חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:58 זריחה: 6:52 י"ג בחשון התשפ"ז, 24/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע גליון 1325 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת במדבר, ד' בסיוון ה'תשע"ב (25/05/2012)

מדורים נוספים
שיחת השבוע גליון 1325 - כל המדורים ברצף
למה באמת לומדים תורה?
יש חדש
מאכלי חלב בחג השבועות
שבועות
לנוח בשביל להתפלל
לבת האש
למעלה מהזמן
שלום בעולם
המכות שהביאו את ההתגיירות
חג במוצאי-שבת

מס' 1325, ערב שבת-קודש פרשת במדבר, ד' בסיוון ה'תשע"ב (25.05.2012)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 072-2770100, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

למה באמת לומדים תורה?

מה מקומו של לימוד תורה בהווייה היהודית? מה גורם לאנשים מוכשרים להקדיש את חייהם, פשוטו כמשמעו, ללימוד התורה?

הוועדה שאמורה לגבש חלופה ל'חוק טל' תגלה במהרה כי הדברים מורכבים הרבה יותר מכפי שהם נשמעים בפולמוס הססמאות הפופוליסטי. אך נניח לוועדה לעשות את עבודתה, ובינתיים ניתן את דעתנו למושג הזה – 'לימוד תורה'.

אחת הטענות הנשמעות בציבור היא למה פוטרים משירות צבאי את מי שבוחרים ללמוד תורה, ואין מעניקים פטור למי שבוחרים ללמוד משפטים או רפואה. הטענה הזאת נובעת מאי הבנת מהותו של לימוד התורה, בגלל השימוש באותן מילים – 'לימוד', 'לימודים' – לציון שני דברים השונים לגמרי במהותם.

יש לימודים ויש לימודים

בעולם הרגיל לימודים נועדו למטרה כלשהי. מי שלומד רפואה רוצה להיות רופא, והלומד משפטים מעוניין בהסמכה לעריכת דין. בני-אדם לומדים לצורך קבלת תואר, להשגת גמולים, לרכישת מקצוע. מעטים לומדים כדי לקנות דעת וחכמה, וגם כאן ניתן גמול – רכישת הדעת בתחומי העניין של אותם בני-אדם.

לימוד התורה בעם היהודי משמש למטרה אחרת לגמרי. טועים הסבורים כי הלימודים בישיבה נועדו להשיג הסמכה לרבנות. מסלול הלימודים הרגיל בישיבות אינו מכשיר אדם לרבנות כלל. כדי לקבל הסמכה לרבנות יש צורך בלימודים מוגדרים מאוד של ארבעת חלקי השולחן-ערוך, ומי שלא פנה למסלול מיוחד זה לא יוסמך לרבנות. כלומר, אדם עשוי ללמוד עשרות שנים בישיבה ובכולל ולא לזכות בשום תואר.

יהודים לומדים תורה כדרך להתחברות עם הבורא. אמנם על-ידי הלימוד גם קונים דעת וחכמה, אך בעיקר מקיימים מצווה גדולה ומרכזית, שמאפשרת לנו להתחבר עם הקב"ה ולאחד את שכלנו עם חכמתו האין-סופית של בורא העולם.

את חשיבותו של לימוד התורה ממחישה ההלכה כי מי שתורתו אומנותו פטור אפילו מתפילה. שכן ללימוד התורה כוח רוחני כביר, שהוא למעלה מכל המצוות. לכן נאמר שהתורה מגינה ומצילה, כי בזכות כוחה הרוחני הגדול היא מגינה על העולם כולו.

תנאי לדו-שיח אמיתי

אכן, מי שחשיבתם חומרנית ולא חונכו על בסיס הערכים האלה, מתקשים להבין את המשמעות הזאת של לימוד התורה. באותה מידה הם גם יכולים שלא להבין את חשיבותן של הנחת תפילין ושמירת שבת. אבל גם אם הם אינם שותפים לתפיסה זו, לפחות עליהם להבין עד כמה הערך הזה מרכזי וחיוני למי שמאמינים בו.

