חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:58 זריחה: 6:52 י"ג בחשון התשפ"ז, 24/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע גליון 1337 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת ראה, כ"ט במנחם-אב ה'תשע"ב (17/08/2012)

מדורים נוספים
שיחת השבוע גליון 1337 - כל המדורים ברצף
להכין את המקלטים עכשיו
יש חדש
הכוח לראות אלוקות
נתינה מתוך שמחה
שכר הארת פנים
לא להתייאש
משפט ביער
המשיח כאביון
"הילד הזה הוא אני"
מים אחרונים מכלי

מס' 1337, ערב שבת-קודש פרשת ראה, כ"ט במנחם-אב ה'תשע"ב (17.08.2012)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 072-2770100, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

להכין את המקלטים עכשיו

גם בחיים הרוחניים יש צורך ב'מקלט', במקום רוחני שאליו אפשר להימלט ולהרגיש מוגנים. פעם בשנה צריך להיכנס ל'מקלט' הזה

כולנו מקווים כי כל הדיבורים על מלחמה ועל פגיעה בעורף יתבררו כדיבורים בעלמא, ושום יהודי לא ייפגע חלילה. אולם עצם העיסוק בנושא כבר גרם לרבים לבדוק את מצב המקלטים והחדרים המוגנים, שיהיה לאן להימלט, על כל צרה שלא תבוא.

האווירה הזאת, ערב ראש-חודש אלול, משמשת משל טוב למהותו של החודש הזה. כשם שבחיים הגשמיים יש צורך במקלט שיגן עלינו מפני פגעים רעים, כך בחיים הרוחניים יש צורך ב'מקלט', במקום רוחני שאליו אפשר להימלט ולהרגיש מוגנים.

זה למעשה חודש אלול. החודש הזה הוא בבחינת 'מקלט', שאליו אפשר להימלט כדי להינצל משאון העולם ומטרדותיו. כל השנה אנחנו חשופים להמולת העולם הזה, ומדי פעם כושלים ומועדים ומכתימים את נפשנו. בחודש אלול הקב"ה מושיט לנו את הסיוע לערוך חשבון-נפש אמיתי ולנקות את עצמנו.

המלך מחכה לנו

את מהותו של החודש הזה מסביר רבי שניאור-זלמן מלאדי (מייסד חסידות חב"ד), בספרו 'ליקוטי תורה', על-ידי משל למלך היוצא אל השדה ומניח לכל אדם לגשת אליו ולהביע לפניו את כל משאלותיו.

בימים כתיקונם קשה לאדם מן השורה להגיע אל המלך. עליו להיות בעל סגולות מיוחדות כדי שהמלך ייאות להיפגש עמו, ועל-אחת-כמה-וכמה כדי שיאזין לבקשותיו וימלא אותן. אולם לפעמים המלך יוצא אל העם, ואז אין הוא מוקף סוללה של מזכירים, פקידים ומנהלי לשכה. שום דבר איננו חוצץ בינו ובין האזרח הקטן. כל הרוצה יכול לגשת אליו ולשטוח את בקשותיו.

ורבי שניאור-זלמן מוסיף, שהמלך מקבל את כל הבאים בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. המלך שומע את דברי העם, ואף ממלא את הבקשות בשמחה ובמאור-פנים. יש רק דבר אחד שהעם צריך לעשות – לצאת אל המלך. לנצל את הזמן הנדיר והיקר שבו המלך קרוב מאוד אל כל אחד ואחד, ולגשת אליו.

זה משל ליחסים בינינו ובין בורא העולם. במשך השנה כולה יש צורך למלא דרישות מסויימות כדי להתייצב לפני הקב"ה. למה לא כל אדם זוכה שתפילתו תיענה? משום שאין הוא זך וטהור דיו להבטיח שתפילתו תפעל את פעולתה. "מי יעלה בהר-ה'?", שואל דוד המלך בתהילים, ומשיב: "נקי-כפיים ובר-לבב".

