חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:58 זריחה: 6:52 י"ג בחשון התשפ"ז, 24/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1397 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת לך-לך, ז' במרחשוון ה'תשע"ד (11/10/13)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1397 - כל המדורים ברצף
אחרי מיטתו של איש התורה
יש חדש
אהבת ישראל דוחה בקשת גשמים
ברית בין הבתרים
לספור את הכוכבים
לא תופס מקום
השוחט המודרני
האבות הכינו
הנימול שהיה למוהל של רוסיה
דחיית ברית-מילה

מס' 1397, ערב שבת-קודש פרשת לך-לך, ז' במרחשוון ה'תשע"ד (11.10.2013)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 072-2770100, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

אחרי מיטתו של איש התורה

ההלוויה הענקית המחישה את עוצמתה של מנהיגות רוחנית אמיתית. גדולת אישיותו של הרב פרצה מתוכו ונגעה בליבם של המוני העם

שמונה-מאות אלף יהודים באו לחלוק כבוד אחרון לפוסק האדיר, הראשון לציון, הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל. כלי-התקשורת הכתירו את המעמד "ההלוויה הגדולה ביותר בתולדות המדינה". רבים הלכו קילומטרים ברגל. היו שנשאו על כפיהם ילדים רכים, כדי שגם הם יזכו להשתתף במעמד המיוחד.

נהרי האדם האלה עשו ללעג את הפרשנים שניסו לנתח את אישיותו ופועלו של הרב עובדיה יוסף במונחים השאובים מעולמם. הללו מכירים את מושג המנהיגות בעיקר כפי שהוא מתקיים בעולם הפוליטי. פתאום מתגלה לנגד עיניהם עולם אחר לחלוטין: המונים הקורעים קריעה בבגדם, זקנים וצעירים הממררים בבכי ומדברים על תחושת יתמות הקשה מאבדן אב טבעי.

היכולת להכריע

ההלוויה הענקית הזאת המחישה את עוצמתה של מנהיגות רוחנית אמיתית. התקשורת מדברת על ה'כריזמה' של הרב עובדיה, אבל אין זו ה'כריזמה' הרגילה, המוגדרת "קסם אישי, יכולת שכנוע וכישרון תקשורת". הרב דיבר בפשטות, בלי להטוטי רטוריקה, ובכל-זאת כבש את הלבבות. גדולת אישיותו פרצה מתוכו ונגעה בליבם של המוני העם.

סוד כוחו הוא מילה אחת: תורה. הרב עובדיה היה איש שכולו תורה. הוא הגה בתורה משחר ילדותו ועד יומו האחרון. למד ולימד, העמיק וליבן, חידש וכתב. כל מי שפגש אותו ושמע את דבריו חש מיד כי זה יהודי שאין בעולמו אלא ארבע אמות של תורה והלכה, ומתוכה נגזרת ראיית המציאות שלו.

מנהיגותו נבעה מהיותו איש תורה, וממנה קיבל את היכולת לחתוך ולהכריע. בלי ועדות ובלי ניסיונות לרַבֵּעַ את העיגול ולרַצות את הכול, על חשבון האמת. הוא פסק בשאלות החיים באותם כלים שבאמצעותם ידע להשיב על שאלות הלכתיות קשות ולהתיר בעיות סבוכות.

אך עם היותו איש של לימוד, עיון ובקיאות שאין דומה לה במכמני התורה, הייתה בו גם פשטות ולבביות טבעית. יהודים פשוטים נמשכו אל חמימותו ואל מאור-הפנים שבו קיבל כל יהודי, השיב לשאלותיו והעניק לו ברכה מלוּוה ב'סטירה' של חיבה. בדרשותיו ידע לדבר גם אל המוני העם, לשלב הלכה ואגדה, ולהגיש את תפיסות התורה במילים פשוטות ועממיות.

המהפך האדיר

לצד מפעלו התורני הכביר, המשתרע על עשרות ספרים שכתב בכתב-ידו, ועוד עשרות ספרים שנערכו על-פי פסיקותיו ודרשותיו, חולל את המהפך האדיר של החזרת עטרת יהדות ספרד ליושנה. הוא המריץ את שומעי לקחו לצאת אל העם, לקרב לבבות, להפיץ תורה ולהעניק לילדי ישראל חינוך יהודי שורשי.

