חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:58 זריחה: 6:52 י"ג בחשון התשפ"ז, 24/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע גליון 1376 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת נשא, ח' בסיוון ה'תשע"ג (17/05/2013)

מדורים נוספים
שיחת השבוע גליון 1376 - כל המדורים ברצף
הכותל איננו זירת הפגנות
יש חדש
העפר שבקרקע המשכן
תעניות וסיגופים
להתוודות ולהחזיר
להיות עסוקים
שרשרת זהב
דווקא אנחנו?
ברית במחתרת, פדיון בירושלים
כשהכוהנים מברכים

מס' 1376, ערב שבת-קודש פרשת נשא, ח' בסיוון ה'תשע"ג (17.05.2013)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 072-2770100, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

הכותל איננו זירת הפגנות

אילו הייתה לנו תקשורת הוגנת היא הייתה קורעת את מסֵכת הצביעות מפניהן של אותן נשים, ההופכות את רחבת הכותל לזירת התגוששות

כיצד תנהג משטרת ישראל אם תוצג לפניה בקשה לקיים הפגנה ברחבת הכותל המערבי, הפגנה נגד הצעת התקציב, למשל? ברור שהיא לא תאשר הפגנה כזאת. וכיצד יגיב בית המשפט אם מארגני ההפגנה יעתרו נגד המשטרה, על שאינה מאפשרת לקיים את ההפגנה? אין ספק שבית המשפט יסמוך את ידיו על החלטת המשטרה ויבהיר שהכותל המערבי איננו כיכר שוק וזירת הפגנות, אלא מקום תפילה והתייחדות עם בורא העולם.

מדוע אפוא אישר בית המשפט את קיום ההפגנה המבישה שערכו קומץ נשים ברחבת הכותל המערבי בראש-חודש סיוון? מדוע גייסה המשטרה כוחות אדירים כדי לאפשר לקיים את הפרובוקציה הזאת, שכל-כולה התגרות בהמוני בית ישראל ובסדרי התפילה הנהוגים במקום מדורי דורות?

לפעמים עוטפים פרובוקציות ומעשי התגרות בכסות תמימה כביכול, אבל כאן לא הייתה אפילו כסות כזאת. חברות כנסת, שספק אם הן באות להתפלל בראש-השנה וביום-הכיפורים, נתקפו פתאום בתשוקה עזה להתפלל עטופות טלית ברחבת הכותל דווקא, בליווי מאות שוטרים ועדת צלמים. נו באמת.

משחק מתואם

אילו הייתה לנו תקשורת הוגנת היא הייתה קורעת את מסֵכת הצביעות מפניהן של אותן נשים, ההופכות את רחבת הכותל לזירת התגוששות. היא הייתה מבהירה שאין כאן לא תפילה ולא רגשות דתיים, אלא חילול הדת ופגיעה בקדושת המקום, כפי שנקבע במשך אלפי שנים.

אבל התקשורת אינה מחפשת צדק והגינות, אלא היא מובילה מסע שיסוי כנגד ציבור שומרי המצוות, וכל האמצעים כשרים. אם אפשר לחבוט ביהודים מאמינים באמצעות נשים המתחזות ל'נשות הכותל' – יעשו זאת בחדווה. הם יהפכו את היוצרות, יציגו את הפרובוקטוריות כשֵׂיות תמימות ואת המוני המתפללים, השומרים על קדושת המקום, כ'קיצונים אלימים'.

אנשי התקשורת והפוליטיקאים האנטי-דתיים מנהלים כאן משחק מתואם. הם מתנגדים בשצף-קצף לתפילת יהודים בהר הבית (כמובן לא בגלל האיסור ההלכתי להיכנס להר הבית), מפני שזו 'התגרות במוסלמים', אבל מעודדים את הפרובוקציות ברחבת הכותל, כי להתגרות ביהודים מאמינים זו כמובן מצווה גדולה.

