חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:57 זריחה: 6:53 י"ד בחשון התשפ"ז, 25/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע גליון 1324 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת בחוקותי, כ"ו באייר ה'תשע"ב (18/05/2012)

מדורים נוספים
שיחת השבוע גליון 1324 - כל המדורים ברצף
לחזור לתחושת הצדק הטבעית
יש חדש
החוקים עולים דרגה
יגיעת התורה
תוכחה מן הלב
תוכחה למי
מה מעכב
שפע גשמי
שומר הכותל נפל על משמרתו
סיום מנהגי האבל

מס' 1324, ערב שבת-קודש פרשת בחוקותי, כ"ו באייר ה'תשע"ב (18.05.2012)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 072-2770100, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

לחזור לתחושת הצדק הטבעית

היו ימים: כתבים ביטאו את פרץ רגשותיהם נוכח אבני הכותל, קבר רחל ומערת המכפלה. לא עלה על הדעת לתת בימה לתעמולת האוייב

בני החמישים ומעלה זוכרים את אווירת ימי מלחמת ששת הימים, לפני ארבעים וחמש שנים. החרדות ערב המלחמה ורגשות השמחה והאושר שהציפו את כל שדרות העם, עם התקבל הידיעות על הניצחון הניסי ושחרור ירושלים עיר-הקודש, ובמרכזה – הכותל המערבי והר הבית.

חזרה לאווירה ולתחושות של הימים ההם היא כעין איפוס של מערכת שהשתבשה במרוצת השנים. זה ניקוי ראש מגלי שטיפת המוח ששוטפים אותנו מבית ומחוץ. אולי אם נחזור לקו-ההתחלה נתחיל לראות את הדברים באור הנכון.

התעמולה חלחלה

קשה להבין איך יכולנו לעשות דרך ארוכה כל-כך בשנים שחלפו. איך השתנתה השפה. איך דברים בסיסיים נעשו פתאום שנויים במחלוקת. לא התביישו אז לדבר על 'כוחותינו' ועל 'חיילינו', המכים את צבאות ה'אוייב' שוק על ירך. לא היססו לדבר על 'שחרור' יהודה ושומרון, רצועת עזה והגולן. כתבים ביטאו את פרץ רגשותיהם נוכח אבני הכותל, קבר רחל ומערת המכפלה. לא עלה על הדעת לתת בימה לתעמולת האוייב. הייתה תחושה ברורה של הצדק שלנו. איש לא ניסה להיות 'אובייקטיבי' וסטרילי.

במרוצת השנים הנחנו לכרסם בתחושת הצדק הטבעית שלנו. בזחילה עקיבה טפטפה התעמולה הערבית לתודעת הציבור בישראל, ונקלטה בחלקים של העם. זו הצלחה כבירה ללוחמה הפסיכולוגית הערבית. היא הצליחה לערער את תחושת הצדק שלנו ולגרום ליהודים רבים להזדהות עם טיעוני אויבינו.

חשוב להתאפס

קרה לנו תהליך שהפסיכולוגיה מיטיבה לתארו, שבו הקרבן מאמץ אט-אט את טיעוני התוקף. ברבות הזמן הוא מתחיל להאמין כי טבעי לו להיות קרבן. הוא זורח מאושר כאשר התוקף עושה כלפיו 'מחווה' ומסתפק בתשע מכות במקום עשר.

למרבה הצער החלוקה בעניין זה איננה בין 'שמאל' ובין 'ימין'. גם ה'ימין' בישראל נשבה בשטיפת המוח הזאת. גם הוא קיבל את העיקרון שצריך לוותר ולמסור לאויבינו את חבלי ארצנו האחת והיחידה, השאלה היא רק אילו חלקים ובאילו תנאים. מעטים שהצליחו לשמור על תחושת הצדק היהודית ולא להיגרר אחר תעמולת הכזב.

לכן חשוב כל-כך להתאפס ולחזור להכרה האמיתית והטבעית. הרי לא 'השטחים' הם העילה לשנאת הערבים ולא הם 'המכשול לשלום'. כמה מגוחכת ההנחה שעלינו לשלם תמורת עצם זכותנו לחיות בשלום. לא אנחנו צריכים לשבת על ספסל הנאשמים, אלא דווקא הערבים, שיצאו למלחמה כדי להשמיד את העם היהודי, שרידי השואה. לא אנחנו צריכים להתנצל על שבחסדי ה' ניצחנו.

