מההכנות למתן-תורה: שנאה לענייני עולם הזה, ותוספת יגיעה באופן של "עמלים בתורה" * במתן תורה נקבעה אצל כל יהודי היכולת להתמסרות וקבלת עול * דווקא בהנהגה שלא להתחשב בדרך הטבע, נעשית גם הגשמיות – גשמיות של תורה וממילא נמשכת ללא הגבלות * בהכנה למתן תורה יש לצרף את כל היהודים, אך גם מעצמו אין להתעלם * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. ענינו של ראש חודש סיוון (שכולל את כל ימי החודש, בדוגמת ה"ראש" שכולל את חיות כל האברים)1 – שנכלל ביום השבת קודש זה, שבת מברכים חודש סיון, ש"מיניה מתברכין כולהו יומין"2 – מפורש בקרא3: "בחודש השלישי גו' ביום הזה (ראש חודש4) באו מדבר סיני".
ומהעניינים בזה:
איתא בגמרא5: "הר סיני, שירדה שנאה לאומות העולם עליו".
וענינו בעבודת האדם6: "אומות העולם" – קאי על גשמיות וחומריות העולם, כמובן מדברי המדרש7 ש"נטל עשו (אומות העולם) בחלקו העולם הזה (גשמיות וחומריות) ויעקב נטל בחלקו העולם הבא"; ו"שנאה לאומות העולם" פירושו רגש של שנאה לענייני עולם הזה.
וזהו החידוש של מתן-תורה (ומתחיל מראש חודש סיון – ובמילא גם שבת מברכים שכולל ראש חודש סיון – מצד ההכנה למתן תורה שנעשית כש"באו מדבר סיני") – שלא זו בלבד שנשלל התענוג ("מ'האט ניט קיין געשמאק") בענייני עולם הזה, אלא יתירה מזה, שנעשה רגש של שנאה לענייני עולם הזה.
ב. וביאור העניין:
תורה – פועלת כל ההמשכות, ובכללם גם ההמשכות בנוגע לעניינים גשמיים, כמפורש בקרא8 "אם בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה" (כפירוש רש"י), אזי "ונתתי גשמיכם בעתם וגו'", שיומשכו כל ההמשכות בעניינים גשמיים9.
וכיון שכן, הרי בודאי שמתן-תורה אינו מבטל עניינים גשמיים; הפעולה של מתן-תורה אינה אלא לבטל את ה"געשמאק" בעניינים גשמיים.
ואדרבה – על-ידי ביטול ה"געשמאק" בעניינים גשמיים נעשה תוספת מרובה בהמשכות בעניינים גשמיים גופא:
גשמיות כשלעצמה – היא דבר מוגבל, ואילו כאשר מבטלים את ה"געשמאק" בגשמיות, הרי זה אצלו כמו עניין רוחני, ובמילא נמשכים העניינים הגשמיים ללא הגבלות.
ג. [. .] "והימים האלה נזכרים ונעשים"10 – שבעמדנו בשבת מברכים חודש סיון, ערב ראש חודש סיון, ובפרט כשעומדים כבר לאחרי מולד הלבנה של חודש סיון (על-פי החשבון שאנו מחשבין המולד לפי ההילוך האמצעי11) ששייך לבני-ישראל ש"מונין ללבנה"12 – בודאי ישנה כבר ההמשכה ממתן-תורה, שהתחלתה בעניין "באו מדבר סיני".
ולכן, צריך כל אחד ואחד לקבל על עצמו החלטה שתהיה אצלו שנאה לענייני עולם הזה, ולאידך, להוסיף בלימוד התורה באופן של "עמלים בתורה", היינו, שגם אם על-פי דין יכול לצאת ידי חובתו בקביעות עתים לתורה (כולל ובמיוחד – קביעות בנפש13) באופן של פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית14, מכל מקום, לא יסתפק בזה, אלא יוסיף ויתייגע בתורה.
וכיון ש"אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה"15, הרי, קבלת ההחלטה (להיות "עמלים בתורה") כשלעצמה פועלת כבר המשכת כל העניינים הגשמיים, "ונתתי גשמיכם בעתם", בתוספת מרובה.
[כ"ק אדמו"ר ציוה לנגן ניגון שמח].
* * *
ד. אמרו חז"ל16 "יש חכמה בגוים, תאמין, יש תורה בגוים, אל תאמין".
במאמר זה לא מדובר אודות חכמה סתם שאינה שייכת לתורה (שאר חכמות), אלא אודות חכמה שבתורה עצמה, שכן, בתורה עצמה ישנם ב' עניינים: חכמה שבתורה, שישנה גם בגויים, ותורה שבתורה, שאינה אלא בישראל.