הרב עובדיה היה אהוב ומקובל בכל חוגי היהדות התורנית. עם הסתלקותו איבדה חסידות חב"ד ידיד אמת, שביטא פעמים רבות את הערכתו העצומה לפועלו של הרבי מליובאוויטש. הרב תרם תרומה חשובה מאוד לשיתוף פעולה מבורך בין שומעי לקחו ובין חסידי חב"ד, דבר שחיזק את אחדות העם ואת הפצת התורה.

גדולה האבֵדה, אך בטוחים אנו כי תלמידיו וההולכים בדרכו יֵדעו להמשיך את מורשתו, מתוך שילוב זרועות ואחדות הלבבות, עד ביאת משיח-צדקנו במהרה בימינו.


תחושת יתמות הקשה מאבדן אב (צילום: ישראל ברדוגו(

  יש חדש

שעות הניחומים

בני משפחתו של הראשון לציון הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל יושבים שבעה בביתו ברח' הקבלן 45 בירושלים. זמני ניחום אבלים: מהשעה 10 בבוקר ועד 1 בצהריים, ומ-4 אחה"צ ועד 7 בערב. הציבור מתבקש לכבד את הזמנים.

עלייה לקבר רחל

ביום שלישי, י"א במרחשוון (15.10), יחול יום פטירתה של רחל אימנו. המוני בית-ישראל יפקדו את קברה ביום הזה. חברת אגד מעמידה מערך אוטובוסים מתוגבר מבנייני האומה לקבר רחל. האוטובוסים יפעלו ברציפות מיום שני אחה"צ ועד יום שלישי בערב.

חזנות עכשיו ולעתיד

החזן אליהו גרינבלט הוציא לאור שני כרכים ובהם תווים לחזנות קלה לשבת ולשלושה רגלים. הוא מציע חזנות קצרה, המתאימה גם לשילוב הקהל, בלי חזרת מילים ובלי סלסולים מיותרים. לדבריו, החזנות הזאת מתאימה לכל בעל תפילה, אף שאינו חזן מקצועי. 273 עמ'. טל' 052-8285208.

פסוקי ביטחון

הופיעה חוברת ובה פסוקים המחזקים את הביטחון בה' ובישועתו, ערוכים מכתבי הרמח"ל. טל' 057-3153640.

  שלחן שבת

אהבת ישראל דוחה בקשת גשמים

בז' במרחשוון מתחילים בארץ-ישראל 'לשאול גשמים', ומשלבים ב'ברכת השנים' את הבקשה "וְתֵן טַל וּמָטָר לִבְרָכָה". למעשה היו צריכים לבקש את הגשם מיד אחרי שמחת-תורה, "לפי שהיא (ארץ ישראל) ארץ הרים, וצריכה לגשמים מיד אחר החג". בכל-זאת הבקשה נדחית עד ז' במרחשוון, מתוך התחשבות בעולי הרגל: "כדי שיגיע האחרון שבישראל שעלה לרגל, לביתו לנהר פרת... ולא יעצרנו הגשם".

הדבר מעורר תמיהה: הגשם הוא צורך חיוני ביותר לקיום האדם, שכן על-ידו צומחת התבואה, שהיא מזונו של האדם. לעומת זה, מניעת הגשם כדי שעולי הרגל יוכלו לשוב לבתיהם אינה אלא עניין של נוחות (שלא יירטבו מהגשם). איך ייתכן למנוע את בקשת הגשם החיונית מפני נוחות?

אסור לצעֵר

יתרה מזו: הצורך בגשמים הוא ודאי וחיוני לכלל יושבי הארץ, ואילו הדאגה לעולי הרגל אינה אלא למעטים ('אחרון שבישראל'), והיא גם מוטלת בספק, כי ייתכן שאותו יהודי לא עלה כלל לרגל או שהגשם לא יפריע לו.

