חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:56 זריחה: 5:54 ט"ו בחשון התשפ"ז, 26/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע גליון 1321 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת אחרי-קדושים, ה' באייר ה'תשע"ב (27/04/2012)

מדורים נוספים
שיחת השבוע גליון 1321 - כל המדורים ברצף
לא כל אמת צריך לפרסם
יש חדש
הזכות באה מלמעלה
לא לנקום
כשהאדם 'חי'
יום אמיתי
הבן האובד
שלילת המחלוקת
ספר-התורה שחזר מהשבי הירדני
חמץ אחרי הפסח

מס' 1321, ערב שבת-קודש פרשת אחרי-קדושים, ה' באייר ה'תשע"ב (27.04.2012)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 072-2770100, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

לא כל אמת צריך לפרסם

התורה מציבה נורמות גבוהות מאוד בתחום שמירת הלשון ואיסור הדיבור בגנות הזולת. לשון-הרע בהגדרה ההלכתית כולל גם דברי-אמת

מסופר על רבי שמואל הנגיד שפעם אחת הלך עם הסולטן ברחוב, ולפתע התפרץ לעברם אדם מן השוק והחל לחרף ולגדף את רבי שמואל באוזני הסולטן. חרה אפו של הסולטן והוא ציווה על רבי שמואל לכרות את לשונו של האיש. מה עשה רבי שמואל? זימן אליו את האיש ודובב אותו בלשון רכה. התברר כי פרנסתו קופחה והולכי-רכיל שכנעו אותו לחשוב שידו של רבי שמואל בדבר. הרגיע אותו רבי שמואל ומצא מוצא למצוקתו.

כעבור זמן שוב עברו הרב והסולטן ברחוב, ושוב התפרץ לעברם אותו אדם. אלא שהפעם היה פיו מלא דברי שבח והלל לאצילות רוחו ולגודל אישיותו של רבי שמואל. שאל הסולטן את הרב: "למה לא עשית כמצוותי ולא כרתָ את לשונו?". נענה הרב: "והלוא כך עשיתי – כרתי את לשונו הרעה ושמתי לשון טובה תחתיה".

יופי וניקיון-דעת

איסור לשון הרע נאמר בפרשתנו בארבע מילים: "לא תלך רכיל בעמך". התורה שבעל-פה מפרטת ומרחיבה את גדרי האיסור, ומתברר שהתורה מציבה נורמות גבוהות מאוד בתחום זה של שמירת הלשון ואיסור הדיבור בגנות הזולת.

'לשון הרע' בחוק הישראלי הוא הפצת דברי שקר, ואם הדובר מוכיח שדיבר אמת, הוא זכאי. לעומת זה, התורה מגדירה הפצת שקרים 'הוצאת שם רע', ואילו 'לשון הרע' הוא אמירת דברי-אמת, אלא שהם פוגעים בכבודו של הזולת. עובדת היותם אמת אינה מתירה לדבר בגנות הזולת (אלא במקרים מוגדרים, שבהם הדבר נחוץ למניעת נזק לציבור וכדומה).

לא קל לעמוד בפיתוי, ולמרבה הצער רבים וטובים נכשלים בעוון זה, אבל ראו כמה יופי וניקיון-דעת יש בעצם האיסור. אכן, היהדות הצמיחה דמויות-מופת, שנזהרו כל ימי חייהן מלהוציא מילה בגנות הזולת, וגם נמנעו מלהקשיב לרכילות ולאמירות שליליות על הזולת.

העידן המודרני נתן תנופה חדשה ללשון-הרע. כיום, בעידן תקשורת ההמונים, אפשר להפיץ לשון-הרע בהיקפים עולמיים. מילה שלילית יכולה להתפרסם ברגע לכל העולם כולו. התקשורת של ימינו מתפרנסת לא-מעט מרכילות, מלשון-הרע ומהוצאת שם-רע. הכול פורץ החוצה, עובר מפה לאוזן וממקלדת למקלדת, ונלעס שוב ושוב.