לעמוד כחומה בצורה

בכלל, מוזרה ביותר היא התביעה לאַפשר לכל קבוצה לקיים את 'מנהגיה' ברחבת הכותל. יש 'טמפלים' רפורמיים בארה"ב שבהם נהוג לקיים ארוחה חגיגית ביום הכיפורים אחרי תפילת 'כל נדרי'. אולי צריך לאפשר להם לקיים את 'מנהגיהם' גם ברחבת הכותל, שהלוא המקום "צריך להיות פתוח לכל היהודים"?!

בקהילות רפורמיות 'נהוג' גם-כן לערוך תפילות בשבת בליווי מוזיקה ומערכת הגברה. אולי יתבעו לקיים 'תפילות' כאלה וטקסי בר-מצווה ובת-מצווה גם ברחבת הכותל ביום שבת-קודש? הלוא צריך לאפשר לכל קהילה לקיים במקום את 'מנהגיה'.

מיותר להסביר את גודל האבסורד שבטענות הדמגוגיות האלה. יש כאן מלחמה גלויה נגד קדושת הכותל המערבי, המקום שהשכינה לא זזה ממנו. צריך להבהיר בצורה הנחרצת ביותר כי מאות-אלפי יהודים מאמינים יתייצבו כחומה בצורה ולא יניחו לחלל את הקודש. תפילת רִבבות הנשים ובנות הסמינרים הייתה צעד נכון ומתבקש, וכך יש לנהוג מול ניסיונות כאלה בעתיד.


ככה לא נראית תפילה. זו פרובוקציה והתגרות (צילום: חדשות 2)

  יש חדש

ועידת המנהלים

בשבוע שעבר נערכה בקמפוס בית רבקה בכפר-חב"ד ועידת המנהלים השנתית של אגודת חסידי חב"ד. בוועידה השתתפו מנהלי מוסדות חב"ד ברחבי הארץ, שבאו לרכוש כלים מקצועיים להמשך עבודתם ולדון בענייני השעה. בין אורחי הוועידה היו סגן שר הביטחון דני דנון, סגן שר החינוך אבי וורצמן וח"כ הרב מאיר פרוש. שלושתם דיברו על הצורך למנוע פגיעה בלומדי התורה ולקיים הידברות עם הציבור ולא לנסות לכפות עליו דברים שאינם מקובלים עליו.

רשת קייטנות חב"ד

בתי-חב"ד ברחבי הארץ פותחים את ההרשמה למחזור הראשון של קייטנות חב"ד. הקייטנות מיועדות לכל ילדי ישראל, תלמידי בתי-ספר ממלכתיים וממלכתיים-דתיים כאחד. רשת קייטנות חב"ד היא הגדולה בישראל, ופועלות בה כמאתיים קייטנות. הקייטנות מעניקות לילדים שפע של חוויות לצד תכנים וערכים, ברוח חסידית עליזה ותוססת. פרטים והרשמה במוקד חב"ד 3770*.

גמ"ח תפילות ולימוד

נפתח גמ"ח תפילות ולימוד לזיכוי הרבים. מי שזקוקים לישועה מוזמנים להתקשר ולקבל עליהם ללמוד לפחות שתי הלכות ביום ולהתפלל איש על חברו בעניין אותה ישועה שהם צריכים, והמתפלל על חברו נענה תחילה. מפעילי הגמ"ח מצהירים שכל פעילותו בהתנדבות מלאה. טל' 052-7188624.

  שלחן שבת

העפר שבקרקע המשכן

פרשת נשא מפרטת את דינה של אישה סוטה, שנטתה מדרכי הצניעות. הבעל-שם-טוב מחיל את כל הפרשה הזאת על חייו הרוחניים של האדם. 'אישה' מייצגת את הגוף, ו'סוטה' משולה למצב שהגוף שוקע בחומריות ונוטה מדרך הישר. הפרטים של דיני סוטה רומזים לדרך התיקון במצב רוחני כזה.

ראשית לכול יש לקיים "והביא... אל הכוהן". על האדם לפנות אל החכמים, 'רופאי הנפשות', כדי למצוא פתרון למצב. הכוהן לוקח "מים קדושים", הרומזים לדברי תורה, ושם אותם "בכלי חרס", פרט הרומז לצורך להלביש את דברי התורה ב'כלי' שייתפס במושגיו של האדם ויעורר את ליבו.

