חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:58 זריחה: 6:52 י"ג בחשון התשפ"ז, 24/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע גליון 1370 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת שמיני, כ"ה בניסן ה'תשע"ג (05/04/2013)

מדורים נוספים
שיחת השבוע גליון 1370 - כל המדורים ברצף
אהבת ישראל – האתגר המרכזי
חדש על המדף
איך משה לבדו הקים את המשכן?
שמיני למילואים
משתתף בצערם
הגאולה מחכה
המזימה התהפכה
לזעוק ולייחל
הנס של יהודי תוניסיה
בדיקת פרי וירק בשבת

מס' 1370, ערב שבת-קודש פרשת שמיני, כ"ה בניסן ה'תשע"ג (05.04.2013)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 072-2770100, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

אהבת ישראל – האתגר המרכזי

ככל שהאדם מצליח להתעלות על אנוכיותו, כן קל לו יותר להתאחד עם השונים ממנו. לכן אהבת ישראל היא "כלל גדול בתורה"

תרי"ג מצוות יש בתורה. יש בהן מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו. אך דווקא אהבת ישראל הוגדרה "כלל גדול בתורה". כמו-כן, כאשר ביקש הילל הזקן לתמצת את עיקרה של התורה אמר לגר: "מה ששנוא עליך – אל תעשה לחברך. זוהי כל התורה כולה, וכל השאר פירוש הוא".

תורת החסידות מסבירה שתכליתה של התורה להביא את האדם למצב שיעמיד את נשמתו במרכז ואת צורכי הגוף בשוליים; שהנשמה תהיה העיקר והגוף טפל. אהבת ישראל היא המבחן המעשי לאתגר הזה.

היכולת להקריב

הדבר המרכזי שהתורה תובעת מאיתנו הוא – להקריב, לוותר על הנוחות והאנוכיות למען הדברים שאנו מאמינים בהם. המצוות מחנכות אותנו להימנע מלעשות את מה שנעים ונוח, ולעשות את מה שלא מתחשק כל-כך לעשות. מצוות אהבת ישראל משקפת את מצבנו המדויק בתחום הזה.

אם נתבונן בשורשיה של כל מחלוקת, נגלה שבמרכזה עומדת האנוכיות. זו יכולה להיות אנוכיות אישית או קבוצתית ותנועתית. הזולת מפריע לי בדרך כלשהי, ולכן אני נגדו. שלום ואחדות מבוססים על ויתור ועל דיכוי האנוכיות. אמנם הזולת מפריע לי, אך למען השלום אני מוכן לוותר, ואם צריך – לשאת את ההפרעה.

הנטייה הטבעית של אדם היא להגיב על כל פגיעה בפילוג ובפירוד לבבות. דעתו של הזולת אינה עולה בקנה אחד עם דעתי – מיד אני רואה בו יריב. יהודי שני מתחרה על המשאבים שלי – אני נלחם בו. ומכיוון שהעולם מוגבל במשאביו ובני-האדם נבדלים בדעותיהם זה מזה, תמיד יימצאו סיבות לפילוגים ולפירוד הלבבות.

כדי להגיע לאחדות מוכרחים לדכא את האנוכיות. נכון, לא נוח לי כל-כך לשמוע את דעת הזולת, ובכל-זאת אקשיב לו. קשה לי להשלים עם הצורך להתחלק עם הזולת במשאבים העומדים לרשותי, אבל אני מסכים לוותר למען האחדות. ככל שהאדם מצליח להתעלות על אנוכיותו, כן קל לו יותר להתאחד עם אנשים השונים ממנו.

מי אנחנו באמת

אך עדיין זו אחדות ברמה נמוכה – אחדות שנובעת מתוך חישובים. למעלה ממנה היא האחדות הפורצת מתוך עומק הנשמה, שמבחינתה אכן כולנו אחים ומאוחדים. כל ההבדלים בין יהודי אחד למשנהו ובין קבוצה לחברתה הם הבדלים חיצוניים וזניחים. בעומק מהותנו אנו מאוחדים ומלוכדים, כשם שכל תאי גוף האדם הם חלק ממהות אחת מאוחדת.