ההבנה הזאת חיונית כדי שייווצר דו-שיח אמיתי, וכדי שיימצאו פתרונות נכונים, מעבר לססמאות סרק. צריך להבין באמת מה מקומו של לימוד תורה בהוויה היהודית. מה גורם לאנשים מוכשרים להקדיש את חייהם, פשוטו כמשמעו, ללימוד התורה. מדוע הם מאמינים באמת ובתמים שאם יהגו בתורה יומם ולילה יביאו ברכה, ביטחון ושגשוג לעם-ישראל.

חג השבועות איננו חג של גבינות ומוצרי חלב בלבד, אלא קודם כול 'זמן מתן תורתנו', היום הגדול שבו קיבלנו את התורה, ועמה הציווי "והגית בו יומם ולילה". התורה היא מקור עוצמתנו, ובזכותה שרדנו יותר משלושת-אלפים שנים. את זה חייבים להבין.


'זמן מתן תורתנו'. להתחבר עם החכמה האין־סופית של הבורא (צילום: מאיר דהן)

  יש חדש

עשרת הדיברות

בתי־הכנסת ברחבי הארץ ערוכים לקבלת המוני ילדים בחג השבועות למעמד קריאת עשרת הדיברות. הרבי מליובאוויטש קרא להביא גם את הטף, כדי שגם הם יהיו במעמד הזה, בהיותם הערֵבים לקיום התורה. קריאה זו מבוססת על מאמר המדרש: "אמר הקב"ה לישראל: בניי, הווּ קורין את הפרשה הזאת בכל שנה, ואני מעלה עליכם כאילו אתם עומדים לפני הר־סיני ומקבלים את התורה". צעירי־חב"ד מכריזים על מבצע פרסים ענק, ובו ישתתפו כל הילדים שיבואו למעמד. פרטים: www.shavuot10.org.il/ .

ילדי ירושלים מתאספים

גם השנה יהיה אי"ה בירושלים מעמד מיוחד של קריאת עשרת הדיברות לילדים. המעמד יתקיים בשעה 11 בבוקר, בבית־כנסת חב"ד 'בית יוסף' (רח' זוננפלד 23, בשכונת בית־ישראל). צפויים להשתתף בו כאלף ילדים, ומארגניו תלמידי ישיבת תורת אמת. הילדים שיבואו למעמד ייהנו מכיבוד מיוחד.

מלכהלי על המגיד

הפקה חדשה בסדרת ההפקות של מלכהלי, השנייה בסדרה בדרכי רבותינו. הפרק הזה מוקדש למגיד ממזריטש, ולתלמידיו רבי אלימלך מליז'נסק, רבי זושא מאניפולי והסבא משפולי. התכנית מיועדת לילדים בני 2־10 ולאימהות. טל' 704120־700־1 או באתר www.judaica-il.com/.

  שלחן שבת

מאכלי חלב בחג השבועות

בחג השבועות נהוג לאכול מאכלי חלב. אחד הטעמים שניתנו למנהג הזה הוא, שכאשר קיבלו בני־ישראל את התורה בחג השבועות נצטוו גם על מצוות השחיטה, אולם יום זה היה שבת־קודש, שבו אסור לשחוט, ולכן לא יכלו לאכול מאכלי בשר, ונאלצו להסתפק במאכלי חלב. לזכר זה נוהגים לאכול מאכלי חלב בחג השבועות.

אולם הטעם הזה מעורר קושיות. ראשית, בחג צריך לאכול בשר, משום שמחת יום־טוב, שכן "אין שמחה אלא בבשר". הייתכן שהקב"ה נתן לעם־ישראל את התורה בדרך שתמנע מהם את האפשרות לשמוח ביום הזה כראוי ולקיים את ציווי התורה על שמחה בבשר?!

היה להם בשר כשר

שנית, הלוא אמרו חז"ל "קיימו האבות את כל התורה כולה עד שלא ניתנה". ברור אפוא שקיימו גם את מצוות השחיטה. מצאנו זאת הן אצל האבות הן אצל השבטים. יצחק אמר לעשיו "שא נא כלייך", ומפרש רש"י: "חדד סכינך ושחוט יפה שלא תאכילנו נבֵלה". גם יוסף, במצרים, ציווה "וטבוח טבח והכן", ומפרשים חז"ל: "פרע להן בית השחיטה, שלא יאמרו בשר הנחירה אני אוכל".