קחו מפה של המזרח התיכון, הביטו במדינות ערב הגדולות המקיפות את המדינה הקטנטונת שלנו, ופתאום תחושו שכל עניין 'השטחים' אינו אלא שקר אחד גדול. נסו לחשוב בראש נקי איך יעלה על הדעת לתבוע ממדינה לוותר על שטחי המגן היחידים שיש לה, וליצור מצב שבו רוב עריה נעשות ערי-ספר, בטווח טילי גראד פשוטים.

במלחמת ששת הימים זכינו לניסי-ניסים ולחסדים גלויים מאת הקב"ה. הבה נחזיק במתנה אלוקית זו!


גל התעוררות שטף את הלבבות לנוכח אבני הכותל (צילום: מנדי הכטמן)

  יש חדש

שבת של אחדות

בשבת זו, שלפני ראש-חודש סיוון, חשוב להדגיש את האחדות הפנימית, כשם שעם-ישראל התאחד ביום הזה "כאיש אחד בלב אחד" לקראת קבלת התורה. הרבי מליובאוויטש קרא לקיים בשבת זו כינוסים של אחדות ישראל בשעת המנחה, ובהם לעורר את נקודת האחדות, שהיא ההכנה הראויה לקבלת התורה מחדש בחג השבועות.

הילדים ערבים

בחג השבועות יבואו אי"ה המוני ילדים למעמד קריאת עשרת הדיברות, בהיותם הערֵבים לקיום התורה. קריאת עשרת הדיברות היא בבחינת קבלת התורה מחדש, כמאמר המדרש: "אמר הקב"ה לישראל: בניי, הווּ קורין את הפרשה הזאת בכל שנה, ואני מעלה עליכם כאילו אתם עומדים לפני הר-סיני ומקבלים את התורה". בבתי-כנסת רבים הגבאים נוהגים להכין בשביל הילדים דברי מתיקה, כדי לעודדם לבוא. צעירי-חב"ד מכריזים על מבצע פרסים ענק, ובו ישתתפו כל הילדים שיבואו למעמד הגדול הזה.

תקליט לילד הפלא

ביום ההוא הוא תקליט חדש של ילד הפלא ישראל עמר. התקליט יצא בימים האלה, ובו מגוון סגנונות. הפצה: גרינטק, טל' 1-700-700015.

  שלחן שבת

החוקים עולים דרגה

לימוד התורה מוגדר בפרשתנו במילים "בחוקותי תלכו", כפירוש רש"י: "שתהיו עמלים בתורה". כלומר, כאן מורים ליהודי כי עליו ללמוד את התורה כשם שמקיימים חוקים – מתוך קבלת עול וציות מוחלט לרצון הבורא.

אמנם התורה היא חכמה, וצריך להבין אותה היטב בשכל, אבל עצם הלימוד צריך להיות בקבלת עול. יש ללמוד תורה לא לשם התענוג האישי מהלימוד, אלא מפני שהקב"ה ציווה לעסוק בתורה ולהתייגע להבינה. לימוד כזה מביא את האדם לידי התאחדות מוחלטת עם התורה, שזה הפירוש השני במילה 'בחוקותי' – מלשון חקיקה, שהתורה נחקקת באדם עד שהוא והתורה נעשים מציאות אחת ממש.

המעשה שווה בכול

אולם המילה "תלכו" דורשת ביאור: הליכה משמעה התקדמות משלב אחד לשלב שני, נעלה יותר. ברגשות, למשל, יש תהליך של הליכה – מאהבה קטנה לאהבה רבה. גם בשכל יש שלבים, שכל קטן, שכל רחב ועמוק יותר. אולם איזו הליכה יכולה להיות ב'חוקים', בקבלת עול?

בקיום המעשי של המצוות כל ישראל שווים. היהודי הפשוט ביותר מניח תפילין באותה דרך שבה מניח אותן הגדול שבגדולים. בכוונת המצוות יש הבדלים עצומים, אך המעשה עצמו, שנעשֶה בקבלת עול, שווה בכולם. אם-כן, איך תיתכן הליכה ב'חוקים'?