להכרה זו אפשר להגיע רק כאשר מתעלים מעל מגבלות הגוף וחושפים את האמת הנשמתית. מצד הגוף יש הבדלים בין יהודי ליהודי, אולם מצד הנשמה יש רק מהות אחת מאוחדת – עם אחד, בנים אהובים של מלך-מלכי-המלכים הקב"ה.

את ההכרה הזאת עלינו להעמיק בימים האלה, ימי ספירת העומר. יש לבטל את פירוד הלבבות, שהוא הגורם העיקרי לגלות הארוכה, ולמלא את ליבנו אהבת חינם, שתביא את הגאולה.


בעומק מהותנו אנו מאוחדים ומלוכדים. בנים למלך־מלכי־המלכים הקב"ה

  ספרים

דרכי התפילה
מאת אברהם-מרדכי בלינדר
בהוצאת המחבר

שני כרכים ובהם לקט אמָרות, רעיונות וסיפורים מגדולי החסידות על התפילה. 800 עמ'.  טל' 08-9354729.

לדור ולדורות
מאת הרב יצחק ניסים
בהוצאת יד הרב ניסים

מאמרים ונאומים של הראשון לציון והרב הראשי לישראל. בכרך זה דברים למועדי השנה, מאמרי הגות וענייני השעה. 474 עמ'. טל' 02-5633789.

מעשה צדיקים
מאת הרב אברהם כלפון
בהוצאת המהדיר

סיפורי צדיקים שליקט הרב כלפון, ממנהיגי יהדות טריפולי לפני כמאתיים שנה. 596 עמ'. טל' 1-700-704120. http://www.judaica-il.com/site.

משלים בחסידות
מאת ד' הנדל
בהוצאת חיש

משלים המובאים בתורת החסידות, מוגשים בשפה המושכת את לב הילדים. איורים: דבורה ברזון-בנדיקט. 126 עמ'. טל' 03-9600770.

  שלחן שבת

איך משה לבדו הקים את המשכן?

פרשתנו נפתחת בתיאור חנוכת המשכן ביום השמיני למילואים. במדרש נאמר שכאשר משה רבנו ניסה להקים את המשכן – לא היה בכוחו לעשות זאת. אמר לו הקב"ה: "עסוק בידך ואתה מראה להעמידו, והוא עומד מאליו". לכן נאמר "הוקם המשכן", שהוא הוקם מאליו, ובכל-זאת נאמר "ויקם משה את המשכן", שההקמה נקראת על שמו.

דבר זה מעורר תמיהה רבה: הלוא חז"ל מספרים שבכל שבעת ימי המילואים היה משה רבנו מעמיד את המשכן ומפרקו. איך ייתכן שעשה זאת בשעה ש"לא היה אדם יכול להקימו"?

שיתוף-פעולה של רבים

התשובה פשוטה למדיי: במרוצת הדורות נבנו בניינים שנעשו מאבנים גדולות וכבדות ביותר, ואין זה פלא, כי הבנייה נעשתה על-ידי שיתוף-פעולה של בני-אדם רבים. גם המשכן, אף-על-פי שהורכב מקורות עץ כבדות, היה אפשר להקימו בעזרת בני-אדם רבים, שפועלים בתיאום זה עם זה.

החידוש ביום השמיני למילואים היה שהקב"ה ציווה את משה להקימו בכוחות עצמו, ועל כך הביע משה פליאה, איך יוכל לבדו להקים את המשכן הכבד כל-כך. אמר לו הקב"ה שעליו להראות את עצמו כאילו הוא מקים את המשכן, "והוא עומד מאליו".

גילוי מלמעלה

מדוע בשבעת ימי המילואים היה אפשר להקים את המשכן בעזרת בני-אדם רבים, ואילו ביום השמיני נדרש משה רבנו להקימו לבדו? – מפני שביום הזה הייתה השראת השכינה במשכן באופן של התגלות אלוקית מופלאה שבאה מלמעלה, שלא על-ידי עבודת בני-האדם.

