חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:55 זריחה: 5:54 ט"ז בחשון התשפ"ז, 27/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע גליון 1298 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת חיי-שרה, כ"א במרחשוון ה'תשע"ב (18/11/2011)

מדורים נוספים
שיחת השבוע גליון 1298 - כל המדורים ברצף
לחזור למערת-המכפלה
יש חדש
עולמות של כיסופים
שרה אמנו
בזכות המהירות
אדם צריך להתבונן
למה למהר
אי-אפשר לעכב
'הארמון של היהודים' מתחדש
לא תנחשו

מס' 1298, ערב שבת-קודש פרשת חיי-שרה, כ"א במרחשוון ה'תשע"ב (18.11.2011)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 072-2770100, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

לחזור למערת-המכפלה

'העולם הנאור' שלוחץ עלינו להקים מדינה פלסטינית גם קבע כי קבר רחל הוא מסגד וכי מערת-המכפלה היא 'אתר מורשת פלסטיני'

החלטת ארגון אונסק"ו לצרף את 'פלסטין' כחברה במעמד מדינה באו"ם לא הפתיעה איש. הארגון הזה קבע לפני שנה כי קבר רחל הוא מסגד וכי מערת-המכפלה היא 'אתר מורשת' פלסטיני. זה העולם הנאור הלוחץ עלינו לסגת מנחלת אבותינו למען ה'שלום'.

חלקים גדולים בציבור, ובמידה רבה גם הקברניטים, עוסקים בהווה. רצים אחרי האירועים, קופצים מבעיה לבעיה, מכבים שרֵפות. שרי הממשלה מדקלמים את הססמה: לחזור לשולחן הדיונים. על מה לדון? עם מי לדון? – על כך אין חושבים. כאילו לא קרה דבר בשני העשורים האחרונים שבהם ניסינו את דרך הוויתורים והנסיגות.

כן, לסכל

אבל יש יהודים החושבים קדימה, מעבר לאירועים החולפים. הם מבינים שהרעיון לחלק את הארץ הזעירה שלנו ולהקים בה שתי מדינות – הוא אסון. הם יודעים שזה יהיה מתכון לפיצוץ נורא בעתיד. ברור להם שחייבים לעשות הכול כדי למנוע את הסכנה הזאת ולא לאפשר את חלוקת הארץ.

הם המושמצים הקבועים. מציירים אותם כאנשים אלימים ופורעי-חוק. אבל בדבר אחד יריביהם צודקים – כשהם אומרים שכוונת המתנחלים למנוע פתרון לסכסוך. אכן, כוונתם למנוע את ה'פתרון' הזה, שאין בו שמץ של פתרון אמיתי אלא הולדת מפלצת שתסכן את עצם קיומנו. כולנו ראינו לאן הביא ה'פתרון' הזה. במקום שלום קיבלנו גלי שפיכות-דמים שטרם חווינו כמותם בעבר.

המאבק על הגבעות ועל המאחזים הוא מאבק אמיתי וחיוני. יהיו מאחזים שיפורקו ויפונו, אבל יהיו שישתרשו וייהפכו ליישובים פורחים. אט-אט תסתעף מפת היישובים היהודיים ברחבי יש"ע, ותהיה לעובדה מוגמרת שלא יהיה אפשר לשנותה. כשם שכיום ברור לעולם כולו שגושי ההתיישבות הם מציאות שאין לשנותה, כך יתחוור לכול שאי-אפשר להקים מדינה פלסטינית בשטח הזרוע עשרות ומאות יישובים יהודיים.

ומה יהיה אז? כאשר לערביי הארץ יהיה ברור שלא יוכלו להגשים כאן את שאיפותיהם הלאומיות ושאין להם שום אפשרות להתקדם ב'תכנית השלבים' להשמדת ישראל (היו-לא-תהיה), או-אז יתחילו לחשוב על פתרונות אמיתיים לבעיות האנושיות, למחנות הפליטים, לאוכלוסייה המבקשת לחיות את חייה בשקט. פתרונות אלה קיימים גם כיום, אבל כל עוד מתעופף בחלל חלום המדינה הפלסטינית, אין איש מוכן לדון בהם ברצינות.

