חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:54 זריחה: 5:55 י"ז בחשון התשפ"ז, 28/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע גליון 1295 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת נח, ל' בתשרי ה'תשע"ב (28/10/11)

מדורים נוספים
שיחת השבוע גליון 1295 - כל המדורים ברצף
רוצחים נתעבים אינם 'אסירים'
יש חדש
צריך לפעול בדרכי הטבע
תיבת נח
לא תוסף עליו
המים המדבקים
נקמת הספרים
הכשרת העולם לייעודו
שומע אנקת אסיר
שבת ראש-חודש

מס' 1295, ערב שבת-קודש פרשת נח, ל' בתשרי ה'תשע"ב (28.10.2011)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 072-2770100, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

רוצחים נתעבים אינם 'אסירים'

יש עוד ערך גדול ומהותי שנרמס בעסקה הזאת. במו-ידינו הפכנו את המרצחים השפלים והנתעבים ל'אסירים' ול'שבויים' לגיטימיים

היה צפוי כל-כך שאחרי ההתפכחות משיכרון השמחה על שחרורו של גלעד שליט יתחילו להישאל כל השאלות הקשות. ליבו של כל אחד ואחת מאיתנו התרונן למראה החייל השבוי, החוזר בריא ושלם אחרי יותר מחמש שנות שבי במרתף אפל בידי מרצחי החמאס. אבל אחרי שנרגעו הרגשות, התחיל השכל הישר להשמיע את קולו.

מצדדי העסקה ניסו למצוא לה צידוק רעיוני, באמירה שהיא החזירה לנו את ערכי הרֵעות והמחוייבות לעשות הכול למען החזרתו של חייל שבוי. אך 'לעשות הכול' משמעותו להיאבק, להילחם, להסתכן, להפעיל מנופי לחץ. לא התקפלות וכניעה ומכירת כל הערכים האחרים.

הערכים שאבדו

כי מול ערך הרֵעות והמחוייבות לכל שבוי איבדנו בעסקה הזאת הרבה ערכים אחרים. למשל, הערך שדם יהודי לא יהיה הפקר. ראשי המדינה וזרועות הביטחון, שביקרו ביקורי תנחומים אצל המשפחות השכולות אחרי שיקיריהן נהרגו בפיגועי הטרור, נשבעו שלא ננוח ולא נשקוט עד שידנו תשיג את המרצחים. המשפחות האלה מרגישות עכשיו נבגדות ומרומות.

ומה על הערך של מלחמה נחושה בטרור ואי-כניעה למחבלים? היו שנים שלימדנו את העולם כולו את הערך הזה. עכשיו העולם מביט בנו בתימהון ואינו מבין איך אנחנו מוכנים להעניק ניצחון אדיר כזה לטרוריסטים.

והיכן הערך של קדושת החיים, שאסור לסכן את שלום הציבור למען רווח בטווח המיָדי? אכן, כולנו שמחים בשמחתה של משפחת שליט, אבל כמה משפחות יבכו בעתיד בגלל המעשה הנמהר הזה?

עכשיו מתברר שהמרצחים ששוחררו סירבו אפילו לחתום על התחייבות שלא לחזור לטרור. אם לא יקרה נס, הם ינסו לחזור ולטבוח יהודים (היו-לא-תהיה). אלא שמאחורי המשפחות של הקרבנות העתידיים אין משרד יחסי ציבור, תקשורת מגוייסת וחולצות שיעשו שטיפת מוח לציבור.

לגיטימציה לרצח

ויש עוד ערך גדול ומהותי שנרמס בעסקה הזאת. במו-ידינו הפכנו את המרצחים השפלים והנתעבים ל'אסירים' ול'שבויים'. העסקה מכונה בעולם 'חילופי שבויים'. משמעות הדבר, שפושעים צמאי-דם, טרוריסטים אכזרים,  נהפכו ללוחמים לגיטימיים.

יש כאן אבדן המצפן המוסרי. טרוריסטים הנושאים את עונשם אינם 'שבויי מלחמה'. אפילו חיילים עתידים לעמוד לדין אם ביצעו פשעי מלחמה. על-אחת-כמה-וכמה מחבלים נתעבים, שהם פושעים על-פי כל אמת-מידה.