משום כך מתחזקת השאלה, איך דוחים את תפילת הגשם. הלוא מצוות עשה מן התורה "שיהא אדם... שואל צרכיו שהוא צריך להם", ומכיוון שבני ארץ-ישראל זקוקים לגשם – הם חייבים על-פי ההלכה לבקש את הגשמים מיד אחרי החג. כמו-כן העיכוב בבקשת הגשמים עלול לגרום מחסור במזון, דבר המסב צער לגוף ועלול לסכן את בריאותו, והלוא אסור לאדם לצער את גופו ולפגוע בבריאותו!

עדיף מגשם בשדה

דבר זה ממחיש את עומק המושג אחדות ישראל. יהודי החדור באהבת ישראל ובאחדות ישראל כנדרש, ליבו ומחשבותיו נתונים לעולה הרגל שעושה את דרכו בחזרה לביתו שעל גדת הפרת. כל עוד יש אפילו ספק שהיהודי הזה עדיין הולך בדרך והגשם עלול להרטיבו ולהקשות עליו – אין היהודי מרגיש צורך שיֵרדו גשמים על שדותיו, ולא ייתכן שיֵהנה מן הגשם.

במצב כזה הגשם אינו בגדר 'צרכיו' של היהודי, מפני שאין הוא חש צורך להשקות את שדותיו בשעה שיהודי אחר סובל מן הגשמים. לכן אין טעם לבקש גשמים לפני ז' במרחשוון.

כל יהודי יכול

מכאן אנו למדים כי תחושת האחדות של כל ישראל והרגשת צערו של יהודי שני אינם עניין השייך ליחידי סגולה, אלא הדבר נתון לכל יהודי, גם ליהודי פשוט, המתפרנס מעבודת האדמה וזקוק לגשם שיצמיח את יבוליו.

גם יהודי כזה יכול להרגיש את צרכיו של יהודי שני, עד שעצם החשש מירידת גשם שיכביד על שיבת עולי הרגל לבתיהם משפיע על הרגשת צורכי גופו, וכל עוד החשש הזה קיים, אין היהודי מרגיש כלל כי הוא עצמו זקוק לגשם, ולכן אין הוא מתפלל עליו. לא נותר אלא לעורר את תחושת האחדות הזאת ב'אצבע קטנה', כדי שתבוא בגלוי ובפועל ממש.

(תורת מנחם התשמ"ו, כרך א, עמ' 504)

  מן המעיין

ברית בין הבתרים

שלמות אחת

"ויבתר אותם בתווך" (בראשית טו,י). נוהגים היו לקחת בעל-חיים כסימן לכריתת ברית, מבתרים אותו לשניים ועוברים בין שני חלקיו. הדבר בא לסמל: ראשית, שהברית שנכרתה סופית היא ואין להחזיר את המצב לקדמותו. שנית, שיש בין בעלי הברית הסכמה שלמה, כשם ששני החלקים המבותרים הם יחד שלמות אחת.

(הרמב"ן)

צרת התרדמה

"ותרדמה נפלה על אברם" (בראשית טו,יב). ה' יתברך הראה לאברהם את הגלות ואת הצרות שיבואו על בניו, שאחת מהן תהיה 'תרדמה' – יהודים יושבים בחיבוק ידיים, רדומים ומבלים את שנותיהם בלא-כלום.

(המגיד מדובנה)

שורש הגלויות

"והנה אימה חשֵכה גדולה נופלת עליו" (בראשית טו,יב). מפרש רש"י: "והנה אימה... רמז לצרות וחושך של גלויות". מדוע כותב רש"י 'גלויות' בלשון רבים, והרי מדובר כאן בגלות מצרים בלבד? אלא שגלות מצרים, הגלות הראשונה, היא השורש לכל שאר הגלויות. לכן נקט רש"י לשון רבים, כי גלות זו כוללת את כל שאר הגלויות.

(לקוטי שיחות)

דין ומשפט

"וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי" (בראשית טו,יד). השליטה שניתנה לאומות העולם על ישראל היא מפני "דן אנוכי", שהיהודים נידונים ונשפטים על חוסר דבקותם ב"אנוכי ה' אלוקיך".

