חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:57 זריחה: 6:53 י"ד בחשון התשפ"ז, 25/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע גליון 1320 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת תזריע - מצורע, כ"ח בניסן ה'תשע"ב (20/04/2012)

מדורים נוספים
שיחת השבוע גליון 1320 - כל המדורים ברצף
אנחנו יהודים או ישראלים?
יש חדש
מקור הנגעים המופיעים בראש
נגעים
כוחו של דיבור
ללמוד לרקוד
שתי הוראות
הציפייה גוברת
השליחות האחרונה עדיין נמשכת
התאמת הפרשיות

מס' 1320, ערב שבת-קודש פרשת תזריע-מצורע, כ"ח בניסן ה'תשע"ב (20.04.2012)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 072-2770100, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

אנחנו יהודים או ישראלים?

מרוב שאיפה להיות עם 'נורמלי', נעשינו עם 'לא-נורמלי'. אין עוד שום מדינה שאזרחיה תוהים כל-כך על עצם זהותם

מדי שנה בשנה, בימים האלה, נפתח מחדש הדיון בשאלת 'ישראליותנו'. היסטוריונים וסופרים, משוררים ואמנים, פוליטיקאים ואנשי צבא נקראים להגדיר מחדש מי אנחנו ומה משמעות היותנו יהודים וישראלים. עצם העובדה שהשאלה נשאלת שוב ושוב מוליכה למסקנה שהתשובות אינן משכנעות.

אין חובה לשמוע את התשובות כדי להסיק שאין בהן ממש. השאלה והתהייה עצמן מלמדות על דבר-מה לא-תקין. שמעתם על אנגלי שקם בכל שנה ושואל את עצמו 'במה אני אנגלי'? כמוהו שכנו הצרפתי ועמיתו הספרדי והאיטלקי והאמריקני. אבל הישראלי מרגיש שהגדרת זהותו אינה פשוטה כל-כך, והוא תוהה על מהותה.

יהודי בארץ-ישראל

לא כל האזרחים בישראל מתחבטים בשאלת זהותם. יהודים שומרי תורה ומצוות אינם שותפים לתהייה הזאת. זהותם ברורה לגמרי: הם יהודים, בני אברהם יצחק ויעקב, עמו של הקב"ה, לומדי תורתו ומקיימי מצוותיו. החיים בארץ-ישראל מעניקים יכולת להביא את הזהות היהודית לידי שלמות גבוהה יותר. מדינה יהודית זו הזדמנות להמחיש איך מתנהלת אומה שחיה על-פי התורה – לא רק כפרטים אלא כעם שלם, כקולקטיב.

הניסיון להמיר את ערכי הנצח של עם-ישראל בסממנים לאומיים, וליצור את ה'ישראלי' במקום ה'יהודי' הוא הגורם לתהייה ולבלבול. הסממנים האלה אינם נותנים מענה לצרכיה של הנשמה היהודית, ולכן רבים כל-כך מתחבטים בשאלת זהותם.

העובדה שתהייה זו עומדת במלוא עוצמתה גם לאחר שישים וארבע שנות קיומה של המדינה, מוכיחה עד כמה מופרך מיסודו הרעיון להמיר את התורה והמצוות בלאומיות ולהפוך את ערכי המדינה לדבק המלכד את חלקי העם. הנה, יש מדינה, כבר נולד בה דור רביעי, ועדיין השאלות מציקות כל-כך.

מרוב שאיפה להיות עם 'נורמלי', נעשינו עם 'לא-נורמלי'. אין עוד שום מדינה שאזרחיה תוהים כל-כך על עצם זהותם. אין עוד שום מדינה שאינה יודעת מה היא רוצה להיות. אין עוד שום מדינה שאויביה רוצים להשמידה כליל. ואין עוד שום מדינה שמוכנה לסחור בקלות רבה כל-כך בחבלי הארץ, שמשמשים לה חומת-מגן טבעית מפני אויביה.

שורש הדברים

הסתירה הפנימית הזאת עומדת בשורש כל העימותים שמעכירים את חיינו. היא הציר הפנימי שסביבו מתנהלות המחלוקות הגדולות בסוגיות דת ומדינה, וגם הוויכוח המתמיד על גבולות הארץ והוויתורים לאויבינו. טועה מי שמנסה להפריד בין הדברים. הכול נובע מאותה נקודת-מוצא.

