אתרי החדשות בישראל ובעולם סיקרו בהרחבה את התקפת הטרור על בית חב"ד במומבאי שבהודו ועל רציחת זוג שליחי חב"ד בעיר. אלפי גולשים כתבו תגובות וסיפרו על היכורתם עם זוג השליחים הרב גבריאל ורעייתו רבקה הולצברג, הי"ד. בחרנו להעתיק כלשונה את תגובה מספר 413 באתרYnet .

מאת: דבי אדלאר, תל אביב (29.11.08)

"יום שישי, שמונה בערב שעון הודו. אני יודעת כי השעון שלי בארץ עדיין מכוון על השעה הזו. קשה להתנתק.

לפני חודש בדיוק סעדתי ארוחת שבת בבית חב"ד במומביי עם גבי, רבקי, מויישי ועוד אורחים מישראל, ארצות הברית, אנגליה והודו.

כמה שעות לפני זה, צעדתי ברחובות שכונת קולאבה מותשת, חולה, מדוכאת ומתלבטת. איבדתי את הדרכון שלי והיה חג- פסטיבל הדיוואלי. בשל כך נאלצתי להפסיד את הטיסה שלי חזרה לארץ ולחכות עד שהמינהלות יסתדרו. הייתי בכזה פוקוס על חזרה הביתה ופיספוס הטיסה ממש דיכדך אותי. מאוד התלבטתי אם ללכת לארוחת השישי בבית חב"ד. מה לי, חילונית תל-אביבית בת 30 + ולבית הדתי הזה, על כל התרמילאים הצעירים שבו? אבל הגעגועים לאוכל ביתי ולנחמה בעברית עשו את שלהם ובשש בערב הייתי שם, קצת חשדנית וקצת נבוכה מהרעיון של להיות אורחת בבית של מישהו, לאכול ולא לשלם.

הייתה ארוחה נפלאה. ריבקי הכינה חלות וסעודה לתפארת. גבי דיבר על פרשת השבוע- פרשת נח ומשמעות הצוהר שנדרש בתיבה ואחר כך ביקש לערוך את הסבב המסורתי שלהם בשישי, שבו כל אורח מספר על עצמו ועל משהו חיובי שעשה\ יעשה (גבי קרה לזה "מצווה").

מויישי, שהיה עצבני קצת בתחילת הערב, קרן מאושר על הכיסא הגבוה ליד אבא, בראש השולחן.

לאחר קינוח האננס היה כבר מאוד מאוחר אבל אני כבר ממש לא רציתי לעזוב. הייתה הכנסת אורחים כל כך חמה. הרגשתי ממש רצויה ובת משפחה. ריבקי ישבה איתנו, הבנות, וגלגלנו שיחה עד שבחצות יצאנו חזרה למלון שלנו.

בימים הבאים הבנתי לאט לאט את משמעות המושג "בית פתוח". זה כל כך לא אינטואיטיבי בשבילי להכנס ככה לתוך חיים של משפחה ועוד משפחה כל כך שונה ממני. רבקי עזרה לי מאוד עם כל מינהלות הדרכון שלי (סיבוכים שכמעט גרמו לי לפספס טיסה נוספת הביתה). במשך שישה ימים באתי יום יום לבית, בדקתי באינטרנט את מצבי וקבלתי המון תמיכה נפשית מהזוג היקר הזה.

שניהם, רבקי וגבי, אנשים צנועים ונעימים מאוד. מה שהפתיע אותי הוא חוסר השיפוטיות שלהם כלפי האורחים שלהם ונכונותם לעזור שלא על מנת לקבל שכר, כלומר, מבלי בכלל לנסות להחזיר בתשובה.

ריבקי, כמו שראיתי שכבר כתבו עליה בעיתון, עם חיוך תמידי על הפנים. בחורה שנראית כמעט ילדה, מלאה באופטימיות ובמרץ (לא יכולה לשבת לרגע, כדבריה).

כשהסתדרו ענייני הגעתי להגיד שלום. זה היה ביום רביעי בערב, ה 5.11.08. ריבקי הצטערה שלא אשאר לאכול איתם ארוחת ערב, אבל אני רציתי למצות עוד קצת את העיר לפני השיבה הביתה.

בלב, הבטחתי לעצמי שעוד אחזור אליהם. בפעם הבאה בהודו (ותהיה פעם באה) אבוא להגיד שלום, נראה איך מויישי גדל, נגיד שלום לסנדרה ולשאר העובדים ונקשקש.