(הרבי הרש"ב מליובאוויטש)

גלות לטובה

"ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" (בראשית טו,יג). כל אשר מוח בקדקודו מבין שהגלות בכלל היא לטובת ישראל. לכן כשאמר הקב"ה לאברהם אבינו "גר יהיה זרעך" שתק אברהם, כי ידע שזה לטובתם. אף שהגלות קשה ואף מרה, הנה כאשר מתגברים על כל המניעות והעיכובים, פועלים נחת רוח גדולה למעלה, ואורות גדולים ועצומים שופעים למטה.

(ספר המאמרים תרפ"ט)

הקדמת רפואה למכה

"ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית טו,יד). כך דרכו של הקב"ה, הוא מקדים את הרפואה למכה. תחילה הכין רכוש גדול, ורק אז הוליכנו לגלות.

(זוהר)

בזכות שלא שינו

"ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", סופי תיבות: "לשון". הכתוב רומז שבני-ישראל יצאו ממצרים בזכות שלא שינו את לשונם.

(נחל קדומים)

רכוש גדול

"ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית טו,יד). בשנת תרס"ב היו גזֵרות רעות על כלל ישראל, ובדרך נס הן נתבטלו לפני חג הפסח. באותה שנה, בעת אמירת ההגדה, אמר אבי – הרבי הרש"ב מליובאוויטש: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", הרכוש הגדול הוא ההתגלות של כבוד ה'.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

  אמרת השבוע

לספור את הכוכבים

כאשר ייסד רבי מאיר שפירא את ישיבת 'חכמי לובלין' והציג את תכניתו לבנות בניין גדול ומפואר, שיספק את כל צורכי הישיבה – היו שתהו אם אין חשש ששאיפותיו אינן בנות ביצוע ואינן אלא חלומות.

השיב רבי מאיר:

"הקב"ה אמר לאברהם אבינו – 'הבט-נא השמימה וספור הכוכבים', אף-על-פי שאין בכוחו של בן-אנוש לספור את כוכבי השמים. ועל זה אמר הקב"ה: 'כה יהיה זרעך' – שום דבר לא ייבצר מזרעך, גם דברים שהם למעלה מהטבע האנושי. היכולת של יהודי אינה נמדדת במושגים טבעיים, אלא במידת הרצון. יכולתו של יהודי מרקיעה שחקים, ואינה תלויה אלא ברצונו".

  פתגם חסידי

לא תופס מקום

כשבא רבי ברוך לפשיסחה, שאלו רבי בונם אם יש לו אכסניה נוחה. השיב רבי ברוך: "מי שאינו תופס מקום בשום מקום, יש לו מקום בכל מקום"

  מעשה שהיה

השוחט המודרני

תמיהה גדולה התפשטה על פני החסידים למשמע בקשתו המוזרה של הצדיק. הכול הכירו את דרכו של רבי יהודה-צבי מסטרטין בעבודת ה', עד כמה הוא נוהג להתרחק מתאוות האכילה ומשאר הנאות העולם, והנה הפעם הוא מבקש לאכול בשר שמן וערב במיוחד, ובמקום לא מוּכר.

אחרי הסתלקות רבי אורי מסטרליסק, הנודע בכינויו 'השרף', עברה ההנהגה אל תלמידו החשוב, רבי יהודה-צבי מסטרטין. בתחילת דרכו לא הכול קיבלוהו בלב שלם, והיו מן החסידים שעדיין התלבטו אם הוא הראוי למלא את מקום רבם הגדול.

באחד ממסעותיו עם קבוצה מחסידיו הורה להיכנס לעיר פֶּשט (כיום חלק מבודפשט). בעוברם ברחוב הראשי עצר הצדיק ליד חנות בשר והתבונן בה. מעל החנות היה תלוי שלט מאיר עיניים: "כאן אפשר לקנות בשר כשר ומהודר". בחלון הראווה של החנות היה תלוי נתח בשר שמן ונאה, תאווה לעיניים.

התבונן הצדיק בחנות ופנה אל חסידיו בבקשה לברר מי השוחט-ובודק של הבשר הנמכר כאן והיכן ביתו. הוא הוסיף ואמר בנימה שהיה בה חצי משאלה וחצי קביעת עובדה, כי היום יאכלו כאן בשר.

הזדרזו החסידים לברר את זהות השוחט ואת כתובתו, והצדיק הורה להם ללכת עמו לשם.