רכילות בהפצה בין-לאומית

גודש כזה של רכילות ולשון-הרע דומה שלא היה מעולם. הבעיה היא, שאף-על-פי שהציבור יודע יפה-יפה עד כמה כלי-התקשורת רחוקים מלדייק ומלהיות נאמנים לאמת – הרי בכל הקשור לאנשים אחרים ולגופים אחרים הוא מקבל את המתפרסם כאמת מוצקה.

אמנם קשה מאוד להתגבר על יצר זה במידה מלאה, ובכל-זאת צריך להשתדל למעט בדיבורים מעין אלה, ולגרש אט-אט מידה מגונה זו מתוכנו. תחת דיבורי הרכילות צריך להגביר את לימוד הזכות על יהודים ואת הדיבור בשבח הזולת. אמנם זה סנסציוני ומרתק פחות, ואולי פחות אנשים יתגודדו סביב מי שמספר חדשות חיוביות – אבל דיבורים כאלה יגבירו אהבת ישראל, יקרבו לבבות ויזרזו את בוא הגאולה.


היהדות הצמיחה דמויות־מופת, שנזהרו כל ימי חייהן מלהוציא מילה בגנות הזולת

  יש חדש

הכנות לתהלוכות

בתי-חב"ד ברחבי הארץ עוסקים בהכנות לקראת תהלוכות הילדים המסורתיות של ל"ג בעומר, שבהן יופגנו אחדות העם והזיקה הבסיסית של כל ילד יהודי לעם-ישראל ולתורת ישראל. התהלוכות יאובטחו בידי המשטרה, ויבטאו את העוצמה הרוחנית של עם-ישראל. מרכז צעירי-חב"ד מכין את כל הדרוש לתהלוכות, ובכלל זה ספרונים חדשים של סיפורי צדיקים, שיחולקו לילדים שישתתפו בתהלוכות. אחת התהלוכות תהיה בע"ה בירושלים, ובה ישתתפו יותר מעשרת-אלפים ילדי תלמודי-התורה מכל רחבי העיר.

'ח"י רוטל' לתהלוכות

מנהג לתרום מידה מסויימת של משקה ('ח"י רוטל') לכבוד רבי שמעון בר-יוחאי. ועד האברכים יוזם גם השנה מבצע ארצי, שמאפשר לתרום משקה בעבור ילדי ישראל המשתתפים בתהלוכות ל"ג בעומר. תמורת 120 ש"ח יחולקו לילדים שקיות שתייה במידה זו ('ח"י רוטל'). שמות התורמים יועברו לברכה לציון רשב"י והרבי מליובאוויטש. מוקד התרומות 03-7921770, או בדואר לת"ד 138 מירון 13910.

גלאנץ חי וקיים

תשע שנים עברו מאז אלבומו האחרון של יהודה גלאנץ, ועכשיו הוא מגיש את האלבום החדש – חי וקיים. האלבום מאופיין בקצב התוסס של יהודה. טל' 02-6249108.

  שלחן שבת

הזכות באה מלמעלה

לאחר מותם של שני בני אהרון, נדב ואביהוא, ניחם משה רבנו את אהרון אחיו ואמר: "יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך".

ואכן, מוסבר בתורת החסידות שמותם של בני אהרון נבע מצימאון-יתר של נפשם אל הקב"ה, עד שנשמתם פרחה מגופם. הם היו מלאים אהבה עזה ביותר אל הקב"ה, וכלתה נפשם לצאת ממגבלות הגוף ולהתאחד עם האין-סוף האלוקי, ועקב זאת מתו. על כך אמר משה לאהרון: "עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך".

צערו של רבי עקיבא

עם זה, התנהגות כזאת נחשבת חטא, משום שהאדם נשלח אל העולם הזה דווקא כדי לבררו ולזככו. אמנם צריך להיות בו צימאון עצום אל הקדושה, אך עליו לדעת את הגבול ולהימנע ממצב של יציאת הנפש, משום שמוטלת עליו חובה למלא את רצון הקב"ה ולחיות בעולם הזה הגשמי, כדי לעסוק כאן בתורה ובמצוות.