נמצא אפוא שהאבות ובניהם נהגו לשחוט בשר כדת וכדין עוד קודם מתן תורה, ואם־כן היה להם בשר שחוט ביום מתן תורה, והיו יכולים לאכול בשר כשר גם באותו יום.

תירוץ שנדחה

לכאורה היה אפשר לתרץ את הקושיה הזאת, שהואיל וקודם מתן תורה לא היו בני־ישראל מצוּוים על השחיטה, ושחיטם הייתה מרצונם ולא מפני הציווי, הרי הבשר שנשחט קודם לכן נחשב כבשר שנשחט על־ידי גוי, ששחיטתו אינה כשרה, משום "שאינו בר־זביחה" [אינו מצוּוה על הזביחה].

אך באמת אי־אפשר לומר כך, כי מאחר שקודם מתן תורה זו הייתה שחיטה כשרה, חל על אותו בשר דין של בהמה שחוטה, ואין מקום לומר שהבשר הזה נאסר עכשיו. יש עוד כמה וכמה דוגמאות בהלכה, שדנים את הדברים כפי שהם עכשיו, ואם אחר־כך נשתנה המצב — אין זה אוסר את הדבר שהיה מותר קודם לכן.

דבש וחלב

בהכרח אפוא לומר שהמנהג של אכילת מאכלי חלב בחג השבועות אינו נובע מאי־האפשרות של בני־ישראל לאכול מאכלי בשר ביום שבו ניתנה התורה, שכן, כאמור, היה להם בשר שחוט מלפני־כן, והייתה בידם אפשרות לקיים את חיוב השמחה ביום־טוב כהלכה.

אנו נוהגים לאכול מאכלי חלב בחג השבועות מפני הטעמים האחרים שנאמרו על כך, כמו למשל הטעם שהתורה נמשלה לחלב, כמו שנאמר "דבש וחלב תחת לשונך", ועוד טעמים שניתנו למנהג הזה.

(תורת מנחם כרך ח, עמ' 210)

  מן המעיין

שבועות

נתינה וקבלה

חג השבועות נקרא 'זמן מתן תורתנו' ולא 'זמן קבלת תורתנו', משום שנתינת התורה הייתה בשווה לכל ישראל, אבל קבלת התורה איננה שווה אצל כל אדם מישראל; כל אחד ואחד מקבל את התורה לפי ערכו ולפי השגותיו.

(רבי מנחם-מענדל מקוצק)

כוח לכל הדורות

"וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמור" (שמות כ,א). עשרת הדיברות נאמרו לכל ישראל, והוספת המילה "לאמור" באה לרמז על נתינת כוח מיוחדת שניתנה במעמד זה לנשמות ישראל לדורותיהם.

(ספר המאמרים קונטרסים)

נקי מכל חטא

בכל חג התורה מזכירה בתוך הקרבנות שיש להביא גם שעיר חטאת, אולם בחג השבועות אין המילה 'חטאת' נזכרת. משום שבחג השבועות, יום קבלת התורה, כל אחד ואחד מישראל הוא בבחינת 'גר', שהוא כ'קטן שנולד', וקטן שנולד נקי מכל חטא וחטאת.

(רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב)

הרב יכול למחול

בראש-השנה הקב"ה הוא בבחינת 'מלך', וגם כשהוא רוצה למחול על כבודו אינו יכול, כביכול, שהרי "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול"; אבל בחג השבועות הקב"ה הוא בבחינת 'רב', ורב שמחל על כבודו, כבודו מחול. לכן ביום הזה צריך הקב"ה למחול ולסלוח לנו על כל החטאים והעוונות.

(קדושת לוי)

אחוזות ודבוקות

עשרת הדיברות מתחילים ב'אנוכי ה' אלוקיך', ומסתיימים ב'כל אשר לרעך'. ללמדנו שהמצוות שבין אדם למקום ושבין אדם לחברו אחוזות ודבוקות זו בזו, ולא ייתכן קיום לאלו בלי אלו.

