היו אלה השנים האפלות ביותר של המשטר הקומוניסטי. השלטון החדש, ששאף להשתלט על העולם כולו ולהביא לכל האנושות את 'בשורת' הקומוניזם, היה שיכור ניצחון. קלגסיו ניהלו מסע חסר-פשרות לחיסול 'אויבי המשטר', ובראשם יהודים שומרי תורה ומצוות. המשטר הקומוניסטי ביקש לעקור את אמונת היהודים.

מיליונים הושלכו לבתי-הכלא בלא דין ומשפט. מאות-אלפים שולחו לסיביר, הומתו או פשוט 'נעלמו'. לא היה לפני מי לערער או להתלונן. השלטון הכול-יכול עשה ככל העולה על רוחו ומי יאמר לו מה תעשה.

היה זה רבי יוסף-יצחק שניאורסון, הרבי הקודם מליובאוויטש, שהעז להתקומם נגד מזימות המשטר העריץ. הוא הקים רשת מחתרתית של חסידים נחושים ובעלי מסירות-נפש, שהתפזרו על-פני כל המדינה ושימרו את גחלת היהדות. הם פתחו בתי-כנסת, תלמודי-תורה, מקוואות-טהרה. במחתרת דאגו לשחיטה כשרה, לברית-מילה ולאספקת תשמישי-קדושה וספרות יהודית.

הנחישות היהודית

סיפור מאסרו ושחרורו של הרבי אינו עניין פרטי שלו ושל משפחתו או של חסידיו בלבד. יש באירוע זה משמעות רבה לכל יהודי באשר הוא. הרבי עצמו, לאחר שחרורו, כתב איגרת מיוחדת, ובה עמד על ההיבטים האמיתיים של שחרורו מן המאסר. בתוך שאר הדברים כתב: "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי-אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה".

הרבי לא פעל כאיש פרטי, לא נאסר כאיש פרטי, ולא שוחרר כאיש פרטי. בתנאים שנוצרו ברוסיה שלאחר המהפכה הקומוניסטית, הרבי הוא שעמד בראש המאבק נגד כוונת השלטונות לדכא את הרוח היהודית ולבולל את העם היהודי בקרב שאר עמי רוסיה הגדולה. הוא שפתח את בתי-הכנסת שהם סגרו, את המקוואות שהם נעלו. הוא שדאג למתן חינוך יהודי לרִבבות ילדים יהודים, שהקומוניסטים ביקשו לנתקם ממורשת ישראל. הוא שיגר את שליחיו, במסירות-נפש שאין דומה לה, כדי להעמיד רבנים, מורים, שוחטים ומוהלים, שישמרו על גחלת היהדות.

המאסר והגאולה

השלטון הקומוניסטי שעקב כל הזמן אחר התקדמות התכנית שלו לדכא את אמונת ישראל, גילה כי על כל בית כנסת שהם סוגרים, נפתחים עשרה בתי כנסת במחתרת; כי על כל 'תלמוד-תורה' שדלתותיו ננעלו, נפתחו עשרות 'חדרים' במחתרת. השלטון הקומוניסטי, ובמיוחד המחלקה היהודית שלו (ה'יבסקצייה' הידועה לשמצה), הבין את הסכנה. מאמץ מיוחד נעשה להדברת המחתרת החסידית. הפעילים נלכדו זה אחר זה, נאסרו, הוגלו והומתו. אבל במקום כל פעיל שנתפס, תמיד בא אחר. נחשפה ישיבה בעיר אחת – למחרת היא צצה ונפתחה מחדש בעיר אחרת. החסידים לא ויתרו.

ואז קיבלו השלטונות את ההחלטה לחסל (רח"ל) את הראש, ובכך לשים קץ לפעילותה של המחתרת. הרבי סימל את עוז-רוחה של היהדות כנגד כל הניסיונות לדכאה ולהשמידה. על-ידי מאסרו ביקשו לעקור את היהדות מן השורש. באישון לילה, בט"ו בסיוון תרפ"ז (1927), פרצו שוטרי המשטרה החשאית לביתו של הרבי ולקחו אותו עמם. גזר-דינו כבר היה כתוב וחתום – "מוות בירייה".

שחרור ניסי

מכאן ואילך התחוללה פרשה שקשה מאוד להסבירה בדרך הטבע. השלטון הקומוניסטי לא נרתע מפני איש. לחצים בין-לאומיים לא עשו עליו רושם. רבנים, ולהבדיל מנהיגי דת לא-יהודים, נאסרו וחוסלו בהמוניהם. אובייקטיבית לא היה המשטר אמור לחשוב פעמיים לפני ביצוע גזר-הדין.

אבל עובדה היא שגזר-הדין בוטל. בתחילה ניסו להטיל על הרבי עשר שנות גלות לאיים רחוקים. אחר-כך ביטלו גם עונש זה ושילחוהו לשלוש שנות גלות בעיר קוסטרומה. ביומנו כתב הרבי כי מיד עם מאסרו קיבל החלטה נחושה שלא להתפעל מקלגסי השלטון, וכאשר נתבקש על ידי פקידי בית הסוהר לקום על מנת לשמוע את ההחלטה להשאירו בחיים, סירב הרבי לקום לכבודם. לבסוף את נאלצו לבשר לו את בשורת המרת עונש בצורה מכובדת וכאדם שגופו אמנם היו בבית המעצר, אך נפשו בת חורין.