והביאור בזה:
חכמה – ענינה הבנה והשגה ("פארשטאנד"), ועניין זה ישנו גם בתורה, כמו שכתוב17 "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". אבל, חכמה (שכל) אינה מכריחה שתהיה ההנהגה בפועל כפי חיוב השכל. – יכול להיות שמבין בשכלו שצריך להתנהג באופן מסויים, ובפועל מתנהג באופן אחר.
מה שאין כן תורה – מלשון הוראה18 – ענינה הוראת-דרך ("א וועג-ווייזער") המורה לאדם איך להתנהג בפועל, ולא עוד אלא שגם אם אין הדבר מובן בשכלו, מצַוה אותו התורה לעשות כך וכך בין אם הדבר מובן בשכלו ובין אם לאו – לא מצד השכל שבתורה, אלא מצד קבלת-עול וביטול לתורה.
וזהו "יש חכמה בגוים, תאמין, יש תורה בגוים, אל תאמין" – שאצל גויים שייך רק עניין החכמה (שבתורה), שביכולתם להבין בשכלם, אבל ההבנה השכלית אינה הוראה בחיים שמחייבת את ההנהגה בפועל; ואילו עניין התורה (שבתורה) ישנו רק בישראל, שאצלם ישנו הביטול וההתמסרות לתורה לקיים הוראותיה אפילו כאשר אינם מבינים הטעם.
ועניין זה נתחדש במתן-תורה: כאשר "וירד ה' על הר סיני"19, ואמר "אנכי הוי' אלקיך"20, בלשון יחיד, ש"כל אחד מישראל היה אומר עמי הדיבור מדבר"21 – אזי נפעל אצל כל אחד ואחד מישראל תנועה של התמסרות וביטול לתורה.
ה. ובפרטיות יותר:
תנועת ההתמסרות והביטול לתורה מתבטאת בכך שיהודי מקיים את הוראות התורה באופן שאינו מתחשב בשום דבר ("ער ווייסט ניט פון קיין זאך, און רעכנט זיך ניט מיט קיין זאך"), ולא רק שאינו מתחשב עם שיקולים גשמיים, משום שאין לו אהבה לעניינים גשמיים, אלא יתירה מזה, שבראותו שהעניינים הגשמיים יכולים להיות מניעה לקיום התורה ומצות, נעשית אצלו שנאה לעניינים הגשמיים.
ולכן, גם בנוגע להוראה האמורה על דבר ההוספה בלימוד התורה באופן של "עמלים בתורה" (שאז נעשה "ונתתי גשמיכם בעתם" בתוספת מרובה) – צריכים להתנהג כפי הוראת התורה, תורה מלשון הוראה, לא (רק) מצד השכל, אלא מצד קבלת-עול שלמעלה מהשכל, היינו, שלא להתחשב בהנהגת העולם על-פי טבע, אלא לקיים הוראה זו ("עמלים בתורה") גם כאשר נראה שזוהי הנהגה שלמעלה מהטבע.
ו. ולדוגמא:
כשיהודי קם משנתו – אין לו לחשוב מיד אודות עניני מסחר ("ביזנעס"), שכן, לכל לראש צריך לילך לבית-הכנסת, ללמוד משהו קודם התפלה, להתפלל, לומר שיעור תהלים היומי, ללמוד שיעור קבוע אחר התפלה, ואחר כך חוזר לביתו לאכול פת שחרית – לא בגלל שרצונו לאכול, אלא בגלל שכך ציוה הקב"ה... ומביא עמו אורח, ומה טוב שני אורחים, כדי שיהיה לו "מזומן" לברכת המזון, ורק לאחרי כל זה – יכול לילך לעסקיו;
וגם בהיותו בעסק – אין לו להשקיע בעסק את כל מציאותו ולשכוח על הכול, אלא גם באמצע העסק צריך לנצל את ההזדמנות של עשיית עסק עם יהודי כדי לדבר עמו בינתיים אודות תפילין או שבת, אודות לימוד החסידות, וכיוצא-בזה.