האמונה תנצח

קטני-אמונה יאמרו שזה חלום בלתי-מציאותי. אותם קטני-אמונה גם לא האמינו בסיכוייו של היישוב היהודי בחברון. איך יוכל קומץ יהודים לחיות בלב אוכלוסייה ערבית עויינת? – הטיחו. הם לא הביאו בחשבון גורם אחד – את האמונה והנחישות של המתיישבים.

לולא אותם מתיישבים, שחירפו את נפשם כדי להקים ולבסס את היישוב היהודי בחברון, והיו נכונים להיאבק על כל אבן ועל כל שעל בעיר-האבות – לא היינו יכולים כיום לבקר במערת המכפלה. השבת יבואו אלפי יהודים לשבות בעיר-האבות, ולקרוא שם בתורה את סיפור קניית השדה והמערה על-ידי אברהם אבינו. הם יעשו זאת בזכות אותם מתיישבים ומכוח מסירות-נפשם המופלאה.


מערת-המכפלה. אתר המורשת שלנו (צילום: היישוב היהודי בחברון)

  יש חדש

מתכנסים במוצ"ש

במוצאי שבת זו, בשעה 8:30 בערב יהיה אי"ה באולם בית-הכנסת 'בית-מנחם' בכפר-חב"ד הכינוס הארצי ה-52 של חסידי חב"ד. הכינוס ישולב בסעודת 'מלווה מלכה', ויישאו בו דברים רבני חב"ד ומשפיעי ישיבות חב"ד. בכינוס גם יימסרו רשמים מהשהייה בחודש החגים בחצר הרבי מליובאוויטש, ושלוחים ביישובים קטנים יחלקו עם הקהל את חוויות הפעילות. מקהלת חב"ד תנעים בניגוני התוועדות. השנה יעמוד הכינוס בסימן מלאות עשרים שנה לסערת הגאולה שהצית הרבי מליובאוויטש בשנים תנש"א-תשנ"ב. מקומות מיוחדים לנשים. פרטים בצעירי-חב"ד 072-2770100.

האור של רבקי

לקראת יום שישי הבא יזמה משפחתם של שליחי חב"ד שנרצחו במומבאיי שבהודו מבצע מיוחד להגברת אור נרות השבת, בססמה – האור של רבקי. כזכור, בראש-חודש כסלו לפני שלוש שנים נרצחו הרב גבריאל ורעייתו רבקה הולצברג הי"ד בהתקפת המחבלים על בית-חב"ד. בני משפחותיהם מפיצים באמצעות בתי-חב"ד ברחבי הארץ כמות גדולה ומיוחדת של נרות שבת לחלוקה לציבור הרחב, כדי לעודד נשים ובנות להדליק נרות שבת, פעילות שתהיה לעילוי נשמת השלוחים הקדושים.

גיטרה יהודית 5

המוזיקאי מאיר הלוי אשל הפיק את גיטרה יהודית 5 – עוד תקליט של נעימות נשמה בביצוע גיטרות אקוסטיות. שנים-עשר שירים בהפקה איכותית ונעימה לאוזן. טל' 1-700-704120.

  שלחן שבת

עולמות של כיסופים

כשנפטרה שרה אימנו קנה אברהם מעפרון החיתי את מערת המכפלה. על המכירה הזאת התורה מספרת: "וישקול אברהם לעפרון את הכסף... ארבע-מאות שקל כסף עובר לסוחר".

בלימוד התורה יש ארבע דרכים: פשט, רמז, דרש וסוד. גם הפסוק הזה מתפרש בארבע הדרכים האלה, ופירוש ה'סוד' מובא בכתבי האריז"ל: 'עפרון' מלשון עפר, והפסוק רומז לצדיקים שוכני-עפר שיעמדו בתחיית המתים. אברהם 'שוקל' להם (מעניק להם) "ארבע-מאות שקל כסף", שהם ארבע-מאות עולמות של כיסופים ותענוג עליון.

