חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:56 זריחה: 5:54 ט"ו בחשון התשפ"ז, 26/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1387 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת שופטים, ג' באלול התשע"ג (09/08/2013)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1387 - כל המדורים ברצף
לא לשיח של עוינות ונשכנות
חדש על המדף
לא להזיז את הגבולות
מלחמת היצר
כבתחילה וכבראשונה
תשובה בכל עת
הרב לא חתם
פריצת גדרי הגלות
הדבורים עוררו אותו לשאול
תוכחה מתוך אהבה

מס' 1388, ערב שבת-קודש פרשת שופטים, ג' באלול ה'תשע"ג (09.08.2013)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 072-2770100, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

לא לשיח של עוינות ונשכנות

האם אנו רוצים לחיות בעולם שאין בו כבוד האדם, אין בו הערכה לציבורים גדולים ומכובדים, אין בו נימוס, איפוק ותרבות דיון?

גל עכור של נשכנות ציבורית שוטף אותנו בעת האחרונה. ההתנהלות הכללית אצלנו נראית כהתנהגות של להקת כרישים המשחרים לטרף וממתינים לקרבן המזדמן כדי לשסעו לגזרים. מתנפלים בלי רחמים על אישי ציבור, על בעלי הון, על נושאי תפקידים. ציבור אחד נועץ ציפורניים בציבור שני.

בשנים האחרונות שמענו פעמים רבות כי האיום החמור ביותר עלינו הוא הגרעין האיראני. נראה כי השסע הפנימי מסכן את עתידנו לא פחות ואולי אף יותר. תרבות של יד איש באחיו הורסת אותנו מבפנים ומכרסמת ביסודות קיומנו כאומה.

לרצות שינוי

חודש אלול הוא זמן לעצור ולשאול את עצמנו: האם זו האווירה שאנו מבקשים לחיות בה? האם אנו רוצים לגדל את ילדינו לתוך עולם שאין בו כבוד האדם, אין בו הערכה לציבורים גדולים ומכובדים, אין בו נימוס, איפוק ותרבות דיון?

איש אינו רוצה לחיות בסגנון חיים כזה, והשאלה הגדולה היא איך מחוללים שינוי. איך מחזירים את הסוסים לאורווה, אחרי שהם התפזרו לכל רוח. איך כולאים את היצרים הפרועים אחרי שהרגלנו את עצמנו להיות בוטים, נשכניים וציניים.

ראשיתו של התיקון היא ההכרה שהמצב הנוכחי אינו יכול להימשך. כדי לתקן צריך קודם כול לרצות שיתחולל שינוי. צריכה להתפתח תחושת מיאוס כללית בתרבות ההתכתשות הזאת. ככל שתישמע מחאה רמה יותר על התנהגות זו וסלידה ממנה יקדימו לפרוץ הכוחות שיקדמו את יצירת המפנה.

מכיוון שההתכתשות הזאת מתחוללת בעיקר באמצעות כלי התקשורת צריכה להיות מופנית כלפיהם מחאה ציבורית רחבה ותקיפה, בקריאה להתמתנות, להורדת הטונים, להפסקת השיסוי ולטיפוח תרבות של כבוד לזולת ולאחר. אנשי התקשורת רגישים מאוד לדעת הקהל. אם הם יחושו שהציבור מואס בהשתלחויות הפרועות, הם יצמצמו אותן.

אדרבה, תן בליבנו

ראוי בהחלט שיתקיים דיון ציבורי בשאלות העולות על סדר היום, אבל צריך לטפח תרבות של דיון תרבותי, ענייני, שיש בו כבוד לכל עמדה. סגנון כזה של דיון גם יניב תוצאה טובה יותר, כי לא כל החכמה וכל הצדק שוכנים תמיד בצד אחד. כיום אנו עדים לדיון רגשני, יצרי, מתלהם, שבו קול ההיגיון אינו נשמע.