כשבאו אל בית השוחט ודפקו על הדלת יצאה אליהם אשת השוחט, אישה צנועה וחסודה, אשר קיבלה את פניהם בסבר פנים יפות והזמינה אותם להיכנס הביתה. הצדיק שאל היכן בעל-הבית, והאישה אמרה כי הוא אמור לשוב בקרוב.

שאל הצדיק אם יוכלו ללון כאן בלילה, והאישה השיבה בחיוב. "אם כן", אמר הצדיק, "צריכים אנו לסעוד תחילה סעודת ערב, האם נוכל לאכול כאן בשר?".

"ודאי, בשמחה!", ענתה האישה, ותיכף ניגשה לערוך את השולחן לארוחה.

כל אותה עת התבוננו החסידים בדבר בפליאה רבה. מדוע דורש פתאום רבם לאכול בשר דווקא, ועוד במקום שאינו מכיר ומשחיטת שוחט שאינו ידוע? אך הם לא הרהיבו עוז לשאול את רבם על כך.

כעבור זמן נפתחה דלת הבית ואל החדר נכנס השוחט בעצמו. עתה, גדלה תמיהתם ופליאתם של החסידים שבעתיים.

השוחט חבש כובע עשוי מפרווה משובחת, כאחד הפריצים. על גופו עטה מעיל עבה, הדומה לחליפת שריון. גם מגפיו נראו מגושמים מאוד. כל לבושו נראה אופנתי ומודרני, שאינו הולם כלל את המקובל בקרב יהודים יראי שמים. בשום אופן לא יכלו החסידים להבין כיצד רבם סומך על שחיטתו של אדם כזה, וקורא להם לסעוד בביתו.

קודם שהחלו בסעודה, לאחר שהצדיק ובעל-הבית בירכו איש את רעהו לשלום, פנה אליו הצדיק ואמר כי הוא מבקש לראות את סכין השחיטה שלו.

למרבה הפלא סירב השוחט להיענות לבקשה. האיש הרצין ואחר-כך אמר: "יסלח לי כבודו, אולם יכולים אתם שלא לאכול מן הבשר, ולא תהיה לי עליכם שום תרעומת. לא אוכל להראות לכם את סכיני".

אך הצדיק לא הִרפה. הוא ביקש מהשוחט להיכנס עמו לחדר צדדי, ואמר לו כי הוא רבי יהודה-צבי מסטרטין, וכי הוא גוזר עליו בכוח התורה להראות לו את סכינו. לא הייתה לשוחט ברירה והוא נאלץ להוציא את סכינו ולהראותו לרבי, וזה המראה אשר נגלה לעיני הצדיק:

על סכין השחיטה, בעל הלהב החד והחלק עד להפליא, היה כתוב: "זו המאכלת של אברהם אבינו עליו השלום, אשר אנו אוכלים בזכותו"...

אפוף התרגשות יצא הצדיק מן החדר ואחריו בעל-הבית. בשמחה ישב אל השולחן עם חסידיו והיטיב את ליבו בסעודה, בעוד בעל הבית שותק ונהנה מדברי התורה שהשמיע הרבי.

לא כל החסידים אכלו מן הבשר. כמה מהם, שאמונתם בצדיק עדיין לא הייתה ראויה דייה, פקפקו בכשרותו של השוחט ולא העזו לאכול. כדי להסוות זאת דחפו הללו את מנות הבשר שהוגשו להם לתוך מטפחות שהיו עמם, כדי להשליכן לאחר מכן בחוץ.

סיים הצדיק את סעודתו, והחסידים פרשו לישון. עם בוקר קמו, הודו לבעלי-הבית ויצאו לדרכם. רק כאשר התרחקו מהעיר סיפר להם הצדיק את מה שראה כתוב על סכינו של השוחט.

כששמעו זאת החסידים פרצו בקריאות נרגשות. מי שאכלו מן הבשר הודו לה' על הזכות הגדולה שנפלה בחלקם לאכול משחיטת סכינו של אברהם אבינו. אבל מי שלא אכלו התייסרו מרוב צער. הם לא יכלו לסלוח לעצמם על שלא האמינו ולא סמכו על הצדיק.