עכשיו אני יודעת שזה כבר לא יקרה.

אני המומה מאיך קשרתי קשר עם אנשים, עם מדינה, עם עיר ועכשיו עוד לפני חלוף חודש, הכל בלהבות. הבית שהיה ביתי השני במשך שבוע תמים, נפער בו חור, חלונותיו נופצו (ואיך עשו את כל זה בסמטה הצרה שביוב זורם בה ועיזים מלחכות זבל במרכזה?) והאנשים שנפשי נקשרה בנפשם, עוברים טרגדיה שכזו.

הצוהר בתיבת נוח, נדרש בכדי לראות מתי יורדים המים ושלום שוכן בעולם, כך פירש גבי לאחר דיון ארוך ואני אומרת שכל השבוע הזה פתח לי צוהר לבית חב"ד ולפעילות שלהם ושהתפיסה שלי שלהם עד אז, הייתה רחוקה מאוד מהמציאות. צוהר נוסף נפתח לי ע"י הזוג הצעיר והמקסים הזה, שבמהותו והתנהגותו הראה לי שיש לי הרבה על מה לדבר עם חרדים וחסידים, למרות כל השוני. אני כבר מאוד מתגעגעת."

השליחים של כולנו

גם העיתונאי אורי אורבך בחר לכתוב טור מיוחד ב-Ynet שבו תיאר במלים מרגשות את מסירותם של שליחי חב"ד:

"גבריאל ורבקי הולצברג, הוא מברוקלין, היא מעפולה. הם גרו בתאילנד ואחר כך בהודו חמש שנים. בשליחות חב"ד, בשליחות היהדות. כמו כל חב"דניק טוב, הם בחרו להתמסר למען יהודים אחרים, רובם ישראלים המטיילים במומבאי. חייהם, ובמקרה הזה גם מותם, הם חולייה במסורת רבת שנים של חסידי חב"ד. להפיץ יהדות לכל פינה בעולם. להביא מעט תורה, חמלה וסולידריות לכל מקום בו נמצאים יהודים. לשם כך מוותרים על הזמן הפרטי, הבית הפרטי, והופכים אותו לשגרירות יהודית חיה ותוססת, כל יום, כל היום.

"חב"ד, אחרי שנשים בצד ויכוחים פנים-יהודיים על הדרך לעבוד את הבורא, מסופגניות ועד משיח, היא תמצית מזוקקת של הערבות היהודית, היא השורש של האיכפתיות מהזולת, של מאור פנים והכנסת אורחים. אין עוד תנועה שאנשיה מאורגנים כך ומוכנים להקדיש את כל חייהם לקירוב אחרים ליהדות. לפעמים אפשר להתעצבן שחב"דניק עט עליך עם תפילין ("תודה, הנחתי במשרד"), אבל לרבים מאיתנו הם הפינה היהודית. בנפאל או בוונציה, בבנגקוק או בפריז. רבקה וגבי הולצברג היו שליחים של כולנו, גם אם אין לנו תמונה של הרבי על הקיר." כתב אורבך.

התכניות של הרב הולצברג הי"ד

גם ערוצי הטלויזיה דיווחו ברציפות על מתקפת הטרור בבית חב"ד. אחד המטיילים שהתארח בבית חב"ד שלח לערוץ 10 סרט וידיאו שצילם בבית חב"ד לפני שנתיים. בסרט מספר הרב גבריאל הולצברג הי"ד על התכניות לעתיד ורעייתו רבקה הי"ד אומרת שאם אין לה אורחים "אז בשביל מה אני פה?" בסרט נראית גם העוזרת ההודית שבגבורה עילאית הצילה את משה - בנם הפעוט בן השנתיים של זוג השלוחים. לצפיה

אתר COL מפרסם סדרת תמונות של יום בבית חב"ד שבו ניתן לראות יהודים דתיים לצד שאינם כאלה סועדים יחדיו סביב שלחן אחד עם הרב הולצברג. את עינינו צדה תמונת תיקי הטרמילאים, שקיות הניילון והגיטרה.

תיקי הטרמילאים, שקיות הניילון והגיטרה, בבית חב"ד במומבאי

תמונה שגרתית בבית חב"ד: בחור עם גופיה ו'קוקו' לצד יהודים חרדים סביב שליח חב"ד - הרב גבריאל הולצברג