חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:54 זריחה: 5:55 י"ז בחשון התשפ"ז, 28/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע גליון 1285 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת עקב, י"ט במנחם-אב ה'תשע"א (19/08/2011)

מדורים נוספים
שיחת השבוע גליון 1285 - כל המדורים ברצף
לטפח אהבה לארץ-ישראל
יש חדש
מסירות-נפש למען יהודי שני
אכילה
להרים את ה'תפילין'
להציל מלמטה
אסֵפה שסוכלה
סעודה לצדיקים
חלופה למשפט החילוני
כיבוד בבית-העלמין

מס' 1285, ערב שבת-קודש פרשת עקב, י"ט במנחם אב ה'תשע"א (19.08.2011)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 072-2770100, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

לטפח אהבה לארץ-ישראל

זכינו זכות שלא זכו לה דורות של יהודים – לחיות בנחלה הנצחית שנתן הקב"ה לעמו. עלינו לטעת בילדינו את להט האהבה לארץ-ישראל

אך לפני כמה דורות היה צמד המילים 'ארץ-ישראל' מרטיט את הלבבות. אמרת 'ארץ-ישראל', אמרת תפילות, כמיהות וחלומות. יהודים עשו מאמצים כבירים לבוא אל הארץ, לנשק את עפרה, לנשום את אווירה. זקנים היטלטלו בדרכים שבועות וחודשים, כדי לזכות לסיים את חייהם בארץ-ישראל ולהיטמן באדמתה הקדושה.

והנה אנחנו חיים בארץ-ישראל, ולעיתים נדמה שאנו מתייחסים לעובדה זו כאל דבר שבשגרה. בחברה הכללית יש, לדאבוננו, מגמות של התנכרות ממשית לארץ-ישראל. בתי-הספר כבר אינם מחדירים כראוי את הערכים הקשורים באהבת הארץ. בני-הנוער והצעירים מדברים על הארץ במונחים יבשים וחומריים. הארץ היא כמו מכונית, שהיום היא שלי ומחר אני מוכר אותה וקונה חדשה. אחד הביטויים ליחס זר ומנוכר זה הוא השימוש במונח 'שטחים' על נחלת אבותינו, ערש התנ"ך.

לטעת את הלהט

אולם גם בקרב יהודים שומרי מצוות חל פיחות מסויים בזיקה לארץ. אפשר להבין זאת. קשה להתרגש ממציאות יום-יומית. מי שחי בארץ חיי יום-יום, מתקשה להתפעם כמו מי שבעבורו הייתה הארץ משאת-נפש רחוקה. ועם זה, אשמים גם אנו, ההורים והמחנכים, בפיחוּת הזה. לא עשינו את הדרוש כדי לטעת בילדינו את להט האהבה לארץ-ישראל.

יש, כמובן, רבים וטובים שהלהט הזה בוער בעצמותיהם והם עושים להעברת הזיקה לארץ-ישראל לבני הדור הצעיר. אולם בהחלט יש מקום לשיפור, ולפחות להוספה. שכן דווקא אנחנו, החיים בארץ-ישראל חיי יום-יום, זקוקים ליתר הכרה בקדושת הארץ, מכיוון שזכינו לחיות ב'פלטרין של מלך'. אלא שעלינו להקדיש יותר מחשבה והתבוננות, כדי שתחושה זו לא תאבד את עוצמתה בתוך חיי השגרה.

שיר-הלל לארץ

הפסוקים שאנו קוראים בפרשת השבוע מבטאים ביטוי נפלא את ייחודה של ארץ-ישראל. התורה מתארת את השפע שבה, את סגולותיה המיוחדות, והעיקר – את היותה "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מר(א)שית השנה ועד אחרית שנה" – ארץ שהקב"ה, כביכול, תמיד שם את עיניו בה, צופה ומביט על כל הנעשֶה בה ושומר ומגן עליה ועל יושביה.

זכינו זכות שלא זכו לה עשרות דורות של יהודים – לחיות בארץ אבותינו, בנחלה הנצחית שנתן הקב"ה לעמו. זכות זו היא גם חובה. עלינו לשמור על קדושת הארץ, להבטיח את ייחודה וטהרתה, ולגדל בה דור יהודי שיתייחס לארץ באותה אהבה והתרגשות שרחשו כלפיה סבינו וסבותינו.

קדושת הארץ גם מחייבת התנהגות הולמת. בפלטרין של מלך אי-אפשר להתנהג כמו בשוק. החינוך לקדושת הארץ מוליד הכרה בצורך להתקדש בעצמנו, במחשבה, בדיבור ובמעשה, כדי שנהיה ראויים לזכות הגדולה הזאת – לחיות כיהודים בארץ-ישראל, הארץ הנבחרת שניתנה לעם הנבחר.


"ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר". ציור: ברוך נחשון

  יש חדש

ימי עיון בחסידות

בשבוע הבא תוגש בע"ה סדרת שיעורים מיוחדת בסוגיות מרכזיות בתורת החסידות, מפי גדולי המשפיעים, ובהם הרבנים זושא אלפרוביץ, שבתי סלבטיצקי, יחזקאל סופר ועוד. השיעורים יהיו בימים ראשון עד חמישי, כ"א-כ"ה במנחם-אב, בשעות הערב, בהיכל מנחם, רח' ישעיהו 22 ירושלים. לפרטים: 050-4115279.

אוצר 'מכון משה'

מכון משנת הרמב"ם הפיק תקליטור מחשב ובו כל ספרי המכון, עם תכנת חיפוש מתקדמת ונוחה להפעלה. בתקליטור ספרים של הרמב"ם, רס"ג, ריה"ל, רלב"ג ועוד. טל' 03-5351119.

עליות לקברי צדיקים

הארגון לקדושים אשר בארץ, הפועל לחיזוק העלייה לקברי צדיקים, ובפרט במקומות שהגישה אליהם כרוכה באישורים ביטחוניים, מתאם עליות לאתרים האלה באישור גורמי הביטחון וצה"ל. למידע ולתיאום ביקורים טל' 052-7696060.

קומזיץ עם קרדונר

המוזיקאי יוסף קרדונר, יוצר 'שיר למעלות' המפורסם, חוגג בימים האלה השקת אלבום עשירי. באלבום קומזיץ מיטב להיטיו של קרדונר, כפי שהוקלטו בכמה הופעות שערך בחורף האחרון בארה"ב. באלבום שש-עשרה רצועות. טל' 1-700-704120.

  שלחן שבת

מסירות-נפש למען יהודי שני

המשנה מספרת שיום כ' באב היה יום-טוב במשפחה אחת, משום שביום הזה השתמשו בעצים שתרמה המשפחה הזאת להקרבת הקרבנות על-גבי המזבח בבית-המקדש. זו הייתה למעשה תרומת העצים הראשונה לאחר ט"ו באב, שבו נפסקה כריתת העצים, ולכן ציינה המשנה במיוחד יום זה.

ההלכה היא שבט"ו באב מפסיקים את כריתת העצים, משום שבמועד הזה "תשש כוחה של חמה", ויש חשש שמא העצים אינם יבשים די הצורך, ואז הם עלולים להיות מתולעים, ועצים כאלה פסולים למזבח. לכן היו כורתים את העצים בחודשי הקיץ החמים, עד ט"ו באב, שבו הימים מתחילים להתקצר ועוצמת השמש נחלשת.

נדיבות מיוחדת

נמצא אפוא שהמשפחות שתרמו עצים קודם לכן היו יכולות לכרות עצים כפי הדרוש, ולא היו צריכות לדאוג להכין מלאי עצים מבעוד מועד. לעומת זה, המשפחה שתרמה את העצים בכ' באב כבר לא הייתה יכולה לכרות אז את העצים, אלא הייתה צריכה להכין אותם מראש – לכרות אותם בתקופה שלפני ט"ו באב, לברור אותם ולשמור מלאי מספיק בעבור התקופה שבה כבר לא יהיה אפשר לכרות עצים חדשים.

לכן המשנה מציינת את המשפחה הזאת במיוחד, כי בפעולתה באה לידי ביטוי נדיבות מיוחדת. בגמרא יש שתי דעות על זהות המשפחה. לפי דעה אחת היא באה מבני דוד המלך, ולפי דעה שנייה באה מיואב בן-צרויה. יש לומר שאין כאן מחלוקת במציאות, אלא המשפחה הזאת אכן באה משני השורשים האלה, והמחלוקת היא מה מקור הנדיבות המיוחדת שהתגלתה במשפחה זו, אם היא באה מדוד או מיואב.

דוד בתורתו ויואב במלחמותיו

הגמרא אומרת שדוד המלך עסק בתורה ויואב עשה את המלחמות, ושתי הפעולות האלה יצרו שלמות אחת: "אילמלא דוד, לא עשה יואב מלחמה; ואילמלא יואב, לא עסק דוד בתורה".

הן דוד הן יואב פעלו מתוך התבטלות ומסירות-נפש, אלא שמסירות-הנפש של דוד באה לידי ביטוי בלימוד התורה (לימוד מתוך התבטלות מוחלטת לקב"ה, ולכן זכה ש"הלכה כמותו"), ואילו מסירות-נפשו של יואב התבטאה במלחמה מול אויבי ישראל. מכאן באה אותה מסירות-נפש ואותה נדיבות מיוחדת גם אצל צאצאיהם, בני המשפחה שתרמה עצים בכ' באב.

נכונות להקריב

מכאן עלינו ללמוד לקח חשוב: לאותה משפחה היו עצים מובחרים שכבר לא היה אפשר לכרות כמותם, ובכל-זאת ויתרה עליהם בשמחה כדי לסייע ליהודים אחרים להעלות קרבנות, ובהם גם יהודים חוטאים שביקשו להקריב קרבנות לכפרת עוונותיהם.