אבל בחודש אלול ה'מלך' יוצא אל ה'שדה'. המגבלות שקיימות במשך השנה כולה נופלות ונעלמות. כל אדם פשוט, כמוני כמוך, יכול להתקבל אצל הקב"ה, להתקרב אליו קִרבה עצומה ולבקש את כל משאלות-ליבו. הקב"ה פותח לפנינו את כל השערים ומאיר עלינו באורו הגדול.

התעוררות בלבבות

בלב כל יהודי, יהיה מי שיהיה ויהיו מעשיו אשר יהיו, מורגשת בימי אלול התעוררות מסויימת. לא תמיד הוא מודע למשמעותה של התעוררות זו; לא תמיד הוא יודע להפנותה לכיוונים הנכונים; אבל הוא מרגיש צורך להשתנות, להשתפר. הוא חש כמיהה לדבר-מה רוחני.

חודש אלול מעניק לנו כוחות נפלאים להשיג דברים שנראו קשים ובלתי-אפשריים בעבר. עכשיו הקב"ה נמצא איתנו, קרוב אלינו מאוד-מאוד, והוא יעזור לנו לתקן את דרכינו ולהשיג שנה טובה ומתוקה.


תקיעת השופר המעוררת. חייל תוקע בשופר לפני חבריו (צילום: מנדי לואיס)

  יש חדש

מוקד לבדיקת מזוזות

לקראת כניסתנו לחודש אלול צעירי-חב"ד מפעילים מוקד ארצי לבדיקת מזוזות שמספרו 3770*, על-פי מנהג ישראל לבדוק את כשרות המזוזות בחודש אלול. בתי-חב"ד ברחבי הארץ עומדים לרשות הציבור בכל הקשור לבדיקת המזוזות. במקומות רבים בתי-חב"ד נותנים אפשרות להזמין שליח שייקח את המזוזות מהבית ויחזירן למקומן לאחר הבדיקה. בשאר המקומות הציבור מתבקש להביא את המזוזות לבית-חב"ד. כדאי לזכור כי בדיקת התפילין והמזוזות חשובה גם לביטחון האישי, וחשוב לוודא את כשרותן לקראת השנה החדשה.

זיכוי בשופר

עם כניסתנו לחודש אלול בתי-חב"ד פותחים במבצע מיוחד לזיכוי המוני ישראל במנהג תקיעת השופר בחודש זה. הפעילות מתקיימת בגני-ילדים ובבתי-ספר, במוסדות ציבור, במקומות עבודה ובבתי-עסק. צעירי-חב"ד גם הוציאו לאור עלונים מהודרים על חודש אלול, המופצים במאות-אלפי עותקים. העלונים מוגשים בשפה ברורה ובעיצוב מודרני, והם זוכים להצלחה רבה בציבור הרחב.

מפעל התנ"ך

החלה ההרשמה למחזור ה-16 של לימוד התנ"ך. במתכונת זו לומדים את כל התנ"ך עם פירוש רש"י, ונבחנים שנים-עשר מבחנים. טל' 052-8630212.

  שלחן שבת

הכוח לראות אלוקות

בתחילת פרשתנו משה רבנו אומר לבני-ישראל: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום". מה בדיוק נתן להם משה באותו יום? הלוא לכאורה לא נתן להם באותו יום דבר. בהמשך הפסוק מדובר על הברכה והקללה, אבל זה קרה בזמן מאוחר הרבה יותר, לאחר הכניסה לארץ, בהר גריזים ובהר עיבל. אם-כן, למה התכוון באומרו "נותן לפניכם היום"?

מוסבר בתורת החסידות שמשה רבנו רצה להעניק לבני-ישראל את יכולת הראייה באלוקות. לכן רצה מאוד להיכנס לארץ, שכן אילו היה נכנס עם בני-ישראל לארץ, היה מביא אותם לדרגת הראייה באלוקות. אולם בפועל נמנעה ממנו הכניסה לארץ, ולכן אמר: "ועתה ישראל, שמע" – שמיעה בלבד ולא ראייה.