את הבשורה על המרת עונש המוות בגלות קיבל הרבי ביום ג' בתמוז תרפ"ז. מלכתחילה ביקשו השלטונות להסיעו מיד לקוסטרומה, אך הרבי שאל מתי יסתיים המסע. כאשר נאמר לו שיהיה זה ביום השבת, סרב הרבי לנסיעה הכרוכה בחילול שבת וגם ללזאת נאלצו השלטונות להסכים.

בתחנת הרכבת בלנינגד, ממנה יצא הרבי לגלות בקוסטרומה, התאסף קהל עצום מחסידיו, חרף הסיכון העצום שהיה בכך לחסידים. הרבי לא התפעל כלל מהשוטרים הקומוניסטים שליוו אותו ומשוטרי החרש שהיו פרוסים בכל רחבי תחנת הרכבת. הרבי נשא דברים לפני קהל החסידים וקרא לכולם להתחזק ביהדות על-אף הכול. הרבי אף הספיק להעביר הוראות לשליחיו בדבר המשך הפעילות המחתרתית היהודית.

חלפו עשרה ימים נוספים וביום י"ב בתמוז, הגיע הרבי למשרד הג-פ-או בקוסטרומה, להתייצבותו השבועית. הפקיד אמר לו בנימה ידידותית: "אתה פטור מכל התייצבות נוספת. הגיעה פקודה לתת לך שחרור מלא, ואני מאושר להיות הראשון לבשר לך על גאולתך". אולם יום זה היה יום חג בעיר, ולכן לא ניתנה לרבי תעודת שחרור עד למחרת, יום רביעי י"ג בתמוז.

מאז נקבעו ימי י"ב-י"ג בתמוז לחג הגאולה בקרב החסידים. ויהיה הדבר לפלא בעיני העולם כולו.

היהדות עולה ופורחת

העובדה שבסופו של דבר נאלצו הקומוניסטים, בחירוק-שיניים, לשחרר את טרפם – היא ניצחונה של היהדות כולה. חסידיו נותרו ברחבי בריה"מ אף לאחר שהרבי עזבה. לאחר שחרורו, הם המשיכו לפעול במחתרת ולהחזיק את גחלת היהדות מאחורי מסך הברזל. נאבקו ואף ניצחו.

בי"ב תמוז תרפ"ז ספג שלטון הרשע את המכה הראשונה, שנועדה להבהיר לו ולעולם כולו, שבמאבק בין הקומוניזם לבין היהדות – היהדות תנצח. במאבק בין הכפירה לבין האמונה – האמונה תנצח. במאבק בין הרשע והשחיתות לבין הצדק והיושר – ינצחו ערכי האמת, הצדק והיושר.

שנה לאחר שחרורו, כשיצא הרבי מרוסיה, שיגר איגרת מיוחדת ובה כתב: "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי-אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה". הרבי ראה בי"ב תמוז לא חג פרטי שלו ונס אישי שקרה לו, אלא אירוע בעל חשיבות רבה מאוד לכל יהודי ברחבי תבל. ואמנם, חג הגאולה האישי של הרבי הפך מיד לא רק לחגם של החסידים, אלא לכל היהדות הנאמנה וכלל ישראל.

בימים ההם נראה היה שהדת היהודית שייכת לעבר. הקומוניזם נראה כעתיד מזהיר, שיסחוף במהרה את האנושות כולה. כיום, אחרי שמונים שנה, הקומוניזם מונח זה כבר בפח האשפה של ההיסטוריה, ואילו ברחבי ברית-המועצות לשעבר פורחת ועולה היהדות האמיתית, זו שבשמה נלחם הרבי, נאסר ושוחרר. שליחיו של הרבי פועלים כיום בגלוי בכל רחבי חבר המדינות, בתמיכה גלויה של השלטונות בכל מקום. המאמינים ניצחו ויד החסידים היתה על העליונה.

אם היום,  אחרי שמונים שנה, באים אלינו יהודים מרוסיה, שבמשך תקופה כה ארוכה נותקו מכל עניין יהודי, הרי זה המשך ישיר לשחרורו של הרבי. זו גבורת-הרוח היהודית, ששום שלטון אינו יכול לה. זו נצחיותו של העם היהודי, שגם אם תדכא אותו שלושה דורות – יקום ויתנשא, כדברי הפסוק בפרשת השבוע: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא".

זה אפוא יום חגה של האמונה בה' ובתורתו, חגם של כל המאמינים בתורת ישראל ובמצוותיה. וכשם שעברנו את אימי הקומוניזם, כך בע"ה נעמוד נגד כל הקמים עלינו, עד הגאולה האמיתית והשלמה.

התוועדויות ואירועים בכל רחבי העולם

חסידי חב"ד בכל רחבי תבל מארגנים לכבוד "חג הגאולה" - התוועדויות ואירועים שונים, בהתאם למכתבו של הרבי כי  "יום זה, הינו יום מסוגל להתוועדות והתעוררות לחיזוק התורה בכל אתר ואתר לפי עניינו". בהתוועדויות אלה יספרו את סיפור המאסר והגאולה של הרבי, יפיקו את הלקחים האקטואליים, ויצביעו על הקו המוביל בין הגאולה של הרבי אז, לגאולה הכללית, הקרובה לבוא, של עם ישראל כולו, למענה פועלים היום שליחי הרבי בכל פינה בעולם.

הרבי מליובאוויטש, חתנו של הרבי הריי"צ, הנהיג לערוך מגבית ביום סגולה זה, עבור המוסדות הידועים בשם "אהלי יוסף יצחק". בישראל פועלים כיום עשרות בתי-ספר וגני ילדים שתחת רשת 'אוהלי-יוסף-יצחק' ליובאוויטש, הקרויים על-שמו של בעל הגאולה כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע ומגביות רבות נערכים למענם.