יש מעלה בגילוי אלוקי שבא על-ידי עבודת האדם ויש מעלה בגילוי שבא מלמעלה, שלא על-ידי עבודת האדם. כאשר הגילוי בא על-ידי עבודת האדם, נוצר זיכוך של המציאות התחתונה, ויש בזה חביבות מיוחדת, כמו חביבותו של דבר שהאדם השיג בכוחותיו ובעמלו. אולם יש מעלה בהתגלות שבאה מלמעלה, שלא מכוח עבודת האדם, מכיוון שאין היא מדודה ומוגבלת על-פי הפעולה האנושית, אלא אין-סופית.

שלב הגילוי

זו המעלה של היום השמיני על שבעת ימי המילואים. הימים האלה ביטאו את עבודת האדם, שעושה ופועל בכוחותיו כדי לבנות משכן לקב"ה. אולם ביום השמיני האיר גילוי אלוקי עליון ביותר, שאינו לפי ערך עבודת האדם, והביטוי לכך היה בהקמת המשכן על-ידי משה רבנו עצמו, שלא בעזרת בני-אדם רבים, כדי להמחיש שבעצם הוא נבנה בכוחו של הקב"ה.

אמנם נדרשת עבודה מצד האדם, ולכן היה צורך בתרומות של בני-ישראל ובעבודתם של כל חכמי המלאכה, שבנו את המשכן וכליו, אולם כל זה אכן נחוץ בשלב ההכנות. כאשר צריכה להתחולל השראת השכינה, שהקב"ה עצמו יבוא לשכון במשכן, אין הדבר יכול להיעשות על-ידי עבודת האדם, אלא הוא צריך להתבצע על-ידי 'אתערותא דלעילא' [התעוררות מלמעלה], שאינה באה על-ידי 'אתערותא דלתתא' [התעוררות מלמטה], כפי שהיה ביום השמיני למילואים.

(לקוטי שיחות כרך יא, עמ' 181)

  מן המעיין

שמיני למילואים

שמחה לקב"ה

"ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל" (ויקרא ט,א). תניא, אותו היום שהוקם המשכן היה שמחה לקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ. נאמר כאן "ויהי ביום השמיני" ונאמר שם "ויהי ערב ויהי בוקר".

(מגילה י)

בכוח הזקנים

אמר רבי עקיבא, נמשלו ישראל לעוף. מה העוף הזה אינו פורח בלא כנפיים, כך ישראל אינם יכולים לעשות דבר חוץ מזקנים.

(מדרש רבה)

להעביר את הגילוי

הגילוי האלוקי שהיה ביום השמיני נמשך לכל ישראל. לכן קרא משה "לאהרן ולבניו ולזקני ישראל", כדי להעביר את הגילוי הזה לכל עם ישראל.

(ספר המאמרים תש"ד)

למעלה מהטבע

אף שהיום השמיני הוא המשך לשבעת ימי המילואים שלפניו, יום זה נעלה מהם. הדבר קשור עם המספר שמונה, שמסמל את גילוי האור שמעל הטבע. לכן יום הקמת המשכן, שבו "ה' נראה אליכם", היה ביום השמיני דווקא.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

בזכות הענווה

"ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח" (ויקרא ט,ז). אומר רש"י: "שהיה אהרן בוש וירא לגשת, אמר לו משה למה אתה בוש, לכך נבחרת". מפני דבר זה עצמו, שאהרן היה ירא ומתבייש מהקב"ה וחושב שאינו כדאי והגון לכך, נבחר לעבודת המקדש.

(הבעל-שם-טוב)

אין רשות לסרב

כשאמר משה לאהרן "קרב אל המזבח", סירב אהרן וירֵא לגשת. אמר לו משה: לכך נבחרת, ודינך כדין שליח ציבור שנבחר והוא קבוע, שמיד לאחר שפנו אליו חייב להיענות ואין לו רשות לסרב.

(פנים יפות)

בזכות הקיום בפשטות

"זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'" (ויקרא ט,ו). אתם תעשו בפשטות כאשר ציווה ה', מפני הציווי של הקב"ה, וממילא "וירא אליכם כבוד ה'" – יתגלו לכם עמקי סודות התורה ונועם טעמיה.