חודש אלול הוא הכנה לחודש החגים, שבו באה לידי ביטוי אחדותו של העם. באווירת חגי תשרי מרגישים את היותנו עם אחד מלוכד, למעלה מכל המחלוקות וההתפלגויות. האתגר הגדול הוא להנחיל את ההכרה הזאת לימים הרגילים של השנה. לשם כך נדרשת עשייה.

הכול מכירים (גם בזכות השיר) את תפילתו של רבי אלימלך מליזנסק: "אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם, וְשֶׁנְּדַבֵּר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בליבנו שום שנאה מאֶחָד על חברו חלילה".

זו התרבות שעלינו להנחיל לעצמנו ולציבור כולו. לחפש את נקודות האור, לעודד את החיובי ולסלק מקרבנו ביטויים והתנהגויות המביעים שנאה ועוינות. ונזכה שיהיה "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך".


תרבות של יד איש באחיו הורסת אותנו מבפנים

  ספרים

תורת מנחם נ
שיחות הרבי מליובאוויטש
בהוצאת קה"ת

מהדורה חדשה של התוועדויות הרבי, בעברית. כרך זה חותם את שיחות ומאמרי החסידות שנאמרו בשנת תשכ"ז. 595 עמ'. טל' 03-9606018.

אוצר כתבי בעש"ט
עריכה: תומר רחובי
בהוצאת מכון בית הבעש"ט

איגרת הגאולה שכתב הבעש"ט מובאת כאן בגרסתה המדוייקת, לצד ביאורים והרחבות. שני כרכים. טל' 02-9923155.

ארץ ושמים
מאת הרב שניאור אשכנזי
בהוצאת ידיעות ספרים

ספר המעניק תובנות חדות על החיים, על-פי פרשיות השבוע והמועדים, לאור תורתו של הרבי מליובאוויטש. כתוב בשפה בהירה המיועדת לכלל הציבור. 318 עמ'. טל' 1-700-704120. http://www.judaica-il.com/site.

הפרשה המחכימה
מאת שילה בן-דוד
בהוצאת המחבר

דברי הלכה ומוסר ועצות לחיים על-פי פרשיות התורה. כרך זה מתרכז בפרשיות הראשונות של ספר דברים. 806 עמ'. טל' 02-5864229.

  שלחן שבת

לא להזיז את הגבולות

התורה מזהירה מפני הסגת גבול: "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ". במובנו הפשוט זה איסור להזיז את סימון הקרקעות, בדרך שתגרום להגדלת שטחי הקרקע של האחד על חשבון קרקעותיו של חברו. במובן הרחב האיסור כולל חדירה לתחום פרנסתו של הזולת.

יש גם הסגת גבול רוחנית, בתחומי עבודת ה'. בכללות, עולמנו מתחלק לשלושה תחומים: תחום הטוב, תחום הרע ותחום החולין. הטוב נמצא בתחום הקדושה, הרע משתייך לדברים האסורים, ובתווך יש דברי חולין שאינם בגדר רע, מכיוון שאינם עבֵרות, אך גם אינם ענייני קדושה. אפשר להשתמש בהם לקדושה ובכך לרומם אותם לדרגה של קודש; ואפשר, חלילה, להשתמש בהם לכיוון שלילי ולהפוך אותם לרע.

מקור הקיום של הרע

הגבולות בין התחומים צריכים להיות ברורים. על האדם להבדיל בין הטוב ובין הרע ולא לערבב ביניהם. ובכל-זאת, ייתכן שהאדם אכן ישמור בקפדנות על הגבולות שבין הטוב ובין הרע, אך יטשטש את הגבול שבין הקדושה לדברי החולין. איסור 'הסגת גבול' מלמד שיש להיזהר מפני מצב כזה.

החיים בעולם נובעים מהקדושה, שכן הקב"ה הוא מקור החיים, וגם דברים נוספים שנקראים 'חיים' מקבלים את חיותם ממנו, ולכן הם חיים. אולם הקב"ה קבע את הגבולות ואת המידה המדוייקת של החיים שמקבל כל תחום בעולם. גם הרע מקבל חיים מהקב"ה (שאם לא כן לא היה לו קיום), אלא שזו חיות מוגבלת ומצומצמת ביותר.