אותם חסידים רקמו תכנית, ולפיה יחזרו וייסעו אל העיר פֶּשט ויבקשו להתארח אצל אותו שוחט, ואז יוכלו לאכול משחיטתו.

עשו כן החסידים, אך כאשר חיפשו את ביתו של השוחט לא הצליחו למצאו בשום אופן. הם שאלו את אנשי העיר היכן השוחט, בעל חנות הבשר. אך הכול הביטו עליהם בתמיהה ואמרו כי לא הייתה כאן חנות בשר וכי אין הם מכירים שוחט כזה.

או-אז הבינו החסידים כי אותו שוחט לא היה אלא מל"ו הצדיקים הנסתרים, ורק בזכות רבם, הצדיק מסטרטין, זכו לחוויה הגדולה בביקורם ב'ביתו'. אילו הייתה אמונתם שלמה יותר, היו זוכים גם לאכול בשר משחיטת סכינו של אברהם אבינו...

  לומדים גאולה

האבות הכינו

הגמרא (סנהדרין צז,א; עבודה זרה ט,א) מחלקת את שנותיו של העולם לשלוש תקופות: "ששת-אלפים שנה הווי עלמא, שני אלפים – תוהו, שני אלפים – תורה, שני אלפים – ימות המשיח". תקופת ה'תוהו' נסתיימה כאשר אברהם אבינו הגיע לשלב "הנפש אשר עשו בחרן". אז החלה תקופת ה'תורה' – אברהם החל להפיץ בעולם את האמונה בה' אחד. הדבר תואם גם את מאמר המדרש: "עד אברהם היה העולם מתנהג באפֵלה, משבא אברהם – התחיל להאיר".

אולם תקופת ה'תורה' עצמה מתחלקת לשתי תקופות בולטות: קודם מתן התורה ואחרי מתן התורה. תקופת האבות היא מעין שלב-ביניים – בין תקופת ה'תוהו' ובין תקופת ה'תורה' שאחרי מתן התורה – שהכשיר את העולם לקבלת התורה והמצוות.

התבטלות של 'מרכבה'

אברהם, יצחק ויעקב נקראים 'אבות' ("אין קוראים אבות אלא לשלושה", ברכות טז,ב), מפני שבהם התגבשה המהות המיוחדת של העם היהודי (שהגיעה לשלמותה במעמד הר-סיני). הם ה'אבות' שלנו, שכן כל יהודי ויהודי יורש, מתוקף היותו יהודי, את מהותם של האבות. דרגתם הרוחנית של צדיקים אחרים, כמו השבטים וכדומה, אינה מצויה בהכרח בכל אדם, אך דרגתם של האבות חייבת להימצא בכל יהודי. לכן אמרו חז"ל ש"כל אדם מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי אברהם יצחק ויעקב", מפני שבכל יהודי קיימת דרגת האבות.

כל אחד ואחד משלושת האבות הצטיין באחד משלושת ה'קווים': חסד (אברהם), גבורה (יצחק), תפארת (יעקב). האבות אף מימשו בעבודתם הרוחנית את הספירות העליונות, כמאמר: "אמרה מידת החסד לפני הקב"ה: מימי היות אברהם בארץ לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי, שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי". הם ביטלו לחלוטין את מציאותם האישית, עד שלא היו אלא כלי-שרת בידי הספירה האלוקית שביטאו.

התבטלות כזאת מוגדרת 'ביטול המרכבה'. כשם שהמרכבה אינה בגדר מציאות עצמאית, אלא היא כלי-שרת בידי האדם המוביל אותה; כך היו האבות בטלים לחלוטין לקב"ה, עד שכל ימיהם ובכל מעשיהם לא היו אלא כלי-ביטוי של הקדושה. לכן נאמר: "האבות הן-הן המרכבה", ולכן נקרא הקב"ה 'אלוקי אברהם', 'אלוקי יצחק', 'אלוקי יעקב', מפני שהאבות לא היו מציאות עצמאית, אלא התבטלו לגמרי לקב"ה ונכללו באורו.