תחושת שפלות

אך אם הדברים אינם נשמעים ואינם נקלטים, והגוף עומד בחומריותו? העצה לכך – "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן ייקח הכוהן ונתן אל המים". מה עניינו של העפר, ומדוע הוא צריך להילקח מקרקע המשכן דווקא?

העפר מסמל תחושת התבטלות, בבחינת "ונפשי כעפר לכול תהיה". כדי שאור התורה יחדור לתוך חומריות הגוף נדרשת תחושת התבטלות ושפלות, שהיא הפותחת את השער להשפעת האור האלוקי.

נשיאת הפכים

'עפר המשכן' מסמל התבטלות ושפלות שיש בהן נשיאת הפכים. תחושת שפלות והתבטלות סותרת לכאורה את ההכרה במעלות האישיות. מי שמרגיש עצמו שפָל ובטל אמור לכאורה להרגיש שאין לו שום ערך ושום יכולות. לעומת זה, אם הוא מכיר במעלותיו ובכישוריו המיוחדים, אין הוא יכול להרגיש שפלות והתבטלות אמיתית.

זה המיוחד במשכן ובמקדש, שבהם היה חיבור בין הגבול לבלי-גבול, דבר שמצא את ביטויו במאמר חז"ל "מקום הארון אינו מן המידה". הארון היה מדוד ומוגבל, ועם זה לא תפס מקום, כאילו הוא למעלה מגדרי מקום.

הכרת המעלות

"העפר אשר יהיה בקרקע המשכן" רומז לחיבור בין שני הדברים. האדם נדרש להכיר במעלותיו ובכישוריו, ולנצל אותם במידה המלאה, ובה-בעת עליו להרגיש שפלות והתבטלות בתכלית. נשיאת הפכים זו מצאנו אצל משה רבנו, שידע כי הוא שקיבל את התורה מסיני וכי דווקא הוא מדבר "פה אל פה" עם הקב"ה, ועם זה הרגיש את עצמו "עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה".

דווקא השילוב בין שתי התנועות הנפשיות האלה – התבטלות גמורה מזה והכרת המעלות והיכולות מזה – היא שמאפשרת לאדם לברר ולזכך את גופו החומרי, ולרתום את כל הכישורים והתכונות שיש לו כדי למלא את רצון ה'. כך הוא עובד את עבודתו,  עד שהוא מגיע להתעלות הגדולה ביותר, שהיא הגאולה האמיתית והשלמה ותחיית המתים, שגם בה יש חיבור ההפכים – בגוף הגשמי והמוגבל מורגשת מציאותו של הבורא, המאציל העליון.

(תורת מנחם כרך כח, עמ' 100)

  מן המעיין

תעניות וסיגופים

דין וחשבון

"וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו,יא). אומרת הגמרא (נדרים ו): "וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין". כשם שאדם עתיד ליתן דין וחשבון על שלא שמר את הנשמה ופגם בה, כך הוא עתיד ליתן דין וחשבון על העינויים שעינה את גופו ופגם בו והזיקו.

(רבי אברהם-יעקב מסדיגורה)

לא להתנזרות

שמא יאמר אדם: הואיל והקנאה והתאווה והכבוד כיוצא בהם דרך רעה הן, אפרוש מהן ביותר, שלא יאכל בשר ולא ישתה יין, ולא יישא אישה, ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבש מלבוש נאה, אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן. גם זו דרך רעה היא ואסור לילך בה, והמהלך בדרך זה נקרא חוטא. אמרו חכמים: ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר, על אחת כמה וכמה.

(רמב"ם)

להמיר בצדקה

מי שריבוי הצומות מזיק לו, כמו בדורותינו אלה, אסור לו להרבות בתעניות, אלא כפי אשר ישער בנפשו שבוודאי לא יזיק לו כלל. ומה תקנתו: "וחטאך בצדקה פרוק" (דניאל ד,כד).