האדם מנתב

בידי האדם האפשרות להשתמש בחיוּת האלוקית ולהפנות אותה לאפיקים אחרים. אם הוא מזיז את הגבולות שבין ה'טוב' ובין ה'חול', מתוך הנחה שה'חול' איננו באמת רע, הוא מאפשר לדברי החולין לחדור אל תחום הקדושה ולינוק ממנה. יש בכך משום 'הסגת גבול', שכן דברי החולין אינם אמורים לינוק חיוּת שנועדה בעבור ענייני הקדושה הטהורים.

הזזת הגבול שבין הקדושה לדברי חולין גוררת הזזת הגבול השני, שבין החולין ובין הרע. דברים אסורים פתאום אינם נראים חמורים כל-כך. כך חודר הרע אל תחום החולין, ויונק ממנו חיוּת שלא נועדה בעבורו.

לימוד של ילדים

עם זה, יש עניין אחד שלגביו לא חל איסור הסגת גבול: לימוד התורה. ההלכה נפסקה שלימוד תורה אינו בכלל הסגת גבול, ולהפך, "קנאת סופרים תרבה חכמה". הרמב"ם פוסק שמלמד תינוקות אינו יכול למחות במלמד תינוקות אחר שבא ומלמד לצידו, מפני שעל כך נאמר "יגדיל תורה ויאדיר".

הגמרא מסבירה שלימוד בבחינת 'יגדיל' ו'יאדיר' הוא לימוד שאין לו היבט מעשי, אלא נועד להעצים את הלימוד. לימוד התורה על-ידי תינוקות של בית רבן נחשב בדרגה כזאת. התורה ניתנה לכל יהודי בירושה, ככתוב "תורה ציווה... מורשה". כל ילד יהודי 'יורש' את התורה מהקב"ה בעצמו, ולימוד הילד גורם 'להגדיל' תורה ו'להאדירה'.

(תורת מנחם כרך יג, עמ' 239)

  מן המעיין

מלחמת היצר

אין חייל עצוב

"מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו" (דברים כ,ח). מפרש רש"י: "הירא מעבֵרות שבידו". מי שחושב תמיד על העבֵרות שבידו עד שהוא שוקע בעצבות, וממילא אינו יכול לעשות תשובה – אינו רשאי לצאת למלחמה.

(רבי דוד מקוצק)

העצבות גרועה מן החטא

הגרוע מכול הוא מצב של "ירא מעבֵרות שבידו" – עצבות שהאדם שוקע בה לאחר שעבר עבֵרה. בשעה שיצר הרע מפתה את האדם לחטוא, יותר ממה שהוא מעוניין בחטא עצמו, הוא חפץ בעצבות הבאה לאחר החטא.

(רבי נחמן מברסלב)

הגברת הצימאון

חשכת הנפש הבהמית מגבירה את תשוקת הנפש האלוקית לאלוקות. דומה הדבר לאדם המצוי במדבר שממה, שצימאונו יגדל מעצם הידיעה שאין המים מצויים שם.

(ספר המאמרים ת"ש)

השבת מנצחת

"כי תקרב אל עיר להילחם עליה" (דברים כ,י). 'תקרב' בגימטרייה 'שבת'. אם רצונך להילחם ביצר הרע ולנצחו, דְבַק בשבת ואז בוודאי תנצח.

(רבי מנדל מוויז'ניצה)

החמצת התשובה

"פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו" (דברים כ,ה). מסביר רש"י: "ודבר של עגמת נפש הוא זה". וכי עגמת הנפש שאיש אחר יחנוך את הבית מצערת יותר מהמוות במלחמה? אלא שאין לך צער ועגמת נפש גדולים מזה שיהודי ימות ולא יהרהר הרהורי תשובה וחשבון נפש, מכיוון שמחשבתו תהיה טרודה בזה שמישהו אחר יחזיק בביתו.