(עיטורי תורה)

כוח לעבודה עצמאית

בדיבר הראשון במתן תורה נאמר "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ,ב). בזה ניתן לבני-ישראל הכוח לעבודה הרוחנית של 'יציאת מצרים' – שיוכלו לצאת מהמְצָרים ומהמגבלות שלהם בכוח עצמם ועל-ידי עבודתם.

(לקוטי דיבורים)

עולם, שנה, נפש

"והר סיני עשן כולו" (שמות יט,יח). 'עשן' ראשי-תיבות 'עולם, שנה, נפש': 'עולם' מייצג את המקום, וזו הוראה שיש ללמוד תורה בכל בית ובכל מקום. 'שנה' הוא מישור הזמן – להרבות בשיעור הזמן המוקדש ללימוד התורה. 'נפש' – חיוּת, להוסיף באיכות הלימוד, שהלימוד יהיה בחיוּת יותר, וממילא האדם יבין וישיג בעומק יותר.

(לקוטי שיחות)

נחרתה האמונה

מהיום הבהיר האמיתי הראשון, כאשר ה' יתברך הביא אותנו למעמד הר סיני, ונתן לנו את התורה הקדושה ואמר – "אנוכי ה' אלוקיך", מאותו יום נחרתה בנפש בני-ישראל האמונה הפשוטה שכל המתרחש אצל כל יהודי, בכל מקום שהוא, הכול בהשגחה פרטית.

(ספר השיחות ת"ש)

  אמרת השבוע

לנוח בשביל להתפלל

שנה אחת, לקראת חג השבועות, באה אל חצרו של רבי ישראל מוויז'ניץ, בעל 'אהבת ישראל', קבוצת צעירים בני גרמניה. לאחר אמירת ה'תיקון', כשעלה השחר, החלו הצעירים להתארגן לתפילה, כמנהגם להתפלל בשבועות בעלות השחר. הם החלו לומר בקול את ברכות השחר, ולמשמע הברכות יצא הצדיק מחדרו ועמד וענה עליהן 'אמן'.

כשנסתיימו הברכות פנה לעבר הצעירים ואמר: "שמעתי שיש עניין ללכת לנוח כדי שיהיה אפשר להתפלל כראוי, אבל על הליכה להתפלל כדי שיהיה אפשר לנוח – על זאת לא שמעתי".

קלטו הצעירים את המסר וביטלו את המניין המוקדם שרצו לארגן.

  פתגם חסידי

לבת האש

חסידים שאלו את האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש מה צריך לבקש מה' יתברך בליל שבועות. השיב להם: "אני מבקש שתהיה לי לבת-האש של מתן תורה".

  מעשה שהיה

למעלה מהזמן

עלייתו של רבי אברהם-גרשון מקיטוב, גיסו של הבעל-שם-טוב, לארץ-ישראל, לפני כמאתיים ושישים שנה (תק"ז) הייתה תופעה נדירה. רוב יהודי ארץ-ישראל באותה עת היו ספרדים.

קל לשער שרבי אברהם-גרשון, יוצא העיר ברודי שבגליציה, נראה חריג בסביבתו, בלבושיו האשכנזיים, בשפת היידיש שבפיו ובהגייה האשכנזית שבה למד והתפלל. עם זה נתקבל בכבוד ובהערכה על חכמי ארץ-ישראל, בראותם כי הוא תלמיד-חכם מופלג וקדוש.

תחילה השתקע רבי אברהם-גרשון בחברון, אך חש עצמו בודד, בהעדר אנשים שיוכל לשוחח עמם בסגנונו. עקב זאת עבר להתגורר בירושלים, אך קודם לכן שהה זמן-מה בעיר צפת.

רבה של צפת אכן הגה כלפי רבי אברהם-גרשון כבוד וחיבה וקשריהם היו טובים, אולם מקרה מצער שאירע שוב הוכיח עד כמה הבדלי גישות ומוצא עלולים להעיב גם על קשרים בין תלמידי-חכמים.