שמיעה אפשר לערער

חז"ל אמרו: "אינה דומה שמיעה לראייה". 'ראייה' פירושה שרואים את הדבר עצמו. 'שמיעה' פירושה שיודעים על קיומו, מבינים אותו, משיגים אותו, אבל אין רואים אותו. ההבדל הוא שב'שמיעה' אפשר לערער על אמיתות הדבר על-ידי שמקשים עליו קושיות, אולם ב'ראייה' אי-אפשר לערער את האמיתות המוחלטת שלו גם על-ידי הקושיה הגדולה והחזקה ביותר.

הסיבה להבדל הזה היא שהבנה והשגה מגיעה למדרגה מסויימת בנפש האדם, אבל לא לעצם הנפש, ולכן עדיין נשאר מקום לערער את האמיתות והתוקף של ההשגה. לעומת זה, הראייה מגיעה עד עצם הנפש, וממילא לא נותר מקום שבו יכולה הקושיה לחדור ולהטיל ספק.

אמיתות מוחלטת

משה רבנו רצה לתת לבני-ישראל את האמיתות המוחלטת הזאת. הוא ביקש שהאלוקות תהיה מוחלטת בליבם, כמו דבר שרואים בעיניים, ששום דבר אינו יכול לערער זאת. אולם הכניסה לארץ נמנעה ממנו, ולכן קיבלו בני-ישראל את דרגת ה'שמיעה' בלבד ולא את ה'ראייה'.

ובכל-זאת, כשם שהקב"ה הראה למשה רבנו את ארץ-ישראל מרחוק, גם משה נתן לבני-ישראל לפחות משהו מאותה 'ראייה'. כלומר, משה נתן כוח שעבודת ה' תהיה לא רק מצד הבנה והשגה, אלא תהיה ביהודי התאמתות שהיא מעין ה'ראייה'.

משה נתן

זה הפירוש הפנימי בדברי משה רבנו: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום". מה הדבר ש"אנוכי נותן לפניכם היום"? את ה'רְאֵה' – משהו מאותה דרגה של 'ראייה'. זו המתנה שנתן משה רבנו לכל יהודי.

את ה'ראייה' הזאת היה יכול לתת רק משה רבנו ולא מישהו אחר, כי משה הוא 'ראש בני-ישראל', וכל העניינים עוברים על-ידו דווקא. לכן אילו היה נכנס לארץ, היה נותן לבני-ישראל את עניין ה'ראייה' באלוקות, אבל מכיוון שלא זכה להיכנס לארץ לא היה עניין זה יכול להינתן על-ידי אחר. ובכל-זאת העניק משה משהו מעין אותה 'ראייה', על-ידי שהקב"ה הראה לו את הארץ מרחוק. כוח זה קיים בכל יהודי עד סוף כל הדורות.

(תורת מנחם כרך ט, עמ' 143)

  מן המעיין

נתינה מתוך שמחה

טענות בעת צדקה

"נתון תיתן לו ולא יֵרע לבבך בתיתך לו" (דברים טו,א). אל תתחיל להתאנח ולהתאונן על מצבך הרע דווקא ב"תיתך לו", בשעה שבאים לבקש ממך צדקה.

(עולת חדש)

להתרגל לתת

על "נתון תיתן לו" אומר רש"י: "אפילו מאה פעמים". כשתרגיל את עצמך לתת הרבה, ממילא "לא ירע לבבך בתיתך לו", שכן ההרגל נעשֶה טבע.

(מאוצרנו הישן)

שכר הנתינה בשמחה

"ולא ירע לבבך... כי בגלל הדבר הזה יברכך ה'" (דברים טו,י). מבורך תהיה לא רק מפני עצם קיום המצווה, שהרי שכר מצווה אינו משולם בעולם הזה, אלא "בגלל הדבר הזה", בגלל "לא ירע לבבך", שנתת צדקה מתוך שמחה.

(כתב סופר)

לא לחכות לצרה

"ולא ירע לבבך בתיתך לו" – אל תתמהמה במתן צדקה עד שיכאב לבבך, עד שתמצא את עצמך חלילה בצרה, ואז תרצה שהצדקה תציל אותך ותביא לך ישועה.