(רבי אברהם-מרדכי מגור)

החושך נדחה מאליו

כאשר הנפש האלוקית מתחזקת בלימוד התורה, הנפש הבהמית נחלשת ממילא, שלא מתוך התעסקות איתה. האור אינו צריך לעסוק בגירוש החושך, אלא החושך נדחֶה מפניו ממילא.

(ספר המאמרים קונטרסים)

אור גם ב'בהמה'

"אדם ובהמה תושיע ה'" (תהילים לו,ז). אנו מבקשים שאור ה' יתגלה לא רק ב'אדם' – הנפש האלוקית, אלא גם ב'בהמה' שבאדם – הנפש הבהמית.

(תורה אור)

לא לריקנות

המחשבה היא לבוש רוחני, והיא משרתת את השכל והמידות. סיבת המחשבות הזרות או הרעות נעוצה בריקנות הראש. כאשר השכל עסוק, יש למחשבה מה לשרת, ואין מקום למחשבות של שטות.

(היום יום)

  אמרת השבוע

כבתחילה וכבראשונה

כאשר נתמנו דיינים חדשים לבית-הדין במודז'יץ השתתף האדמו"ר ממודז'יץ במעמד ההכתרה ואמר:

"אנו מבקשים בתפילה: 'השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה'. מדוע מדגישים שהשופטים יהיו 'כבראשונה' והיועצים 'כבתחילה'?

"אלא שכאשר דיינים מתמנים לתפקידם יש להם כוונות טובות, לשרת את הציבור באמונה וביושר. גם מנהיגי הציבור שואפים בראשונה להיות נקיי כפיים ומסורים לכלל. החשש הוא שברבות הזמן יזנחו את הדרך הישרה וייטו ממנה בעקבות פניות אישיות. לכן מבקשים ששופטינו ויועצינו יהיו 'כבראשונה' ו'כבתחילה', כפי שהיו בשעה שנתמנו".

  פתגם חסידי

תשובה בכל עת

"אשמתו הגדולה של האדם אינה בחטאים שחטא, שהרי הפיתויים גדולים וכוחו של האדם דל. אלא אשמתו היא שבכל עת בידו לעשות תשובה והוא אינו שב" (רבי בונים מפשיחסה)

  מעשה שהיה

הרב לא חתם

ניסים היה יהודי צנוע, ישר דרך ואהוב על הבריות. הוא התגורר בעיר חַלַבּ שבסוריה (ארם צובה בפי היהודים). לפרנסתו ניהל חנות מצליחה במקום מרכזי בעיר. נוסף על אחיו היהודים שהעדיפו לקנות אצלו, גם רבים מהתושבים הערבים סמכו על יושרו ונאמנותו וקנו אצלו בקביעות.

אולם היה מי שלא ראה בעין טובה את הצלחתו של היהודי. לא הרחק מחנותו של ניסים שכנה חנותו של סוחר ערבי, מקורב למושל העיר. באיש התלהטה קנאה עזה ביהודי, בראותו כי רבים מעדיפים את חנותו.

מה עשה האיש? הלך והסית את המושל לסלק את היהודי מדרכו. הוא לא נדרש למאמץ רב, שכן המושל עצמו היה עריץ, שונא ישראל. יום אחד נלקח ניסים לפתע בידי שוטרי המושל והושלך לכלא. לא הועילו זעקות המשפחה ואף לא השתדלות עסקני הקהילה. כתב האישום הוכן, ודינו של ניסים נחרץ למוות.

כבול באזיקים קיבל התליין את ניסים מידי הסוהרים, והובילו אל המקום שבו נהג לעשות את עבודתו האכזרית. גופות המוצאים להורג הושלכו אל בור אפל, כדי שלא יישאר מהם זכר.

התליין שב אל הממונים עליו ודיווח כי פקודת המושל בוצעה. ההודעה נמסרה למשפחה, וזו התעטפה באבל גדול, ועמה כל הקהילה היהודית.