רבי אברהם-גרשון התקשה להשיג את פרנסתו, ותכופות נותר בלי פרוטה בכיסו. בימי שהייתו בצפת סח את מר ליבו לפני הרב מרא-דאתרא, ואמר לו כי בגלל מצבו הדחוק לא היה יכול לקנות אפילו צרכים הכרחיים לשבת, ונאלץ להיזקק הלוואה. הרב הביע השתתפות במצוקתו וחיפש דרך לעזור לידידו האשכנזי.

זהירות מיוחדת נהגו אנשי צפת במידת האמת, שהייתה נר לרגליהם, ומכיוון שכן לא יהיה לפלא המעשה שלהלן:

יום אחד, קר במיוחד, יצא רבי אברהם-גרשון מביתו, בדרכו לבית-הכנסת, לבוש מעיל צמר עבה וחם, שהביא עמו מגליציה. כאשר סיים את תפילתו התהלך אנה ואנה בבית-המדרש תפוס במחשבותיו. בשלב מסויים ביקש להוציא את ממחטתו מכיס המעיל, ואז נפל מהכיס שקיק ששימש להחזקת כסף.

רב העיר הבחין בשקיק שנפל, בעוד רבי אברהם-גרשון לא הבחין בכך. הרב קם ממקומו והרים את השקיק, כדי להשיבו לבעליו, אלא שכאשר מישש את השקיק הרגיש כי יש בו חמישה מטבעות. פתאום עלה בליבו חשד כי הרב האשכנזי נתפס בשקר.

הרב ניסה לפתוח את השקיק, אך הוא היה קשור בדרך שלא אפשרה את פתיחתו. לרב לא היה ספק כי אלה 'אדומים' – מטבעות מקומיים ששוויים רב. במוחו התחזקה המחשבה כי רבי אברהם-גרשון אינו שרוי במצב כלכלי קשה כפי שהציג לפניו.

הרב ניגש אל רבי אברהם-גרשון, הניף את השקיק לעיניו והוכיחו כיצד העז לשקר שאין בידו פרוטה, בעוד בשקיק שנפל מכיסו יש חמישה 'אדומים'!

רבי אברהם-גרשון הגן על עצמו ואמר: "לא שיקרתי, אלא אמת דיברתי". הרב חזר והטיח בו כי שקר דיבר. הוויכוח ביניהם התפתח, וכדי לתת תוקף לדבריו קפץ הרב ונשבע כי שקר דיבר רבי אברהם-גרשון.

לרבי אברהם-גרשון חרה הדבר מאוד. כיצד רב בישראל נשבע על דבר שאינו אמת. בו-במקום הכריז 'חרם' על הרב, עם כל המשמעויות החמורות שבדבר. הרב נבהל, עזב את בית-המדרש ואסף את ראשי הקהל וציבור גדול, וסיפר לפניהם דברים כהווייתם, בעודו מראה להם את השקיק. גם המתכנסים מיששו את המטבעות ה'אדומים', ונטו להצדיק אותו.

אולם ראשי הציבור החליטו לשלוח משלחת אל רבי אברהם-גרשון ולקבל ממנו הסבר. בבואם שאלם רבי אברהם-גרשון אם הרב בדק את תכולת השקיק. תשובתם הייתה כי הרב ניסה, אך ללא הצלחה. "כדי לאמת את דבריו היה עליו אפילו לקרוע את השקיק", אמר רבי אברהם-גרשון.

"אילו היה הרב פותח את השקיק היה רואה כי אלה אינם 'אדומים' כלל, אלא מטבעות כסף שהבאתי עמי", הסביר. "המטבעות האלה אינם עוברים לסוחר במדינה זו, ואין הם שווים אלא את משקלם בכסף. כשאמרתי שאין בידי מעות לצורכי שבת, אמת דיברתי".

חזרו ראשי הקהל אל הרב ובפיהם ההסבר שקיבלו מרבי אברהם-גרשון. בשומעו זאת התחרט הרב על שבנמהרותו חשד ברבי אברהם-גרשון ואף נשבע שבועה, והלך לבקש את סליחתו. גם רבי אברהם-גרשון מחל מיד על כבודו וביטל את ה'חרם' שהטיל על הרב.