יסוד המלחמה בטרור הוא שלילת הלגיטימציה שלו. הטרור איננו חלק מדרכי המאבק הלגיטימיות של קבוצה אנושית כלשהי. מי שמשתמש בטרור, המכוּון נגד אזרחים, הוציא את עצמו ממשפחת העמים בני-התרבות, וירד למדרגת תת-אדם. כללי המשחק של העולם התרבותי אינם חלים עליו עוד, ומעתה מוכרזת עליו מלחמת חורמה. זה העיקרון העומד מאחורי מלחמתו של העולם הנאור באפגניסטאן, בעיראק ובשאר משטרים תומכי טרור.

בשחרור הסיטוני של טרוריסטים פגענו פגיעה אנושה בצדקת מאבקנו נגד הטרור. בני-עמם של אותם מרצחים שפלים רואים בהם גיבורים. הרשות הפלסטינית (זו שחתמה איתנו על הסכם שלום, זוכרים?) משלמת להם משכורות נכבדות, מתוך ראייה שאלה לוחמים שלה שנמצאים 'בשבי האוייב'. בשחרור הרוצחים האלה קיבלנו למעשה עמדה זו, בניגוד מוחלט לצו המופיע בפרשתנו: "שופך דם האדם באדם דמו יישפך, כי בצלם אלוקים עשה את האדם".


רוצחי אזרחים אינם לוחמים אלא מרצחים שפלים, שאין להם זכות קיום בעולם

  יש חדש

חגיגות החומש

בשבוע הבא יחלו בכפר-חב"ד חגיגות החומש. בחגיגות ישתתפו בע"ה אלפי תלמידי כיתות ב מכל רחבי הארץ, לרגל תחילת לימוד החומש בבתי-הספר. הילדים ייהנו משורת חוויות, כמו מפגש עם סופר סת"ם, התנסות בכתיבה על קלף, ביקור בתערוכה ובמרכז למידה של מוצרי סת"ם, הפעלה בסדנה יצירתית, והעיקר – תכנית חווייתית מיוחדת בבית-הכנסת, ובמרכזה הוצאת ספר-תורה, מתוך שירה וריקוד. כל ילד יקבל שי מיוחד בתום האירוע. הביקורים בהרשמה מראש בלבד. טל' 03-9606402.

קורס 'בסוד הפרשה'

לקראת תחילת ספר בראשית נפתח מחזור חדש של הקורס בסוד הפרשה, המאפשר לציבור ללמוד בעיון סוגיות מרכזיות בפרשיות השבוע. הקורס מתקיים בכשלוש-מאות מקומות ברחבי הארץ, על-ידי בתי-חב"ד. כל משתתף מקבל חוברת, ובה דפי מקורות המלווים כל שיעור ועוד. הקורס מופק על-ידי בית-חב"ד המרכזי באר-שבע, ומופץ לבתי-חב"ד על-ידי מרכז צעירי-חב"ד. פרטים בבית-חב"ד המקומי.

יגעת ומצאת

בעקבות ההצלחה של המציאה, חוברות עבודה לתלמידים על פרק אלו מציאות בתלמוד, מגיש הרב שמואל טירר את החוברת יגעת ומצאת – חידונים ושעשועונים לתלמיד, לחזרה על חומר הלימודים בדרך מאתגרת ומהנה. טל' 03-9097064.

  שלחן שבת

צריך לפעול בדרכי הטבע

לאחר שהמבול הציף את הארץ, נחה התיבה על הרי אררט. התורה מספרת שהמים ירדו והלכו, עד שנראו ראשי ההרים, ואז פתח נח את חלון התיבה "וַיְשַׁלַח את העורב", כדי לראות אם כבר ירדו המים מעל הארץ. לאחר מכן שלח את היונה וכו'.

שיגור העורב והיונה על-ידי נח דורש הסבר: הלוא הוא נכנס לתיבה על-פי ציוויו של הקב"ה, וגם יציאתו מן התיבה הייתה לאחר ציווי מפורש: "צא מן התיבה". לשם מה אפוא שלח את העורב ואת היונה, בשעה שממילא לא היה רשאי לצאת מן התיבה עד שיתקבל ציווי מפורש מאת הקב"ה?

לעשות את התלוי בנו

ההסבר הוא שנח ידע כי הקב"ה הטיל עליו תפקיד לדאוג לקיום העולם, על-ידי הכנסת כל בעלי-החיים אל התיבה, ודאגה למזונם במשך כל זמן היותם בתיבה. מכאן הבין שעליו לפעול בדרך הטבע, אף-על-פי שכל ההצלה מהמבול הייתה ניסית ועל-טבעית.