מי שמבין את משמעות היותו יהודי, מבין גם את עומק שנאתם של אויבי ישראל כלפינו. הוא יודע שאין זו שאלה של 'שטחים' או של 'כיבוש'. הוא מבין שאין לנו ברירה אלא לעמוד נגדם בנחישות ובאמונה, ולא להתפתות לססמאות 'שלום' ריקות. והוא גם יודע שנגזר עלינו לחיות במציאות שאין בה פתרונות שלמים, שכן אלה יושגו רק עם ביאת המשיח, במהרה בימינו.


ירידת הזהות היהודית ככל שיורדים בשכבת הגיל (נתונים: המכון הישראלי לדמוקרטיה)

  יש חדש

זה היה סדר

שליחי חב"ד ברחבי העולם מסכמים בסיפוק את המבצע הענק של עריכת כאלפיים סדרים, שבהם השתתפו כמאתיים אלף יהודים. הסדרים הגדולים ביותר נערכו בריכוזי המטיילים במזרח ובדרום-אמריקה. מאות סדרים התקיימו בקהילות היהודיות ברחבי מדינות חבר-העמים, במדינות אפריקה, באוסטרליה וברחבי אירופה. בתי-חב"ד בארץ ארגנו כמאתיים סדרים ציבוריים, שבהם השתתפו יהודים מכל שכבות העם בישראל.

'האטלנטיק' מדווח

כתב-העת היוקרתי 'האטלנטיק' (The Atlantic) פרסם כתבה נרחבת ויוצאת-דופן על ליל-הסדר הענק בקטמנדו שבנפאל. הכתבה מלווה את השלוחים ועוזריהם במירוץ נגד הזמן, ובהתגברות על שלל תקלות, כמו גשם זלעפות והפסקות חשמל. אבל הסוף טוב – הסדר נערך כהלכתו ונסתיים בשירה ענקית, כשכל המשתתפים הרבים עומדים על כיסאותיהם ושרים במלוא גרונם.

עלילת-הדם בהונגריה

חבר הפרלמנט ההונגרי עורר סערה כאשר הכריז בפרלמנט כי הוא מאמין בעלילת-הדם הישנה מלפני כמאה ושלושים שנה, וכי לדעתו היהודים הם שרצחו את הנערה בת הארבע-עשרה. בעקבות הסערה הציבורית זימן אליו ראש ממשלת הונגריה את שליח חב"ד בבודפשט, הרב שלמה כובש, והבטיח כי "הממשלה תגן על המיעוט היהודי וכי אין חשש לביטחונכם".

  שלחן שבת

מקור הנגעים המופיעים בראש

פרשת תזריע מפרטת את דיניהם של נגעי צרעת הפוקדים את האדם. הנגעים האלה לא היו מחלה רגילה, אלא נגעים מיוחדים שבאו כעונש על חטאים מסויימים. רש"י מביא שני חטאים שהיו סיבה להופעת נגעים: "הנגעים באים על לשון הרע"; "הנגעים באים על גסות-הרוח".

ההבדל בין 'לשון הרע' ובין 'גסות-הרוח' הוא, ש'לשון הרע' הוא פטפוט בגנות הזולת, שזו פעולה חיצונית, ואדם עלול לדבר דיבורים כאלה בלי מחשבה יתרה ובלי לשקול את הנזק שהוא גורם; ואילו 'גסות-הרוח' זו מידה השוכנת בנקודה פנימית יותר בנפש האדם, והיא מציינת תכונה שלילית המושרשת במקום עמוק יותר בקרבו.

שני שלבים

גם הרמב"ם מציין שני שלבים בחטא הגורם את הנגעים, אך הוא אינו מבחין בין 'לשון הרע' ובין 'גסות-הרוח', אלא בשני שלבים בחטא לשון הרע עצמו. בשלב הראשון האדם חוטא בלשון הרע ובדיבורים בגנות הזולת, ובשלב השני הוא עובר מדיבורים על בני-אדם לדיבור על הקב"ה, עד שזה מביא אותו לכפור בעיקר חס-ושלום.