חלפו כמה ימים ורבי אברהם-גרשון קיבל מכתב מהבעש"ט. במכתב נאמר: "ראיתי שדנו אותך בהיכל אחד ורצו לדין אותך למיתה חס-ושלום... מפני מה העזת פניך נגד הרב אב-בית-דין [צפת]. ורציתי לילך להיכל לטעון עבורך וסגרו ההיכל בעדי, ולא יכולתי להיכנס שם. ואמרתי: ריבונו של עולם, הלוא הוא עשה לקנאתך...".

במכתב כותב עוד הבעש"ט, כי לבסוף הכריזו בשמים כי מכיוון שלא עשה זאת לכבודו אלא משום שקינא קנאת ה', יצא זכאי בדין.

"אך מהיום והלאה", מסיים הבעש"ט את איגרתו, "למד-נא לא להיות קשה כל-כך, שלא להקפיד כך על זולתך".

רבי אברהם-גרשון התפעל מרוח-קודשו של הבעש"ט, אולם דבר אחד לא הבין: תאריך כתיבת המכתב היה מוקדם בכמה ימים לפני קְרוֹת המקרה! כיצד ייתכן הדבר?!

הוא כתב את פליאתו לבעש"ט, וקיבל מענה כי ככל שעולים להיכלות העליונים, גם עשר או חמש-עשרה שנים בעולם התחתון נכללות למעלה בנקודה אחת, ולכן אפשר לראות דברים קודם התרחשותם בעולם הזה.

  לומדים גאולה

שלום בעולם

התורה ניתנה לעשות שלום בעולם ולהביא את העולם לקבלת האחדות האלוקית, שתתגלה בזמן הגאולה. התורה גם מאחדת את עם-ישראל, ולקראת מעמד הר-סיני הגיעו בני-ישראל לאחדות הגבוהה ביותר – "כאיש אחד, בלב אחד".

אך הדבר דורש ביאור: הלוא גם בתורה עצמה מצאנו ריבוי דעות, ועד שחז"ל אומרים (מדרש תהילים יב,ז): "לא ניתנו דברי תורה חתוכין, אלא כל דבר... מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא". בתורה עצמה יש אפוא קשת רחבה של דעות, ואם-כן, איך אפשר לומר שדווקא התורה מבטלת את חילוקי הדעות ומביאה לידי "הושוו לב אחד"?

אמנם בסופו של דבר נקבעת הלכה והכרעה מחייבת, שהכול מחוייבים לה, אבל הדבר אינו מבטל לכאורה את חילוקי הדעות. ההכרעה כדעה אחת משמעותה, שבכל הנוגע להתנהגות המעשית יש להתנהג כאחת הדעות, אבל בעולם השכל נותרו לכאורה חילוקי הדעות כשהיו.

החודש השלישי

הרבי מליובאוויטש מסביר (לקוטי שיחות כרך כא, עמ' 108) שההסבר טמון בנתינת התורה בחודש השלישי דווקא. המספר אחת מסמל את קיומה של דעת אחת בלבד. המספר שתיים מייצג פירוד, שתי דעות, הפך האחדות. שלוש מסמל את ההכרעה – "יבוא השלישי ויכריע ביניהם".

מה עניינה של ההכרעה? המשמעות האמיתית של הכרעה אינה להצטרף לדעה אחת, ובכך להגביר את משקלה מול הדעה האחרת; שכן אז נותרה הדעה ההיא כשהייתה, אלא שלא צברה די כוח להתקבל. הכרעה אמיתית משמעותה שה'שלישי' מיישב את שתי הדעות, ומגיע לנקודת אמת גבוהה יותר, המתאימה לכל הדעות.

זה כוחה של התורה – "ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום": בתחילה יש בתורה דין ודברים, סברות לכאן וסברות לכאן, אך על-ידי תוקף ההחלטה של התורה ("עוז") באים לידי "שלום". אחרי ההכרעה כל הדעות מסכימות לדעת ההלכה, עד שנעשֶה שלום אמיתי.

כך אפוא יובן טוב יותר סיפור המשנה (ראש-השנה כה,א), שהיו חילוקי דעות בין רבי יהושע לרבן גמליאל בדבר מועד קביעותו של יום-הכיפורים, ורבן גמליאל הכריע כדעתו, ולא כדעת רבי יהושע. הורה רבן גמליאל לרבי יהושע לבוא אליו "במקלו ובמעותיו" ביום שעל-פי חשבונו של רבי יהושע היה אמור לחול יום-הכיפורים, ורבי יהושע עשה כן.

