|
|
 |
(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר |
|
|
|
| דף הבית > חדשות | | | ב'ידיעות': כתבה על פעילות חב"ד עם נפגעי הטרור |
| |  "באמצע היום נשמעה דפיקה בדלת, ושני בחורים בלבוש חרדי התעקשו להיכנס, עם חנוכיות וסופגניות ולשמח את רוית ובנה. הם התחילו לרקוד עם הקטן, ולדעתי זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו חייך אצלנו בבית מאז האסון״, מספרת רוית שבנה הלוחם נרצח בשנת 2003 בראיון לעיתון "ידיעות אחרונות". "אחר כך הם ישבו איתי, הציעו לעזור בכל מה שאפשר, ואפילו הציעו לחגוג לבן הקטן שלי בר מצווה בכותל. מאז, לפני כל חג, הם מגיעים כמו שעון ולא עוזבים עד שגם אני מרגישה את אווירת החג״.
מאת: יהודה שוחט, ידיעות אחרונות
ח' בסיון התשע"ב (29/05/12) | | "אני שונאת את החגים. כשאני רואה מסביבי את כל עם ישראל בבהלת קניות, קונים מכל הבא ליד ומחפשים מתכונים מיוחדים לסעודת החג, ממש לא קל לי. אצלנו כבר לא חוגגים סתם ככה. קונים כי צריך, אוכלים כי צריך, אפילו חיים רק כי צריך. שום דבר מעבר לזה. מבחינתי שלא יהיו יותר חגים. אפשר לבטל את הכל", על המונולוג הזה חתומה ג׳ולייט פרץ מבאר־שבע, ששכלה לפני שבע שנים את בנה עוזי, לוחם בגולני.
באותה שנה, שבועות היה החג האחרון שזכתה לחגוג עם בנה, שנהרג פחות מחודש לאחר מכן בהר־דב. "עד היום כשמגיע חג, הוא מביא איתו עבורי עצב״, אומרת ג׳ולייט. "נורא קשה לי לחגוג. בעלי עורך את השולחן, ותמיד יש תחושה כאילו עוזי הולך להגיע ולהצטרף אלינו. יש לו את המקום שלו, ואנחנו עורכים שם צלחת עם סכו״ם, שכמובן תמיד נשארים נקיים גם בסוף הארוחה".
כמו משפחת פרץ, קיימים בארץ עוד אלפי משפחות שכולות ונפגעות טרור. אצל רבות מהן, מביאים איתם החגים תחושה קשה של מועקה על האובדן, וקושי רב להרגיש שותפים לשמחת החג. מי שמנסים להביא בכל זאת את אווירת החג לבתים הם מתנדבי ״צעירי חב״ד למען נפגעי הטרור״. ארגוון ולונטרי שהוקם במצוות הרבי מליובאוויטש ומטפל ב-3,000 נפגעי טרור בישראל.
הם מעניקים לאותן משפחות סיוע רוחני, כספי, ביקורי בית ובבתי הרפואה, ואפילו טיולים לחו״ל. ״יש לנו מתנדבים מכל גווני הקשת, דתיים וחילוניים״, מרחיב הרב מנחם קוטנר מהארגון. ״הודות לפריסה הארצית של בתי חב״ד שנמצאים כמעט בכל מקום בישראל,הצלחנו לרתום תושבים מקומיים, שאותם אנו מפנים למשימה החשובה״.
בחנוכה 2003 ישבה רוית (שם בדוי) בביתה, בדיכאון עמוק על בנה הלוחם שנרצח כמה חודשים קודם לכן. על הדלקת חנוכיה, סביבונים, או סופגניות לבנה הקטן בן ה-12 היא אפילו לא חשבה. ״מבחינתי, יחד עם הבן שלי, גם העולם כולו מת״, היא הסבירה.״לא יכולתי לחשוב בכלל על להמשיך הלאה, או על הזכות של הבן הקטן לחגוג כמו כל ילד".
באמצע היום נשמעה דפיקה בדלת, ושני בחורים בלבוש חרדי התעקשו להיכנס, עם חנוכיות וסופגניות ולשמח את רוית ובנה. ״הם התחילו לרקוד עם הקטן, ולדעתי זו הייתה הפעם הראשונה
שמישהו חייך אצלנו בבית מאז האסון״, מספרת רוית. ״אחר כך הם ישבו איתי, הציעו לעזור בכל מה שאפשר, ואפילו הציעו לחגוג לבן הקטן שלי בר מצווה בכותל. מאז,לפני כל חג, הם מגיעים כמו שעון ולא עוזבים עד שגם אני מרגישה את אווירת החג״.
״מבחינתנו זו משימה קדושה״, מסביר יו״ר צעירי חב״ד, הרב יוסף אהרונוב. ״המשפחות האלה שילמו מחיר יקר מפז, איבדו את יקיריהן ונכנסו למערבולת השכול. לפחות לקראת החגים, ימים של שבירת שגרה ושל שמחה, אנו מרגישים חובה להראות להם שעם ישראל לא שכח אותם״. |
|
|   | | |
|
|
|
 |
|
זמנים נוספים
שקיעה: 19:40
זריחה: 5:54