על-פי זה מתעוררת שאלה על רבי עקיבא. הגמרא מספרת שכאשר הרומאים הוציאו אותו להורג אמר: "כל ימיי הייתי מצטער... מתי יבוא לידי ואקיימנו". כלומר, הוא הצטער כל ימיו על שאין באפשרותו להשיג את המעלה הגדולה של מסירות-נפש על קידוש השם, ועכשיו הוא שמח שזכה לכך. ולכאורה על מה השמחה, בשעה שרצון ה' הוא שהאדם יחיה בעולם הזה ולא ימות?

נכנס ויצא בשלום

לכאורה היה אפשר לתרץ שרבי עקיבא היה מאותם יחידי סגולה שעמדו בדרגה רוחנית גבוהה ביותר, שהיה מותר להם להינתק מענייני העולם הזה. למשל, בן-עזאי, שמסר את עצמו לחלוטין לתורה, עד שנמנע מלשאת אישה ומלהוליד בנים (אף-על-פי שזו מצווה מהתורה). בני-אדם בדרגתו רשאים להתנהג כך, ואם-כן, אולי גם רבי עקיבא היה מאותם יחידי סגולה.

אולם למעשה מצאנו שרבי עקיבא ייצג קו הפוך מזה של בן-עזאי, ועליו נאמר "נכנס בשלום ויצא בשלום". כלומר, הוא ידע להתעלות לדרגות העליונות ביותר, ועם זה לשוב אל התכלית של בירור העולם הזה. לכן הוא נעשה בסיס התורה שבעל-פה ש"כולהו אליבא דרבי עקיבא".

מותר להשתוקק

אבל ההבדל העיקרי הוא בין מה שהאדם עושה מצד עצמו ובין מה שמזמנים לו מלמעלה. עבודת האדם מצד עצמו צריכה להיות בשאיפה למלא את התפקיד שהוטל עליו כאן בעולם הזה, אך הוא יכול להשתוקק שיזַמנו לו מלמעלה מצב של עלייה בבחינת מסירות-נפש.

וזה מה שאמר רבי עקיבא: "כל ימיי הייתי מצטער... מתי יבוא לידי ואקיימנו". הוא לא חשב לעשות זאת מעצמו, אלא השתוקק שהדבר יבוא לידיו מלמעלה, וכאשר זכה לכך – שמח על הזכות שניתנה לו להתעלות לדרגת הדבקות העצומה שעל-ידי מסירות-נפש על קידוש השם.

(תורת מנחם כרך לט, עמ' 396)

  מן המעיין

לא לנקום

נקמה ונטירה

"לא תִקום ולא תִטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט,יח). תניא, איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה? אמר לו: השאילני מגלך, אמר לו: לא. למחר אמר לו זה: השאילני קרדומך, אמר לו: איני משאילך, כדרך שלא השאלתני אתה – זו היא נקימה. ואם אמר לו: הא לך הקרדום, שאיני כמותך, שלא השאלתני – זו היא נטירה.

(יומא כג,א)

זוכר ושוכח

רבי שאול קצנלבויגן נתפרסם בזכות זיכרונו הבלתי-מצוי. היו אומרים עליו שאין לשר השכחה שליטה עליו, ורק בדבר אחד לא עמד לו זיכרונו –  בשעה שמישהו העליב אותו, מיד נשכח הדבר מליבו.

(מקור ברוך)

למחול במהירות

מורי הרשב"ץ היה רגיל לומר: חסידים מוחלים במהירות. כמו-כן היה רגיל לומר שחסידים צריכים להיות שנונים וחדים, אבל את הלהב אין להפנות לעבר הזולת אלא לעבר עצמם.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש) 

שנאת הרע האישי

חלילה מלשנוא יהודים. לשנוא צריך את הרע, ואת הרע הלוא יוכל למצוא בו-עצמו. בזולת צריך לראות רק את הטוב, וכמו-כן צריכים להיות בטוחים שהטוב שבו יכלה את הלא-טוב שבו.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

גם אתה שוגה

אל תהיה נוקם ונוטר. אהוב את הזולת כמוך. אף אתה שוגה לעיתים קרובות ועושה מעשה בלתי-שקול. וכי יעלה על דעתך לנקום בעצמך על כך?! אף עם חברך נהג באותה מידה.