לכאורה, לשם-מה היה רבי יהושע צריך לבוא "במקלו ובמעותיו", ולא היה דיי בעצם הליכתו ממקום מושבו ליבנה (מרחק שהוא למעלה מתחום שבת)? אלא שרבי יהושע היה צריך להוכיח שהוא מקבל את ההכרעה ההלכתית לא רק בקבלת-עול, אלא בכל הווייתו. אמנם קודם לכן סבר אחרת, אבל משנתקבלה ההכרעה, היא חודרת לכל מציאותו, עד ל"מקלו ומעותיו".

מהותה של אחדות

בכך מעלתה המיוחדת של התורה. אמנם היא חכמה ושכל – "היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" – ובכל-זאת יש בה מעלה מיוחדת שאינה קיימת בחכמה סתם, והיא – החתירה למסקנה ההלכתית, המחייבת את האדם. כל עוד הדברים נשארים בעולם השכל, יכולות להיות סברות לכאן וסברות לכאן, אבל כאשר צריכים להגיע להכרעה מחייבת, כאן נדרשים להעמקה גדולה יותר, עד שמגיעים לאמיתה של תורה, המביאה אחדות אמיתית בין כל הדעות.

לכן דווקא התורה הביאה את בני-ישראל לידי אחדות אמיתית – אחדות הנובעת מנקודת האמת שלמעלה מחילוקי הדעות, והיא המביאה את העולם עולו אל האחדות השלמה.

  חיים יהודיים

המכות שהביאו את ההתגיירות

הבריונים התקרבו אליו בפנים מאיימות, הפילו אותו לקרקע וחבטו בו באכזריות, תוך קריאות: 'ייברי!' [=יהודי] בתוספת כינויי גנאי. הוא זעק מכאבים, אך האנטישמים הגבירו את המכות, וחיוך שטני מרוח על פניהם.

המכים לא העלו על דעתם שאותם רגעים יגרמו לויקטור שניידר, בן למשפחה מתבוללת ולאם נוצרייה, להרהר על הצטרפות לעם הנבחר. ויקטור, כיום הרב שמואל שניידר (70), למד אז בבית-ספר למוזיקה בטורקמניסטאן. "כמה ימים קודם לכן התחלתי להרהר במוצאו היהודי של אבי. נחשפתי לספר התנ"ך והתפעלתי מתוכנו. נראה שהייתי צריך לספוג מכות בעבור העם היהודי עוד בטרם הצטרפתי אליו", הוא אומר בחיוך.

יש יד מכוונת

ויקטור גדל והתחנך על ברכי הקומוניזם. אביו שירת שנים רבות בצבא האדום. עובדת היותו יהודי לא הייתה בעלת משמעות בעיניו. "לא שמעתי בבית דבר על יהודים או על יהדות", הוא מספר. "בעצם, אני זוכר שבחג-הפסח היו מצות בבית. זה הכול".

ככל בני גילו היה חבר בתנועת הנוער הקומוניסטית. "המחנכים הסבירו לנו כל הזמן שהעולם מתנהל על בסיס חומרני לחלוטין, אבל הרגשתי שזה שקר מוחלט", הוא אומר. "חשתי שיש יד מכוונת. ההכרה הזו התפתחה אצלי אט-אט".

מעבר לצלילים

כשבגר, החליט אביו שעתידו יהיה בעולם המוזיקה, אלא שהיותו בן לאב יהודי סגר בפניו את השערים. רק לאחר תשלום שוחד למישהו בהנהלה נתקבל ללימודים. לאחר מכן ניצח על תזמורת התאטרון וניהל בית-ספר למוזיקה. אבל תמיד הרגיש שיש משהו מעבר לצלילים.