בימי ה'שבעה' הספידו רבני הקהילה וחכמיה את ניסים. רבים מבני העיר, שהכירוהו, נעצבו על הוצאתו להורג, על לא עוול בכפו.

חלפו הימים ואחד מבני העיר ביקש לשאת את אלמנתו של ניסים. זו התרצתה, מתוך דאגה לשקם מחדש את חייה ולהבטיח עתיד טוב לילדיה.

האלמנה התייצבה לפני בית הדין וביקשה להתיר לה להינשא. הריגתו הזדונית של בעלה המנוח עדיין הייתה צרובה בזיכרון הרבנים, ולכן חתמו על כתב ההיתר. אולם בטרם מסרו לה את הכתב, הודיעו לה כי עליהם לקבל את חתימתו של רבי רפאל-שלמה לניאדו, רבה הראשי של חַלַבּ.

רבי רפאל-שלמה, מגדולי רבני אר"ץ (ארם צובה), היה רב תקיף ונערץ. במשך חמישים וארבע שנים הנהיג את עדתו, הרים את כבודם של תלמידי החכמים והכול ראו כי מן השמים מסייעים בידו.

כאשר באו הדיינים אל ביתו לבקשו לחתום על היתר האלמנה, הודיע להם הרב כי לא יוכל לחתום. "האם יש עדים שראו את הריגת הבעל?", שאל הרב. "הלוא כדי להתיר אשת-איש דרושה עדות, ומכיוון שאין כאן עדות, אי-אפשר להתירהּ".

משכו הדיינים בכתפיהם. אמנם עקרונית הצדק עם הרב, אבל במקרה הזה לכאורה ברור לחלוטין שהאיש הומת ואינו בין החיים. עם זה, לא יכלו להתיר את האישה בלי חתימת הרב לניאדו. האלמנה שבה לביתה במפח-נפש.

חלפו שנים. יום אחד מת מושל העיר העריץ, ותושבי העיר נשמו לרווחה. זמן-מה לאחר מכן נקראו לפתע כל דייני בית-הדין להתייצב בביתו של רבי רפאל-שלמה. לא עברה שעה קלה וכולם ישבו בבית הרב.

"מה דעתכם בעניין אלמנתו של ניסים?", פתח הרב בשאלה. "האם עדיין מחזיקים אתם בדעה שיש להתיר לה להינשא?".

נראה היה כי הרב חזר בו מהחלטתו הקודמת. אב בית הדין השיב: "אכן, בידענו כי האיש נמסר למיתה החלטנו להתיר את האישה מעגינותה".

רבי רפאל-שלמה התבונן בפני הדיינים ובחדר השתררה שתיקה. ואז קם הרב, פתח את דלת החדר הסמוך וקרא: "בוא-נא, ניסים, היכנס בבקשה!".

לעיניהם המשתאות של הדיינים נכנס אל החדר ניסים, הלוא הוא בעלה של ה'אלמנה', והתייצב מולם.

מבוכת הדיינים הייתה רבה עד שלא היו מסוגלים לפצות פה. רבה של חַלַבּ פנה אל ניסים וביקש: "ספר-נא את סיפורך", וניסים פתח:

"כפי שאתם יודעים, נמסרתי למוות בידי התליין, והוא אכן לקחני כבול באזיקים אל מקום ההריגה.

"ברגע האחרון עלה בדעתי רעיון. פניתי אל התליין ואמרתי: 'מציע אני לך עִסקה. הטמנתי אוצר של מטבעות זהב במקום מסתור, הידוע לי בלבד. אם תשחררני, אגלה לך את מקום האוצר והוא יהיה שלך'.

"התליין הביט כה וכה, ובראותו כי אין איש באזור, הסכים להצעתי בתנאי שאמלט מן העיר ואיש לא יֵדע כי ניצלתי ממוות.