(ילקוט דברי חכמים)

קשוט עצמך

"וכפר בעדך ובעד העם" (ויקרא ט,ז). על האדם לטהר תחילה את עצמו מחטאיו, ורק לאחר מכן לבקר את האחרים על מעשיהם. עליו להיות בבחינת "קשוט עצמך" ואחר-כך "קשוט אחרים".

(מאוצרנו הישן)

  אמרת השבוע

משתתף בצערם

רבי מאיר-יחיאל מאוסטרובצה נהג להרבות בתעניות ובסיגופים. פעם אחת נכנס אליו עשיר שלא היה מדקדק במצוות, ומכיוון שהצדיק קיבלו בחביבות העז לשאול: "למה הרבי מסתגף כל-כך, וכי חטא חטאים רבים שעליו לכפר עליהם?".

חייך רבי מאיר-יחיאל והשיב: "אותה שאלה יש לי עליך. למה אתה מרשה לעצמך ליהנות כל-כך ממנעמי העולם, וכי קיימת מצוות רבות כל-כך?".

השפיל העשיר את עיניו והצדיק המשיך: "אלא מה, אתה משתתף בשמחתם של אחרים, ואני – בצערם"...

  פתגם חסידי

הגאולה מחכה

"לא זו בלבד שסוף הגאולה לבוא, אלא שהגאולה כבר עומדת על סף הפתח, ומחכה לכל אחד ואחת מישראל שיפתח את הדלת ויסחוב את הגאולה לתוך החדר" (הרבי מליובאוויטש)

  מעשה שהיה

המזימה התהפכה

מרכבה הדורה עצרה בוקר אחד ליד בית רבה של קרסו-בזאר (כיום בילוהירסק) שבחצי האי קרים. זה היה ביתו של רבי חיים-חזקיהו מדיני, מחבר 'שדי חמד'. שני האישים שירדו מן המרכבה נראו אנשים נכבדים ורמי דרג. בני הבית הופתעו לראות את הבאים, והזמינו אותם להיכנס פנימה.

רבי חזקיהו מדיני נקרא לפני כמאתיים וארבעים שנה על-ידי יהודי חצי האי קרים לבוא מאיסטנבול שבטורקיה לכהן ברבנות העיר. באותם ימים סבלו יהודי האזור מניסיונות בלתי-פוסקים מצד הקראים להשפיע עליהם לאמץ את האמונה הקראית, שאינה מאמינה בתורה שבעל-פה.

רבי חזקיהו מדיני נענה להזמנה ושם לו למטרה להיאבק בהשפעה הקראית ולעשות הכול כדי שתושבי העיר היהודים יישארו נאמנים לדתם.

מנהיגותו הרמה והשפעתו הרחבה היו לצנינים בעיני מנהיגי הקראים. מנהיגם, אבן-רשף שמו, פרסם מאמר ובו טען כי יהודי קרים אינם יהודים כלל, אלא צאצאי הקראים.

הוא הציג שלוש הוכחות 'חותכות': האחת, מנהגם לשבת על רצפת בית-הכנסת בעת התפילה, כמנהג הקראים. השנייה, כי אין להם שפה מיוחדת כשאר יהודי העולם, כגון יידיש של האשכנזים ולדינו של הספרדים. והשלישית, עובדת הימצאותם של ספרי הקראים בבתי-הכנסת.

דברי אבן-רשף הדאיגו מאוד את הרב מדיני, אשר חשש כי עלולים להימצא יהודים שישתכנעו מהוכחותיו, יתערבבו עם משפחות הקראים, וכך עלולה הקהילה כולה להינתק מעם ישראל.

הוא פרסם מכתב ובו הפריך את ה'הוכחות' של הקראים. ראשית, הבהיר, גם בירושלים נהגו לשבת על הרצפה בבתי-כנסת של הספרדים, ואף הרמב"ם מזכיר בהלכותיו כי "נוהגים כל ישראל בספרד ובמערב... להציע בקרקעין מחצלות כדי לישב עליהם ובערי אדום יושבים על כיסאות".