(תניא)

שלושה תנאים

רבי שלמה מקרלין התנגד בתוקף לדרך של סיגופים ותעניות. רק בשלושה תנאים היה מסכים שיהודי יגזור על עצמו תענית: אם עבר חלילה עבֵרה חמורה, אם הוא חש עצמו בריא בלי כל מיחוש, ורק אם יצום ביום חורף קצר. ואף זאת בתנאי שלפנות בוקר, קודם שיתחיל בצום, ישתה כוס משקה חם.

לצום ולא לרזות

אי אכילה ואי שתייה – אינם תענית. זה נקרא לרזות. לא לאכול ולא לשתות ולהתייגע בתורה – זו תענית.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

אל תתעלם

"ומבשרך לא תתעלם" (ישעיה כז). אל תתעלם מבשרך, מגופך. אל לו לאדם לסגף ולענות את גופו יתר על המידה.

(רבי נפתלי מרופשיץ)

בירור הניצוצות

הניצוץ של קדושה המצוי בדבר גשמי מושרש בדרגה עליונה יותר מהניצוץ שבדבר הרוחני. לכן יש לברר את הגוף ולא לסגף אותו. הבירור של התחתון ביותר מוליך ומביא לגבוה ביותר.

(לקוטי שיחות)

תענית אמיתית

התעניות אסורות לשוקדים בתורה. אף הסיגוף בשינה אסור. מה שמותר וגם מוכרח הוא הסיגוף בחושי הנפש – עוצם עיניו, אוטם אוזניו, לימוד בשקידה כמה שעות בלי הפסקה וכדומה.

(אגרות קודש)

  אמרת השבוע

להתוודות ולהחזיר

יהודי בעיר נשכיז אִחסן חפצים במחסן, ולימים נשברה דלת המחסן והבריות סברו כי המקום ננטש והרכוש שבו הופקר, ולקחו מכל הבא ליד. מיהר בעל הרכוש לפרסם מודעות בעיר כי לא הפקיר את הרכוש וכי הוא מבקש להשיבו לו.

חלפו הימים והאיש התייצב לפני רבי מרדכי מנשכיז והתאונן: "רבים התנצלו לפניי על שנטלו מן הרכוש מתוך הנחה שהוא הפקר, אך רק מעטים מהם החזירו את אשר לקחו".

השיב הצדיק: "בתורה נאמר 'והתוודו את חטאתם אשר עשו, והשיב את אשמו בראשו'. מדוע נאמר תחילה 'והתוודו' בלשון רבים, ואחר-כך 'והשיב' בלשון יחיד? מפני שרבים מוכנים להתוודות בפיהם, אך כשבא השלב שצריך להשיב ולהחזיר את הגזֵלה – רק מעטים עושים זאת".

  פתגם חסידי

להיות עסוקים

"רוצה אני שתימנעו מהחטא לא רק בגלל שהדבר אסור, אלא שתהיו עסוקים כל-כך בענייני תורה ומצוות עד שלא יהיה לכם זמן לחשוב על עשיית חטא" (רבי מנחם-מענדל מקוצק)

  מעשה שהיה

שרשרת זהב

התרגשות רבה אפפה את משרדי מִנהל השלטון הבריטי, ששכן במלון המלך דוד בירושלים. נציג בכיר של ממשלת בריטניה עמד לבוא לביקור, וכל העובדים היו שותפים להכנות לקראת הביקור.

בין העובדים במקום הייתה צעירה יהודייה, אסתר-פרומט קניג שמה. היא שימשה מזכירה בכירה בלשכת הנציב העליון, הרברט סמואל.

אסתר-פרומט הייתה אישה מיוחדת ואצילית. הוריה, הרב שמואל-יעקב וגיטל ויינברג, היו ילידי רוסיה, אך ניצלו את ההזדמנות הראשונה ויצאו ממנה לאנגליה. החיים בארץ החדשה קסמו להם, ובכל-זאת החליטו שלא להשתקע בה.

ההחלטה הושפעה במידה רבה מהדאגה לחינוכה של הבת, אסתר-פרומט. היא אובחנה כבעלת יכולות גדולות, ומוסדות החינוך הבטיחו להוריה מלגות לימודים יקרות בעבור לימודיה שם. אך הדבר הדליק אצל האב נורת אזהרה. הוא חשש מפיתויים שעלולים לפגוע בחינוך היהודי הטהור שביקש להעניק לבתו, והחליט לעלות לארץ-ישראל.