(ביכורי אביב)

ראשון ואחרון

הקב"ה אומר: "אני ראשון ואני אחרון" (ישעיה מד,ו). יש לראות בזה מעין אמירה כואבת של הקב"ה על התנהגות בני-האדם. יש מי שכאשר עסקיהם מידרדרים, כי-אז  "אני ראשון" – הקב"ה הוא הראשון הנפגע מכך, שכן קודם כול הם מתחילים לקמץ בענייני מצווה, בצדקה ובמעשים טובים. ולעומת זה, כשהעסקים משגשגים ועולים, "אני אחרון" – הקב"ה הוא האחרון הנהנה מכך, כי הנתינה לצדקה באה אחרי כל שאר התשלומים.

(ילקוט ספר)

הצדקה מכפרת

"ורעה עינך באחיך האביון... והיה בך חטא" (דברים טו,ט). מדוע נאמר "והיה בך חטא" דווקא במעלים עינו מן הצדקה? כי צדקה מכפרת את חטאיו של אדם, ככתוב (דניאל ד) "וחטאך בצדקה פרוק", אך מי שאינו נותן צדקה משאיר בידו את כל חטאיו – "והיה בך חטא".

(לקוטי תורה)

הרגשת הזולת

אפילו מי שנותן צדקה לעני ביד רחבה, אבל חסרה לו הרגשת מצבו של זולתו, הרי זה בבחינת שפיכות דמים.

(הבעל-שם-טוב)

חלקך בפרנסה

בפי חסידי אדמו"ר הזקן ובני ביתם היה שגור פתגם זה: בפרנסה שהקב"ה מעניק לנו – מצוי גם חלקך.

(ספר השיחות תש"ג)

  אמרת השבוע

שכר הארת פנים

האדמו"ר בעל 'פני מנחם' מגור שלח פעם אחת כמה אברכים לגייס כספים בעבור חולה שנזקק לטיפול רפואי בחו"ל. כשחזרו מסרו לו שהתורמים פתחו את ידם בנדיבות ובהארת פנים.

ביקש האדמו"ר לחזור אל התורמים ולומר להם כדברים האלה: התורה אומרת "נתון תיתן לו ולא ירע לבבך בתיתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך". אפשר לחשוב שהשכר ש"יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך" הוא על עצם הנתינה. לא, השכר הוא על ש'לא ירע לבבך', שתורמים בלב רחב ובהארת פנים.

  פתגם חסידי

לא להתייאש

יהודי ששב בתשובה ונכשל שוב בחטא בא לפני רבי ישראל מרוז'ין. אמר לו הצדיק: "אל תתייאש, כשם שדרכו של אדם לשוב בתשובה ולמעוד, כך דרכו של הקב"ה לחזור ולסלוח"

  מעשה שהיה

משפט ביער

פניו של ההלך העידו על מצוקתו הגדולה. הוא צנח על ספסל בבית-המדרש בפשיסחה, הרכין את ראשו בייאוש והזיל דמעות מרות. אברך צעיר, משה-חיים שמו, הבחין בו והזמינו אל ביתו. לאחר שערך לפניו שולחן בא עמו בדברים, והלה פתח לפניו את ליבו.

האיש סיפר כי נקלע למצב כלכלי קשה, ועל כל זה נוספו הוצאות חתונתה הקרובה של בתו. באין ברירה יצא לנדוד מעיירה לעיירה כדי לקבץ כסף להכנסת כלה, אולם עד כה הצליח לאסוף פרוטות בלבד, ואין הוא רואה שום סיכוי להשיג את הסכום הדרוש.

כאבו של האיש נגע לליבו של משה-חיים. במוחו צץ רעיון. הוא היה ממונה על קופת 'תיקון ספרים' של הקהילה, ששימשה לתיקון ולחידוש הספרים שבלו. בקופה הצטבר סכום נכבד, ושמעון-לייב החליט לתת את הכסף להלך האומלל. בליבו חשב שבעצם הוא לוֹוֶה את הכסף מהקופה, ואחר-כך יכתת את רגליו בין עשירי העיר כדי לאסוף את הסכום ולהחזירו לקופה.