ז. וכמסופר אודות הנהגת גדולי החסידים בכגון-דא:
החסיד ר' מאניש מאנעסזאהן22 היה סוחר גדול באבנים טובות, ועמד בקשרי מסחר גם עם המלוכה, ואף-על-פי-כן, היה סדר יומו באופן כזה שלא היה מספיק להתחיל בענייני המסחר – לאחרי לימוד החסידות, עבודת התפלה ולימוד שיעור קבוע אחר התפלה – עד לאחרי חצות היום! פעם אחת באו אליו עם הזמנה גדולה שהיה יכול להרוויח על-ידה ריווח גדול, אלא, שלא היה יכול להתפנות לענייני המסחר להיותו עדיין באמצע התפלה או הלימוד. לאחרי שהמתינו זמן ממושך, עד השעה השנייה לאחרי חצות, ובא מישהו מבני משפחתו לומר לו שממתינים לו עם הזמנה גדולה כו' – הפטיר ואמר: לא נותנים ליהודי מנוח ("מ'לאזט א אידן ניט לעבן")... לא הנחתי עדיין תפילין רבינו-תם, וכבר מבלבלים לי את המוח ("מ'דרייט מיר שוין א קאפ") אודות יהלומים!...
ועל דרך זה ישנו סיפור אודות החסיד ר' בנימין קלעצקער (מגדולי החסידים של רבינו הזקן)23, שהיה סוחר גדול ביערות, ובאחד מנסיעותיו לרגל עסקיו במסחר העצים, אירע שהתעמק במחשבתו בענייני חסידות למשך כמה שעות... וכששאלוהו הייתכן? – השיב: כשחושבים באמצע אמירת "אחד" אודות מסחר-עצים – אין זו תמיהה, וכשחושבים באמצע מסחר-עצים אודות "אחד" – תמוה הדבר?!... אדרבה: האפשרות לחשוב באמצע אמירת "אחד" אודות מסחר-עצים – מעוררת תמיהה ופליאה גדולה יותר! פלאי פלאים!...
ח. והנה, אף שהנהגה כזו [להתחיל את העסק במסחר באמצע היום, או להתעסק באמצע המסחר בעניינים אחרים] היא היפך השכל והיפך הנהגת העולם, שכן, על-פי דרך הטבע אי-אפשר להרוויח במסחר באופן כזה – הרי, הנהגתו של יהודי היא על-פי תורה, מלשון הוראה, מתוך ביטול וקבלת עול שלמעלה מהשכל;
ואז, מתקיימת הבטחתו של הקב"ה "ונתתי גשמיכם בעתם" באופן שמצליח בענייני המסחר למעלה מהטבע, שכן, העשירות שלו היא לא עשירות של מסחר, אלא עשירות של תורה ("ער איז ניט קיין גביר פון מסחר, נאר א גביר וואס תורה האט געמאכט"), ובמילא, הרי זה עניין אחר לגמרי ("דאס איז גאר עפעס אנדערש").
– החסיד ר' שמואל גוראריה24 אמר פעם לאחד הסוחרים שניסה להתחרות עמו במהלך "מכרז" של הממשלה: "דו פארפירסט זיך מיט מיר? מיר האט דער רבי געמאכט פאר א סוחר"!... [=אתה מנסה להתחרות איתי?! אותי, הרבי עשה לסוחר!] – כמובן שבסופו של דבר זכה החסיד הנ"ל באותו מכרז.
אמנם, כדי שתהיה אצלו עשירות של תורה, שיצליח למעלה מדרך הטבע – צריך גם הוא להתנהג לא על-פי טבע, אלא כמו גביר של תורה, ובסגנונו של החסיד הנ"ל: גביר של הרבי ("דעם רבי'נס א גביר").
ולדוגמא:
כאשר מגיע לעיר משולח – הרי נוסף לכך שבודאי ייתן לו נדבה הגונה, כראוי לגביר של הרבי, הנה עוד זאת, יזמין את המשולח להתאכסן בביתו, לאכול על שולחנו, "פארבריינגען מיט אים", ולהנעים את שהותו אצלו,
ולא עוד אלא שיסייע לו בכך שייקחנו במכונית שלו להוליכו בעיר למחוז חפצו – שהרי המשולח הוא "בטלן"... אינו יודע לנהוג במכונית, וגם אינו יודע לאן צריכים לנסוע, ולכן, ייקח הגביר את המשולח במכונית שלו, והמשולח יוכל להירדם במכונית... בידעו שאינו צריך לדאוג, כיון שהגביר יוליכנו לכל האנשים שיכולים לתרום מממונם,
ואם לאחרי כל זה יחסר עדיין – ישלים הוא את כל החסר משלו...
ולאחרי ככלות הכול, יאמר הגביר למשולח: נו, עכשיו אחזיר אותך לאכסניא שתוכל לנוח, ואני אלך לאיזה-זמן לעסוק בענייני המסחר...