ההבדל הזה בין רש"י לרמב"ם משתקף בעצם ההגדרה של נגעים מסויימים. על הפסוק "ואיש או אשה כי יהיה בהם נגע בראש או בזקן" אומר רש"י: "בא הכתוב לחלק בין נגע שבמקום שיער לנגע שבמקום בשר. שזה סימנו בשיער לבן, וזה סימנו בשיער צהוב".

האומנם שני סוגים?

כלומר, לדעת רש"י אין כאן שני סוגי נגעים, אלא רק סימני הטומאה משתנים בין הנגעים, על-פי מקום הופעתם: אם הנגע מופיע באזור של בשר – סימן הטומאה הוא שיער לבן, ואם הנגע נראה במקום שבו צומח שיער – סימן הטומאה הוא שיער צהוב והנגע נקרא 'נתק'.

לעומתו, הרמב"ם סבור שאלה שני נגעים נבדלים. לדעתו, ה'נתק' – שהוא נגע המופיע בראש או בזקן – הוא סוג אחר לחלוטין של נגע. הרמב"ם אף מפרט את נגעי הראש והזקן בפרק בפני עצמו, בסוף ההלכות של נגעי אדם.

הידרדרות שחודרת לראש

השוני הזה נובע מהראייה הפנימית של מקור הנגעים. רש"י מייחס את הנגעים לעוון לשון הרע וגסות-הרוח, ששניהם קשורים ביחסיו של האדם עם חברו. לכן הוא רואה בנגע שבמקום שיער ובנגע שאינו במקום שיער – אותו סוג נגע, ורק סימני ההיכר משתנים ביניהם.

אולם הרמב"ם מבחין בין סתם לשון הרע ובין דיבורים על הקב"ה חס-ושלום. לכן הוא סבור שתוצאת שני החטאים האלה משתקפת בשני סוגים נבדלים של נגעים: סתם לשון הרע מביא נגעים רגילים, ואולם אם האדם כבר הידרדר לדיבורים על הקב"ה, התוצאה תהיה נגע מסוג אחר – נגע שמופיע בראשו של האדם, שכן גם החטא חמור יותר וקשור לאמונות ודעות, השייכים לראש. כל זה מלמד עד כמה חיוני להיזהר בתכלית מהחטאים האלה, וששיחתם של יהודים תהיה בדברי תורה וחכמה בלבד.

(לקוטי שיחות כרך כז, עמ' 92)

  מן המעיין

נגעים

מידה מצויה

"אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת" (ויקרא יב,מו). יש לאדם עוד שמות, כמו איש, גבר, אנוש. על-פי הזוהר, הכינוי 'אדם' מציין מדרגה גבוהה יותר. לכן נאמר בפרשת נגעים "אדם", שכן הנגעים באים כעונש על דיבור לשון הרע, ומידה מגונה זו מצויה לצערנו ביותר בקרב אנשים חשובים.

(רבי מרדכי-יוסף מאיזביצ'ה)

למי יש לשון נקייה

כשחלה רבי צבי-הירש אוירבך בא אליו הרופא וביקש ממנו להציג לפניו את לשונו. הביט בה הרופא ואמר: "הלשון שלך, רבי, אינה נקייה". נאנח הרב ואמר: אמנם כן, בעוונותינו הרבים מיהו כיום בעל לשון נקייה!...

נגעים קשישים

"ושער בנגע הפך לבן" (ויקרא יג,ג). בשעה שאדם חוטא בצעירותו, עדיין יש תקווה שתתיישב דעתו וישוב לדרך הישר; אבל אם "ושער בנגע הפך לבן" – אם הנגעים הם כבר בעלי 'שערות שיבה' – "טמא הוא", לחוטא כזה קשה מאוד לשוב בתשובה.

(תפארת יהונתן)

מידה כנגד מידה

"בדד יֵשב מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג,מו). תניא: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה "בדד יֵשב"? לפי שהוא הבדיל בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה "בדד יֵשב".

(ערכין טז,ב)

שלילת היניקה

מדוע מוציאים את המצורע אל מחוץ למחנה? כדי שלא תהיה לסטרא אחרא יניקה מכלל ישראל על-ידי המצורע, ויישאר הכלל טהור.