(ר' שמעלקה מניקלשבורג)

גם הקב"ה מוחל

"לא תיקום ולא תיטור... אני ה'" (ויקרא יט,יח). עליך לסלוח לחברך אף אם פגע בך ולא לנקום בו, כמו שהקב"ה נוהג איתך. הלוא גם לקב"ה יש טענות שחטאת כלפיו, ובכל-זאת הוא מוחל לך ואינו נוקם בך. כך עליך למחול לחברך על פגיעתו בך.

(פניני התורה)

גוף אחד

בירושלמי (נדרים פרק ט) נאמר שכשם שלא יעלה על דעתו של אדם לפגוע בידו האחת כאשר היא פגעה בידו השנייה, כך "לא תיקום ולא תיטור", שהרי כל ישראל הם כגוף אחד.

(בית יעקב)

אהבת הזולת

אדם האוהב את עצמו בלבד, אין בו מקום לאהבת זולתו. יתרה מזו, אהבת עצמו גורמת לפירוד לבבות. האוהב את עצמו אינו יכול לסבול את זולתו, ופעמים אף חושב שכל מעשיו של הזולת נועדו אך ורק לנגחו ולצערו. אהבת ישראל אפשרית כאשר האדם מפסיק לאהוב את עצמו בלבד.

(ספר המאמרים תרפ"ט)

  אמרת השבוע

כשהאדם 'חי'

רבי מנחם-מענדל מקוצק תבע מהאברכים הצעירים שהסתופפו בצילו להתמסר בכל ליבם ונפשם לעבודת הבורא. פעם אחת אמר לצעירים:

יש הסבורים שהתמסרות מוחלטת לעבודת הבורא יכולה להיות רק אצל בני-אדם מבוגרים, שכבר הגיעו לגיל זקנה ושיבה וכבר אין להם עניין בהבלי העולם הזה. על כך אומרת התורה: "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטיי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". יש לפרש זאת כך: האדם צריך להתמסר לשמירת התורה והמצוות דווקא בשעה שהוא בבחינת 'חי' – צעיר, בריא ומלא חיים. דווקא אז צריך שיהיה "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטיי".

  פתגם חסידי

יום אמיתי

"כאשר עובר יום שאין אני עושה בו טובה ליהודי – אין היום הזה נחשב בעיניי ליום כלל וכלל" (רבי משה מקוברין)

  מעשה שהיה

הבן האובד

בני הזוג עמדו לפני המהרש"א, רבי שמואל-אליעזר איידל'ס, ותינו את צרתם: כבר יותר מעשר שנים חלפו מאז נישואיהם ועדיין לא זכו בפרי-בטן. המהרש"א הביט בהם בחמלה, שקע בהרהורים ואמר: "ניסיונות קשים עתידים לעבור עליכם ועל בנכם, האם אתם מוכנים לכך?". בני-הזוג הנהנו בראשם להסכמה, וקיבלו את הבטחת המהרש"א לבן זכר בשנה הבאה.

חיים-חייקל ומרים היו יהודים פשוטים, שחכרו את טחנת הקמח של הדוכס ריזובסקי, והתגוררו בעיירה רנסטוב, שליד העיר אוסטראה, שבה כיהן המהרש"א.

כעבור שנה נולד לבני-הזוג בן ונקרא שמו זושא. שמחת ההורים הרקיעה שחקים, אך כל העת זכרו את דברי המהרש"א על הניסיונות הצפויים להם. והללו אכן באו.

עבר זמן והדוכס העלה את דמי החכירה. הטוחן לא היה יכול לעמוד בנטל וחובו גדל והלך. לאחר אזהרות חוזרות ונשנות מצד הדוכס, הושלכה המשפחה כולה לכלא.

קהילת אוסטראה נחלצה להציל את משפחת היהודי, אך כל המאמצים היו לשווא. דבר אחד הצליחו להשיג, היתר להעביר לאסירים מזון כשר.