מעלת העפר

מדוע הצדיקים מכונים 'עפרון', מלשון עפר? הכינוי הזה מבטא פחיתות, על שם הפסוק "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". לכאורה היה ראוי לכנות את הצדיקים בכינוי שמבטא מעלה, כמו שאמרו חז"ל: "עתידים צדיקים שנקראים על שמו של הקב"ה". מדוע הם מכונים 'עפר', שמבטא את היבראו של האדם "עפר מן האדמה"?

ה'עפר' מסמל התבטלות, שהאדם "משים עצמו כעפר שהכול דשים בו". דווקא כאשר האדם חש התבטלות גמורה, כאילו היה עפר פשוט, הוא משיג את העילוי הגדול ביותר ואת 'ארבע-מאות עולמות הכיסופין'.

להיות כלי להתגלות

כל עוד האדם מרגיש את מציאותו העצמית, אין הוא בבחינת 'כלי' לגילוי האלוקי הגדול. לכן עליו להתבטל תחילה ממציאותו העצמית, שזה עניינו של 'עפרון', התבטלות שבבחינת עפר, ועל-ידי כך הוא נעשֶה כלי לקבלת "ארבע-מאות שקל כסף עובר לסוחר".

את הגילוי הזה מקבלים מאברהם דווקא, שאף הוא היה בטל בתכלית לקב"ה. אמנם הוא היה "האדם הגדול בענקים", ואור הקדושה האיר בו עד שאפילו בני חת אמרו "נשיא אלוקים אתה בתוכנו", ובכל-זאת חש התבטלות מוחלטת ואמר "ואנכי עפר ואפר".

להתגבר על הקושי

חז"ל אמרו: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". ומכיוון שהכלי לגילויים האלוקיים הכבירים בתחיית המתים הוא ההתבטלות שבבחינת 'עפר', הרי שההתבטלות הזאת צריכה להיות אצל כל יהודי.

זו עבודה שיש בה קושי לכל סוג של יהודים. היהודי הפשוט מתקשה להגיע להתבטלות, מכיוון שחסרות לו הידיעות כיצד באים לידי התבטלות זו. לעומתו, הגדול שבגדולים, שיש לו הידיעות הדרושות, מתקשה להתבטל בפועל, מכיוון שהוא מכיר את גדולתו ומציאותו החשובה (שיש לה ערך וחשיבות גם על-פי התורה). על זה אנו מקבלים כוח מיוחד מאברהם אבינו, שכל יהודי, מהפשוט שבפשוטים ועד הגדול שבגדולים, יוכל לבוא לידי התבטלות זו ולגילויים שמשיגים על-ידה.

(תורת מנחם כרך כד, עמ' 211)

  מן המעיין

שרה אמנו

הכול באהבה

"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, שני חיי שרה" (בראשית כג,א). אומר רש"י: "כולן שווין לטובה". האוּמנם לא ידעה שרה אמנו אלא שנים טובות בלבד, וכי מעט הוא הצער שידעה בחייה? אלא בהיותה צדקת אמיתית קיבלה הכול באהבה, לא השמיעה מילה של תרעומת, ותמיד אמרה "גם זו לטובה".

(רבי זושא מאניפולי)

תוכן ההספד

"ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותהּ" (בראשית כג,ב). אומרים חז"ל (מדרש רבה) "מהיכן בא? מהר המוריה בא". זה היה תוכן ההספד שנשא אברהם על שרה. הוא סיפר שבא מהר המורייה, לשם הוליך את בנו-יחידו לעקֵדה, ושרה, אימו הזקנה של הבן היחיד, לא הביעה כל התנגדות לבקשה האלוקית אלא נתנה את הסכמתה לכך.

(ילקוט הדרוש)

חיים אמיתיים

פרשתנו מדברת על מותה של שרה ועל מה שאירע לאחר מכן, נישואי יצחק ורבקה ועוד. מדוע היא נקראת 'חיי שרה'? אלא שכאשר בני המשפחה הולכים בדרכו של הנפטר, השפעתו הרוחנית שרירה וקיימת. בפרשתנו רואים שיצחק ורבקה הלכו בדרכה של שרה, ולכן הפרשה נקראת 'חיי שרה'.