מאושר ואסיר תודה חזר ההלך לביתו, ואילו משה-חיים החל לאסוף את הכסף כדי להשיבו לקופה. בעקבות זאת נודע מעשהו והדבר עורר סערה: כיצד העז לגעת בכספי הקופה?! מקצת בני הקהילה הסתפקו בדברי גינוי מאחורי גבו, אך היו גם מי שלא חסכו ממנו את שבט לשונם, וביזוהו לפני קהל ועדה.

הללו לא נחה דעתם עד שדרשו להטיל על משה-חיים קנס כבד, למען ישמעו וייראו. הגיעו הדברים לאוזני רבי שמחה-בונם מפשיסחה. תחילה ביקש כי משה-חיים יבוא אליו בסתר, ובבואו אמר לו: "טוב המעשה שעשית. מסרת את נפשך בעבור יהודי וזכות זו תעמוד לך לעד".

לאחר מכן ביקש לזַמן לאסֵפה את כל מי שתבעו להעניש את משה-חיים. הללו שמחו על שרבי שמחה-בונם נענה לקריאתם ובאו בלהיטות לראות את העונש שיושת על האברך שהעז לגעת בכספי הציבור.

הביט רבי שמחה-בונם במתכנסים וראה כי רובם ככולם המוניים ועמי-הארץ. הוא פתח ואמר: "דוד המלך אומר בתהילים 'תעיתי כשה אובד בְּקַש'. למה היה חשוב לו לומר שהכבשה אבדה בתוך קש?!". הנוכחים הביטו זה בפני רעהו ולא ידעו להשיב. הם כמובן לא ידעו כי יש לקרוא את הפסוק כך: "תעיתי כשה אובד, בַּקֵש עבדך"...

"ובכן", נשמע קולו של רבי שמחה-בונם, "כדי להסביר את הדבר, אספר לכם סיפור שייתן את המענה לשאלה".

פעם אחת התפרצה מגֵפה ביער. התקבצו כל החיות אל האריה, מלך החיות, וביקשוהו לחקור ולברר מי אשם ברעה הזאת. היה ברור להן כי אחת החיות חטאה חטא חמור, והוא שגרם למגֵפה.

ישב האריה בראש חבר השופטים, והכרוז קורא כל בעל-חיים בתורו. הנמר הוזמן ראשון. פתח הנמר ואמר: "חטא כבד חטאתי. זה קרה כאשר הייתי רעב מאוד, ופתאום ראיתי אדם הולך ביער. לא יכולתי להתאפק, זינקתי עליו וטרפתי אותו".

התלחשו השופטים והגיעו למסקנה כי הנמר אינו אשם כלל. מה כבר אפשר לצפות מנמר רעב, אמרו, וקראו לבא בתור. גם הזאב הודה כי בידו עבֵרה בלתי-נסלחת: פעם אחת ראה פרה רועה בעשב ולידה עגל צעיר. המראה גירה את תאבונו, עד שלא עצר ברוחו וטרף את העגל.

שוב דן חבר השופטים בעניין והחליט כי הזאב נקי מכל רבב. ודאי לא באשמתו באה המגֵפה. ראשית, הלוא נאמר במפורש "זאב יטרף", ועוד, לא הייתה לו דרך אחרת להשקיט את רעבונו.

אחרי הזאב בא תורו של הדוב, וגם בפיו היה סיפור דומה. גם הפעם פסקו השופטים כי הדוב לא חטא, ואף שהרג וטרף – אין כל פגם במעשהו.

לבסוף התייצבה כבשה קטנה. ברעד עמדה לפני האריה ולא העזה לפצות פה, עד שהאריה גער בה והיא פתחה בדבריה: "חטאתי מאוד. זה היה ביום שלג וכפור. כמעט קפאתי, אולם לשמחתי ריחם עליי בעל-הבית והכניס אותי אל תוך ביתו החם. כשהתחממתי התעורר בי הרעב. פתאום הבחנתי כי בתוך נעליו של בעל-הבית יש כמה אניצי קש. לא יכולתי להתאפק ואכלתי את מעט הקש, והוא השקיט את רעבוני"...