אמונה ושכל

התשובה טמונה בהסבר שמסבירה תורת החסידות על עניינה של האמונה. עיקר האמונה היא באותן דרגות אלוקיות שהשכל אינו יכול להשיגן. האלוקות הניתנת להשגה על-ידי השכל אינה זקוקה לאמונה, שכן גם השכל מבין את קיומה. הצורך באמונה הוא באותן דרגות שאין השכל מסוגל להשיגן, ואז האדם נזקק לאמונה.

בעניין זה יש שינויים. בתחילה, כאשר השגתו של האדם קטנה, הוא נזקק לאמונה גם כשמדובר בדרגות אלוקיות נמוכות יותר, שכן עדיין אין בכוחו להשיגן. אולם ככל שחכמתו גדלה והשגתו מתעלה, הוא כבר אינו זקוק לאמונה באותן דרגות, אלא האמונה היא בדרגות עליונות עוד יותר.

הליכה ב'חוקים'

זו גם ההליכה שצריכה להיות ב'חוקים'. ככל שגדלה ההשגה של יהודי במצוות, גם ה'חוקים' נעשים נעלים יותר. עניינים שבתחילה נחשבו בעיניו 'חוקים', אינם נחשבים עוד כאלה, מכיוון שהוא כבר מבין ומשיג אותם. עכשיו ה'חוקים' וקבלת העול שלו הם בדרגה עליונה הרבה יותר.

זו משמעות ההוראה "בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה". יהודי נדרש תמיד להוסיף ולהתייגע בלימוד התורה, עד שהיגיעה שהייתה אתמול כבר אינה מספיקה היום. היום נדרשת השגה עליונה יותר, עד שה'חוקים' של אתמול יהיו  מובנים היום בשכל, והיום ה'חוקים' יהיו ברבדים עמוקים יותר.

(תורת מנחם כרך לג, עמ' 426)

  מן המעיין

יגיעת התורה

העיקר להתקדם

"אם בחוקותי תלכו" (ויקרא כו,ג). מפרש רש"י: "שתהיו עמלים בתורה". אם מדובר בלימוד התורה, מדוע נאמר 'תלכו' ולא 'תלמדו' או 'תעסקו'? כי העיקר הוא ההליכה. מהיקף ההליכה והעלייה מדרגה לדרגה יודעים את מידת העמל שמשקיעים בלימוד.

(עיטורי תורה)

קביעות בעול

האדם צריך לעמול בתורה ולהתייגע בפועל. גם כאשר הוא טרוד בעסקיו וקביעת העיתים לתורה באה לו בעמל, מחובתו לקבוע בכל יום עיתים לתורה. לכן התורה מביעה זאת בלשון "בחוקותי", מלשון חוק, לומר לך כי קביעת העיתים לתורה צריכה להיות בדרך של קבלת עול.

(ספר המאמרים תרצ"ו)

כוחה של יגיעה

בגמרא (סוטה כא) נאמר: "עבירה מכבה מצווה ואין עבירה מכבה תורה". כי דבר הבא בלי יגיעה יכול לבטל דבר שבא אף הוא בלי יגיעה. לכן עבירה מכבה מצווה, כי שתיהן יכולות לבוא בלי יגיעה; אבל אין עבירה מכבה תורה, כי דבר הבא בלי יגיעה אין בכוחו לבטל דבר שבא על-ידי הרבה עמל ויגיעה.

(שארית מנחם) 

רעב תמידי

"ואכלתם ולא תשבעו" (ויקרא כו,כו). התורה נמשלה ללחם, ולימוד התורה צריך להיות בדרך שאינה מביאה לידי שובע, אלא "באהבתה תשׂגה תמיד" – יש לחזור על הלימוד פעמים רבות, ובכל פעם יהיו הדברים בעיניך כחדשים.

(לקוטי תורה)

מעלת העמל

עמל התורה כשהוא לעצמו נעלה מאוד. זהו שנאמר "יגעתי ולא מצאתי – אל תאמין", כי היגיעה עצמה היא 'מציאה'. לכן הֶיו עמלים בתורה, כי עמל התורה, נוסף על היותו מסייע בהשגת התורה, יש בו עצמו עניין חשוב מאוד.