(לקוטי שיחות)

השנים הטובות

"ויהיו חיי שרה". המילה "ויהיו" בגימטרייה 37. לרמז שעיקר חייה של שרה היו שלושים ושבע השנים משנולד יצחק (הוא נולד בהיותה בת תשעים ומתה בת מאה עשרים ושבע שנים).

(זוהר)

חיים כשיש בן

אישה שאין לה בנים נחשבת כמתה, כפי שנאמר (בראשית ל) "הבה לי בנים ואם אַיִן מתה אנוכי". מובן אפוא שעיקר חיי שרה נמנים משעה שנולד לה בן.

(לקוטי לוי-יצחק)

הבשורה שגרמה

"ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה". נסמכה מיתת שרה לעקֵדת יצחק, משום שפטירתה באה על-ידי בשורת העקֵדה. כאשר בישרו לה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה.

(רש"י)

טלטלת רגשות

שרה קיבלה זו אחר זו בשורה שהביאה לה חרדה וצער עמוקים ביותר ובשורה שגרמה לה עונג ושמחה נעלים ביותר. שרה לא הייתה מסוגלת להכיל את שני הרגשות המנוגדים האלה, וזה גרם למיתתה.

(הרבי מליובאוויטש)

  אמרת השבוע

בזכות המהירות

רב אחד יצא עם בני משפחתו אל עיר רחוקה, כדי לחגוג שידוך שערך בין בנו ובין בתו של הגביר המקומי. בהיותם בדרך עצרו באכסניה וכאשר שמעו אורחי המקום את מטרת הנסיעה, החלו לדבר בגנותו של אותו גביר ובגנותה של בתו.

אמר להם הרב: "התורה מספרת כי לאליעזר עבד אברהם אירע נס של קפיצת הדרך – באותו יום שיצא מארץ כנען בא לחרן. לכאורה לשם מה נעשה לו נס זה?

"אלא אילו היה אליעזר מתנהל בדרך הרגילה, היה צריך להתאכסן באכסניות והיה שומע דברי רכילות בגנות רבקה ומשפחתה, והשידוך לא היה יוצא אל הפועל"...

  פתגם חסידי

אדם צריך להתבונן

"מהי התבוננות? אדם צריך להתבונן מה הוא יכול להיות, מה הוא מוכרח להיות, ומה הוא בהווה. זוהי התבוננות!" (אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש)

  מעשה שהיה

למה למהר

דברי הרבי הפתיעו את הבחור הצעיר. בליבו ציפה לתשובה אחרת לגמרי, וכך חשבו גם בני משפחתו, אך עם עצתו של הרבי אין מתווכחים.

פרץ חן היה נין ונכד למשפחת רבנים מכובדת וידועה בין חסידי חב"ד. הוא התגורר בקרבת העיר הומיל שברוסיה. בהגיעו לגיל גיוס נדרש להתגייס לצבא הרוסי. שני אחיו הגדולים למדו אז בישיבת 'תומכי-תמימים' המפורסמת, ואף קיבלו פטור מהגיוס. לעומתם, הוא נאלץ להישאר בבית ולסייע לאביו בעול הפרנסה.

גיוס של יהודים שומרי תורה ומצוות לצבא הרוסי היה דבר קשה ביותר. מחנות הצבא לא סיפקו תנאים מינימליים בעבור יהודי המבקש לשמור על אורחות דתו. גם חייו של חייל יהודי לא נחשבו בעיני המפקדים, ולא אחת נשלחו יהודים למשימות מסוכנות והרפתקניות. לכן השתדלו היהודים לעשות הכול כדי לקבל פטור מהשירות הצבאי.

בני משפחתו של פרץ היו סבורים כי לא כדאי להתייצב בלשכת הגיוס בעיר הגדולה הומיל, אלא הסיכויים להשתחרר גדולים יותר בעיר מרוחקת יותר. בהומיל נערכות בדיקות קפדניות ביותר, והמפקדים והרופאים מקשיחים את עמדותיהם בכל ניסיון  לקבל פטור מהשירות.