"הוא התיר את האזיקים מעל ידיי ורגליי, ואני מיהרתי לברוח ונדדתי לעיר רחוקה. שם חייתי עד היום. חששתי לגלות את היותי חי אפילו לאשתי, מחשש שהשמועה תתפשט ואנשי המושל ירדפו אחריי. עתה בשומעי כי מת המושל, החלטתי כי הסכנה חלפה ויכול אני לשוב אל ביתי.

"מיד בבואי אל העיר פניתי אל בית הרב, כדי שיורני דרך מה לעשות, וכך אני עומד לפניכם היום".

קריאת התפעלות יצאה מפי הדיינים, והם נענו ואמרו: "אשרינו שזכינו ברבנו הגדול, אשר חכמת אלוקים בקרבו, ומן השמים עומדים לימינו ומסייעים בידו לפסוק דין אמת. מודים אנו בטעותנו, שכמעט גרמנו לאיסור אשת-איש".

ברוח של הכנעה יצאו הדיינים מבית רבה של חַלַבּ, והידיעה על 'תחייתו' של ניסים פשטה במהירות, לשמחת המשפחה וכל בני הקהילה.

  לומדים גאולה

פריצת גדרי הגלות

פתגם חסידי מפורסם אומר, שכשיבוא משיח-צדקנו, ישאלו אותנו אומות-העולם: במה זכיתם לניסים ונפלאות כאלה, ואנו נשיב, שזכינו לכך בזכות השמחה. זהו שנאמר (תהילים קכו,ב) "אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה, הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים": "אז" – כאשר יבוא משיח, "יאמרו בגויים" – יאמרו אומות-העולם על בני-ישראל: "הגדיל ה' לעשות עם אלה!". ישיבו להם בני-ישראל: יודעים אתם מדוע "הגדיל ה' לעשות עמנו"? – מפני ש"היינו שמחים".

השמחה יש בה סגולה מיוחדת לקרב את הגאולה, שכן "שמחה פורצת גדר". אדם השרוי בשמחה אמיתית משתחרר מכל מגבלותיו. בשעת שמחה אמיתית, כיום נישואין וכדומה, גם אדם רציני ושקול עשוי לרקוד ולקפץ כנער צעיר. הוא מסוגל לעשות מעשים שאינם הולמים את אופיו. כי בשעת שמחה נפרצות כל מדידותיו והגבלותיו של האדם. לכן השמחה פורצת גם את גדרי הגלות ובכוחה להביא את הגאולה.

תשובה בשמחה

תורת החסידות מלמדת שאפילו עבודת התשובה צריכה להיעשות מתוך שמחה. יתרה מזו, השמחה במצוות התשובה צריכה להיות ביתר שאת מבכל המצוות האחרות. שהרי אם כשמקיימים סתם מצווה צריכים להיות בשמחה – על-אחת-כמה-וכמה כשעוסקים במצוות התשובה, שמעלתה גדולה כל-כך, עד שהיא מתקנת ומשלימה את כל המצוות!

אין שום סתירה בין תשובה לשמחה. שמחה איננה ההפך מרצינות. אפשר לעסוק בדברים הרציניים והחשובים ביותר, ועם זה להיות בשמחה גדולה. כי שמחה – שלא כדעת ההמון – אינה קלות ראש וחיים נטולי דאגות (חסידים אומרים: בין שמחה להתהוללות מפריד רק חוט שַׂערה דקיק, אבל המרחק ביניהן הוא המרחק שבין תכלית הקדושה לתכלית הטומאה). שמחה אמיתית היא דבר רציני ביותר.

טועה מי שסבור שבחודש אלול צריכים להתהלך בפנים נפולות וקודרות, לא להעלות חיוך על השפתיים, להיות תמיד 'רציני' ומיוסר. להפך, מה יכול לשמח יותר מהמחשבה שאלה ימים שבהם נמצא 'המלך בשדה' ומאירות אז י"ג מידות הרחמים!