(רבי מנחם-מנדל מקוצק)

עמל כהלכה

יהודי צריך לוודא שכל עמלו בעסקי העולם יהיה כדת וכהלכה, על-פי ציווי התורה, ביושר ובצדק.

(רבי משה-לייב מסאסוב)

נוגע בנפשות

לימוד התורה בכל יום ויום נוגע בנפשות ממש. לא רק בנפש הלומד, אלא גם בכל נפשות בני הבית. לימוד התורה משנה את כל האווירה בבית, ויוצר אווירה של תורה ויראת-שמים.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

מתאים ולא מתאים

לא מתאים לאדם ללבוש בגד מכוער, ולא מתאים לו שלא ללמוד בכל יום גמרא. ה'מתאים' וה'לא מתאים' הרוחניים צריכים להיות לפחות כמו ה'מתאים' וה'לא מתאים' הגשמיים.

(ספר השיחות ת"ש)

  אמרת השבוע

תוכחה מן הלב

בימיו של רבי עמרם בלום, רבה של אויפאלו שבהונגריה, חלה הידרדרות קשה בקהילה, ושוב ושוב הרב היה מוכיח את בני עדתו, אך ללא הועיל.

פעם אחת פנה הרב אל פרנסי הקהילה וביקש להעלות את משכורתו הדלה, שאינה מספקת לצרכיו. הללו השיבו שאין בידם להיענות לבקשתו.

אמר להם הרב: "תשובתכם שימחה אותי. עד עכשיו היה ליבי נוקפי, שאולי דברי התוכחה שלי אינם פועלים את פעולתם מכיוון שאין הם יוצאים מן הלב, וממילא אינם נכנסים אל הלב. אבל עכשיו, לאחר שביקשתי תוספת שכר, שבוודאי זו בקשה היוצאת מן הלב, ואתם דחיתם את בקשתי, נתברר שלא בי האשם, אלא שאתם פשוט אטומי-לב".

  פתגם חסידי

תוכחה למי

"כשאני משמיע דברי תוכחה – אינני מכוון את דבריי לאיש מסויים, אבל אם מישהו חושב שדבריי כוּונו אליו – הוא צודק; אכן אליו כיוונתי" (רבי מנחם-מענדל מקוסוב)

  מעשה שהיה

מה מעכב

'קיסר היהודים' היה כינויו של רבי שמשון ורטהיימר, ששימש שר האוצר של הקיסר לאופולד הראשון, שליט הממלכה האוסטרית-הונגרית, לפני כשלוש-מאות שנה. הוא גם נתמנה לרב הראשי במדינות האלה. תקופתו הייתה עת עדנה ליהודים, והוא לא חסך מאמץ להגן עליהם.

קרבתו הגדולה לקיסר עוררה את הקיסר לחשוב על העם היהודי. יום אחד פנה אל רבי שמשון בשאלה נוקבת: "אם אכן אתם העם הנבחר, ואתם הדוגמה לכל העמים, מדוע אתם סובלים חרפת גלות קשה כל-כך, ונודדים בין העמים שנים רבות כל-כך?".

בעוד רבי שמשון חושב כיצד להשיב על השאלה, ציין הקיסר בטון תקיף: "מצפה אני לקבל תשובה אמיתית לשאלתי, ולא תירוצים דחוקים".

רבי שמשון הרהר מעט וענה: "יש סיבה אחת המאריכה את גלותנו. אילולי היא כבר היינו נגאלים".

"ומה היא?", דחק בו הקיסר.

"שנאת חינם", השיב רבי שמשון.

הבעת ספקנות עלתה על פני הקיסר. התשובה לא הניחה את דעתו. הוא ביקש מרבי שמשון לשוב אליו ובפיו התשובה האמיתית בתוך שלושה ימים.

רבי שמשון היה מקובל, ומעת לעת השתמש בשמות הקדושים. עתה, כשראה כי הקיסר אינו שבע-רצון מתשובתו, שאל בשמים מה עליו לענות לו. התשובה שקיבל הייתה כי אין לו להוסיף על אשר השיב, וכי הקיסר ייווכח באמיתות תשובתו במהרה.