(וסיים כ"ק אדמו"ר:) כאשר הגביר יתנהג באופן כזה (שלא להתחשב בדרכי הטבע, אלא להתנהג כמו גביר של הרבי) – אזי יהיה באמת גביר של הרבי, ויזכה לקבל ברכתו של הקב"ה באופן שלמעלה מהטבע, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה – וגם הגדושה25 (כ"ק מורי-וחמי אדמו"ר היה מבטא לפעמים תיבת "הקדושה" באופן שהיה נשמע בקו"ף ובגימ"ל: הקדושה והגדושה), מלא וגדוש עד שעובר על גדותיו – והרחבה"26.
* * *
ט. [. .] ענינו של שבת מברכים החודש – שבו מברכים את כל ימי החודש, ובפרט בנוגע לעניין המיוחד של חודש זה.
וכיון שבשבת זו מברכים את כל ימי חודש סיון, שענינו המיוחד הוא עניין מתן תורה, נמצא, שנכלל בזה גם העניין של מתן תורה.
כלומר: עניין מתן תורה בגילוי הוא אמנם בשישי בסיון (ובחו"ל – גם בשביעי בו), אבל עניין זה ישנו כבר בהעלם – ובאופן של המשכה וברכה – בשבת מברכים.
ומובן, שגם בנוגע להמשכת עניין מתן תורה בהעלם, יש צורך בהכנה ועבודה, וההכנה צריכה להיות מעין ודוגמת ההכנה לעניין זה כמו שהוא בגילוי.
י. והעניין בזה:
איתא בר"ן27: "בהגדה . . אמרו, בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלקים על ההר הזה28, אמרו לו ישראל, משה רבינו אימתי עבודה זו, אמר להם לסוף חמשים יום, והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו (מצד גודל תשוקתם למתן תורה), מכאן קבעו חכמים לספירת העומר".
כלומר: אף שמדובר אודות עניין של ספירת הימים בלבד, מנין, שאינו מורה על תוכן הדבר, שהרי כל הימים הם בשווה – אף-על-פי-כן מודים להקב"ה ומברכים "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על ספירת העומר", ועד שמצוה זו היתה הכנה למתן תורה.
ועניין זה הוא מצד גודל מעלת המניין – כמבואר לעיל [. .], שאף שמנין הוא עניין של כמות בלבד, הרי זה קשור גם עם עניין האיכות, כיון ששינוי הכמות פועל גם באיכות.
ומזה מובן גם בנוגע להכנה למתן תורה שמתחילה כבר בשבת מברכים החודש סיון [שבו מברכים את החודש בששה לשונות של ברכה, עד "ולנחמה" שענינו נחמה על הגלות, דהיינו שיש להמשיך עניין זה על כל הזמנים, כולל גם על זמן הגלות] – שיש להכניס במחנה ישראל יהודים רבים, שכן, אף שזהו עניין של כמות בלבד, הרי זה הכנה לאיכות של מתן תורה.
[ועל דרך שמצינו בלימוד התורה, שאף שבודאי צריכה להיות היגיעה בתורה, ואי אפשר בלא יגיעה, כמאמר רז"ל29 "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין", מכל מקום, מצינו30 שעל-ידי הצדקה "נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה", והיינו, שאף שצדקה לגבי תורה היא בדוגמת כמות לגבי איכות ((כנ"ל) בנוגע לכל המצוות לגבי התורה), מכל מקום, פועלת היא גם בלימוד התורה].
יא. וזוהי נקודת ההוראה משבת מברכים החודש סיון:
ההכנה למתן תורה היא – להכניס יהודים רבים ככל האפשר במחנה ישראל, "לחטוף" יהודי ("כאַפּן אַ אידן") ולצרפו למניין ישראל. וזוהי ההכנה לקבלת התורה שתהיה – כפי שהיה נוהג כ"ק מו"ח אדמו"ר לומר – בשמחה ובפנימיות.
כלומר: גם אם במשך תקופה זו, משבת מברכים עד שבועות, לא יהיה בידו לפעול על הזולת להפכו מן הקצה אל הקצה – הרי זה על-דרך המדובר שבשבת מברכים ישנם כל העניינים בכללות ובהעלם, ואחר כך באים לידי גילוי, ועל דרך זה בנדון דידן, שבמשך הזמן יפעל בו גם בפרטיות.
ולעת עתה – כאשר "חוטף" את הזולת ומצרפו למחנה ישראל, הרי צירוף זה כשלעצמו (תוספת בכמות שעל-ידה מיתוסף גם באיכות) פועל בזולת הזזה עצמית, ופועל גם בו עצמו, ועל-ידי זה יוכל לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות.