אולם המשפחה החליטה כי פרץ ייסע לליובאוויטש, ייכנס ל'יחידות' אל הרבי הרש"ב (רבי שלום-דובער), וישאל באיזו עיר כדאי להתייצב.

הרבי קרא את הפתק של פרץ, שבו שטח את כל הנימוקים מדוע לא כדאי להתייצב בעיר הומיל, וענה: "לדעתי כדאי שתלך ללשכה בעיר הומיל, וה' יהיה בעזרך!".

הבחור יצא מופתע מחדר הרבי ומיהר לחזור לביתו. אחדים מבני המשפחה התקשו לקבל את הדברים, ועדיין גרסו כי מוטב יעשה אם יֵלך למקום אחר.

לפרץ עצמו לא היה כל ספק. הוא בטח בדברי-קודשו של הרבי, וכבר החל להתכונן לקראת ההתייצבות. מכיוון שמועד התייצבותו נקבע ליום השבת, יצר קשר עם מכר רחוק, יהודי מפולין שהתגורר בעיר הומיל, וביקש להתארח אצלו באותם ימים. עד מהרה התקבלה תשובתו החיובית, ופרץ יצא לדרך.

יום השבת הגיע. פרץ השכים קום. הוא תכנן להתפלל מוקדם, כדי לגשת מיד ללשכת הגיוס, אולם מארחו עצר בו. "לאן אתה ממהר? הלוא שבת היום! שבת היא יום מנוחה ואין ממהרים בה. הבה נלך לבית-הכנסת להתפלל, אחר-כך נאכל סעודת שבת, ולאחר מכן אצעד עמך ללשכה", אמר.

מפני כבודו של המארח, אך בחשש כבד, קיבל פרץ את דבריו, והלך עמו לבית-הכנסת. לאחר מכן, כאשר ישבו לסעודת השבת, היה פרץ מכוּוץ ומתוח מפני הצפוי לו אם יאחר. מועמד לגיוס שלא התייצב בזמן היה צפוי לעונש חמור.

לעומתו, בעל-הבית היה רגוע ביותר. הוא הגיש לפרץ מנה אחר מנה, ובכל פעם הדגיש שוב באוזניו, כי שבת היא יום מנוחה ואין למהר בה. בין המנות שזר דברי תורה וזמירות שבת, ולא חיסר דבר משלמותו של שולחן השבת.

סוף-סוף, בשעת צהריים מאוחרת, סיים בעל-הבית את הסעודה, קרא לפרץ ואמר: "נו, עכשיו כבר הגיעה העת ללכת להתייצב. הבה נלך". הוא חבש את כובעו ומעילו ויצא עם פרץ.

פרץ נתקל בדלת סגורה וליבו החסיר פעימה, אולם לשמחתו פתח השומר את הדלת והוא חמק פנימה. זומנה לו קבלת-פנים מאיימת מצד מפקדי הלשכה והרופאים. הללו הרעימו עליו בקולם: "מדוע באת עכשיו?! לא יכולת לבוא מוקדם יותר?! היום כבר סיימנו את העבודה ואנו בדרכנו לצאת, ומה נעשה איתך עכשיו?". עוד מנת קללות וגידופים הומטרה על ראש הבחור, והוא עמד בראש מורכן ולא ענה דבר. הוא העמיד פני תם וקיווה לטוב.

הרופאים והמפקדים החליפו ביניהם מבטים רבי-משמעות. הבדיקות הרפואיות אורכות זמן רב. לאחר יום עבודה מייגע, כשכבר עמדו לצאת, פתאום בא הבחור הזה ומשבש את תכניותיהם. הכול ביקשו לחזור לבתיהם בהקדם.

בעוד הנער עומד וממתין החלו אנשי הלשכה לשוחח ביניהם. אחד הרופאים פנה אל המפקדים הממונים עליו ואמר: "הביטו בנער הצנום הזה. איזה חייל כבר יוכל להיות ממנו?! הוא גם אדוק בדתו, ולא ירצה לאכול ממטבח המחנה, ואז יהיה כחוש עוד יותר. חבל לבזבז את זמננו על לא-יוצלח זה".