כאשר היה מקום להניח שכבר יבשה הארץ ויכולים לצאת מן התיבה, לא המתין נח עד שהקב"ה יצווה אותו על כך, אלא עשה מצידו את כל התלוי בו כדי לברר שאמנם כבר אפשר לצאת מן התיבה. אמנם היציאה בפועל הייתה לאחר ציווי הקב"ה, אבל נח מצידו עשה את ההשתדלות הראויה. ויתרה מזו, דווקא פעולתו והשתדלותו, שביטאו את גודל תשוקתו וחפצו לצאת מן התיבה, מיהרו וזירזו את ציווי הקב"ה "צא מן התיבה".

לפעול בעולם שמחוץ לתיבה

מכאן אנו למדים הוראה גדולה וחשובה בעבודת האדם לקונו: המבול מייצג את כל ענייני העולם המפריעים לעבודת ה'. העצה להינצל מ'מבול' הטרדות היא להיכנס אל 'התיבה', כתורת הבעש"ט הידועה, שהתיבה רומזת לתיבות התורה והתפילה. יהודי נדרש אפוא להכניס את עצמו אל תוך תיבות התורה והתפילה, ועל-ידי כך יינצל מה'מבול'.

אולם בכך לא דיי. תכלית הכוונה היא לפעול בתוך מציאות העולם שמחוץ לתיבה דווקא. אמנם פעילות זו יכולה להיות רק לאחר השהייה בתיבה, אבל לאחר מכן צריך לצאת ממנה ולפעול בעולם. נח מלמד אותנו שעוד בזמן השהייה בתיבה צריך לחשוב על הפעילות מחוץ לתיבה, עד שבודקים אם כבר אפשר לצאת ולפעול בחוץ.

לפעול לזירוז הגאולה

הוראה זו שייכת במיוחד לסוף זמן הגלות. הגלות בכללה נמשלת למבול, כי המבול הוא מלשון בלבול, שמבלבל הכול, וזה המצב בזמן הגלות, שכל הדברים הם במצב של בלבול ואי-בהירות, וצריכים לפעול שתבוא הגאולה, שתביא בהירות בדברים וגילוי האמת שבבריאה.

על כך באה ההוראה מפעולתו של נח: כאשר יש ליהודי סיבה לחשוב שכבר הגיע הזמן של סיום הגלות – עליו לעשות כל התלוי בו כדי לבחון זאת. ובפשטות – לעשות הכול כדי למהר ולזרז את הגאולה. יהודי אינו יכול לשבת ולהמתין עד שהקב"ה יצווה עליו לצאת מן הגלות, אלא עליו לפעול לזירוז הגאולה, וזה עצמו יפעל שהקב"ה יביא את הגאולה תיכף ומיד ממש.

(התוועדויות תשמ"ה כרך ד, עמ' 2407)

  מן המעיין

תיבת נח

להבת גפרית

"עשה לך תיבת עצי גופר" (בראשית ו,יד). יש להתפלל ולומר את תיבות התפילה בלהט-אש, כגפרית.

(עטרת ישועה)

כפרת החטאים

"וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר" (בראשית ו,יד). "כופר" מלשון כפרה. "מבית" זה לימוד התורה, "ומחוץ" זו גמילות-חסדים. על-ידי לימוד התורה וגמילות-חסדים מתכפרים החטאים.

(אור התורה)

צוהר לאותיות

"צוהר תעשה לתיבה" (בראשית ו,טז). "תיבה" רומזת לתיבות התורה והתפילה. "צוהר תעשה לתיבה" – צריכים להשתדל שאותיות התורה והתפילה יאירו. יש לבטא אותן מתוך הרגשה פנימית, הבאה מתוך התבוננות.

(כתר שם טוב)

דיבורים מאירים

מהו צוהר? "יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם" (רש"י). יש מי שדבריהם משמשים רק כחלון שדרכו עובר האור, אך יש מי שאמירתם היא עצמה אבן טובה המאירה להם.

(רבי נחמן מברסלב)

הפיכת היצר

שניהם נתכוונו לדבר אחד: בידי האדם הכוח והיכולת להתגבר על יצר הרע החומק ונכנס מבעד החלון, ולהפכו מאבן-נגף לאבן טובה המאירה לאדם.