המלך מאיר פנים

רבנו הזקן ממשיל את ההתגלות האלוקית בחודש אלול למלך היוצא אל השדה. כשהמלך בהיכל מלכותו אין המוני העם יכולים להיכנס אליו ולדבר עמו; רק יחידי סגולה ומובחרים זוכים להיכנס אל המלך. אבל כשהמלך יוצא אל השדה, אל העם, כל אדם יכול ורשאי לגשת אליו; והמלך מקבל את כל הבאים בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם.

בחודש אלול הקב"ה הוא בבחינת מלך היוצא אל השדה. כל השנה כולה לא פשוט כל-כך להגיע אל הקב"ה. אדם הרוצה לעלות בהר ה' נדרש לזכך את עצמו, לקדש את גופו ונפשו, לעסוק הרבה בתורה ובתפילה, ורק אם הוא מגיע למדרגה גבוהה, הוא זוכה להתקרב מעט אל הקב"ה. אבל בחודש אלול הקב"ה יוצא אל ה'שדה'. הוא מסיר את כל המחיצות וההגבלות ומאפשר לכל מי שרק רוצה בכך לגשת אליו, להתקרב אליו, לדבוק בו. והוא מקבל את כל הבאים בסבר פנים יפות ובפנים שוחקות.

חודש אלול שונה אפוא במהותו מכל ימות השנה. בחודש זה הקב"ה מתקרב אלינו קִרבה שאין דומה לה. הוא פותח לפנינו את כל השערים ואת כל המחיצות. רק דבר אחד הוא מבקש מאיתנו: בואו, שובו אליי ואשובה אליכם. לא נדרש מאיתנו אלא לצאת אל המלך. לנצל את הזמן היקר הזה להתעוררות אמיתית של תשובה ומעשים טובים. ליתר דבקות בה'. ודאי אפוא שהיציאה אל המלך צריכה להיות בשמחה גדולה, והיא שתביא את הגאולה האמיתית והשלמה.

  חיים יהודיים

הדבורים עוררו אותו לשאול

הוא סיים עוד יום שגרתי בכוורות הדבורים, בפרדס בארגנטינה, ונסע ברכבו לעבר ביתו. בעודו נוסע על צוק הררי, הרגיש רעידות קלות ברכב. הוא התכונן לעצור בצד הדרך, אלא שבאותו רגע הרכב נחבט והחל להסתחרר. אחד הגלגלים עף מהרכב. בנס הוא הצליח לבלום את הרכב על שפת התהום.

לאחר מכן גילה כי זה היה מעשי ידיו של בעל השדה, שהתברר כי הוא אנטישמי. הוא גרם ל'תקלה' בשאיפה להתנקש בחייו של היהודי, שאול טוסון שמו. "זמן רב הוא התנכל לי, בגלל יהדותי", מספר טוסון, "אחרי הניסיון להתנקש בחיי, באמצעות שחרור בורגי גלגל המכונית, נאלצתי לעזוב את העבודה".

חיבור לטבע

טוסון נולד למשפחה מסורתית בבואנוס-איירס. "בבית שמרו שבתות וחגים, אבל הסביבה הלא-יהודית גרמה לי להתרחק מהשורשים", הוא מספר. בצעירותו החל לעסוק בארכיטקטורה, אבל דבר-מה טרד את מנוחתו. "תמיד הרגשתי חֶסֶר. בשלב מסויים חשבתי שאוכל למלא את החלל שבתוכי על-ידי התחברות לטבע".

הוא התחיל ללמוד כוורנות ואפיתרפיה (ריפוי במוצרי כוורת). "הקמתי מכוורת לגידול דבורים ופרופוליס בהרים הגבוהים של קורדובה בארגנטינה", הוא מספר. "אהבתי את השקט ואת הבדידות. התחברתי לבריאה ולהרמוניה שיש בה".

יש בורא לעולם

יפי הבריאה הביא את הצעיר להכרה בבורא העולם. "ראיתי את היופי והארגון המופתי שבכל דבר", הוא מסביר. "ראיתי את הסדר וההיררכייה בכוורת. הדבורים חיות בהרמוניה עם הטבע. רק אצלי הכול משובש. כל יצור ממלא את תפקידו המדויק. ואני? מה תפקידי בעולם?".