חבריו של הרופא החזיקו-החרו אחריו וחזרו על דעתם שהבחור הזה אינו ראוי לשירות צבאי.  המפקד, שגם הוא השתוקק לשוב לביתו, שוכנע במהירות. "אם-כן, עִרכו לו בדיקה מהירה ואנחנו נאשר זאת", פסק.

לא עברו דקות רבות מאז שנכנס פרץ חן ללשכת הגיוס, וכבר יצא משם ובידו מסמך חתום על היותו פטור משירות צבאי בשל אי-התאמתו לדרישות הצבא.

המארח, שהמתין כל העת בחוץ, שמח מאוד בשמחתו של פרץ, ובשובם הביתה הביע בקול את הרהוריו מה היה קורה לו היה פרץ בא בשעה מוקדמת יותר. פרץ הבין היטב את גודל הנס שנעשה לו, ואז שוב פנה אליו המארח ואמר: "הלוא אמרתי לך ששבת היא יום מנוחה ולא כדאי למהר בה"...

(לרגל יום הולדת אדמו"ר הרש"ב בכ' במרחשוון תרכ"א)

  לומדים גאולה

אי-אפשר לעכב

יהודי נדרש לצפות לגאולה בכל יום ויום. עליו לחכות לה בכל יום, כלשון הנוסח של 'אני מאמין': "אחכה לו בכל יום שיבוא". יתרה מזו אנו אומרים בתפילה: "לישועתך קיווינו כל היום". כלומר, איננו מסתפקים בציפייה לגאולה בכל יום, אלא אנחנו מצפים לה במשך כל היום כולו. אולם אמונה זו נתקלת בקושי כאשר מביטים סביב ולכאורה אין רואים את הגאולה קרבה ובאה.

בעניין זה מעניקה לנו פרשתנו לקח מופלא. בפרשה הזאת מסופר על ה'שידוך' הראשון בתורה – נישואי יצחק ורבקה. אליעזר, עבד אברהם, נשלח לארם-נהריים ומוצא שם את רבקה. כשהוא מספר לבתואל וללבן על שליחותו, הוא אומר: "וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן"  (בראשית כד,כב), ומפרש רש"י: "היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הדרך".

ידוע שהקב"ה אינו עושה ניסים לבטלה. לשם מה היה כאן צורך בקפיצת הדרך? ועוד, לשם איזו מטרה ראה אליעזר לספר זאת לבתואל וללבן?

שליחות בו-ביום

על רבקה נאמר (על-פי שיר-השירים רבה פרשה ב,ב) הפסוק: "כשושנה בין החוחים". היא הייתה ה'שושנה', טהורה וצדקת, שהייתה מוקפת 'חוחים' – שני הרשעים, בתואל ולבן. אין זה פשוט כל-כך לחלץ את השושנה מבין החוחים. הרי בזכותה מטפחים את השטח, וכך נהנים גם החוחים משפע של מים ודשן. לכן יש צורך במאמץ מיוחד כדי להוציאה משם.

כך מסביר הזוהר (חלק ב, כ,ב) את להיטותם של כוחות הסטרא-אחרא ללכוד ברשתם נשמות גבוהות וטהורות. הם יודעים שבזכות אחיזה זו בקדושה מובטח גם קיומו של הרע, ולכן אינם מרפים בנקל מהנשמות האלה. גם בתואל ולבן ידעו וחשו שרבקה היא מקור הברכה של הבית, ולא היו מאפשרים לה לעזבם.

כל עוד רבקה הייתה קטנה ונתונה ברשות משפחתה, לא היה אפשר להוציאה משם; אך ביום שמלאו לה שלוש שנים, כאשר על-פי ההלכה נעשתה ראויה לנישואין, נוצרה אפשרות לחלצה מהטומאה ולקשור אותה בעולם הקדושה, שאליו היא שייכת. אברהם חש בזאת, ובו-ביום שלח את אליעזר לגאול אותה. לשם כך נעשה לו נס קפיצת הדרך, כדי שרבקה לא תשהה אפילו רגע מיותר אחד במחיצת הרשעים.