ערב אחד התדפק פועל ניקיון באחוזת הדוכס על דלת ביתו של פרנס קהילת אוסטראה, והציע לו עִסקה. לדבריו, יש דרך להבריח את היהודים אל מחוץ לטירה. הוא מוכן לעשות זאת, תמורת סכום נאה. לאחר התייעצות קיבל הפרנס את העִסקה.

למחרת בלילה שקשקו המפתחות בדלת הכלא של הטוחן ואשתו. לרגע נבהלו. פועל הניקיון אמר להם כי בא להבריחם החוצה. הוא שלשל חבל עבה מבעד לחלון, כדי שהדוכס יחשוב שבני המשפחה ברחו בכוחות עצמם.

האיש הוביל את בני הזוג עד חריץ נסתר בחומת הטירה. האישה יצאה ראשונה. לאחר מכן מסר האב את התינוק לידי הפועל ויצא גם הוא. הפועל היה אמור לעבור עם הילד, אך באותו רגע התעורר חשדו של הזקיף, וזה תקע בחצוצרה והזעיק את המשמר.

מבוהל הניח הפועל את הילד על הקרקע, קפץ מעבר לחריץ וזירז את בני-הזוג לברוח במהירות אל המרכבה הממתינה להם. ההורים פרצו בבכי, אולם לא נותרה להם ברירה. חייהם היו בסכנה.

נהג המרכבה, שהכיר היטב את שבילי היערות, הוליכם בדרכי סתר, עד שיצאו מכלל סכנה. הפועל נפרד מבני-הזוג, וחיים-חייקל אחז בידו בהתרגשות וביקש: "אינני יודע מה יעלה בגורלו של בננו. הישבע לי כי כאשר יגדל תספר לו על מוצאו היהודי". הפועל נשבע, והמרכבה יצאה בדרכה חזרה.

כאשר נודע לדוכס על בריחת היהודים זעם מאוד. עם זה, בהביטו בילד יפה-העיניים, נמשך ליבו אחריו. אף אשתו חיבבה את הילד. לא היו להם ילדים, והם החליטו לגדל את הילד כבנם.

זושא נטבל לנצרות ומעתה נקרא הנריק. 'הוריו' החדשים טיפחוהו והשקיעו בו כמיטב יכולתם, ובחלוף הזמן שכח הילד לגמרי את הוריו האמיתיים.

יום אחד, כשרכב הנער על סוסו בחצר הטירה, עצר אותו פועל הניקיון וביקש לשוחח עמו באין רואים. הוא סיפר לו את סיפורם של הוריו, וכי הוא למעשה יהודי ושמו המקורי זושא.

הנער היה המום למשמע הדברים ופרץ בבכי. חלף זמן-מה שבו התייסר בלבטים קשים, ולבסוף ביקש מהפועל להפגיש אותו עם רב. עד מהרה בא הנריק, מחופש לנער עני, לבוש קרעים, אל ביתו של המהרש"א.

הנער התרשם עמוקות מזיו פניו של המהרש"א ושאל מה עליו לעשות. המהרש"א הסביר לו כי חשיפת יהדותו עלולה להמיט אסון על יהודי אוסטראה, ולפיכך עליו להוסיף לחיות בבית הדוכס, אך בסתר ישתדל ללמוד על היהדות. "יבוא יום ותוכל לחזור לצור מחצבתך בגלוי, עם בני משפחתך", הבטיח המהרש"א.

הנריק בגר והתגייס לצבא הפולני. הוא טיפס מהר בסולם הדרגות ונעשה מפקד בכיר. כעבור שנים צר צבא פולין על העיר ביסטריצה, שבה התבצר מפקד צבא האוייב. הכוחות הפולניים השגיחו על כל הנכנס והיוצא. הם תפסו שלושה אנשים שנחשדו כמרגלים, והביאו אותם לפני הנריק.

רק אחד מהם ידע לדבר פולנית. הוא הסביר כי יהודים תמימים הם, אשר עגלתם נתקעה בדרך, ובחיפושיהם אחר עזרה תעו בדרכם. המפקד השתכנע כי אכן אין הם מרגלים וביקש לשוחח עמם ביחידות.