(רבי אברהם מסוכצ'וב)

תיקון בכוח החכמה

בנדרים מופיע הביטוי 'איש' ("איש כי יפליא לנדור") ואילו בנגעים נאמר 'אדם' ("אדם כי יהיה בעור בשרו"). 'איש' מייצג את מידותיו של האדם, ואילו 'אדם' מציין את השכל. תחילת העבודה היא נדרים, שעניינם פרישות, אבל זו התחלת העבודה בלבד. עניין הנגעים שייך ל'אדם', כי האדם, בכוח החכמה שבו, בכוחו לתקן את הנגע.

(אדמו"ר הזקן)

מ'נגע' ל'עֹנג'

המילים 'עֹנג' ו'נגע' מורכבות מאותן אותיות. כאשר מאיר אור החכמה יש מצב של 'עֹנג', כפי שנאמר "חכמת אדם תאיר פניו"; אבל כשהחכמה מסתלקת, כי-אז במקום 'עֹנג' מקבלים 'נגע'.

(קונטרס לימוד החסידות)

לראות את המכלול

"וראה הכהן את הנגע... וראהו הכהן וטמא אותו" (ויקרא יג,ג). יש כאן רמז שכאשר בודקים את האדם אין לראותו בחסרונותיו בלבד, במקום נגעיו, אלא צריך לראות את כולו, גם את מעלותיו. זהו "וראה הכהן את הנגע", "וראהו הכהן" – שיראה את כל מהותו של האדם.

(עיטורי תורה)

  אמרת השבוע

כוחו של דיבור

המגיד מדובנה העיר פעם אחת ליהודי על שדיבר דיבורים שהיו יכולים לגרום נזק לזולתו. התנצל האיש: "הן לא עשיתי דבר, סתם דיברתי".

נענה המגיד מדובנה: "בעניין נגעי צרעת התורה מורה דבר שאינו מצוי במצוות אחרות. לא דיי לשאול את הרב ואת המומחה, אלא צריך לבוא דווקא אל הכוהן ושהכוהן יכריז 'טמא' או 'טהור'.

"אלא שהצרעת באה בעוון לשון הרע, ומי שנכשל בחטא זה ממעיט מחומרת המעשה, באומרו: 'רק דיברתי'. מורה לו התורה ללכת אל הכוהן, ואז יראה את כוחו של דיבור – באמירה אחת הכוהן חורץ את דינו, לטומאה או לטהרה".

  פתגם חסידי

ללמוד לרקוד

"הכוהנים צריכים ללמוד את הלכות המקדש, כדי שיֵדעו לעשות את עבודתם כשיבוא המשיח. והחסידים – הם צריכים לרקוד, כדי שיוכלו לשמוח בביאת המשיח" (רבי חנוך-גד מפילץ)

  מעשה שהיה

שתי הוראות

חיים ושלמה היו שני חסידים של רבי שמואל מליובאוויטש (המכונה מהר"ש), שהתגוררו באותה עיירה חסידית, נֶעוְול שמה. השניים היו שונים מאוד זה מזה באופיים. חיים היה למדן וחריף, וגם בעת תפילתו לא שקט על מקומו והתהלך אנה ואנה מרוכז במחשבות וטליתו מכסה את עיניו. לעומתו, שלמה היה בעל-מלאכה פשוט ותמים, אשר עצם אמירת מילות התפילה כראוי נחשבה בעבורו הישג.

ויהי היום ושניהם נסעו יחדיו לליובאוויטש, אל הרבי. בבואם המתינו, כל אחד בדרכו, לקראת ה'יחידות' [=המפגש האישי עם הרבי], לאחר שנקבע תורם להיכנס זה אחר זה.

חיים נכנס. ברעד הגיש לרבי את ה'פתק' שהכין, שבו פרש את סדר יומו העמוס ואת רשימת שיעוריו וסדרי הלימוד שלו. הוא ביקש לקבל מהרבי הוראה חדשה בדרכי עבודת ה'. הרבי הביט בו, הרהר קלות ואמר: "דבר נכון יהיה שבעת התפילה תאחז סידור, ותתפלל כשעיניך מביטות בתוך הסידור".

דבריו של הרבי הפתיעו את חיים לא-מעט. הוא ציפה להוראה רבת-ערך ורצינית יותר. כשהבחין כי הרבי מעודד אותו להביע את רחשי ליבו אמר: "רבי, כשאני מתפלל בעיניים עצומות, עטוף בטלית, אני יכול לכוון טוב יותר...".