(תולדות יעקב יוסף)

שלושה סוגי דיבור

בתיבה היו שלוש קומות: "עליונים לאדם, אמצעים למדור, תחתיים לזבל". יש שלושה סוגי דיבור: "תחתיים לזבל" – דיבורי עבֵרה; "אמצעים למדור" – דיבורי רשות; "עליונים לאדם" – דיבורים של מצווה.

(חסד לאברהם)

אור במשך כל היום

"אמר לו הקב"ה לנח, קבע בה אבנים טובות ומרגליות, כדי שיהיו מאירות לכם כצהריים" (סנהדרין קח). אור התפילה צריך להאיר באדם לא רק בשעת התפילה, אלא גם בצהרי היום, כשהאדם טרוד ועסוק בענייני משא ומתן.

(ספר המאמרים תרפ"ז)

מהו העיקר

כניסה אל תוך תיבות התפילה פירושה ידיעה ברורה ומוחלטת שהעיקר הוא תורה ותפילה, ואילו כל שאר ענייני האדם, פרנסה וכדומה, הם טפלים ומשניים לעומת התורה והתפילה. כשיש באדם הנחה והכרה זו, גם העיסוק בעסקי היום-יום נהפך לאמצעי ולחלק מעבודת הבורא.

(הרבי מליובאוויטש)

  אמרת השבוע

לא תוסף עליו

ישבו חסידים להתוועדות עם רבם, האדמו"ר רבי אברהם-יעקב מסדיגורה. כפי הנהוג בהתוועדות חסידית, הוגשו אל השולחן בקבוקי 'משקה', והקהל הרים כוסיות 'לחיים'.

אמר אחד מזקני החסידים לאדמו"ר: "דבר גדול עשו החסידים הראשונים שהכניסו את הלגימה בצוותא לאוהלי צדיקים וחסידים, ועל זה כבר אמרו חכמינו ז"ל: גדולה לגימה שמקרבת".

נענה האדמו"ר: "אמת שאמירת 'לחיים' היא דבר גדול ובכוחה לפעול לקירוב הלבבות, ובכל-זאת דרושה זהירות שלא להפריז בכך, שהרי אפילו על מצווה מן התורה נאמרה אזהרה: 'לא תוסף עליו'!".

  פתגם חסידי

המים המדבקים

"המתפלל בלא כוונה דומה למי שבונה בניין על-ידי שהוא מניח לבנים, חול וסיד, אך אינו מערבב בהם מים. כיצד יידבקו יחדיו?" (הסבא משפולי)

  מעשה שהיה

נקמת הספרים

הרעיון קסם להגמון העיר קמניץ, במחוז פודוליה שבפולין. שנאתו העזה ליהודים הייתה שם-דבר, ועתה ניתנה לו הזדמנות לגזור עליהם גזֵרה חדשה – שרֵפת התלמוד.

יוזמי הרעיון היו אנשי כת ה'פרנקיסטים'. הללו, ממשיכי תנועת השבתאות, הוציאו עצמם מכלל היהדות. הם ניסו להתקבל בכמה נסיכויות נוצריות וגורשו בבוז, עד שבאו לקמניץ ושם קיבל אותם ההגמון ניקולאוס דמבובסקי. הוא קיווה לעודד את התנצרותם, ואכן הם השתדלו להוכיח את נטייתם לנצרות.

רבני פולין החליטו להטיל חרם על ה'פרנקיסטים'. בתגובה פנו אל ההגמון דמבובסקי בבקשה לערוך ויכוח פומבי עם רבני קמניץ והסביבה. הם טענו כי התלמוד מלא דברי חירוף וגידוף לנצרות, וכי בכוחם להוכיח זאת.

אף שהיה אפשר לחזות מראש את תוצאות הוויכוח התייצבו הרבנים ביום המיועד, ב' בתמוז התקי"ז (1757), בארמונו של ההגמון. הוויכוח נמשך שמונה ימים, והתוצאה לא הפתיעה. בג' במרחשוון התקי"ח כתב דמבובסקי פסק-דין, כי בוויכוח הוכח הרע שבתלמוד, ולכן יש לשרפו בכיכר העיר.

בו-ביום פקד לאסוף את ספרי הקודש מבתי היהודים. למחרת, בד' במרחשוון, אושר פסק-הדין בבית-המשפט האזרחי, והוא בוצע באותו יום.