לא הספיקה הכבשה לסיים את דבריה וכל חיות הטרף כיתרו אותה ופתחו בצעקות: "הנה האשמה! הלא אין כפיות טובה גדולה מזו. בעל הבית, ברוב  טובו, הכניס את הכבשה לביתו, והחצופה הזאת אכלה מן הקש בלי רשות!"...

סיים רבי שמחה-בונם ואמר: "לזה כיוון דוד המלך במילים 'תעיתי כשה אובד – בְּקַש', כי לעתים הכבשה נשפטת רק בעוון מעט קש"...

ואז פנה אל המתכנסים, שעדיין לא ירדו לסוף דעתו, ושאל כל אחד ואחד לשמו. הראשון ענה: "אריה", השני: "דוב", השלישי: "זאב", וכן הלאה.

"שימו לב, ר' אריה, ר' דוב ור' זאב", הגביה רבי שמחה-בונם את קולו, "אתם מתנהגים בדיוק כמו חיות היער. כל אחד ואחד מכם נושא עמו מטען לא-קל של עבֵרות, אך מה מסעיר את רוחכם, דווקא האברך טוב-הלב, שכל חטאו היה שלקח מעט 'קש'. עליו אתם דורשים להטיל קנס כבד?!".

המסר נקלט היטב. פני הנוכחים הושפלו בכלימה, ומאז לא העזו לדרוש את הענשתו של משה-חיים.

  לומדים גאולה

המשיח כאביון

ידוע הסיפור על בעל בית-דפוס, שהדפיס את החומש עם פירושו של ה'אור החיים', ובפרשת ראה השמיט את דבריו "משיח ה' שמו חיים", שהיו שראו בזה רמז כי הוא עצמו המשיח שבדור. כשהובאו הדברים לפני רבי פינחס מקוריץ אמר שהמדפיס כבר נענש על כך, שכן טעה והכניס את שמו בפרשה המדברת על חטא מסויים, ובכך נתגלו חטאיו.

הדברים האלה של ה'אור החיים' באים בסוף פירוש נפלא לפסוק "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלוקיך נותן לך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון" (ראה טו,ז). הוא מפרש את כל הפסוק הזה על המלך המשיח.

תאב לגאולה

וכך הוא אומר: "ובדרך רמז ירמוז להעיר הערה גדולה על אחד המיוחד שבאומה, שאליו אנו מקווים ומצפים מתי יבוא, והוא מלך ישראל משיחנו. אשר הוא אביון, וכבר נמשל לעני, כאומרו: 'עני ורוכב על חמור'. ורמז הדבר אשר יסובבנו להיות אביון. ואמר: בך, פירוש, בסיבתך, כי עוונותינו האריכו קיצנו".

כלומר, ה'אור החיים' מפרש שהפסוק "כי יהיה בך אביון" רומז למשיח, המכונה 'אביון'. וסיבת היותו 'אביון' היא החטאים של עם-ישראל.

בהמשך הוא מביא עוד פירוש למילה 'אביון': "גם רמז בתיבת בך כי הוא אביון בנו – שמתאווה מתי יבוא לגאלנו. וצא ולמד ממה שאמרו רבותינו ז"ל במעשה רבי יהושע בן לוי, שכשראהו מלך המשיח שאלו על ישראל שבעולם, ואמר לו רבי יהושע בן לוי כי הם יושבים ומצפים ביאתו, וכששמע כן געה החסיד בבכייה רבה מתשוקתו לבוא לגואלם". כלומר, מלך המשיח הוא 'בך אביון' – תאב ומשתוקק אליך, אל בני-ישראל, מתי כבר יבוא לגאול אותם.

וממשיך ה'אור החיים': "ולזה רמז באומרו מאחד אחיך, שהוא המיוחד שבאחיך – על דרך שפירשו רבותינו ז"ל באומרו 'כמעט שכב אחד העם', שרצונו לומר אחד המיוחד, שהוא מלך העם. ואומרו באחד שעריך – להעיר אליו שהוא מיוחד שבסנהדרין, שאין כמוהו מורה, כאומרו ושפט בצדק וגו', ולא למראה עיניו ישפוט וגו', אלא והריחו ביראת ה'. ופירוש שעריך, על דרך אומרו ועלתה יבמתו השערה".