הכוח ניתן לנו

האבות היו הראשונים שהחלו להאיר את העולם באור אלוקי. הואיל והתבטלותם לקב"ה הייתה מוחלטת, זכו להוריד לעולם אורות אלוקיים נפלאים ביותר. בכך הכינו בעבורנו את הכוחות לקיום התורה והמצוות שלנו.

תורת החסידות מביאה על כך משל מאב שמכין בעבור בנו את כל חומרי הבניין ואף את תכנית הבנייה, והבן צריך רק ליטול את החומרים ולבנות את הבית בפועל. במשל זה באות לידי ביטוי שתי נקודות: א) החומרים ניתנים לבן מן המוכן על-ידי האב; ב) הבנייה בפועל נעשית על-ידי הבן.

אף בנמשל כן: האבות הורידו לעולם אורות עליונים ביותר והכשירו את העולם לקבלת אור הקדושה, אך העבודה המעשית של קידוש המציאות הגשמית לא נעשתה על-ידי האבות, אלא דווקא על-ידינו. למצוות של האבות לא היה הכוח להיקלט בתוך המציאות הגשמית, להתמזג איתה ולקַדשה; הן נשארו שני דברים נפרדים. לכן אנו אומרים שהאבות הכינו את הקרקע בלבד, אבל הכוח לקדש את המציאות הגשמית ולהעלותה – ניתן רק לבני-ישראל במעמד הר-סיני, והוא יתגלה בפועל בגאולה האמיתית והשלמה.

  חיים יהודיים

הנימול שהיה למוהל של רוסיה

מי שמתקשר אל המוהל ישעיה-משה שאפיט אינו יכול לנחש איפה הוא תופס אותו. "כעת אני בפילדלפייה", הוא אומר לנו. "אני נע בין ערים ומדינות לאורך השנה". שאפיט, המכונה 'המוהל של רוסיה', עשה כמעט ששת אלפים בריתות ברחבי רוסיה, אוקראינה, לטוויה, אסטוניה, ליטא, קזחסטאן, אוזבקיסטאן, קירגיסטאן, גרמניה, צרפת, מונקו, אמריקה ועוד.

המוהל, שמכניס אלפים אל חיק העם היהודי, עשה דרך ארוכה כדי להיכנס אליו. הוא נולד בעיר ניז'ני-נובגורוד שברוסיה לאב יהודי ולאם לא-יהודייה. את עובדת היותו יהודי גילה בעקבות הצקות מצד חבריו. "חבריי לכיתה גילו ברישומי בית-הספר שאבי יהודי, וזה פתח מסכת של התנכלויות. חזרתי הביתה חבול, והתחלתי לשאול את אבא מי אנחנו. כך נודע לי שאבא יהודי".

מיבגני למשה

כשהוא בן 26, אחרי שסיים לימודי רפואה, הגיע בהשגחה פרטית מופלאה לבית-כנסת שהוחזר לידי הקהילה. "הצעתי לסייע במלאכת השיפוץ", הוא מספר. "יום אחד העניקו לי סידור תפילה. ידעתי שאינני יהודי, אבל רציתי מאוד להיות יהודי. ראש הקהילה הסביר לי כי אצטרך לעבור דרך ארוכה".

הרופא הצעיר לא נרתע, והחל ללמוד יהדות בלהט. בעיצומם של הלימודים החליט לעלות לישראל ופתח בהליך גיור: "בכל ערב השתתפתי בשיעורי תורה שמסר המשפיע הרב חיים ניסלביץ' ולמדתי בישיבה לעולים חדשים מרוסיה". שנה לאחר-מכן השלים את הגיור ויבגני נהפך לישעיה-משה.

שתי הצעות

באותו זמן חזר לביקור בעיר הולדתו, ופגש את שליח חב"ד הרב שניאור-זלמן וולוביק. "נעשינו ידידים", הוא מספר. "יום אחד העלה השליח את סוגיית המחסור במוהלים. 'אתה רופא', אמר לי, 'למה לא תהיה מוהל?'. כשחזרתי לארץ התחלתי לחשוב על כך ברצינות. נפגשתי עם הרב ירון עמית, יו"ר 'ברית יוסף-יצחק', המשגר מוהלים לרחבי העולם. עברתי הכשרה בקליניקה פרטית ובסופה נעשיתי מוהל".