בת אחת-עשרה הייתה אסתר כשעלתה ארצה עם הוריה. הם השתקעו בשכונת גבעת שאול בירושלים. לא חלפו אלא שנים אחדות והתעוררה דאגה חדשה. בני הכפר הערבי ליפתא נשמעו מדברים על רצונם לחטוף את בנותיו הנאות של היהודי מאנגליה ולשאתן לנשים.

האב הבין כי עליו לחתן את בנותיו במהירות. כך נישאה אסתר-פרומט במהירות לאלעזר-מרדכי קניג, שהיה מבוגר ממנה בכמה שנים.

בהיותה דוברת אנגלית ברמה גבוהה ובעלת כישורים רבים נתקבלה לעבודה בלשכת הנציב העליון. היא הייתה מתלווה אליו לפגישותיו הרשמיות, נושאת בידיה מכונת כתיבה גדולה. במהירות הייתה כותבת את תוכן השיחות, והממונים סמכו עליה בעיניים עצומות.

בתוקף תפקידה הייתה מקבלת את המכתבים שנשלחו אל הנציב העליון. כאשר הייתה מגלה מכתבים שנועדו להצר את צעדי היהודים, הייתה דואגת להעלימם, או משיבה תשובה לקונית, כאילו המכתבים טופלו כראוי. היא ידעה שבמעשיה היא מסכנת את משרתה, אך נאמנותה לעמה הייתה גדולה מדאגתה לעצמה.

כך היה כאשר עלתה הצעה לקבוע את יום ראשון ליום השבתון הרשמי גם בארץ-ישראל. אסתר השמידה את המכתבים, ומנעה מהם לעלות לדיון בלשכת הנציב העליון. במרוצת הזמן נודעו פעולותיה בקרב היהודים, והללו הצמידו לה את התואר המחמיא 'אסתר המלכה'.

צניעותה ומסירותה הצילו את חייה. זה היה כאשר אנשי האצ"ל הטמינו כמות גדולה של חומר נפץ במלון ופוצצו חלק נכבד ממנו. האגף הדרומי של המלון, שבו שכנו משרדי השלטון הבריטי, נהרס כליל. עשרות מהעובדים נהרגו ורבים נפצעו.

עם היוודע דבר הפיצוץ היו בני משפחתה של אסתר-פרומט אחוזי בהלה. חשש כבד מילא אותם כי גם היא בין הנספים, שכן בשעות האלה הייתה במשרדה.

אך פתאום שבה אסתר-פרומט לביתה בריאה ושלמה. התברר כי ניצלה בזכות נדיבות ליבה ופשטות הליכותיה. שעה קלה לפני הפיצוץ היה צורך להעביר מעטפה חשובה לבית הדואר. בדיוק באותו יום נעדר הפקיד הזוטר, שהיה עושה שליחויות מעין אלה. בלי להתלבט לקחה אסתר-פרומט בעצמה את המעטפה ויצאה אל הדואר. כמה דקות אחר-כך אירע הפיצוץ.

כמו חברותיה במשרד הייתה גם היא שותפה בהכנות לביקור הפמליה המכובדת, שמלווה את נציג ממשלת בריטניה. ביום הביקור היה המקום בוהק ומסודר למופת, והכול ציפו לבוא האורחים.

עם בואו למשרד הודיע הנציג הבריטי הבכיר כי הוא מבקש להביע את הערכתו לעובדות הלשכה המסורות. הוא עבר מעובדת אחת לחברתה והעניק לכל אחת ואחת שרשרת זהב ובקצה תליון עם ...צלב.

העובדות התרגשו עמוקות מהביקור ומהמחווה של האורח הנכבד. הן קדו קידה של כבוד וקיבלו את המתנה בתודה. כך נהגו גם העובדות היהודיות שבמשרד.

אסתר-פרומט הייתה היוצאת מן הכלל. כאשר בא האורח להגיש לה את השרשרת, הודתה לו על הרצון הטוב אך אמרה: "לא אוכל לקבל ממך את המתנה, מכיוון שאני יהודייה". האורח נבוך לרגע, התנצל והמשיך הלאה. כל הנוכחים במקום חשו אף הם מבוכה רבה.