יד ההשגחה הוסיפה ללוות אותו. התקרית האלימה הובילה אותו לחשוב ברצינות רבה יותר על זהותו. "המפנה חל כאשר נסעתי לאודסה וביקרתי בבית-כנסת. שם גם יצרתי קשר עם יהודים וניסיתי ללמוד מעט על היהדות", הוא מספר. לאחר נפילת מסך הברזל החל גם להתפלל וללמוד במתכונת מעמיקה יותר. ואז הבין שעל-פי ההלכה הוא בעצם גוי. "הקשיים האלה לא ריפו את ידיי", הוא אומר. "להפך, זה נהפך לאתגר, להוסיף ללמוד לקראת גיור".

לא מספיק לנגן

רצונו העז להתגייר הניע אותו לעלות לארץ, "ארצם של היהודים", בשנת תשנ"ח (98'). הוא החל ללמוד יהדות במסגרת בבני-ברק בעבור עולים מברית-המועצות. לאחר שהתגייר בשעה טובה שינה את שמו לשמואל, על שם סבו. גם המעמד בתעודת הזהות השתנה: יהודי.

הרב שמואל נעשה חסיד גור, והוא נוהג להיוועץ ברבו, כ"ק האדמו"ר מגור. האהבה לנגינה עדיין קיימת בליבו, ועדות לכך הוא הפסנתר הגדול העומד בביתו. "אני לא מספיק לנגן, אין זמן, צריך להספיק ללמוד כמה שאפשר", הוא אומר. לקראת חג השבועות, 'חג הגרים', יש בפיו מסר לקהל הקוראים: "שכולנו נהיה מאוחדים בתורתו הנפלאה של הקב"ה, בורא העולם".


יד ההשגחה. הרב שמואל שניידר (צילום: נחמן וייס)

  פינת ההלכה ומנהג

חג במוצאי-שבת

שאלה: מה הן ההלכות המיוחדות כשחל חג במוצאי-שבת?

תשובה: אסור להכין משבת לחג, ולכן אסור ביום השבת לעשות שום דבר – אף מעשה המותר בשבת – לצורך החג.

את נרות החג מכינים ומדליקים רק אחרי צאת השבת. מדליקים אותם מאש קיימת, הדולקת עוד מלפני השבת, כי אסור ליצור אש חדשה בחג (אם מעבירים את האש באמצעות גפרור אין מכבים אותו, אלא מניחים לו לכבות מאליו). כבכל חג: הספרדים מברכים תחילה ('של יום טוב' ו'שהחיינו'), ואחר-כך מדליקים. בין האשכנזים יש חילוקי מנהגים בזה. מנהג חב"ד לברך אחרי ההדלקה, כמו בערב שבת.

אם האישה מדליקה נרות לפני תפילת ערבית, או אם רוצים לעשות מלאכה, האסורה בשבת אך מותרת בחג, קודם שמבדילים בתפילה ("ותודיענו") או בקידוש, חייבים לומר: "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" (בלי הזכרת שם ה').

ההבדלה של מוצאי-שבת באה עם הקידוש של ליל החג, בסדר שלהלן: ברכת הגפן, קידוש של חג, 'בורא מאורי האש', 'המבדיל בין קודש לקודש', 'שהחיינו' (בלשון חז"ל: יקנה"ז – יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן).

אין מברכים 'בורא מיני בשמים'. בכל מוצאי-שבת עושים זאת כדי להשיב את הנפש מצערה על צאת ה'נשמה יתרה' של השבת, ואילו בחג – תענוג יום-טוב ושמחתו הם עצמם משיבים את הנפש.

את ברכת 'בורא מאורי האש' מברכים על נרות החג. למנהג חב"ד – אין מקרבים אותם זה לזה, להופכם לאבוקה, וגם אין מקרבים את כפות הידיים אל הנרות, כנהוג בכל מוצאי שבת, אלא מביטים בהם בלבד.

מקורות: שו"ע סי' רצט ס"י ונו"כ. שו"ע אדה"ז סי' רסג ס"ח; רצט סי"ז; תעג ס"ו-יט; תצא ס"ד. 'הגדה של פסח' מכ"ק אדמו"ר מליובאוויטש. ספר 'פסח שחל בשבת'. אוצר מנהגי חב"ד, ניסן-סיוון עמ' קמו. לוח 'דבר בעיתו'.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)