בדיוק בשלב הזה נתקל במכשולים לא-קלים. היו לו עימותים עם הגויים. אחרי ההתנכלות לרכבו והנס הגדול הבין טוסון שיד ההשגחה שמרה עליו. "הבנתי שלא משנה איפה אהיה, תמיד אהיה שונה. בטבע, בעיר ובכל מקום – אני יהודי", הוא אומר.

מסעו בטבע נחתם זמנית, וטוסון החל לחפש את דרכו. הוא פגש את הרב שלמה מזרחי, חסיד חב"ד, וזה החל ללמוד עמו ולקרבו לעולם היהדות. לפני כשלוש-עשרה שנים עלה לישראל ועבר להתגורר בירושלים, כשהוא יהודי חרדי.

תתנתקו מהחטיפים

העיסוק בטבע לא נשכח. טוסון החל לעסוק ברפואה טבעית כתזונאי, ארידאולוג ומומחה בטיפול באפיתרפיה. "אני מטפל באנשים באמצעים טבעיים ובמיוחד בתזונה. מדהים בכל פעם מחדש לראות איך באמצעים טבעיים אפשר לרפא בני-אדם ולשמח אותם. יש לי מזה סיפוק, ואני מקווה תמיד לעשות נחת רוח לבורא העולם ולהודות על המתנה שהוא נתן לנו", הוא אומר.

בסיום השיחה הוא מספק טיפ בריאותי לקוראים: "התזונה החיונית של האדם מתבססת על פירות וירקות. זה בסיס הפירמידה, האוכל הבריא ביותר. תתנתקו מהחטיפים, ובמיוחד מהמוצרים העשויים מקמח לבן".


פעם בטבע, תמיד בטבע. טוסון

  פינת ההלכה ומנהג

תוכחה מתוך אהבה

שאלה: האם יש מקום, במסגרת דברי התעוררות בחודש אלול, לומר דברים קשים כדי לזעזע את השומעים?

תשובה: כשמבקשים לעורר את ליבו של אדם או של ציבור, יש לעשות זאת בדרכי נועם ובדרכי שלום, מתוך אהבת ישראל, שאז השומעים מרגישים שהאדם המעוררם חפץ בטובתם, וכך יש סיכוי שהדברים יביאו תועלת.

תורת החסידות דורשת, לפני התוכחה, 'לקצץ את הציפורניים', שלא לדקור, כי בציפורניים מצטבר זיהום, וכלשון הזוהר "בטופרהא אחידן" [הקליפות נאחזות בהן]. אחרי נטילת הציפורניים צריך 'נטילת ידיים', שהיא המשכת ה'מוחין' ל'מידות', שלא לפעול ולדבר מתוך נטיית הלב, אלא על-פי הכוונת המוח.

פסוק מפורש קובע שבני ישראל נחשבים "בבת עינו" של הקב"ה, ו"כל הנוגע בהן – כאילו נוגע בבבת עינו", וזאת אפילו כשמדובר ביהודי אחד. קל-וחומר לעשרה מישראל, 'עדה קדושה'.

בנבואתו הראשונה של ישעיהו הנביא התבטא על בני ישראל בביטוי קשה, בינו ובין הקב"ה, והדברים היו אמיתיים, ובכל-זאת נענש על כך, והדברים נכתבו בתנ"ך – כדי ללמד כמה צריך להיזהר בכבודם של ישראל, בניו של הקב"ה. כל-שכן כאשר מדברים ברבים, ובחודש אלול – חודש הרחמים.

מקורות: ישעיה ו,ה-ז ופירש"י, ילקוט שמעוני שם סי' תו-תז. זכריה ב,יב ובמצו"ד וגיטין נז,א. זוהר ח"ג ס,ב ו'היום יום', כב אלול. 'תורת מנחם – התוועדויות' תשמ"ב ח"ד עמ' 2125, תשמ"ג ח"ד עמ' 1929, תשד"מ ח"ד עמ' 2455.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)