חברותיה היהודיות של אסתר-פרומט עטו עליה בתרעומת גלויה. מדוע הייתה צריכה להפגין את סירובה לקבל את המתנה?! הן טענו שהתנהגות זו מעוררת שנאה כלפי היהודים. לטענתן הייתה יכולה לקבל את המתנה ולמכור אותה. אולם אסתר-פרומט הייתה שלמה לחלוטין עם המעשה שעשתה, ולא ענתה לחברותיה על ביקורתן.

למחרת נודע פתאום כי הנציג הבריטי הבכיר בא שוב אל הלשכה. בהיכנסו למקום פנה היישר אל אסתר-פרומט, והפעם הגיש לה שרשרת זהב שבה תלוי מגן-דוד.

ההפתעה בקרב כל עובדי הלשכה הייתה גדולה. כמה מהעובדות היהודיות ניגשו אל האורח ואמרו: "גם אנחנו יהודיות".

הביט בהן הנציג הבריטי והשיב: "זה ניתן למי שהוא יהודי תמיד!".

(על-פי 'בדרך לכותל', מאת לאה וועג, נכדת בעלת הסיפור)

  לומדים גאולה

דווקא אנחנו?

התפיסה המקובלת ביהדות גורסת שהדורות יורדים והולכים. היה דור האבות, דור נעלה ביותר. אחר-כך בא דור המדבר, שהוא במדרגה נמוכה יותר, אך עדיין הוא מכונה 'דור דעה'. אחר-כך הייתה תקופת הנביאים, שנסתיימה לקראת החורבן. אחריה היו התנאים, שסמכותם עולה על זו של האמוראים שבאו אחריהם. אחר-כך היו הגאונים, ה'ראשונים', ה'אחרונים' ו'אחרוני האחרונים' – וכל דור נחשב כעומד במדרגה נמוכה משל קודמו. הדור שלנו, דור 'עקבתא דמשיחא', הוא אפוא הדור התחתון ביותר.

אך דווקא הדור היתום הזה הוא שאמור לקבל את פני משיח-צדקנו ולזכות לכל הגילויים הנשגבים של הגאולה. לא הנביאים זכו לזה, לא התנאים, לא האמוראים, לא הראשונים והאחרונים וכל דורות העבר הגדולים, אלא דווקא אנחנו זכאים. נשאלת השאלה, כלשון הגמרא – "אכשור דרי?" (=וכי הוכשר הדור?).

ננס על-גבי ענק

לשאלה זו ניתנו כמה וכמה תשובות:

ננס על-גבי ענק – הדבר דומה לננס הרוכב על כתפיו של ענק. אמנם הוא ננס, אבל ישיבתו על-גבי הענק מעניקה לו יכולת לצפות למרחק רב אף יותר מהענק עצמו. כך גם דורנו: אמנם הוא דור נחות ועלוב, אבל מאחר שהוא בא אחרי הדורות הענקיים שקדמו לו, והוא נוחל את כל תורתם ועבודתם, הרי בכוחם הוא יכול להתרומם לדרגה גבוהה אף מזו שלהם.

הטוב מצטבר – ככל שהדורות מתקדמים, מידת הטוב בעולם מצטברת וגדלה. שכן זה ההבדל בין הטוב לרע – הרע איננו מציאות אמיתית, ולאחר שהחוטא קיבל את עונשו, לא נשארת מציאות הרע; לעומת זה, הטוב נצחי והוא מצטבר מדור לדור. נמצא אפוא שדווקא בדור שלנו יש ריבוי עצום של טוב, הטוב שהצטבר במשך כל הדורות.

נשארו המלאכות הפשוטות – לכל דור ניתן תפקיד מיוחד. על הדורות הראשונים הוטלו משימות כבדות ומורכבות, ולכן גם ניתנו להם כוחות גדולים. אולם לאחר כל העבודה הגדולה הזאת, נשארו פכּים קטנים, דברים פשוטים (כמו סילוק פסולת הבניין אחרי שנגמרה בנייתו), ולשם כך אין צורך בענקי-רוח, ודיי באנשים פשוטים כמונו. כאשר הדור הנחות שלנו יסיים את העבודה, יבוא המשיח – לא בזכותנו, אלא בזכות הדורות הגדולים שקדמונו.