בתגובה חייך הרבי קלות ואמר: "נו, וכי איזו כוונה היא זו, אמירת 'הללוי-ה' על הקרש?!"...

היחידות הסתיימה, ומילותיו האחרונות והתמוהות של הרבי הדהדו בראשו של חיים ולא נתנו לו מנוח. בכל כוחו ניסה להבין את פשרן, ואף נועץ בטובי ה'משפיעים', אולם איש לא ידע להסביר את כוונת הרבי.

שלמה נכנס אחריו. אף הוא הגיש באימה וביראה את הפתק שכתב, שבו ביקש בריאות, פרנסה ואושר בעבור בני משפחתו. לרגע הפליג הרבי במבטו ואז פנה אל שלמה ואמר: "כדאי שתלמד בכל עת פנאי תנ"ך עם 'עברי-טייטש' [=תרגום ליידיש בשפה קלה]. ודאי יביא לך הדבר תועלת".

לרגע לא הרהר שלמה על הסיבה להוראה שקיבל. ברור היה לו שעליו לקיים זאת, ומיד קבע לעצמו סדר יומי בלימוד תנ"ך.

בימים שאחרי חזרתם לנעוול הרהר חיים שוב ושוב בדברי הרבי וניסה לפענח את משמעותם. הוא החל להעביר במחשבתו את כל הקורות איתו, ופתאום עבר בו רעד.

הוא נזכר כי יום אחד, בשעה שהתהלך כדרכו בעת התפילה אנה ואנה לאורכו של בית-המדרש, הבחין בקורת-עץ ארוכה, שהייתה קבועה לאורכו של בית-המדרש. בעודו עומד בתפילתו במזמור "הללוי-ה, הללו את ה' מן השמים" חלפה מחשבה בראשו, להתחיל את המזמור בתחילת הקורה ולסיימו בהליכה לאורכה עד סופה.

באותו רגע קלט חיים את משמעות דברי הרבי בעניין "הללוי-ה על הקרש...", ואת פשר הוראתו להתפלל מתוך הסידור דווקא...

החורף בא. סופות שלגים השתוללו בחוץ. בני-האדם התהלכו ברחובות לבושים במעילי פרווה עבים. יום אחד חזר שלמה לביתו לאחר יום העבודה, פשט את מעילו הכבד, והניחו מבלי משים על מיטת התינוק העומדת בצד החדר.

הוא ישב לסעוד את ארוחת הערב, ולאחר שאכל מעט קם להביט בתינוק הישן. והנה... שוד ושבר: המעיל כיסה את פניו של התינוק וחסם את דרכי הנשימה שלו. עתה הוא שוכב כחול כולו, בלי רוח-חיים.

שלמה ואשתו היו המומים. האישה התעשתה מיד ורצה להזעיק את הרופא. כרוח סערה רצה בין הבתים, ובהגיעה אל בית הרופא זעקה: "אנא, בוא להציל את בננו!". הרופא הכין את תיק מכשיריו ותרופותיו ויצא לעבר ביתה, בעוד היא מנסה להאיץ את קצב ההליכה שלו.

בבואם אל הבית הופתעו האישה והרופא למצוא את שלמה יושב ומשתעשע עם התינוק, לקול צחוקו המתגלגל של הפעוט. לרגע חשה האם כאילו היא שרויה בחלום. גם הרופא התקשה להבין את המתרחש. רק לאחר שנרגעו מעט החל האב לספר את מה שהתרחש:

"כאשר הייתי אצל הרבי ב'יחידות', בביקורי האחרון, ציווה עליי הרבי ללמוד בכל עת תנ"ך עם 'עברי-טייטש'. מאז מקפיד אני על כך ולומד בכל יום פרק אחד או כמה פרקים.

"הערב, כאשר גיליתי את מה שאירע, ולאחר שאשתי יצאה להזעיק את הרופא, חשתי אומלל וחסר-אונים, ולא ידעתי את נפשי. אולם פתאום נזכרתי במה שלמדתי בתנ"ך לפני כמה ימים, על אלישע הנביא אשר החיה את בן השונמית.

