ר בו ביום בידו הקדושה לכל אחד ואחד מהנאספים21), בעל-פה. ואם אין מי שיחזור בעל-פה – ילמדוהו בפנים. וכן אחר תפילת שחרית. ולסיימו אחר תפילת מנחה. בבוקר - קודם התפילה בבוקר יום ג' בתמוז קודם התפילה – פרק תניא22. וכן לאחר תפילת מנחה23. בבוקר קודם התפילה – ירים כל אחד24 תרומה להעניינים השייכים לנשיאנו, בעד עצמו ובעד כל אחד מבני ביתו שיחיו, וכן קודם תפילת מנחה. אחרי תפילת שחרית - כתיבת 'פדיון-נפש' ועלייה לציון הקדוש לאחר תפילת שחרית – [יכתוב ו]יקרא כל אחד פ"נ25 (הנשואים – כמובן בחגירת אבנט). עולים על ציונו של הרבי וקוראים בו את הפ"נ - ראה את מנהגי הביקור על ציון הרבי בהמשך. מי שאינו יכול לעלות על ציון הרבי, יניח הפ"נ בין דפי מאמר, קונטרס וכו' של כ"ק אדמו"ר. אלו שזכו להיכנס ליחידות, או על-כל-פנים לראות את פני כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו – יצייר עצמו, בעת קריאת הפ"נ, כאילו עומד לפניו. לשלוח את הפ"נ (אם אפשרבו ביום) על מנת לקראותו על הציון שלו (מס' הפקס שליד הציון: 001-718-7234444). לימוד משניות במשך המעת-לעת – ללמוד פרקי המשניות של אותיות השם26. במשך המעת-לעת במשך המעת-לעת (יממת ג' בתמוז) – לעשות "התוועדויות פעילות ומתוך אהבת-ישראל"27, ולהתחזק בכל ענייני לימוד התורה נגלה וחסידות, חיזוק התורה והיהדות והפצת המעיינות, ובמיוחד באהבת-ישראל ואחדות-ישראל, כפי שהורנו, החל מההתוועדות הראשונה דקבלת הנשיאות28, ועד ההתוועדות האחרונה לעת-עתה בש"פ ויקהל תשנ"ב – "גילוי האחדות הכללית בהבריאה ובבני-ישראל"29. לקבוע שעה במשך המעת-לעת – לבאר לבני ביתו שי' אודות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ועבודתואשר עבד בה כל ימי חייו, ואשר גם עתה, כיוון "שגם בזה העולם המעשה אשתכח יתיר"30 – בוודאי שהוא מנהיג את העולם כולו, ואנ"ש בפרט, ומעורר רחמים רבים וכו', כמו שהיה עד עתה, ואדרבה, ביתר שאת וביתר עוז31. ולכן, גם השפעותיו לכל השייכים אליו מתעלות יותר ויותר. וכדי שיתקבלו בפנימיות, צריכים גם ה'כלים' של השייכים אליו להיות מזוככים יותר32. במשך המעת-לעת – לבקר (אלו הראויים לזה) בבתי-הכנסת ובבתי-המדרש אשר בעיר, לחזור שם מימרא או פתגם מתורתו של כ"ק אדמו"ר, לבאר אודות אהבת כל ישראל שלו, להודיע ולהסביר תקנתו33 על-דבר לימוד הרמב"ם לכל אחד ואחת (שלושה פרקים ליום, פרק אחד ליום או ספר המצוות), ועל-דבר מבצעי המצוות הכלליים שלו: מבצע אהבת-ישראל, חינוך, תורה, תפילין, מזוזה, צדקה, בית מלא ספרים – יבנה וחכמיה, נרות שבת קודש ויום-טוב, כשרות האכילה ושתייה וטהרת-המשפחה, ואחדות כל בני-ישראל בכתיבת ספרי-התורה הכלליים34; לעורר את בני-נח בדבר קיום שבע מצוות שלהם35; ועד המבצע האחרון והעיקרי – 'עמדו הכן כולכם'36, לפרסם בכל מקום את הנבואה ש"לאלתר לגאולה" וש"תיכף ומיד ממש 'הנה זה (משיח) בא'"37, וההשתדלות האחרונה של כל אחד ואחת מישראל להביא את המשיח על-ידי לימוד התורה בענייני מלך המשיח ובענייני הגאולה38, כדי להתחיל "לחיות" בענייני משיח וגאולה39; ואף "שישו ושמחו בשמחת הגאולה"40. אם באפשרי, לעשות כל הנ"ל מתוך התוועדות. במשך המעת-לעת – לבקר (המוכשרים לזה) במקום כינוסי הנוער החרדי – ולהשתדל, ככל האפשרי בדרכי שלום, גם במקום כינוסי הנוער שלעת-עתה אינו חרדי – ולבאר להם איך שחיבה יתירה נודעת להם תמיד מאת כ"ק אדמו"ר, לבאר להם את אשר תבע מהם והתקווה והביטחון אשר בטח בהם, אשר סוף-סוף ימלאו את תפקידם בהחזקת היהדות והפצת התורה בכל המרץ החום