יב. אבל31 צריכים לדעת, ש"ומבשרך לא תתעלם"32. ההכנה למתן תורה אינה רק עבודה עם הזולת, אלא גם עבודה עם עצמו. מצינו במדרש33 שבשעת מתן תורה לא היו חרשים ולא סומים, או בעלי מומין אחרים רחמנא לצלן, אלא כולם נתרפאו. יש לדעת, שצריכים לבוא למתן-תורה עם כל האיברים בשלימות, ללא מומים.
בנוגע לזולת – אין להיבהל מהאיכות הבלתי רצויה. יש לקרב כל יהודי, כפי שהיה במתן תורה – "ויחן" לשון יחיד, כולם כאחד34. אבל בנוגע לעצמו – יש לדעת את החשבון ממעמדו ומצבו ("דאַרף מען וויסן דעם חשבון וואו מען האַלט"). אם ישנו פגם – יש לתקנו, לתקן את חוש הראיה, את חוש השמיעה וכו'35.
(קטעים מהתוועדויות שבת-קודש פרשת במדבר, מבה"ח וער"ח סיוון ה'תשי"ב, ומבה"ח סיוון ה'תשי"ד. תורת מנחם כרכים ה עמ' 203-209; יא עמ' 277-279)
_______________________
1) ראה לקו"ת דרושי ר"ה נח, א ואילך. עט"ר שער ר"ה בתחלתו. ובכ"מ.
2) ראה זח"ב סג, ב. פח, א.
3) יתרו יט, א.
4) מכילתא ופרש"י עה"פ. שבת פו, ב.
5) שבת פט, סע"א.
6) ראה גם אוה"ת פינחס ע' א'קנא.
7) תדא"ז פי"ט. יל"ש תולדות רמז קיא.
8) ר"פ בחוקותי.
9) בזכרון אחדים:
וכמרומז בלשון הכתוב בהפטרה דשבת ערב ראש חודש: "וישב המלך אל הלחם לאכול" (שמואל-א כ, כד) - שכדי שמלך מלכי המלכים הקב"ה ירד וישפיל את עצמו (שזהו"ע "וישב המלך", שע"י ישיבה נשפל קומתו (תו"א בתחלתו)) להמשיך ענינים גשמיים למטה, ה"ז ע"י לימוד התורה, שע"ז נאמר "לכו לחמו בלחמי" (ראה ברכות נז, סע"א. חגיגה יד, ב).
10) לשון הכתוב - אסתר ט, כח. וראה רמ"ז בס' תיקון שובבים. הובא ונתבאר בס' לב דוד (להחיד"א) פכ"ט.
11) ראה רמב"ם הל' קידוש החודש רפ"ו.
12) סוכה כט, א. וראה אוה"ת בראשית ד, סע"ב ואילך.
13) ראה אוה"ת נ"ך ח"א ע' לז. המשך תער"ב ח"א פ"ד (ע' ז). לקו"ד ח"א ז, א. לקו"ש חי"ז ע' 351. ועוד.
14) ראה מנחות צט, ב.
15) ר"ה טז, רע"ב. הובא בפרש"י עה"ת וירא כא, יז.
16) איכ"ר פ"ב, יג. וראה גם לקו"ש ח"ב ע' 561 ואילך.
17) ואתחנן ד, ו.
18) ראה רד"ק תהלים יט, ח. זח"ג נג, ב. ועוד.
19) יתרו יט, כ.
20) שם כ, ב.
21) יל"ש יתרו עה"פ (רמז רפו).
22) ראה אודותו - בהנסמן בקונטרס שי"ל לקראת י"ט כסלו שנה זו ב"הוספה" הערה 1 (סה"מ קונטרסים ח"ג ע' יט. ולאח"ז באגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד ע' קפ).
23) ראה גם סה"ש תרפ"ו ע' 100, ובהנסמן שם.
24) ראה אודותו - סה"ש שם ע' 104 הערה 3.
25) כמ"ש בסידור הבעש"ט.
26) נוסח ברכה שלישית דברכת המזון.
27) סוף פסחים.
28) שמות ג, יב.
29) מגילה ו, רע"ב.
30) תו"א בתחלתו (א, ב).
31) סעיף זה הוא המשך השיחה המוגהת (נדפס בלקו"ש ח"ב ע' 292 ואילך).
32) ישעי' נח, ז.
33) במדב"ר רפ"ז. מכילתא ופרש"י יתרו יט, יא. כ, טו. יל"ש שם רמז ש.
34) יתרו יט, ב ובפרש"י. וראה מכילתא שם.
35) עד היכן שידו מגעת (מהנחה בלתי מוגה). | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:42
זריחה: 5:53