מזג-האוויר היה נאה במיוחד, והקיסר החליט לצאת למסע ציד. הוא וידידיו האצילים יצאו רכובים על סוסיהם האבירים אל היער. הקיסר החל לרדוף אחר קרבנו, ולא חש כי התרחק מאוד מחבריו ומן הדרך הישרה. רק צללי הערב, שהחלו לנטות על היער העבות, הזכירו לו כי עליו לשוב. אך אז קלט כי למעשה הוא אבוד ביער המחשיך והולך.

הקיסר ניסה למצוא דרך לצאת מן היער. הוא הניח לחושיו להוליך אותו, עד שהבחין לשמחתו בנקודות אור קטנות, שהעידו כי זה יישוב בני-אדם. אולם אז התברר כי נהר גועש חוסם את הדרך אל היישוב. הקיסר היה מוכן להסתכן ובלבד לצאת מן היער. הוא נפרד מסוסו האהוב, פשט את בגדי הרכיבה, נכנס אל הנהר והחל לשחות אל עברו השני.

תשוש ורעב, ולגופו בגדים רטובים, החל הקיסר להתדפק על בתי היישוב. התושבים, איכרים הונגרים, התייחסו אליו בחשדנות והשאירו אותו בחוץ.

מאוכזב שירך הקיסר את רגליו אל הפונדק המקומי. לשמחתו, הפונדקאי היהודי פתח לפניו את הדלת. הקיסר, שהסתיר את זהותו, סיפר לו שניצל מטביעה בנהר, וכי הוא רעב ועייף.

ניכרים דברי אמת, אמר היהודי בליבו, והגיש להלך כוס יין-שרף, ולאחר מכן משקה חם. גם ארוחה דשנה הניח לפניו, ואף בגד נקי לפי מידתו. בין לבין קלטו אוזניו של הקיסר את קולה של אשת הפונדקאי, המזהירה את בעלה מהאורח, שאולי אינו אלא שודד או גנב. הוא שמע את הפונדקאי מהסה אותה ואומר כי בהצלת נפשות אין לעשות חשבונות ומצווה היא. שוב התפעם הקיסר מגדלות רוחם של בני העם היהודי, לעומת התושבים הגויים שטרקו בפניו את הדלת.

הלילה עבר. למחרת ביקש האורח מבעל-הבית להסיעו אל עיר הבירה, ושם יוכל להשיב לו כגמולו הטוב. שוב הזהירה האישה את בעלה, שאולי טומנים לו מלכודת, אך הוא לא שעה לאזהרותיה ורתם את מרכבתו. השניים יצאו לדרך, וכשהגיעו ליד שער הארמון ביקש האורח לעצור, ובעוד היהודי תמה, ראה את האיש נכנס בשערי הארמון ונעלם מאחוריהם.

עברו כמה רגעים ואנשי משמר הארמון ניגשו אל היהודי והזמינו אותו להיכנס עמם פנימה. היהודי ניסה להבין מה חטאו, אך בעוד הוא תוהה מצא את עצמו עומד מול הקיסר בכבודו ובעצמו, שכעת היה לבוש בבגדיו המלכותיים.

בפיק ברכיים עמד היהודי, ובקושי העז להביט בפני הקיסר. הקיסר פנה אליו ושאל: "האם אינך מכירני?". היהודי ענה כי מעולם לא ראה את הקיסר. צחק הקיסר ואמר לו כי הוא היה אורחו אתמול בלילה ועמו הגיע לארמון.

בעוד היהודי מתקשה לעכל את הדברים הציע לו הקיסר, בחיבה גלויה, לבקש כל מה שיחפוץ, שכן כל אוצרות המלוכה פתוחים לפניו.

היהודי נבוך, התלבט זמן-מה, ולבסוף אמר: "אדוני הקיסר, הקב"ה זיכה אותי בפרנסה טובה ואיני צריך דבר. רק דבר אחד טורד את מנוחתי. בכפר השכן יש רוכל יהודי, שבא בכל שבוע לכפרנו ומוכר מצרכי מזון ללקוחותיי, ובכך הוא מתחרה בי. יצווה-נא הקיסר ירום-הודו כי תיאסר עליו הכניסה לכפרנו".