הוא פנה אל הדובר ושאל מניין לו ידיעת השפה הפולנית. היהודי סיפר את כל הקורות אותו, וכי לפני כשלושים שנה נאלץ לברוח מפולין. רעד עבר בגופו של הנריק. "מה שמך?", שאל. "חיים-חייקל", ענה האיש. "היכן גרת?", הוסיף הנריק לשאול במתח. האיש השיב כי התגורר בעיירה רנסטוב, ליד אוסטראה.

זעקה מרעידת לב פילחה את החלל: "אבא! אבא! אני זושא, בנך!". המפקד נפל על צווארי האב ההמום שלא האמין למראה עיניו. כך התייפחו בבכי דקות ארוכות, חבוקים זה בידי זה.

המלחמה נסתיימה בניצחון הפולנים, והנריק שב בראש חייליו. בהגיעו לפולין נודע לו כי הדוכס מת, וכי בצוואתו הוריש את כל נכסיו ל'בנו'. הוא הביא את הוריו האמיתיים לפולין, מסר להם את כל ירושתו, והמשפחה התאחדה מחדש.

  לומדים גאולה

שלילת המחלוקת

על הפסוק בסוף מגילת רות: "וישי הוליד את דוד" אומרים גדולי החסידות, כי המילה 'ישי' היא ראשי-תיבות של הפסוק: "יחד שבטי ישראל". זה רמז שכאשר תשרה אחדות בין כל שבטי ישראל, מזה ייוולד 'דוד' – הגאולה על-ידי משיח-צדקנו, שהוא מזרע דוד.

מבואר בתורת החסידות שהסיבה העיקרית למחלוקות וליריבויות בין בני-אדם וקבוצות היא ההתנפחות האישית, שאינה מניחה מקום לזולת. כאשר אדם מרגיש את עצמו 'יש' ו'מציאות', עלול הזולת להיתפס כאיום על מציאותו. עצם העובדה שיש בעולם עוד מישהו מלבדו יש בה כדי להפריע לתפיסת היֵשות העצמית שלו, וממילא הוא חייב למצוא בזולת מגרעות, כדי להבליט את נחיתותו של הזולת לעומתו.

הסיבה האמיתית

מכאן החומרה המיוחדת שבה התורה רואה את סוגיית המחלוקת ופירוד הלבבות. המחלוקת אינה עוד חטא, אחד מתוך כמה חטאים אחרים, אלא היא מייצגת את תמצית הרע. ההבדל הבסיסי בין הקדושה לבין הסטרא-אחרא הוא, שבעולם הקדושה יש התכללות הדדית וביטול היֵשות העצמית, ואילו בסטרא-אחרא שולטות הגאווה והישות, וממילא יש שם פירוד והתחלקות.

[כפי שאנו רואים בתיאור התורה על משפחות יעקב ועשיו: אצל יעקב, גם כשמדובר ב"שבעים נפש", הלשון הוא 'נפש', לשון יחיד, מכיוון שהיו מאוחדים; ואילו בעשיו מדובר בשש נפשות בלבד והלשון הוא 'נפשות', לשון רבים, שכן היו מפורדים בינם לבין עצמם].

כל מי שיתבונן בסיבות האמיתיות של המחלוקות המוּכרות לו אישית, ודאי יבחין שבדרך-כלל הסיבות המוצהרות אינן גורמי המחלוקת האמיתיים. על-פי-רוב המחלוקות מקורן במישהו החושב כי חברו מאיים עליו ועל שאיפותיו. נדמה לו כי האהדה או המעמד שהזולת זוכה בהם מסכנים את מעמדו שלו, והוא חש צורך פנימי להשפיל את הזולת כחלק מן התחרות (הדמיונית או האמיתית) ביניהם. כל הסיבות הגלויות והמוצהרות הן ההצדקות שהאדם מנסה למצוא לאחר מעשה כדי לשכנע את עצמו ואת האחרים בצדקת המחלוקת, אולם הסיבה העיקרית היא, כאמור, היֵשות העצמית הגואה.