זה היה מאורע שזעזע את יהדות פולין כולה, במיוחד משום שהדבר נעשה בביזיון נורא. הרבנים אולצו לשלם בעבור כל ספר תלמוד שנמסר לשרֵפה. ספרי התלמוד, עם ספרי קודש אחרים, נקשרו בשק לזנב סוס ונגררו ברחובות העיר. בכיכר המרכזית עלה אחד הממונים אל הבימה והקריא את פסק-הדין, במעמד כל יהודי העיר והרבנים בראשם, שחויבו להיות נוכחים במעמד.

האש הוצתה. כל ספר הוצא בנפרד מהשק, נפתח לעיני כול, ואז נזרק בהנאה אל תוך להבות האש. ה'פרנקיסטים' גם הכינו בעבור הקלגסים את רשימת מחברי הספרים, וזו הוקראה עם שרֵפת כל ספר, בסגנון: "לך לשרֵפה רב פלוני...". עיני היהודים ראו וכלו ולא היה לאל-ידם להושיע.

רבני פולין החלו לחשוש מהעתיד לקרות. זמן קצר קודם לכן נבחר דמבובסקי לארכיהגמון של כל מחוז לבוב. עכשיו הוא עלול לנסות להחיל את הגזֵרה על כל רחבי פולין. ואכן, כעבור זמן נודע כי דמבובסקי שלח אחד מאנשיו אל הגמון העיר לבוב, לעשות כדבר הזה גם בעירו.

הרבנים בלבוב החליטו על כמה דרכי פעולה. הם שלחו נציגות להשתדל בחצר המלך לביטול הגזֵרה, וכמו-כן קראו לקיים ימי צום ותפילה במעמד אנשים נשים וטף. במשך עשרה ימים צמו בכל יום עשרה יהודים צום מלא, כשל יום-הכיפורים.

ולפתע התרחש הנס. הרשע נפל מרום מעמדו אל תהום השפל. לאחר שרֵפת התלמוד היה דמבובסקי שרוי בתחושת סיפוק עצומה על הצלחתו. במשך שלושה שבועות ערך בביתו משתה וחגיגות ראווה.

באחד מימי החגיגות נתקף פתאום התקף של מחלת הנפילה. הוא נפל מכיסאו, והחל לצעוק צעקות מוזרות ומשונות. הוא צעק על משרתיו מדוע הם מניחים שיַכוהו, בעוד הם לא ראו דבר. הוא הוסיף לצעוק כי הוא רואה את החדר מתמלא בספרי התלמוד ששרף, אותיות של אש פורחות לנגד עיניו והספרים מכים בו.

מפעם לפעם חלה הפוגה במצבו. ברגע של צלילות הודה כי כל זה בא לו על שרֵפת התלמוד, ולכן הוא מצווה על ביטול פסק-הדין, וכמו-כן הוא מורה להשיב לרבנים את הכסף שנלקח מהם.

שלושה ימים של סיוטים עברו על הארכיהגמון. במהלכם אף רץ ברחובות העיר וצעק לכל עבר כי אין לגעת לרעה ביהודים וכי כל המֵצֵר להם סופו רע ומר. כאשר באה משלחת של ה'פרנקיסטים' לבקרו, נתקף התקף זעם ורמז לתופסם ולהכותם. בתום שלושת הימים הללו מת דמבובסקי, וליהודים הייתה אורה ושמחה. גם הגמון לבוב ביטל את הגזֵרה בעקבות הידיעה על סופו של דמבובסקי.

באותו יום ספג עונש פלאי גם סגנו, הכומר רוגיטקה, שהיה הממונה על ביצוע השרֵפה. בדרכו לבקר את הארכי-הגמון החולה עברה מרכבתו על גשר. פתאום סטו הסוסים ממסלולם והוא צנח למטה ומת.

בכך לא תם עונש הרשעים. מיד לאחר מות ההגמון נתקפו הכמרים במחלה מסתורית. החולים סיפרו כי בלילה הזהיר אותם הארכיהגמון המת כי אם לא יוציאוהו מקברו וישרפוהו במקום ששרף את הספרים, יידבקו כל כומרי פודוליה במגֵפה ולא יישאר מהם איש.