"עלה בדעתי לעשות בדיוק כפי שמתואר בנביא. גהרתי מעל התינוק ונשפתי לתוך פיו, ועם זה זעקתי מקירות לבי לקב"ה כי יחיה את התינוק כשם שהחיה אלישע את בן השונמית. וברוך ה', התינוק חזר לחיים רענן ושמח, כאילו זה עתה קם משינה טובה...".

הרופא היה נרגש: "בלי ללמוד רפואה עשית בדיוק את מה שהיה צריך לעשות במצב הקריטי הזה". בני הזוג קלטו פתאום כמה גדול כוחה של אמונת צדיקים. בזכות אמונתו הפשוטה של שלמה בדברי הרבי וקיום הוראתו, ניצל התינוק.

(לרגל יום הולדת הרבי מהר"ש, בב' באייר תקצ"ד)

  לומדים גאולה

הציפייה גוברת

ככל שמתקרבים לסיומו של חודש ניסן, חודש הגאולה, גוברת ומתעצמת הציפייה לגאולה. זכורים הדברים הכואבים שהשמיע הרבי מליובאוויטש אור לכ"ח בניסן תנש"א: "מתאספים עשרה (וכמה וכמה עשיריות) מישראל ביחד, ובזמן זכאי בנוגע לגאולה, ואף-על-פי-כן אינם מרעישים לפעול ביאת המשיח תיכף ומיד, ולא מופרך אצלם, רחמנא-ליצלן, שמשיח לא יבוא בלילה זה, וגם מחר לא יבוא משיח-צדקנו, וגם מחרתיים לא יבוא משיח-צדקנו, רחמנא-ליצלן! גם כשצועקים 'עד מתי' – הרי זה מפני הציווי כו'. ואילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת, בוודאי ובוודאי שמשיח כבר היה בא!".

בסיום עריכת ה'סדר' בליל פסח היה רבנו הזקן נוהג לומר: "ריבונו-של-עולם, עשיתי את רצונך וקיימתי את הסדר כהלכתו. עתה, עשה-נא אתה את רצוני – 'לשנה הבאה בירושלים'!" (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 235).

לדבר על משיח

כ"ק אדמו"ר הריי"צ הִרבה לדבר על הגאולה הקרובה. הוא ציין כי ה'כלי' לביאת המשיח הוא –אחדות ישראל סביב האמונה בגאולה. "כאשר בני-ישראל יתאחדו וכולם ידברו אודות משיח – ימשיכו ברצון השם יתברך את הגאולה השלמה על-ידי משיח גואל-צדק במהרה בימינו" (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 330).

הוא המשיל את דורנו לאדם המטפס על הר גבוה, וכבר מתקרב לראש ההר. מטפס הרים נדרש לעמוד בכמה תנאים: עליו להיות בעל-כוח; עליו לדעת את הדרכים; בגדיו צריכים להיות מתאימים. לנו אין התנאים האלה. עלינו לטפס אפוא במסירות-נפש. כבר קרובים אנו לפסגה, אך תשושים מגודל המאמץ. עתה יש להגביר את כל הכוחות ולעבור את השטח הקטן שעוד נותר (שם עמ' 316).

ועוד דמיון למטפס הרים: במצב כזה, כל עשב, ענף או אבן – יקר הוא; שכן אפשר להיאחז בו, ביד, בגוף או ברגל. כמו-כן יש צורך דחוף באור, כדי לראות במה אפשר להיאחז, וכשמאיר אור – יקר הוא ביותר. אף אנו צריכים לייקר ביותר כל דבר טוב. יש צורך דחוף באור להאיר – היינו בלימוד ובהרבצת התורה (שם עמ' 316).

"עומדים אנו על סף הגאולה, ויש להתחזק, כדי שלא להחמיץ את הזמן בתרדמה (באשמורת הלילה האחרונה, קודם שמאיר היום, מתחזקת השינה, כידוע). כאשר פוגשים יהודי, יש לומר לו: שמע-נא, אחי, אל תירדם לפני שמאיר היום! עוד מעט-קט, כאשר יגיע אור היום, תתחרט על כך" (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 317).