והחיות שהם מסגולות הנוער. מובן אשר, בהתאם לתנאי המקום, בכל אתר ואתר, ימשיכו בכל הנ"ל בימים אשר אחרי יום ההילולא, ובפרט ביום השבת-קודש שלאחריו. ויהי-רצון, שתיכף ומיד41 ממש, עוד לפני ג' בתמוז, יחיש הוי' ביאת גואלנו, מהרה יגלה42, והקיצו ורננו שוכני עפר, ונשיאנו, הוא כ"ק אדמו"ר, בעל ההילולא, בתוכם ובראשם, ישמיענו נפלאות וינהלנו בדרך העולה בית א-ל. וכפי שסיים כ"ק אדמו"ר את מאמר-החסידות הראשון שלו43: "ונזכה להתראות עם הרבי פה למטה, נשמה בגוף ולמטה מעשרה טפחים44, והוא יגאלנו". ביקור ב'אוהל' "שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, שקודם ההליכה על ציון ואוהל – נוהגים שאין אוכלים, אבל שותים"45. מהנהגות הרבי ב'אוהל'46: נוסע לאוהל בנעלי בד (דתשעה-באב ויום-הכיפורים). לפני שנכנס לאוהל, מקיש (שתי דפיקות בכל דלת) על שתי הדלתות, הדלת השנייה מהכניסה, והדלת שבחדר האוהל [חדר הפ"נים, שאינו קיים כיום] – כנוטל רשות הכניסה47. מיד כשנכנס, מתחיל באמירת ה'מענה לשון'. כשמגיע ל"הריני מדליק הלאמפף"48, מדליק נר. אחרי הדלקת הנר, ממשיך ב'מענה לשון', עד לפני מזמור "לדוד אליך", ששם נכתב לקרוא את הפ"נ, ואחרי-כן מתחיל לקרוא את הפ"נים וכו'. פתקים בודדים (בעיקר מאלה שבהם היה כתוב על העדרו של מישהו. רק אחדים מאלה החזיר להיכלו) קורע ומניח על הציון הק', והורה לשורפם על אתר, ורובם ככולם מכניס בחזרה לשקית. את הקרעים היו שומרים ושורפים בערב-פסח. לאחר תשל"ח חלו שינויים בעניין זה. באם נשאר נייר חלק מסביב לכתב הפ"נ, קורעו ומפרידו מהפ"נ49, ורק אחר-כך משליך הפ"נ באוהל. לאחר סיום קריאת הפ"נים, המשיך באמירת 'מענה לשון' עד מזמור קיט, ודילג עד ה'יהי רצון' שמתחיל תיכף אחרי ה'זוהר' שם, וסיים עד אחרי 'אנא בכוח'. לפני צאתו, מקיף (פעם אחת) את האוהל50. לפני צאתו נעצר, נכנס שוב לחדרו שבתוך האוהל (החדר הקטן שבו עומד וקורא את הפ"נים), והמשיך לומר 'מענה לשון' עד ה'יהי רצון' האחרון. ואחרי-כן יוצא – לא מאותו פתח שדרכו נכנס, אלא מהפתח הפנימי. כן היה נוהג תמיד שלא לצאת דרך פתח הכניסה51. לפני היציאה, נעמד בפתח היציאה החוצה, ואומר את ה"יהי רצון" שבסוף ה'מענה לשון'. עד שנת תשכ"ה, לפני כניסתו לרכב, ניגש לציון הרבנית שטערנא-שרה ע"ה. משנת תשכ"ה, כשיצא מן האוהל, הלך לפני-כן לציון אימו הרבנית חנה ע"ה. משנת תשל"א, הביט גם על ציון הרבנית נחמה-דינה ע"ה, ומאז תשמ"ח גם על ציון הרבנית חיה-מושקא ע"ה. כל זה – לדקות ספורות. לפני הכניסה למכונית, תולש עשבים ג' פעמים, וזורקם לאחוריו52. מעולם לא ראינו את הרבי מניח אבן על הציון, או על קברים אחרים53. בנסיעתו חזרה, ממשיך באמירת ה'מענה לשון', עד גמירא. אם היה פנאי, היה אומר את ה'קרבנות' שלפני תפילת מנחה. בשנת האבל תשמ"ח-ט אמר גם את פרקי המשניות של אבל (פכ"ד דכלים ופ"ז דמקוואות). אחרי כ"ב בשבט תשמ"ט, אם נותר פנאי, היה לומד גם את שיעור הרמב"ם היומי. * במידת האפשר יש להשתדל לקרוא את הפ"נ "בין שני הציוני קודש, אצל מקום רגליהם הקדושים"54. הנחיות לכוהנים: הרבי ציווה לבנות מחיצה בת עשרה טפחים סביב ציון כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע. לא הרשה לבנות גג מעל הציון, וגם הורה לכהנים שלא ישלחו יד על הציון, וגם שלא יניחו בעצמם שם את הפ"נ. בכל פעם שהולכים ל'אוהל' נהג הרבי לעורר, שעל הכוהנים להיזהר מאוד בכניסתם וביציאתם, שלא יעברו בתוך ארבע אמות של קבר. ולכן נהגו אנ"ש והתמימים להקיף את הכוהנים, בתור מחיצה בין הכוהנים והקברים55.