ביעור והעברה מן העולם

נמצא אפוא שרוב המחלוקות צומחות על רקע של שנאת-חינם. מהי שנאת-חינם? זו שנאה הנובעת מעצם התחושה שהזולת הוא איום על הישות האישית. מה שקובע את אופייה ותוקפה של המחלוקת אינו מהותו של הזולת ומעשיו, אלא מידת הישות העצמית: ככל שהאדם יקר יותר בעיני עצמו וחש את עצמו מציאות גדולה יותר – יפריע לו יותר הזולת. הוא יבליט את חסרונותיו וימעיט מערך מעלותיו, וימצא אלף ואחת סיבות להצדקת רדיפתו והשפלתו. אבל הסיבה העיקרית היא שעצם קיומו של הזולת מתנגש עם תחושת ה'אני ואפסי עוד' שלו.

ליצר המחלוקת הזה אין תקנה אלא ביעור והעברה מן העולם. בעיה צדדית, אפילו חמורה, אפשר לתקן על-ידי טיפול בפרטי הבעיה; אבל כאשר עצם מציאותו של הזולת היא סיבת המחלוקת – לזה אין תקנה. הדרך היחידה להתמודד עם בעיה זו היא על-ידי דיכוי מוחלט של הגאווה האישית. הישות העצמית היא תמצית הרע, הסותר סתירה גמורה את כל מושגי הטוב והקדושה, ואין לה תקנה אלא ביעור.

לכן קשה כל-כך להתגבר על יצר המחלוקת. רק לעתיד-לבוא, כשיעביר ה' את רוח הטומאה מן הארץ, לא יהיו עוד קנאה ותחרות, פירוד ומחלוקת. ולכן ההכנה לגאולה היא שלילת המחלוקת בתכלית והגבהת אהבת-ישראל אמיתית.

  חיים יהודיים

ספר-התורה שחזר מהשבי הירדני

לצד היותו חקלאי תושב משואות-יצחק, ישראל זיסק (44) הוא חובב היסטוריה מושבע. תחביב זה שלו הוליד תגלית היסטורית מרגשת: חשיפת ספר-התורה שליווה את חברי קיבוץ משואות-יצחק המקורי אל השבי הירדני וממנו.

הקיבוץ הוקם במקורו בגוש עציון בשנת תש"ה (1945), ונקרא על שם הרב הראשי לישראל, הרב יצחק-אייזיק הרצוג, עוד בחייו. הרב הרצוג סייע בהקמת היישוב, ובין השאר העניק למייסדים ספר-תורה, כחמישים ס"מ אורכו.

לילה גורלי

גוש עציון נפל במלחמת העצמאות ויישוביו נחרבו. "לאחר שכפר-עציון נפל, העריכו תושבי משואות-יצחק שהם הבאים בתור", מספר זיסק, שחקר את היסטוריית הקיבוץ. "הם החליטו להטמין באדמה את ספר-התורה ועוד פריטי-קודש, מחשש לחילולם בידי הערבים". מהפרוטוקולים של הדיונים בין התושבים באותם ימים עולה תמונה קשה של ייאוש ודכדוך.

וכך סיפר יהודה פאסט, חבר משואות (מתוך הספר 'בלבב שלם'): "אני זוכר את ד' באייר תש"ח בלילה, כאשר התקיימו הדיונים הגורליים. ההצעות היו כולן הצעות של ייאוש: לברוח דרך ההרים לירושלים, להתכנס לבית ההבראה ולפוצצו עלינו ולא לתת לערבים צמאי הדם להתעלל בגופותינו. לפי כל הסימנים, שחיטה איומה מחכה לנו בשעות הקרובות. באותו לילה החלטנו לקבור את ספר-התורה בתוך ארון נשק ולהצילו".

הספר הושאל לבת-עין

בערב שבת נכנסו הירדנים לקיבוץ. "התושבים ביקשו מהקצין הירדני לאפשר להם לקחת איתם את ספר-התורה", מספר זיסק. "אחרי שקיבלו את הסכמתו, פתחו את הבור והוציאו את הספר". תשעה חודשים שהו בשבי הירדני. "בשבת פרשת אמור, במהלך קריאת התורה, ניסה המון ערבי לפרוץ אל תחנת המשטרה, אך קצין הלגיון ירה באוויר והרחיק את ההמון".