הוא החל לטוס ליעדים רבים, בפרט ברוסיה, ולערוך בריתות. "יום אחד פגש אותי הרב בערל לאזר, הרב הראשי לרוסיה, והציע לי להיות המוהל הרשמי של יהודי חבר-העמים", הוא אומר ומחייך: "נוסף על כך הציעו לי שידוך, צעירה חסידת חב"ד, שלמדה בבית-ספר יהודי במוסקווה. השבתי בחיוב על שתי ההצעות...".

שבעת אלפים קילומטר

כמעט אין יום שבו הוא לא עורך ברית. "לפעמים יש לי כמה בריתות ביום אחד", הוא מעיד. "כמה פעמים נסעתי כשבעת אלפים קילומטר בקו מוסקווה-חַברוֹבְסְק, כדי למול ילד יהודי".

כל ברית נרשמת בפנקסו האישי. מספרן מגיע ל-5735, נכון לתחילת השבוע. הוא משתף אותנו בסיפור טרי: "בהקפות השנה קיבל עליו יהודי כבן חמישים למול את עצמו. הוא היה יכול לעשות את הברית רק ביום שישי שעבר. סמוך לכניסת השבת סיימתי את הברית והלכתי להתפלל קבלת שבת. להפתעתי גם הוא בא להתפלל, למרות הכאבים. בסעודת ליל שבת סיפר על כך בגאווה. עוד שלושה יהודים קיבלו עליהם לקיים את המצווה".


שאפיט בעבודתו. המוהל המעופף

  פינת ההלכה ומנהג

דחיית ברית-מילה

שאלה: באילו נסיבות דוחים את עריכת הברית של תינוק מהיום השמיני למועד אחר?

תשובה: הרמב"ם כתב בעניין זה: "סכנת נפשות דוחה את הכול, ואפשר למול לאחר זמן, ואי-אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם". מדיוק לשונו משמע, וכך הבין הגאון הרוגצ'ובי, שאם מלים באיחור מפני דרישות ההלכה, נחשב כאילו נימול התינוק למפרע בזמנו, כי ה'ברית', הקשר של כל יהודי עם הקב"ה, היא קשר חזק ועצמי, והמילה רק מגלה זאת אצלו.

הנה שניים מהמקרים שיש בהם חילוקי דעות הלכתיים:

משקל: יש מוהלים המקפידים שלא למול תינוק עד שיגיע למשקל 2.740 ק"ג, ויש הסבורים שצריך למול ביום השמיני גם במשקל נמוך יותר, אם הוא מעל 1.500 ק"ג ועומד בתנאי השחרור מהפגייה. הרבי מליובאוויטש כתב על כך: "בכיוצא-בזה, ספיקו – לחומרא" (הכוונה להחמיר בפיקוח נפש ולא למול).

צהבת: צהבת זיהומית היא מחלה לכל הדעות. יש מקילים למול במקרה של צהבת-יילודים. אחרים דורשים להמתין גם אז, עד שתרד הצהבת לגמרי. יש דורשים ירידה לרמות מסויימות. הרבי מליובאוויטש הורה להמתין לאחר שהיילוד התרפא ממנה ועד הברית שבעה ימים שלמים. הרב זלמן-שמעון דבורקין ז"ל, שהרבי הפנה אליו לקביעת הפרטים, קבע: עד דרגה 10 עושים מילה בזמנה. מ-10 עד 15 ממתינים שהצהבת תרד למטה מ-10, ומלים מיד (אולם מכיוון שכבר נדחה ואינו בזמנו, יש להמתין עוד יום, כדי שהצהבת תרד עוד קצת). למעלה מ-15 נקרא 'חולה בכל גופו' וממתינים עד שהצהבת תרד למטה מ-10, ואחר-כך ממתינים עוד שבעה ימים שלמים מעת-לעת.

מקורות: רמב"ם הל' מילה ספ"א, וצפנת פענח שם. לקוטי שיחות ח"ג פ' תזריע. היכל מנחם כרך א עמ' מו. תודה למוהל הרב משה קליין, ברוקלין נ"י. וראה אנציקלופדיה הלכתית-רפואית ח"ד ערך 'מילה' עמ' 547 ו-562.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)