את ההוכחה השנייה הפריך בהביאו דוגמאות מקהילות רבות בעולם המדברות בשפת המקום, כמו יהודי מרוקו, דמשק ועוד.

את הטענה השלישית הדף בהוכחה פשוטה, כי באותם בתי-כנסת שבהם נמצאו ספרי הקראים מצויים גם כל ספרי ההלכה מן התורה שבעל-פה, מה שלא יימצא בשום פנים בבתי תפילתם של הקראים.

אבן-רשף נוכח כי מזימתו סוכלה, ובמהרה הגיע למסקנה כי יש לסלק את רבה של קרסו-בזאר מהמקום. כל עוד הרב מדיני מנהיג את הקהילה היהודית, לא תצליח התעמולה הקראית לעשות נפשות בקרב יהודי קרים.

ההזדמנות לביצוע המזימה הגיעה במהרה. השלטון הרוסי פרסם חוק האוסר על מי שאינו אזרח קרים להתגורר במקום. אבן-רשף ואחד מאנשיו החליטו להשתמש בחוק הזה כדי לגרום לגירושו של הרב מהמקום.

מיהרו השניים אל בית השר הממונה מטעם השלטון על חצי האי. בהציגם את עצמם כנתינים תמימים, הדורשים את טובת המדינה, ביקשו ליידע את השר כי רבה של קרסו-בזאר הוא ממוצא טורקי וכי אינו אזרח המדינה, ועל-כן שהייתו במקום אינה חוקית. השר הודה להם על המידע ופטרם לדרכם.

השר מיהר לשגר רץ מיוחד כדי להזמין את הממונה על מחוז קרסו-בזאר לבוא אליו. מבוהל מהזמנת הפתע הדחופה מיהר הממונה לבוא אל לשכת השר. הוא היה שרוי במתח רב, אולם כאשר שמע במה מדובר נרגע מיד.

הממונה הזדקף אל מול השר והשיב: "לא חשבתי לרגע לפגוע ברבה של קרסו-בזאר, כי איש אלוקים קדוש הוא, מופלא במידותיו הטובות, וטוב הוא לכלל האוכלוסייה. כל רואיו, אף שאינם יהודים, מעריצים את האיש".

הממונה האזורי הוסיף להלל ולשבח את הרב, ובינתיים פג כעסו של השר והתחלף בסקרנות להכיר את האיש ולראותו מקרוב. בסיום הפגישה הודיע השר לממונה כי הוא מבקש לנסוע עמו אל ביתו של הרב כדי לפוגשו.

עלו השניים אל מרכבתו של השר ויצאו אל ביתו של רבי חיים-חזקיהו מדיני. מיד בכניסתם אל ביתו של הרב חש השר בצניעות ובשלווה האופפות את הבית. כשפתחו את דלת חדרו של הרב, ראו כי ה'שדי חמד' שקוע בעיונו בספרים שנערמו על שולחנו, ואף לא שם לב לנכנסים.

האורחים ניצלו את הדקות כדי להתבונן בפני האיש המפיקות חכמה והדר בלתי-רגילים. גם זקנו הארוך שיווה לו מראה של מלאך אלוקים. השר השתכנע מיד כי אכן זה איש מורם מעם, משכמו ומעלה.

כעבור זמן-מה נשא רבי חזקיהו את עיניו והבחין באורחים. מיד קיבלם בכבוד גדול ובהארת פנים. לממונה המחוזי כבר הייתה היכרות קודמת עם הרב, ועתה הציג לפניו את השר. הפגישה עשתה רושם כביר על השר, עד שבסיומה קם בהתלהבות ואמר:

"יֵדע הרב כי בתחילה הזמנתי אליי את הממונה המחוזי מתוך כוונה להורידך מכהונתך ולהביא לידי גירושך מקרים ומרוסיה, אולם עתה אדרוש לתת לרב רישיון מיוחד מאת הצאר ירום הודו להמשיך בתפקידו". השניים נפרדו מן הרב בחיבה, והוא יצא לכבדם וללוותם.