כהלום רעם שמע הקיסר את בקשת היהודי. הוא ציווה לתת לו סכום כסף נאה, ופטר אותו לשלום.

מיד ביקש הקיסר לקרוא לרבי שמשון ורטהיימר. בבואו אמר לו, כי עתה הוא מבין היטב עד כמה תשובתו לשאלתו הייתה מדוייקת. "כמה חבל ששנאת חינם מאפילה על התכונות היפות והנאצלות של בני עמכם", נאנח הקיסר, ועמו גם רבי שמשון.

בכל חג השבועות נהג רבי מאיר מפרמישלן לספר סיפור זה, כדי לעורר את חסידיו לקחת מוסר ולהסיר שנאת חינם מביניהם.

  לומדים גאולה

שפע גשמי

כשהרמב"ם מתאר את מהות החיים בימות המשיח (בסוף הלכות מלכים) הוא אומר: "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי... לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה". כלומר, השאיפה לימות המשיח אינה צריכה להתמקד בטוב הגשמי שיהיה אז אלא בשפע הרוחני.

מכאן מתעוררת תמיהה על תיאורים רבים של חז"ל, המציירים את ימות המשיח כתקופת שפע מופלאה: "עתידה ארץ-ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת... עתידה חיטה שתיתמר כדקל ועולה בראש הרים... עתידה חיטה שתהיה כשתי כליות של שור הגדול" (שבת ל; כתובות קיא,ב; ועוד). גם הרמב"ם עצמו כותב (שם) דברים ברוח זו: "הטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר". אך מאחר שבימות המשיח יתגלה הקב"ה בעולם ועינינו ייפקחו לראות את סודות הבריאה, מי יתעניין אז בכל השפע הגשמי שיהיה בעולם?!

הסרת הטרדות

שאלה דומה מתעוררת לא רק על השפע של ימות המשיח, אלא גם על ההבטחות שמופיעות בתורה בדבר טוב גשמי. הרמב"ם (הל' תשובה פרק ט, הלכה א) מסביר שהברכות הללו אינן בבחינת שכר בלבד, שכן שכר המצוות גבוה לאין-ערוך, אלא משמעותן – הסרת ההפרעות והקשיים. כשיהודי הולך בדרך התורה ועושה את רצון ה', מונע ממנו הקב"ה רעב, מלחמה ומחלות, ונותן לו שפע גשמי רב, כדי שיוכל לעובדו בשמחה ובטוב-לבב.

וכך אפשר להסביר גם את השפע הגשמי שיהיה בימות המשיח: כדי שנוכל להיות "פנויין בתורה וחכמתה", בלי שטרדות גשמיות יעסיקו אותנו, יעניק לנו הקב"ה שפע גשמי עצום, ואז נוכל להתמסר לגמרי להשגת "הדברים הסתומים", מתוך מנוחה ושמחת-לבב.

אפשר להסביר זאת גם בדרך אחרת: תיאור השפע הגשמי נועד לעורר את הציפייה לביאת המשיח גם בקרב מי שעדיין אינם מסוגלים להבין את הטוב הרוחני הצרוף. אם יאמרו לאנשים האלה שבימות המשיח יהיו רק גילויים רוחניים, לא ירגישו כמיהה וציפייה לביאת המשיח. לכן חז"ל מתארים לפניהם את השפע הגשמי העצום שיהיה אז (וזה תיאור אמיתי, שכן באמת יהיה אז שפע גשמי עצום), כדי לעורר בהם תשוקה וציפייה לביאת המשיח.

פריצת המגבלות

הרבי מליובאוויטש מסביר שהתיאורים הרבים והמפורטים בדברי חז"ל על השפע הגשמי הרב שיהיה בימות המשיח, אינם פרט שולי שנועד רק לאפשר את לימוד התורה במנוחת הנפש או לעורר תשוקה בלב המוני העם לביאת המשיח. מן ההדגשה הרבה על השפע הגשמי נראה שיש בו תכלית העומדת בזכות עצמה.