על סף הגאולה

הרבי מליובאוויטש הסביר מדוע לפנים היה נהוג למנות עשרה למניין בעזרת הפסוק (תהילים כח,ט) "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, אשתחווה אל היכל-קודשך, ביראתך" (מובא בספר הפרדס לרש"י סימן צט); ואילו בדורות אלה נהוג לומר פסוק אחר (תהילים ה,ח) "הושיעה את עמך וברך את נחלתך, ורעם ונשאם עד העולם" (מובא בקיצור שולחן-ערוך סימן טו סעיף ג).

בדורות הראשונים, הסביר הרבי, בחרו בפסוק המתאים לתפילה בבית-הכנסת, פסוק המדבר על הכניסה לבית-ה'; אולם בדורות האחרונים, כאשר אנו מתקרבים לביאת המשיח, הרי הדבר הראשון שמוצאים אנו לומר, בהתאספנו בבית-הכנסת לתפילה, הוא תפילה לגאולה – "הושיעה את עמך"!

אך אם בכל הדורות זו הייתה תפילה וציפייה וזעקה בלבד, עכשיו הגאולה היא כבר מציאות ודאית העומדת על סף הדלת ממש, וכפי שאמר הרבי: "בוודאי ובוודאי ללא כל ספק וספק-ספֵקא שכבר הגיע זמן הגאולה... עומדים כבר על סף התחלת ימות המשיח, על סף התחלת הגאולה" (שבת פרשת בלק תנש"א). ויהי רצון שבניסן זה נזכה לגאולה האמיתית והשלמה בפועל ממש.

  חיים יהודיים

השליחות האחרונה עדיין נמשכת

הכוונה המקורית של ליאור אלפרוביץ' הייתה לכתוב את סיפורם של בני-הזוג הרב גבריאל ורבקה הולצברג הי"ד, שליחי חב"ד במומביי שבהודו. ההתקפה על בית-חב"ד במומביי לפני שלוש שנים, החזקת בני-הערובה בבית-חב"ד, הסוף הטרגי והצלתו הפלאית של הילד מוישי בידי המטפלת המסורה סנדרה – תפסו את תשומת-ליבו של העולם כולו. ליאור רצה לגולל בספר את סיפורה של השליחות שנקטעה בדרך דרמטית כל-כך.

אבל התוצאה הסופית היא ספר שמספר למעשה את סיפורה של חסידות חב"ד כולה. על-ידי סיפור חייהם של בני-הזוג הולצברג הקורא מתוודע לשורשיה של חסידות חב"ד ולאורח-המחשבה שלה, לדמותו ולאישיותו של הרבי מליובאוויטש, לחינוך לערכי השליחות, ולשאיפה הבסיסית לעשות את העולם ראוי לביאת המשיח. כל זה מקופל ב-350 העמודים של השליחות האחרונה, בהוצאת אחוזת בית.

חזרה לסיפורים של סבא

אלפרוביץ' נולד ומתגורר בעפולה. הוא גדל בבית מסורתי, וכבר בצעירותו החל לשמור תורה ומצוות. "המסמך היהודי הראשון שקראתי היה 'שיחת השבוע'. בכל שבת הייתי קורא את הגיליון, וזה היה לוקח אותי לסיפורים של סבא, שבא ממשפחה חב"דית", הוא אומר.

אלפרוביץ', חוקר שואה בתחומו ומרצה במרכז הבין-תחומי בהרצליה, מגולל את סיפור השליחות מנקודת-מבט ייחודית. "ככל שמתעמקים בנושא השליחות, חוזים בהתגלמות מובהקת של הצלחה", הוא אומר. "המייסד, הרבי מליובאוויטש, הוא דמות ראויה להערצה, מנהיג שדאג לכל יהודי בכל מקום בעולם. בני-הזוג הולצברג היו חלק מהמעצמה הגדולה שנקראת שליחות".

המחדל הגדול

ככל שצוללים לדרמה שהתחוללה בבית-חב"ד מתרבים סימני השאלה: מה קרה שם בשעות הגורליות? מי באמת ירה בקרבנות? ואיך מוישי הקטן ירד כמה קומות בלי שנפגע? "הגילוי המרכזי בספר עוסק בהתנהלות הכוחות ההודיים", מסביר אלפרוביץ. "מלבד האדישות, אפילו צוות משא-ומתן לא היה להם".