כעבור זמן הגיעה אל בית הרב מעטפה ממשלתית חתומה, ובה רישיון מיוחד המאשר לו להתהלך בכל מרחבי קרים ורוסיה בלי הגבלה. בתסכול רב נוכחו הקראים כי דווקא מלחמתם נגד הרב, היא שהביאה לידי הרמת קרנו וחיזוק מעמדו בעיני היהודים ואף בעיני השלטונות.

  לומדים גאולה

לזעוק ולייחל

חודש ניסן בכלל הוא חודש של גאולה, וכאשר מתקרבים לסיומו של החודש, גוברת ומתעצמת הציפייה לגאולה. זכורים היטב הדברים הכואבים שהשמיע הרבי מליובאוויטש (אור לכ"ח בניסן תנש"א): "מתאספים עשרה (וכמה וכמה עשיריות) מישראל ביחד, ובזמן זכאי בנוגע לגאולה, ואף-על-פי-כן אינם מרעישים לפעול ביאת המשיח תיכף ומיד, ולא מופרך אצלם, רחמנא-ליצלן, שמשיח לא יבוא בלילה זה, וגם מחר לא יבוא משיח-צדקנו, וגם מחרתיים לא יבוא משיח-צדקנו, רחמנא-ליצלן! גם כשצועקים 'עד מתי' – הרי זה מפני הציווי כו'. ואילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת, בוודאי ובוודאי שמשיח כבר היה בא!".

בהוויה החסידית ידועים כמה וכמה מגדולי החסידות כדמויות-מופת של ציפייה לוהטת לגאולה. על בעל 'ישמח משה' מסופר, שלא היה מסיח דעת אפילו לרגע מלקווֹת לביאת הגואל, ועד עת זקנה ושיבה היה ברור אצלו שיחיה ויגיע לזמן ביאת המשיח. צדיקי הדור אמרו עליו שהוא ניצוץ ירמיה הנביא, ויש אומרים שהוא עצמו אמר: "אל ייפלא בעיניכם גודל אבלי ותוגתי על חורבן בית-המקדש, כי אני הגבר ראיתי עוני עמי, על-כן לא אוכל לשכוח אף לרגע ואקווה לה' יום-יום". קודם פטירתו אמר: "לוּ הייתי יודע בימי נעוריי כי אזדקן ואלך ומשיח לא יבוא – לא הייתי יכול לחיות מרוב צער, ונפשי הייתה יוצאת, אך גודל ביטחוני ותקוותי החיוני עד היום".

תקע בשופר!

רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב אמר בראש-השנה לפני התקיעות: "ריבונו-של-עולם! אתה אמרת לנו, 'יום תרועה יהיה לכם', ועל-כן תוקעים בניך מאה קולות בשני ימי הדין, זה כמה אלפי שנים. ואנו, ריבונו-של-עולם, רבבות אלפי בני-ישראל, זועקים ומבקשים כבר אלפי שנים – תקע בשופר גדול לחירותנו, תקיעה אחת בלבד... עד מתי נצפה לתקיעה זו?!" ('קדושת לוי' בהוספות).

על בעל 'דברי חיים' מצאנז מסופר, שפעם אחת, בסוף ימיו, אמר לאדם חשוב אחד בזה הלשון: "לוּ היה באפשרותי למצוא ולצרף אליי תשעה אוהבים, ידידים נאמנים, אשר לבבם כלבבי, היינו לוקחים עמנו לחם-משנה באמתחותינו והיינו הולכים לשוח בשדה ולהפציר בתפילות ובתחנונים ולא נשוב אל בתינו עד אשר ישראל נושע בה' תשועת עולמים בגאולת עולם בביאת משיח בן-דוד. אבל מה אעשה ולא אוכל למצוא אתי אנשים כאלה. אחד יש לי, המחותן (בעל 'שם שלמה') מסטריזוב, אבל איה אפוא השמונה האחרים?".