מסביר הרבי כך: בימות המשיח יתגלה בעולם הכוח האלוקי הבלתי-מוגבל. כאשר יש התגלות כזאת, היא באה לידי ביטוי בכל רובדי המציאות. אם יש תחום כלשהו שההתגלות הזאת אינה מגיעה אליו, זו פגיעה באין-סופיותה, שכן אין-סוף אמיתי חודר לכל דבר ומשפיע על כל דבר. מטעם זה, בימות המשיח יהיה לא רק גילוי רוחני גדול, אלא גם שפע גשמי עצום. ההתגלות של האין-סוף אינה יכולה להיעצר במישור הרוחני, אלא היא פורצת גם את המגבלות של העולם הגשמי. התוצאה של התגלות כזאת היא שפע גשמי עצום ואין-סופי.

משל למה הדבר דומה, לאדם שכאשר הוא שמח באמת – לא רק ראשו וליבו שמחים, אלא גם רגליו מתרוממות בריקוד; השמחה שבלב חודרת עד הרגל הגשמית ומרימה אותה, מכיוון שזו שמחה גדולה ופורצת. בדרך זו תשפיע ההתגלות האלוקית העצומה בימות המשיח גם על "עצי השדה", שגם הם "ימחאו כף" ויניבו שפע רב (ראה ליקוטי-שיחות כרך לז, עמ' 79).

  חיים יהודיים

שומר הכותל נפל על משמרתו

זה היה מחזה שחזר ונשנה מדי יום ביומו. הרב יצחק-אביגדור אורנשטיין, חסיד חב"ד ומדמויות המופת של ירושלים, פוסע לעבר הכותל המערבי, מתיישב על הרצפה ושוקע בלימוד הגמרא. מעת לעת היה מרים את עיניו, מביט בנעשה ומתעד את ההתרחשויות בכתב-יד צפוף, בדפים שהניח בין דפי הגמרא.

הימים ימי השלטון הבריטי בארץ-ישראל. השלטונות אסרו על היהודים להכניס כיסאות לרחבת הכותל המערבי. השוטרים נהגו להציע לרב אורנשטיין לשבת על כיסא שלהם, והוא סירב. "כל עוד לאחיי היהודים אסור לשבת – גם לי אסור", נימק.

תקרית בכותל

את תפקידו הרשמי קיבל בעקבות אירועים אלימים שאירעו ליד הכותל. היהודים הציבו בימים הנוראים ספסלים בעבור המבוגרים, שהתקשו לעמוד על רגליהם כל שעות התפילה. כמו-כן הפרידו בין עזרת הגברים לעזרת הנשים. הבריטים ראו בכך הפרה של הסדר, ותקפו את המתפללים באלימות קשה. בעקבות המהומה שנוצרה הוחלט למנות את הרב אורנשטיין לרב הכותל.

בימי מלחמת השחרור החלו יהודים רבים להימלט מהעיר העתיקה בירושלים. הרב אורנשטיין פנה אל הרבנים ושיכנע אותם כי בריחה מהרובע – פירושה הפקרת הכותל לערבים. רבים השתכנעו וכך נבלמה מגמת הבריחה. הוא סייע ל'הגנה', ואף מסר לרשות הכוחות חלק מדירתו. אהרון לירון תיאר את הדברים בספרו: "הרבנית הייתה מבשלת לאנשי העמדה, מתקנת את בגדיהם ומסייעת בכל ענייניהם האישיים. החברים נקשרו אליה כל-כך, עד שהיו קוראים לה אמא. בעת שנערכו חיפושים בעמדות, היו מכניסים את כל הנשק והרימונים לתוך מיטתה. היא הייתה נכנסת למיטה וסורגת עד יעבור זעם".

"מה שלום אבא ואמא"

במהלך המלחמה פוצצו הערבים את הבית, וכמה חיילים שהיו בו נהרגו ונפצעו. הרב אורנשטיין ורעייתו היו מחוץ לבית, וכך ניצלו. אולם בי"ד באייר תש"ח הסתתרו בבית שספג פגיעה ישירה של תותחי הירדנים, והוא ורעייתו, מושקא-ליבא, נהרגו. ה' ייקום דמם.