אליעזר בא אפוא לבית בתואל ולבן מתוך רצון להוכיח להם כי ה' עמו, וכי אין בידם שום אפשרות למנוע את הוצאת רבקה מרשותם. הוא ידע שהם ינסו לפחות להשהות את הוצאתה של רבקה (כפי שאכן דרשו אחר-כך: "תשב הנערה איתנו ימים או עשור"), לכן אמר מיד: "ואבוא היום"! כאומר: אי-אפשר לעכב זאת אף לא רגע אחד, ולשם כך קרה לי הנס של "היום יצאתי והיום באתי".

גאולה כהרף-עין

על סיפורי האבות נאמר: "מעשה אבות סימן לבנים". משליחותו של אליעזר אנו למדים דבר נפלא: כאשר מגיע זמן הגאולה, אין היא מתעכבת אפילו רגע אחד. אם צריך – קורה נס של 'קפיצת הדרך', כדי שהגאולה תבוא בעיתה ובזמנה.

לכן אסור להתייאש נוכח חשכת הגלות ואריכותה. כשם שבגאולת מצרים יצאו בני-ישראל "בעצם היום הזה" והקב"ה לא עיכבם אפילו כהרף-עין, כך "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – הואיל ונסתיימה עבודת בני-ישראל בגלות, תבוא הגאולה תיכף ומיד ממש (ראה לקוטי שיחות כרך א, עמ' 34).

  חיים יהודיים

'הארמון של היהודים' מתחדש

פרוייקט שימור היסטורי החל בעת האחרונה בחברון. הפרוייקט ישחזר את בית הרב חזקיהו מדיני, בעל ה'שדי חמד', ובו חדרי המגורים, חדר הלימוד של הרב, והספרייה שבה היו עשרת-אלפים ספרים יקרי-ערך. כל זה נעשֶה ביוזמת ישיבת 'שבי חברון' השוכנת ב'בית רומנו' בחברון.

הרב גלעד מתאנה (36), מנכ"ל הישיבה בשנים האחרונות, יזם את פרוייקט השימור. "תמיד חלמנו על התכנית הזאת", הוא אומר, "אבל לאחר שיצא-לאור הספר 'חצרות בעיר האבות', מאת החוקר אריה קליין, המתגורר בחברון, החלה התכנית לקרום עור וגידים. בספר מובאים סיפורי המבנים המיוחדים בעיר, ובהם המבנה שלנו".

הרש"ב גואל את המבנה

גלגולים רבים עבר 'בית רומנו'. הוא נבנה בשנת תרל"ו (1876) על-ידי הרב חיים-ישראל רומנו, יהודי עשיר מטורקיה. "זה היה בניין מרהיב ביופיו", מספר מתאנה, שערך מחקר מקיף על תולדות המבנה. "הערבים היו מכנים אותו בהתפעלות 'הארמון של היהודים', בגלל הפאר שבו".

סמוך ל'בית רומנו' התגורר ה'שדי חמד'. עברו השנים ו'בית רומנו' עמד למכירה. ערבי רצה לקנות את הבניין, וכדי למנוע זאת פנה ה'שדי חמד' אל אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש ודיווח לו כי יש חשש שהבניין ייפול לידי הערבים. הרבי החליט לגייס כסף לקניית הבניין ולהפיכתו לישיבה שבה ילמדו את תורת הנגלה עם תורת החסידות. כך נוסדה בחברון ישיבת 'תורת אמת'.

הצלה ב'בית רומנו'

בימי השלטון הבריטי נהפך הבניין למטה המשטרה. "לימים, ב'פרעות תרפ"ט', זה היה הבית היחיד שלא ניזוק. היהודים רוכזו בתוכו לפני הגירוש מחברון, ורק קומה אחת הפרידה בינם ובין המרצחים", מספר מתאנה. לאחר הכיבוש הירדני בשנת תש"ח שימש הבניין בית-ספר ערבי, ובשנת תשמ"ב, לאחר החלטת ממשלה ולאחר אישור הרבי מליובאוויטש, הבעלים הרשומים של הנכס, הוקמה בבניין ההיסטורי ישיבת 'שבי חברון'.