גם העדות של המטפלת סנדרה נבחנת בקפידה. "היא סיפרה שכאשר נמלטה עם מוישי מהבית, הוריו היו בחיים", אומר אלפרוביץ'. "היא גם מסרה שהייתה גופה של מחבל בקומה החמישית. איך הוא נהרג והאם התנהל שם מאבק בין הנרצחים לבין מחבלים? לא הצלחנו לברר זאת, על-אף המאמצים באיסוף העדויות".

הקצין סגר מעגל

הספר מתאר, שלב אחר שלב, את האירוע משלושה מוקדים: מומביי (מקום הפיגוע), ניו-יורק (מקום מגוריו של הרב גבי), ועפולה (מקום מגוריה של רבקי). "אגב הכתיבה, שנמשכה כשנתיים, נעשיתי אב לשלושה ילדים. זה גרם לי להתחבר רגשית למוישי ולהיכנס לעולמו של הילד הקטן, שחווה את הטראומה. המחשבה שהוא נותר כמעט לבד בעולם בלתי-נתפסת בעיניי", הוא אומר.

הספר נדפס לא-מכבר במהדורה שנייה. אלפרוביץ' אומר שהתגובות רבות ומגוונות: "רבים שקראו את הספר הודו כי לא הכירו כלל את העולם השלם שמאחורי בתי-חב"ד הפזורים בכל פינה בעולם". תגובה מרגשת במיוחד קיבל מיהודי בן שמונים ושמונה, שבעבר שימש קצין בצבא האמריקני. סביו היו חסידי חב"ד, והספר גרם לו להיזכר בשורשיו החסידיים.


שליחות אחרונה. אלפרוביץ' וספרו

  פינת ההלכה ומנהג

התאמת הפרשיות

שאלה: מה יעשו הנוסעים מהארץ לחו"ל ולהפך בשבועות האלה, שבהם נקראות בחו"ל פרשיות אחרות מאלה הנקראות בארץ?

תשובה: בשבת שעברה קראנו בארץ את פרשת שמיני, ואילו בחו"ל זה היה יום-טוב 'אחרון של פסח', ונקראה בו קריאת החג. לכן יקראו בחו"ל בשבת הקרובה את פרשת שמיני, ואצלנו – את תזריע-מצורע. הפער הזה יימשך עד שבת (כ"ז באייר), פרשת בחוקותי אצלנו, שבה יקראו בחו"ל את שתי הפרשיות בהר ובחוקותי.

בני חו"ל הבאים השבוע לארץ, אם הם שישה ויותר, יעשו מניין לעצמם ויקראו לכוהן את כל פרשת שמיני ועוד (לפחות) שלושה פסוקים מפרשת תזריע. לאחר מכן יקראו ללוי עד 'שלישי', וימשיכו כרגיל.

אם אין להם שישה למניין עצמאי, רשאי הציבור לקרוא לכבודם גם את פרשת שמיני, במתכונת האמורה, אבל אין חיוב בדבר, וגם אם לא קראו כך, יצאו ידי חובתם בקריאה המקומית.

בני ארץ-ישראל הבאים לחו"ל וכבר שמעו את הפרשה בשבת שעברה, חייבים לשומעה בשבת זו שוב, כבני המקום.

בן חו"ל רשאי לעלות לתורה בשבועות האלה במניין של בני ארץ-ישראל, ולהפך.

הבאים מהארץ לחו"ל וכבר קראו את הפרשה 'שניים מקרא', אינם חייבים לקוראה שוב. הבאים מחו"ל לארץ, ישלימו תחילה (עדיף בעודם בחו"ל) את הפרשה הנקראת בחו"ל, ואחר-כך יקראו את הפרשה הנקראת בארץ.

לעניין שיעורי חומש ורש"י המחולקים לימי השבוע ('חת"ת'): מסתבר שהבאים לארץ יצטרכו להשלים את החסר קודם שילמדו את השיעור הנוכחי מיום בואם לארץ. היוצאים לחו"ל ילמדו שוב את הפרשה המקומית שם (מהיום שעומדים בו ואילך), מכיוון ששיעורים אלה הם 'דבר יום ביומו'.

מקורות: ראה קצות השלחן סי' פד בבדי השלחן ס"ק יח. בין פסח לשבועות פ"ד. נטעי גבריאל הל' פסח ח"ג פ"מ, וש"נ. וראה ספר המנהגים - חב"ד עמ' 19. אהלך באמיתך פמ"ז.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)