הכמרים החליטו שדינו כדין מכשף, אשר על-פי תקנותיהם רשאים הם לפתוח את קברו ולכרות את ראשו באת חפירה, וכך עשו. אולם הדבר לא הועיל. להפך, המגֵפה התפשטה בקרב הכמרים והמתמחים בעיר קמניץ.

הכמרים נועצו ב'מומחים' ללחשים. הללו ערכו טקס השבעה מיוחד, וסיפרו כי הופיע לפניהם ההגמון דמבובסקי, כשראשו תחת זרועו, וחזר על דבריו כי אין לו ולהם תקנה עד שישרפו את גופתו במקום שבו נשרפו הספרים.

לכמרים לא נותרה ברירה. הם הוציאו את גופתו מקברה, ושרפו אותה בכיכר העיר עד שנעשתה אפר, וזה התפזר ברוח. באותו יום פסקה המגֵפה. סמלי הדבר שהאירוע קרה בדיוק ביום ב' של חג-הפסח, יום תליית המן הרשע...

  לומדים גאולה

הכשרת העולם לייעודו

נח פותח תקופה חדשה בבריאה – העולם שלאחר המבול. המדרש אומר (בראשית רבה פרשה ל,ח) שכאשר נח יצא מהתיבה "ראה עולם חדש", ובו התחיל למעשה ביסוסו של העולם המתוקן. אולם עדיין זו לא הייתה אלא הכשרת העולם לקראת ייעודו העיקרי – הגאולה השלמה.

כשהתורה מתארת את צדקתו של נח, היא מדגישה: "נח איש צדיק, תמים היה בדורותיו". על כך דורשים חז"ל, שרק בדורו נחשב צדיק ולא לעומת דורות אחרים. הזוהר מפרט שלושה דורות של צדיקים שלעומתם נח "אינו נחשב לכלום": דורו של אברהם, דורו של משה ודורו של דוד. משמעות הדבר, שלעומת הייעוד העיקרי של בניית העולם המתוקן, לא היה נח "נחשב לכלום".

שלבים חדשים

מדוע משווים את נח דווקא לשלושה דורות אלה ולא לדורותיהם של צדיקים אחרים? ההסבר הוא, שאצל כל שלושת הצדיקים הללו (אברהם, משה ודוד) התחיל שלב חדש בבניין העולם. אברהם, היהודי הראשון, פתח את השלב שבו מופיע בעולם עם-ישראל ומתחיל במילוי תפקידו. משה הביא לעולם את התורה, וממנו והלאה ניתן הכוח לקדש ולזכך את העולם על-ידי התורה. דוד המלך פתח את תקופת המלכות (כדברי הרמב"ם בהלכות מלכים פרק א הלכה ח), שעיקר עניינה – להמליך את הקב"ה למלך על העולם.

מכיוון שעבודתו של נח הייתה רק בדרגה של התחלה, אין היא נחשבת "לכלום" לעומת עבודתם של אברהם, משה ודוד (ולכן ראשי-התיבות אדם, דוד משה, הם – 'אדם', כי על-ידם באה בריאת האדם לידי שלמות).

צדקתו של נח הייתה בעיקר באותו תחום שבו בני דור המבול הרשיעו וחטאו. הללו היו מושחתים בעניינים שבין אדם לחברו, ובתחום זה היה נח צדיק תמים. אולם שלמות בדברים שבין אדם לחברו אין בה דיי להביא את העולם אל תכליתו האלוקית, ואין זו אלא מניעת שיבושו של העולם ואי-פגיעה במהלך החיים התקין של העולם.

לכן עבודה זו אינה נחשבת "לכלום" לעומת עבודתם של אברהם, משה ודוד, ששלמותם לא הייתה בדברים שבין אדם לחברו בלבד, אלא בעיקר בחיבור העולם עם הקדושה האלוקית – אברהם הפיץ בעולם את האמונה בא-ל אחד; משה קיבל את התורה, שנועדה לקדש את העולם; ודוד הכין את התשתית לבית-המקדש, שבו שרתה השכינה.

עבודה מתוך הכרה

ההבדל בין נח ובין אברהם, משה ודוד התבטא בעוד היבט. עבודתו של נח נבעה בעיקר מיראה. אזהרתו לבני דורו הייתה מבוססת בעיקר על הפחד מפני המבול. אפילו עליו עצמו מספר המדרש (בראשית רבה פרשה לב,ו): "נח מחוסר אמונה היה; אילולי שהגיעו המים עד קרסוליו, לא נכנס לתיבה".