כלומר, 'שער' מתפרש על שערי בית-הדין, וכך כאן הכוונה "באחד שעריך" – שהוא המיוחד שבבית הדין, מיוחד שבסנהדרין, מצד כוח שיפוטו המיוחד במינו.

למלא את המשאלה

וממשיך ה'אור החיים': "ואומרו בארצך, להעיר כי הורתו ולידתו בארץ ישראל הקדושה... ומעתה אביון, הוא תאב בדבר זה שהוא אחד שעריך, שזה יספיק למלאות תאוותו לבוא ברינה, ואומרו בארצך, העיר מקום תאוותו היא ארץ הקדושה אשר ה' אלקיך נותן לך, שהוא תאב מתי תיפקד העיר היונה חמדת הלבבות".

כלומר, מלך המשיח הוא 'אביון בארצך', היינו, תאב ומחכה מתי כבר יבוא לארץ הקודש "מקום תאוותו". וזה גם פירוש 'אביון באחד שעריך', שמלך המשיח תאב ומחכה בפרט ל'אחד שעריך', לשער אחד, קהילה אחת, שתעשה תשובה ותביא בכך את ביאת הגאולה.

ומסיים ה'אור החיים': "ויצו ה' לכל איש ישראל שלא יאמץ את לבבו וגו', אלא יתחזק בכל עוז ותעצומות למלאות חשק האחד המיוחד, כי באמצעות מעשה בני אדם, ובפרט במצוות הצדקה, דכתיב  בצדקה תכונני. וגמר אומר מאחיך האביון, פירוש מסיבת אחיך האביון הידוע, שיעריך אדם בדעתו שהמעשה הוא לתכלית דבר זה של משיח ה', שמו חיים".

  חיים יהודיים

"הילד הזה הוא אני"

המשתתפים בחתונת בנו-בכורו של ר' בן-ציון אוירינג נטלו את ידיהם והתיישבו לסעודת המצווה. האורגניסט החל להנעים בצלילים חסידיים, ואז ניגש אליו אברך צעיר אוחז ילד קטן. "אפשר לומר כמה מילים במיקרופון?", שאל בעדינות. הנגן השיב בחיוב, בהנחה שזה ידיד או קרוב-משפחה המבקש לומר דבר-תורה.

"שלום לכולם", פתח האברך. "שמי אורן לוי. אני ואשתי נפצענו בפיגוע בשכונת בית-ישראל לפני עשר שנים. פינו אותנו למרכז הרפואי בלי שיהיה לנו מושג מה שלום התינוק שלנו שנשאר בתופת".

התינוק מהתמונה

שקט השתרר באולם. לוי הוציא מכיסו תמונה גדולה, שבה נראה בן-ציון אוירינג אוחז תינוק פצוע בזירת הפיגוע. התמונה פורסמה בזמנו בשערי העיתונים בעולם ונהפכה לתמונה המזוהה עם אותו פיגוע רצחני.

"זוכרים את התמונה?", שאל לוי את המשתתפים. "הילד שאני אוחז בידי הוא אותו תינוק מהתמונה. בנצי הנשים אותו אז, גם כשלא היה נראה שום סיכוי להחיותו. בנס גדול ההחייאה הצליחה ובננו שב לחיים". בקול נרגש הוסיף לוי: "ביום השמחה של בנצי באנו לכאן להביע את תודתנו העמוקה".

העיניים דמעו

אוירינג (48) מתגורר בירושלים ומשמש מתנדב בארגון זק"א מיום הקמתו. קודם לכן כבר פעל בהתנדבות בסיוע רפואי. וכך נראה אותו אירוע מנקודת מבטו: "זה קרה במוצאי-שבת", הוא משחזר. "הייתי בבית ועמדתי ליד החלון. פתאום הופר השקט על-ידי פיצוץ אדיר. ראיתי להבת אש ענקית, שמעתי צרחות אימים ואז שקט מחריד. יצאתי מיד מהבית, ויצאתי מיד לזירת הפיגוע, מרחק קצר מביתי".