דור ראוי

הסבר בכיוון אחר, רואה יתרון ומעלה דווקא בדור שלנו: דור זה, שבו נתקטנו המוחות ונתמעטו הלבבות; דור שחי בתקופה של חשֵכה רוחנית, כאשר אין על מי להישען, ומנגד יש מניעות רבות על שמירת התורה והמצוות, ובכלל זה המניעה הגדולה והקשה שעליה נאמר: "אל יֵבוש מפני המלעיגים"; ועם כל זה שומרים בני-ישראל במסירות-נפש את התורה והמצוות – דור זה אכן ראוי לקבל את פני משיח-צדקנו.

על הפסוק "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על-פני האדמה" מבואר בתורת החסידות, שעיקר הענווה של משה רבנו הייתה כלפי הדור שלנו, הדור של 'עקבתא דמשיחא'. כאשר משה רבנו ראה בעיני-רוחו את הדור הזה, שיעבור צרות גשמיות ורוחניות קשות כל-כך, ואף-על-פי-כן יעמוד במסירות-נפש נגד כל הרוחות הסוערות ונגד החושך הכפול והמכופל של שלהי הגלות, ויוסיף לשמור אמונים לתורה ולמצוותיה – חש משה רבנו רגש של ענווה והתבטלות מפני דור זה.

נמצא אפוא שדווקא בגלל ירידת הדורות יש מעלה מיוחדת בדור שלנו, ולכן דווקא אנחנו נזכה לקבל את פני משיח-צדקנו ולהיכנס אל הגאולה האמיתית והשלמה.

  חיים יהודיים

ברית במחתרת, פדיון בירושלים

הדמעות זלגו מעיניו של דוד שכטר (57), במעמד פדיון הבן לנכדו הבכור, בן לבנו שמעון מנחם-מענדל, שנערך בבית-חב"ד רמות ד בירושלים. "ברוך אתה...אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על פדיון הבן", קרא האב בהתרגשות, ונתן לכוהן את כסף הפדיון. הכוהן היה הרב יצחק קוגן (המכונה 'הצדיק מלנינגרד') שבא במיוחד ממוסקווה. וכי חסרים כוהנים בארץ-ישראל? עוד נשוב לזה.

סיפורו של שכטר פורסם בהרחבה במדור זה לפני כשלוש שנים. דוד נולד באודסה שבאוקראינה. למד בבתי-ספר ממשלתיים והיה יהודי יחיד בכיתה. כשבגר, התקרב ליהדות, עם כמה חברים יהודים. "כשהתחלנו לשמור כשרות, נתקלנו בבעיה: לא היה אפשר להשיג בשר כשר", מספר שכטר. "נסעתי ללנינגרד ופגשתי את הרב קוגן, חסיד חב"ד. שטחתי לפניו את הבעיה והצעתי שאהיה שוחט".

לימודי שחיטה

זה היה בשנת תשמ"ד (1984). שכטר למד שחיטה, נבחן אצל הרב רפאל נימוטין והוסמך לשוחט. "הודיתי לרב קוגן על תקופת הלימודים ואמרתי לו שאשתי עומדת ללדת, ואם זה יהיה בן, אזדקק לסיוע במציאת מוהל", הוא מספר. "הרב קוגן הבטיח לעשות את כל המאמצים. נפרדנו לשלום ושבתי לאודסה".

אלה היו ימי שלטון הק-ג-ב. למול תינוק יהודי ביום השמיני היה בגדר חלום. "באותה תקופה היה גל מעצרים של פעילי יהדות, במוסקווה, באודסה ובעוד מקומות", נזכר שכטר.

ברית בפחד

כמה ימים אחרי שובו לביתו, בתום לימודי השחיטה, נולד בנו. "ידעתי שיש רק שני מוהלים בברית-המועצות, שלא חששו מהשלטונות", הוא מספר. "היה ברור לי שהסיכוי היחיד למול את בני ביום השמיני יהיה בסיוע הרב קוגן, שמסר את נפשו לשמירת הגחלת היהודית. הצלחתי להעביר לו את ההודעה על לידת בני והתפללתי שיצליח לארגן לי מוהל".