לעומת זה, עבודתם של אברהם, משה ודוד נבעה מתוך הכרה פנימית עמוקה בגדולת ה', והכרה זו הופצה על-ידם לכל העולם. לכן דווקא עבודתם הציבה את היסודות לתיקונו האמיתי של העולם ולהבאתו אל תכליתו.

השלמות המלאה של העבודה הזאת תהיה על-ידי "מלך מבית דוד", משיח-צדקנו, שעל-ידו תתגלה מלכות ה' בעולם כולו, ואף בקרב אומות-העולם, עד שהוא יתקן את העולם כולו לעבוד את ה' יחד, כייעוד הנבואי (ישעיה ב,ג): "לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו". יתרה מזו: מלכות ה' תחדור גם בקרב הברואים הנחותים יותר, כמו בעלי-החיים, שגם הם "לא ירֵעו ולא ישחיתו" (ישעיה יא,ט), כי הגילוי האלוקי העצום ישפיע גם עליהם, שכן "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ראו בהרחבה בלקוטי שיחות כרך לה, עמ' 15).

  חיים יהודיים

שומע אנקת אסיר

בליל יום-הכיפורים, בשעה שהמוני בית-ישראל התכנסו בבתי-הכנסת לתפילת כל-נדרי, עבר גונדר-משנה הרב יהודה-יקותיאל ויזנר, הרב הראשי של שירות בתי-הסוהר, בין בתי-הכלא במתחם איילון. בכל אחד ואחד מבתי-הכלא עמדו אסירים רבים ושרו יחד, בכאב ובדמעות, "בכולהון אתחרטנא בהון".

החוויה, לדבריו, הייתה מרטיטת-לב: "זו תפילה זכה שאין אתה רואה כמותה בשום מקום בעולם. יש מן האסירים שמעולם לא התוודו, וזו למעשה הפעם הראשונה שהביעו חרטה על מעשיהם". מחזה קורע-לב ראה באגף הנשים, 'נווה תרצה'. "עמדו שם שתי נשים וכל אחת מהן אחזה בזרועותיה תינוק קטן. על-פי החוק, תינוק עד גיל שנתיים נמצא עם אימו בכלא. עיניי התמלאו דמעות ושאלתי את עצמי: מה אשמים הילדים? במה חטאו?", אומר הרב ויזנר.

יותר ממאה חזנים

הרב ויזנר (53) מתייעץ על כל צעד ושעל עם האדמו"ר מבאייאן ועם רבי דוד אבוחצירה. הוא בוגר ישיבת 'מרכז הרב', ישיבת ימית ו'מכון הארי פישל'. בשירותו הצבאי שימש רב הגזרה המזרחית בלבנון, רב אוגדה בבקעה ולבסוף רב פיקוד המרכז. לפני כחמש שנים וחצי נתמנה לרב הראשי של שירות בתי-הסוהר.

"כצעד ראשון חוללנו מהפך נרחב בכשרות המטבחים בבתי-הכלא. מיצבנו את מערך המדרשות התורניות. כיום יש כאלף ומאה אסירים הלומדים תורה בכלא", מספר הרב ויזנר, ומדגיש את העשייה הנעשית על-ידי כלל רבני שב"ס. בפעילותו לעידוד רוחם של האסירים הוא נעזר במאות מתנדבים. לקראת הימים הנוראים נשלחו אל בתי-הכלא  יותר ממאה חזנים, כדי לנהל שם את התפילות.

קשה לרמות

הרב ויזנר מוּדע לטענה כי יש עבריינים המשתמשים בכיפה כדי לעורר את רחמי השופטים. "אפשר לרמות שתי דקות מול המצלמה", הוא אומר, "אבל ההמשך קשה הרבה יותר. אם אינך קם בבוקר לתפילת שחרית במניין, איש לא יתייחס אליך כאל אדם דתי. המציאות היא שאסירים רבים מקבלים עליהם שמירת מצוות והתקרבות אמיתית לחיי אמונה".

הרב ויזנר מתמודד עם שאלות מגוּונות מאסירים ומסוהרים. "למשל בראש-השנה האחרון, שאחריו באה שבת, התעוררה אצל סוהרים דילמה בדבר אורך המשמרות", הוא מדגים. "אסירים שאינם מורשים לצאת לחופשות שואלים, למשל, כיצד יושבים 'שבעה', או איך מקיימים את 'ברכת האילנות' בחודש ניסן. את השאלה האחרונה פתרנו על-ידי שתילת עצי-פרי בכמה אגפים".