כשהוא מספר הוא כאילו חוֹוה מחדש את האירוע. "הגעתי ראשון לזירה והתחלתי לסרוק אותה. הבחנתי בתינוק שהזיז את רגלו והבנתי שהוא חי. כבאי שהיה במקום לא רצה להניח לי להיכנס לזירה מחשש שיתרחש עוד פיצוץ. בכל-זאת נכנסתי, הוצאתי את הפעוט והעליתי אותו לאמבולנס, ושם ביצעתי בו החייאה. בחתונה, כשכולנו ראינו את הילד, הייתה התרגשות רבה. הרבה עיניים דמעו".

מתמקד בהצלה

האירוע ההוא מחזיר את אוירינג לפיגוע שהתרחש חודשים אחדים לאחר מכן, הפיגוע הקשה בקו 2 בירושלים. גם שם נקלע למצב דומה. "ביצעתי החייאה בתינוק בן שבעה חודשים. אמנם היה לו דופק, אבל הוא לא נשם. הפיצוץ אירע באוטובוס, והיו בו אנשים רבים שאני מכיר. תוך כדי ההחייאה אני שומע ילד זועק לעברי בהיסטריה: 'בנצי, איפה אבא שלי?'. עשיתי כל מאמץ להמשיך בהחייאה ולא לשים לב למתרחש סביבי. לצערי התינוק לא שרד".

עשר שנים חלפו מהפיגועים המחרידים בבית-ישראל ובקו 2, אבל הזיכרונות לא נשכחו. "אחרי הפיגועים, כשהסתכלתי בתמונות שלי בזירה, מנשים את התינוקות, ירדו לי דמעות. לא האמנתי שזה אני. כשאתה שם, אתה שוכח הכול ומתמקד רק בהצלת חיים".


הזיכרונות נשארו. אוירינג (משמאל) עם אורן לוי ובנו

  פינת ההלכה ומנהג

מים אחרונים מכלי

שאלה: האם צריך ליטול 'מים אחרונים' מתוך כלי?

תשובה: חז"ל תיקנו ליטול את הידיים בסיום הסעודה מכמה טעמים: א) מצווה – לנקות את הידיים כדי להתקדש לברך את ה'. ב) חובה – מחשש לנגיעה ב'מלח סדומית' המסוכן לעיניים. ג) 'חובה' על-פי הזוהר – לתת ל'סטרא אחרא' (=צד החובה) את השפע המזערי השייך לה, כדי שלא תקטרג (ולכן החסידים מקפידים לשפוך מעט מים בלבד).

מלשון חז"ל 'נטילה' מוכח שמדובר בשפיכה מתוך כלי (הנקרא 'נטלה'). גם כדי להשפיע קדושה יש לעשות זאת מתוך כלי, כמו הכיור שבמקדש. ובוודאי שכשנותנים שפע (אפילו ל'קליפות') יש לעשות זאת בצורה מכובדת – מתוך כלי. וכן המנהג. עם זה רבים מקפידים (וכן מנהג חב"ד) שלא ליטול מכלי כסף, ובוודאי לא מכוס הקידוש.

מה שמופיע בפוסקים ש"אין צריך כלי", כבר פירשו שהכוונה היא שגם כלי הפסול לנטילת ידיים לסעודה (כמו כלי פגום, או שאין בו 'רביעית'), כשר לנטילה זו.

בשעת הנטילה משפילים את האצבעות כלפי מטה. אחר-כך מעבירים אותן, בעודן לחות, על השפתיים. רצוי לנגבן.

נוטלים לתוך כלי (שאין אוכלים ממנו), ולקראת ברכת המזון מסירים את המים הנטולים מעל השולחן או מכסים אותם.

מקורות: ברכות מו,ב. חולין קה,א. יומא פג,ב. זוהר ח"ב קנד,ב. טושו"ע ונו"כ או"ח סי' קפא. שו"ע אדמו"ר הזקן ס"א. משנ"ב ס"ק כא. כף החיים ס"ק י. פסקי תשובות ס"ק יג. מנהג ישראל תורה ס"ק ב. וראה שו"ע אדה"ז מהדו"ק סי' ד ס"א.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)