בנם הצעיר, שמואל אבן-אור (83), מספר לנו על היום שבו קיבל את הבשורה הקשה: "כשהוריי נהרגו, הייתי בבסיס הפלמ"ח בנגב. שמעתי שהיה קרב קשה בעיר העתיקה, ומיהרתי לנסוע לירושלים, לברר את שלום הוריי. פגשתי את אחי ושאלתי מה שלום אבא ואמא, והוא ענה שהכול בסדר. אבל ראיתי שאין הוא אומר לי את האמת. הוא גמגם כמה מילים, ואט-אט קלטתי. צלצלתי למפקדים ואמרתי להם שאני הולך לשבת 'שבעה'".

האוצר נחשף

בשנת תשכ"ח הוציא לאור את רשימותיו של אביו, בספר שנקרא 'יומן הכותל'. "אבא שימש רב הכותל שמונה-עשרה שנה", הוא מספר. "נברתי בארכיונים רבים וליקטתי את היומנים של אבא. מהחומרים שאספתי רואים בבירור כמה ייקר אבא את הכותל המערבי. היומנים מציגים את המאבקים בין היהודים לערבים באותם ימים על הכותל".

הספר יצא-לאור במהדורה אחת בלבד, והיא נחטפה מהמדפים. הבן מצטט שורה מה'פתח דבר' שלדעתו מתמצתת את עיקר הספר: "הספר כולו הוא ספר תיעודי-היסטורי ויהווה גל-עד לתקופה סוערת בתולדות היישוב העברי ומאבקו על הכותל המערבי".


אבן-אור והספר. יומן הכותל (צילום: אוריאל בונלי)

  פינת ההלכה ומנהג

סיום מנהגי האבל

שאלה: מתי מסתיימים מנהגי האבל של ימי ספירת העומר?

תשובה: על-פי רוב הפוסקים טעם האבלות הוא מיתת עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא במגֵפה בימי הספירה. לכן יש הנוהגים בזה רק 33 או 34 ימים, כמספר הימים שהתלמידים מתו בהם. הט"ז כתב שאחרי ל"ג בעומר נוהגים אבלות בקהילות אשכנז בגלל הפרעות והרציחות שאירעו במדינותיהם באותו זמן (מסעי הצלב, גזֵרות ת"ח-ת"ט). רבנו ירוחם והאריז"ל כתבו שהטעם (הן לצרות שאירעו הן לאבלות) הוא שימי הספירה הם ימי דין.

למנהג הספרדים, מסתפרים ועורכים נישואין ומותר לשמוע כלי-זמר מיום ל"ד בעומר בבוקר.

המנהג הרווח בקהילות האשכנזים, להתיר להסתפר וכו' מיום ראשון של 'שלושת ימי הגבלה' (ג' בסיוון) בבוקר. ויש שהתירו מראש-חודש סיוון.

על-פי האריז"ל, וכן מנהג חב"ד, אין מסתפרים עד ערב חג השבועות. לעניין נישואין וכלי-זמר, מתירים מתחילת שלושת ימי הגבלה. בשנה זו, שערב החג חל בשבת, נוהגים להסתפר בערב שבת.

מצד הדין מותר לברך שהחיינו (גם על בגד חדש) בימי הספירה, וכן מנהג הספרדים.  ויש נוהגים (וכן מנהג חב"ד) להימנע מכך עד ימי ההגבלה, לפי שימי פורענות הם, ואיך יאמר "והגיענו לזמן הזה". אך בשבת ובל"ג בעומר מברכים, וכן מברכים על פרי שיתקלקל (עד שבת) ולא יימצא אחרי ימי הספירה, וכן על פדיון הבן, והנוהגים לברך בברית מילה.

מקורות: שו"ע ורמ"א, מג"א וט"ז, שו"ע אדמו"ר הזקן, משנה ברורה וערוך השלחן סי' תצג. בין פסח לשבועות פ"ח, פט"ו ס"ז ופט"ז, וש"נ. ילקוט יוסף ח"ה עמ' 428 ואילך. נטעי גבריאל הל' פסח ח"ג פמ"ח-נד, וש"נ. 'אוצר מנהגי חב"ד' לחודשים ניסן-סיוון עמ' רנח, ולחג השבועות עמ' רמב.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)