המתח היה עצום. "לא ידעתי אם המוהל יבוא, ואם כן – פחדתי שניעצר יחדיו. השלטונות ידעו על לידת בני. היו מעקבים והאזנות בכל מקום. בעיצומו של היום השמיני נשמעו דפיקות בדלת. זה היה הרב קוגן ולצידו מוהל. בתוך דקות נערכה הברית והם הסתלקו. הכול נעשה בחטף, מכורח הנסיבות. כעבור שעה קלה נשמעו דפיקות שוב. הפעם עמדה שם אישה והציגה את עצמה כרופאה. היא אמרה שבאה לבדוק את התינוק. היא פתחה את החיתול, ראתה הכול, אמרה שלום ויצאה".

השוטרים חיכו

בנס לא זומן שכטר לחקירה. לימים סיפר הרב קוגן שידע כי שוטרים מחכים לו בנמל התעופה בדרך לאודסה, שכן ידעו את מטרת נסיעתו. לכן נסע לאודסה בדרכים מפותלות, דרך קישינב.

כאשר נולד לשכטר נכדו הבכור ביקש כי הכוהן שיעשה את פדיון הבן יהיה הרב קוגן. "הייתה תחושה של סגירת מעגל ענקית ומרגשת", הוא אומר. "לא יכולתי לחלום בימים ההם, בהיותנו במחתרת, שאעשה פדיון הבן לבני בירושלים, ושהכוהן יהיה הרב קוגן".


סגירת מעגל. דוד שכטר ובניו שמעון מנחם-מענדל (אבי התינוק) ועמנואל, והרב קוגן

  פינת ההלכה ומנהג

כשהכוהנים מברכים

שאלה: מה צריך הציבור לעשות בשעת ברכת כוהנים?

תשובה: מצוות עשה מן התורה שיברכו הכוהנים את ישראל בכל יום בנשיאת כפיים, שנאמר (במדבר ו,כג): "כה תברכו את בני ישראל". יש פוסקים הסבורים שגם הציבור המאזין לברכה הוא בכלל המצווה עצמה, אך הריטב"א כתב שיש להם מצווה (רק) בהיותם מסייעים לכוהנים לקיים את מצוותם.

ברכת כוהנים אינה אלא פנים כנגד פנים, ולכן העם שאחורי הכוהנים אינם בכלל ברכה, אבל מי שמצוי לפניהם ומצידיהם "אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים", ובלבד שיַפנו את פניהם כלפי הכוהנים.

המתפללים שמקומם בכותל המזרח צריכים ללכת לאמצע בית-הכנסת או לצדדיו ולעמוד מול הכוהנים. רק 'העם שבשדות', מכיוון שהם אנוסים, שטרודים במלאכתם ואינם יכולים לבוא לבית הכנסת, נכללים בברכה אפילו אם הם מאחורי הכוהנים.

על הציבור לכוון לשמוע את הברכה (ואין לומר ברכות או פסוקים בשעה שהכוהנים מברכים), ולא יסתכלו בכוהנים, כדי שלא יסיחו דעתם. לכן נהגו הכוהנים בקהילות רבות לשלשל את הטלית על פניהם וידיהם, כדי שלא יוכלו להסתכל בעם, ולא העם בהם, לא בפניהם ולא בידיהם, ואף המתפללים מושכים את הטלית ומכסים בה את הפנים.

אין הציבור עונה אמן (על ברכת "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לברך..", ועל שלוש הברכות שבברכת כוהנים) עד שתכלה הברכה מפי הכוהנים.

מקורות: סוטה לח-לט. רמב"ם הל' תפילה פי"ד. ריטב"א סוכה לא,ב. טושו"ע סי' קכח סכ"ג-כו ונו"כ, ושו"ע אדמו"ר הזקן שם סעיפים: כט,לא,לז,לט. ביה"ל ריש הסימן, ופסקי תשובות הע' 4.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)