במסגרת עבודתו שיכנע הרב ויזנר אישית יותר משלושים אסירים, סרבני גט, להתיר את נשותיהן שייחלו לגט, ובכך התאפשר להן לבנות את ביתן מחדש.

מעלון לספר

בימים האלה הוציא-לאור הרב ויזנר את ספריו "אודה את ה'", שני כרכים על ספר בראשית ובהם כאלף עמודים. "התחלתי לפרסם עלון שבועי, ובו ניתוח של נקודה מפרשת השבוע", הוא מסביר. "בספר קיבצתי את כל המאמרים, עם תוספות". הספר זכה להסכמות מגדולי הרבנים, ובהם הסכמת הראשון לציון הרב עובדיה יוסף והרבנים הראשיים לישראל.

המאמרים נוגעים גם בהיבטים אקטואליים. למשל, אחרי אסון הכרמל ייחד העלון מאמר נרחב לנושא האש ביהדות. "זה היה האסון הקשה ביותר בשב"ס, אבל הקב"ה אינו מעמיד אדם בניסיון שאין לו הכוחות לעמוד בו. אנחנו משתדלים לחבק את בני המשפחות ולספק להם תמיכה ואהבה", הוא אומר.


כותל האסירים. הרב ויזנר על רקע ספרו (צילום:  מנדי הכטמן)

  פינת ההלכה ומנהג

שבת ראש-חודש

שאלה: מה הם השינויים בתפילות שבת ראש-חודש, ומה דינו של מי שטעה והתפלל כמו בשבת רגילה?

תשובה: בכל תפילות השבת מוסיפים 'יעלה ויבוא'. מי ששכח לומר זאת בליל שבת דינו כבכל ליל ראש-חודש. אם כבר אמר את שם ה' של סיום הברכה ("ברוך אתה ה', המחזיר שכינתו לציון"), אינו חוזר. אולם ביום, גם אם שכח ונזכר לאחר שאמר 'ה'', אומר זאת בין הברכות. אם נזכר לאחר מכן, חוזר ל'רצה'. ואם נזכר לאחר שסיים את 'יהיו לרצון' האחרון, חוזר לראש התפילה.

בכל ראש-חודש מוסיפים תפילת מוסף מיוחדת לכבוד קרבנות היום בבית-המקדש. כשראש-חודש חל בשבת, אומרים נוסח מיוחד המשלב את השבת וראש-החודש: 'אתה יצרת'. מי שטעה ואמר את הנוסח הרגיל ('תיקנת שבת'), אם נזכר קודם אמירת ה' של 'מקדש השבת', חוזר ל'אתה יצרת'. אם נזכר לאחר מכן יש בזה שתי שיטות:

לפי הגרא"ח נאה ז"ל: עד שלא סיים תפילתו ['יהיו לרצון' האחרון] – חוזר ומתחיל 'אתה יצרת'. ואם סיים תפילתו – חוזר לראש התפילה, ואם אמר 'אתה יצרת', אף שחתם את הברכה ב'מקדש השבת' בלבד – יצא ידי חובתו.

לפי פסקי ה'משנה ברורה': אם נזכר אחר אמירת ה' - יאמר "ונעשה לפניך קרבן ראש-החודש הזה", וימשיך 'רצה'. נזכר אחרי-כן, לפני אמירת ה' של 'המחזיר שכינתו לציון', יאמר במקום שנזכר "ונעשה לפניך...", ויחזור ל'ותפילתם באהבה'. נזכר אחר אמירת ה' הנ"ל, יאמר "למדני חוקיך", ויחזור ל'ותפילתם...'. סיים את הברכה, יחזור ל'אתה יצרת'. סיים את 'יהיו לרצון' האחרון – יחזור לראש התפילה.

אחרי תפילת שחרית אומרים 'הלל' (בדילוג). בקהילות רבות מוסיפים 'ברכי נפשי' אחרי 'שיר של יום'.

מקורות: שו"ע סי' תכב ס"א-ב ונו"כ. אשי ישראל  פרק לט סעיפים עה-עז, וש"נ. לוח כולל חב"ד.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)