זעקה בחצות ליל

ה'חפץ-חיים' חי מתוך ציפייה וזעקה אדירה לגאולה. מסופר עליו כי בחצות הלילה, כשישנו כל בני-הבית את שנתם ובחוץ שררה דומייה, היה נכנס לחדרו, נועל את הדלת במנעול ובריח, ואינו מרשה לשום אדם להיכנס. אף לא היה מעלה אור בחדר. והיה שופך את שיחו ורחשי לבבו לפני הקב"ה: "כמה זמן עוד נחכה?! עד מתי?! הרי אנו כבר כולנו שבורים כחרס הנשבר! הבט והתבונן, אם עוד תמצא לב יהודי אחד שלם". ופתאום החל להזעיק לעזרה את צדיקי הדור שהלכו למנוחת עולמים: "אייכם?!", היה צועק. "למה אתם מחשים?! הרי אתם צריכים להיות התובעים בעבורנו! נשמות קדושות, וכי כבר שכחתן הכול?!".

אך אם בכל הדורות זו הייתה זעקה בלבד, בישר הרבי מליובאוויטש לעם-ישראל כי עכשיו הגאולה היא כבר מציאות ודאית העומדת על סף הדלת ממש: "בוודאי ובוודאי ללא כל ספק וספק-ספֵקא שכבר הגיע זמן הגאולה... עומדים כבר על סף התחלת ימות המשיח, על סף התחלת הגאולה" (שבת פרשת בלק תנש"א). דווקא משום כך נדרשת הזעקה הגדולה ביותר – למה הגאולה עדיין מתמהמהת!

  חיים יהודיים

הנס של יהודי תוניסיה

את המחזה הזה לא ישכח ר' סאסי ביתן לעולם. הוא היה אז ילד בן שמונה, שהתגורר בעיר נדנין שבדרום תוניסיה. "יום אחד נכנסתי לבית-הכנסת ונבהלתי", הוא מספר לנו השבוע. "ההיכל היה מלא וכולם, גם הילדים, קראו פרקי תהילים. הייתה אווירה של אימה ופחד. מישהו סיפר לי שיש שואה באירופה ושהורגים המוני יהודים. לא ידעתי מהי שואה ומהי אירופה, אבל ישבתי לומר תהילים".

כשבע-מאות יהודים התגוררו בנדנין. המלחמה הגיעה גם אליהם. "יום אחד פשטו חיילים צרפתים על הרחוב שלנו והפכו אותו לבסיס צבאי ענק", מספר ר' סאסי. "הם חפרו תעלות, הציבו גדרות, ונערכו לשהייה ארוכה. מפעם לפעם היו הפגזות והחיילים היו מתחפרים".

המפקד פרץ בבכי

יום אחד הבחין הילד כי אירע דבר-מה. "חזרתי מהתלמוד-תורה", משחזר ביתן, "צפיתי במסדר של החיילים, ופתאום ראיתי את המפקד שלהם בוכה. 'אין לנו מדינה, הגרמנים כבשו את פריז', אמר לחייליו. למחרת בבוקר לא הייתה נפש חיה ברחוב. לא חיילים, לא גדרות, לא תעלות. הכול נעלם".

לא עבר זמן רב מאז עזיבת הצרפתים והגרמנים הגיעו. "שמעתי רעש של מטוסים וראיתי חיילים. בהמשך הבנתי שאלה חיילים גרמנים. אחרי כיבוש פריז הדרך לכיבוש תוניסיה הייתה קלה. הגרמנים התחילו לעבוד מהר. העמידו משאיות תחמושת ברחובות השכונה היהודית. התחילו להתקבל דיווחים על לקיחת יהודים ממקומות שונים בתוניסיה לגטאות. ברחובות הוטל עוצר".

הגרמנים תבעו זהב

לנוכח הסכנה עזבה משפחתו של ביתן את העיר והחלה לנדוד ממקום למקום. "הסתתרנו במחסנים של גויים", הוא מספר. "הפחד היה גדול. במחסנים שררה אפֵלה. אסור היה להדליק עששית, כדי שלא נתגלה. יום אחד חזר אבא לנדנין כדי לקחת כמה חפצים, ומצא עיר שחלקים גדולים ממנה נחרבו בהפצצות".