עם השנים התיישן המבנה והחל להתפורר. "פרוייקט השימור מתקיים בדיוק בזמן הנכון, אנחנו מבצעים שימור היסטורי וגם מחזקים את היסודות הפיזיים של המבנה", אומר מתאנה. לדבריו, עלות פרוייקט השימור עומדת על כשלושה מיליון דולר.

להחיות את המורשת

לשחזור בית ה'שדי חמד' קדם פרוייקט שחזור שנעשה בידי בית-חב"ד בחברון – היכל הרש"ב. בחדר הזה מתועדת פעילותו של אדמו"ר הרש"ב למען חברון, ויש בו מסמכים ותמונות הקשורים בזה. בחדר מצויים גם ספרי החסידות של אדמו"רי חב"ד.

"מטרתנו להחיות את המורשת שהייתה כאן בעבר", מסביר מתאנה. "אנו שואפים שיבואו לכאן תיירים מכל העולם, שילמדו על השתלשלות התורה". לדבריו, כבר לקראת חג-הפסח הקרוב יסתיים חלקו הראשון של הפרוייקט.

ניהול ישיבה בחברון הוא משימה מורכבת. "מיקום הישיבה מאַתגר", הוא אומר. "כל אבן שאנחנו מזיזים כאן - מגיעה לדיון באו"ם. כל חריגה שרק נראית למישהו בדמיון – גורמת לארגונים בין-לאומיים לזרום לכאן. ועם כל זה הבחורים כאן עסוקים יומם ולילה בלימוד התורה".


מורשת מפוארת. הרב מתאנה על רקע 'בית רומנו'

  פינת ההלכה ומנהג

לא תנחשו

שאלה: האם סימנים כמו שעשה לעצמו אליעזר עבד אברהם, אינם בכלל האיסור 'לא תנחשו'?

תשובה: אליעזר חי לפני מתן-התורה. אחרי מתן-התורה אסור ליהודי, לפי הרמב"ם והסמ"ג, לעשות כך, ואילו הטור והרמ"א מתירים (וייתכן שלפי ההגדרות שלהלן גם הרמב"ם והסמ"ג יתירו).

במסכת חולין (צה,ב) אמרו חז"ל: "כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול  (שמואל-א יד,ט-י) -  אינו נחש". ופירש רש"י, שסומך עליו בצורה מוחלטת. וכאן באמת סמך אליעזר על הסימנים האלה הסתמכות מוחלטת, שהרי (כפשטות הפסוק) נתן לה מיד את הצמידים, עוד קודם ששאל אותה "בת מי את".

אבל רבנו ניסים (הר"ן) כתב שם, שאי-אפשר שהצדיקים הללו יהיו מנחשים. ופירש, שאיסור הניחוש הוא כשתולה מעשיו בדבר שאין בו טעם (כגון אם פיתו נפלה מפיו, או צבי הפסיקו בדרך), אבל  אליעזר תלה בדבר הגיוני, שכן נערה שתשקה אותו ואת גמליו מוכיחה בכך שהיא בעלת מידות טובות, ולכן מתקבל על הדעת שאותה זימנו לו מן השמים בעבור יצחק. וכן יהונתן שחשב שאם יאמרו לו "עלו אלינו" זה סימן שהפלישתים חוששים ממארב, ולכן יעלו הוא ונערו להילחם בהם.

הרד"ק (רבי דוד קמחי) פירש, שניחוש הוא על-פי אמונות מסויימות, שקבעו כי אותם דברים שמנחשים בהם הם (מייצגים כוחות) המיטיבים והמרעים, כגון המנחשים בחולדה ובעופות, והאומרים: "פיתו נפלה מפיו", "מקלו נפל מידו" וכו' – אבל מי שמאמין בה' ורוצה לעשות מעשה, ולקראתו מחזק את ליבו על-ידי סימן שנותן לעצמו –  זה מותר. וכך נהגו רבים מהנביאים וחכמי התלמוד.

מקורות: סנהדרין נו,ב. רמב"ם הל' מלכים פ"ט ה"א, והל' ע"ז פי"א ה"ד וכסף משנה. תוס' חולין שם. רד"ק שמואל שם.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)