ספר-התורה חזר עם השבויים מהשבי, והם הקימו מחדש את משואות-יצחק, הפעם באזור המועצה שפיר. "בשנת תשמ"ט (89') פנה הרב חנן פורת אל התושבים וסיפר שעומדים להקים את היישוב בת-עין על חורבות משואות-יצחק הישנה. הוא ביקש להשאיל למקימים את ספר-התורה. הספר הוענק בטקס חגיגי ומרגש. שנתיים לאחר-מכן הושב הספר, אך חוץ מגבאי אחד, איש לא שם לב לכך".

תגלית במחסן

עברו שנים. זיסק שמע על ספר-התורה ופנה לברר היכן הוא. איש לא ידע לזהותו. זיסק הצליח להשיג תצלום מהאירוע החגיגי שבו הובא הספר לבת-עין. עם התצלום בידו פנה אל מחסן בית-הכנסת, ואיתר את ה'מעיל' הנראה בתצלום. הוא פתח את ארון-הקודש והחל לבדוק לאיזה ספר-תורה ה'מעיל' מתאים.

"אחד הספרים התאים בדיוק ל'מעיל', ועל 'עץ החיים' נכתב: 'תל-אביב, חנוכה, תש"ג'. זה היה הספר ההיסטורי", מתרגש זיסק. ספר-התורה הוגה מחדש ומשמש כיום את התושבים. על 'עץ החיים' נחרט: "ספר-תורה זה היה עם חברי משואות-יצחק בשבי הירדני במלחמת העצמאות בשנים תש"ח-ט".


זיסק וספר-התורה שנתגלה מחדש (צילום: אשר אדלר)

  פינת ההלכה ומנהג

חמץ אחרי הפסח

שאלה: כיצד להיזהר מאיסור 'חמץ שעבר עליו הפסח'?

תשובה: חז"ל גזרו על כל חמץ גמור, שהיה בבעלות יהודי בחג-הפסח או בחלק ממנו, שיהיה אסור בהנאה לכל אדם מישראל. אפילו אם היה הבעלים אנוס, שלא היה יכול לבערו מרשותו או לא ידע כלל על קיומו עד אחרי הפסח – החמץ אסור בהנאה.

אין לקנות אחר הפסח חמץ גמור אלא בחנות שיש בה תעודה המעידה על מכירת החמץ לגוי בשנה זו, באמצעות רב מוסמך. במיוחד יש להיזהר מסוכנים המחזיקים מלאי שלא נמכר לגוי, ומוכרים זאת לחנויות או למרכולים קטנים.

מוצר שיש ספק אם יש בו תערובת חמץ, או יש ספק אם זה חמץ שעבר עליו הפסח, או שיש ספק אם החמץ נמכר לגוי – מותר בהנאה אחר הפסח, ויש מתירים אפילו לאוכלו.

כשמתארחים בבית שאין שומרים בו מצוות ויש להניח שלא ערכו 'מכירת חמץ' כדין, יש להיזהר משתיית משקאות חמץ, כמו בירה או ויסקי (גם הכשרים לכל ימות השנה).

לאחר שעבר משך-זמן שבו אין רגילים להחזיק את המוצר בבית (בבירה – כחודש, בוויסקי –  משך הזמן ארוך יותר) וכמו-כן במכולות שאין בהן תעודה, כשכבר עבר משך-הזמן שבו מתחלפים המוצרים על המדפים – אין לחשוש עוד ל'חמץ שעבר עליו הפסח'.

גם הנוהגים כדעת אדמו"ר הזקן, למכור את החמץ ב'ערב קבלן' דווקא, אינם אוסרים אחר הפסח חמץ שנמכר על-פי הדעות האחרות.

מקורות: שו"ע אדמו"ר הזקן סי' תמח ס"א וסל"א. סי' תסז ס"כ. 'הכשרות' פ"ו סעיפים קח-קיא, וש"נ.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)