בדרך-לא-דרך הצליחה משפחת ביתן להגיע לג'רבה. "לא הייתה שם תחושה של מלחמה, אבל היה רעב גדול. הגרמנים דרשו מהיהודים לתת להם חמישים קילוגרם זהב, ואיימו שאם לא יקבלו את הזהב, יפציצו את השכונה היהודית. הרב משה כלפון הכהן עבר מבית-כנסת לבית-כנסת לשני וציווה על כל בני הקהילה לתת את זהבם. הגרמנים לקחו את הזהב ונמלטו, כי באותו זמן בדיוק החלו האנגלים להיכנס".

קצינים יהודים

בשבת שלאחר מכן באה הרווחה. "לא אשכח את הרגע שבו עברו שני הג'יפים האנגליים. כל היהודים הרימו תנועת יד לתנועת ניצחון. ההתרגשות הייתה גדולה כאשר שני קצינים יהודים הצטרפו לתפילת השבת בבית-הכנסת של הכוהנים. אחד מהם אף עלה לקרוא בתורה. הייתה התלהבות גדולה בקהל. כולם הגיעו לצפות בהם", מספר ר' סאסי.

בשנת תשי"ב עלה ר' סאסי לארץ והחל לעבוד בחקלאות. כאן נשא לאישה את שרה יאסמינה ע"ה, שיום פטירתה חל בל' בניסן. כמו בתוניס, גם בארץ שמר על חיי תורה ומצוות, וגידל משפחה ברוכת ילדים. כיום הוא מתגורר בחיפה ורָוֶֹוה נחת מיוצאי חלציו.


ר' סאסי ביתן. ילד בתוניסייה (צילום: מאיר דהן)

  פינת ההלכה ומנהג

בדיקת פרי וירק בשבת

שאלה: כיצד אפשר לבדוק מזון מחרקים בשבת ומהי הדרך להרחיקם?

תשובה: מותר לעיין בשבת בפרי או בירק כדי לראות אם הוא נגוע בחרקים, כגון לבדוק תמר או עלה חסה כנגד האור, וכן לפתוח אגוז או משמש ולראות אם הוא נגוע בחרקים.

אולם אסור לברור פסולת מאוכל בשבת, ולכן אסור להסיר חרקים ממאכל. כמו-כן אין להוציא את הפירות הנגועים מבין הנקיים, אפילו אם הכוונה לאכול את הנקיים מיד. אך מותר להוציא את הפירות הנקיים עצמם (למשל, ענבים טובים מתוך אשכול שיש בו ענבים נגועים) כדי לאוכלם מיד.

איסור בורר הוא אם מסירים את החרקים ביד ואם בכלי, וכן על-ידי הדחה. לכן אסור להשרות או לשטוף חסה במים (או במי-סבון) כדי להסיר את החרקים, אם הם מתים. ואם חיים הם, יש גם איסור בהריגתם משום 'נטילת נשמה'.

חרקים הנמצאים על פרי או ירק אין בהסרתם משום בורר, וגם אין איסור מוקצה בטלטולם, אבל הדבוקים בפרי, כגון אלה המצויים בעלי חסה, הסרתם דינה כשטיפת חול וחומרי ריסוס, שמותרת רק סמוך לסעודה. ויש מחמירים שלא ליטלם בידיים, ולכל היותר יש לחתוך מעט מהפרי עם החרק הדבוק בו, כדי לאפשר את אכילת הנותר מיד.

מקורות: ראה טושו"ע או"ח סי' שיט ס"א, ונו"כ. קצות השלחן סי' קכה, ובבדה"ש ס"ק יז-יט. ש"ש כהלכתה פ"ג סי"ח (במהדורה החדשה סי"ט). 'הכשרות' פי"ג סכ"ט ואילך. בדיקת המזון כהלכה, שער ב פי"א (ח"א עמ' 166). שבת כהלכה (ח"ב) פי"ב ספ"ו ואילך.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)