כך עלינו לנהוג – לוותר על הדברים היקרים ביותר למען יהודי שני. גם אם יש לאדם חפץ יקר שאין כדוגמתו בכל העולם – עליו להיות מוכן לתת אותו ליהודי שני, כדי שהחפץ הזה יהיה לו לעזר. עליו לעשות זאת בשמחה, מתוך הכרה כי נפלה בחלקו זכות גדולה, לעזור ליהודי שני. גישה זו של אהבת-ישראל, אהבת-חינם, היא שתביא את הגאולה האמיתית והשלמה בקרוב ממש.

(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1103)

  מן המעיין

אכילה

ברכה מהתורה

"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך" (דברים ח,י). ברכת המזון צריכה כוונה יותר מתפילה, כי תפילה היא מדרבנן ואילו ברכת המזון מן התורה.

(המגיד ממזריטש)

שביעה מהברכה

השביעה צריכה להיות לא מהאכילה, אלא מהברכה שזוכים לברך. ממה "ושבעת"? – מ"וברכת את ה' אלוקיך".

(רבי שלמה מקרלין)

אכילה שמרעיפה ברכה

"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (דברים ח,י). אכילה בקדושה בכוחה להרעיף ברכה לארץ הטובה אשר נתן לך ה' אלוקיך.

(רבי שלמה מרדומסק)

חיות רוחנית

"לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח,ג). חיוּתו של האדם אינה מהאכילה הגשמית של הלחם, אלא מהמזון הרוחני, בהזכרת שמו יתברך בברכות שלפני האכילה ואחריה.

(רבי מנחם-מנדל מרימנוב)

מאכל רוחני

"ויענך וירעיבך ויאכילך את המן" (דברים ח,ג). מדוע הייתה אכילת המן בבחינת עינוי? משום שהמן היה מאכל רוחני, לחם מן השמים, ואוכלי המן לא התענגו ממנו כמו מאכילת מאכל רגיל.

(כתר שם טוב)

חיים מהאלוקות

כשאכלו בני-ישראל את המן, שהיה לחם מן השמים, הרגישו שהם חיים מן האלוקות שבלחם, לא מגשמיותו. מזה למדו לדעת שכך גם בלחם מן הארץ, שאכלו לאחר מכן, כשנכנסו לארץ-ישראל, שלא גשמיות הלחם מחיה, אלא הניצוץ האלוקי שבו.

(כתר שם טוב)

מאמר מזין

"כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח,ג). "פי ה'" אלה האותיות של עשרת המאמרות שבהם נברא העולם, המלובשים תמיד בתוך הבריאה להחיותה ולקיימה. כשאדם אוכל לחם הוא ניזון מהמאמר "תדשא הארץ" המלובש בלחם.

(לקוטי תורה)

מעורר חיוּת אלוקית

כאשר אדם מברך בכוונה לפני האכילה ומזכיר שם שמים, הוא מעורר ומגלה את החיוּת האלוקית שבמאכל, בבחינת "מצא מין את מינו וניעור", ואז הוא ניזון וחי מהחיוּת הזאת.

(הבעל-שם-טוב)

  אמרת השבוע

להרים את ה'תפילין'

רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב ראה פעם אחת יהודי פשוט, שבתום התפילה, כשבא לחלוץ את התפילין מעל ראשו, נשמטו התפילין וכמעט נפלו לארץ. אך הוא זינק בעקבותיהן, ובתנועה זריזה הצליח לתפוס בהן בטרם נפלו. היהודי הרים את התפילין ונישק אותן בלהט.

נשא הצדיק את עיניו למרום וקרא: "ריבונו-של-עולם! הלוא גם אתה מניח תפילין, ובתפילין שלך כתוב 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. והנה, זה שנים רבות ה'תפילין' שלך, עם-ישראל, נפלו לארץ, והם נרמסים בגלות המרה. האם לא תעשה כפי שעשה היהודי הפשוט הזה ולא תזדרז להרים את ה'תפילין' שלך?!".

  פתגם חסידי

להציל מלמטה

"אם רצונך לחלץ אדם השקוע בבוץ, אל תחשוב שדיי לך לעמוד למעלה ולהושיט את היד. עליך לרדת כולך אל תוך הבוץ ומשם תוכל להעלותו למעלה" (רבי שלמה מקרלין)

  מעשה שהיה

אסֵפה שסוכלה

נקישות נשמעו על דלת בתיהם של שלושים ושניים רבנים בכל רחבי רוסיה. כל אחד ואחד מהרבנים מצא מולו שליח מטעם ממשלת רוסיה, ובידו הזמנה אישית לאסֵפת רבנים דחופה בעיר מינסק.

אלה היו הימים שאחרי המהפכה הקומוניסטית. השלטון הסובייטי פעל לדיכוי הדת בכלל, ודת ישראל במיוחד. נאסרו פעילויות דתיות, סוכני-חרש שרצו בכל פינה לגלות את מפירי החוק, ועונשים חמורים הוטלו על מי שלא צייתו.

העיתונות הסובייטית התגייסה במרץ למסע דיכוי הדת. מאמרים ארוכים פורסמו בקריאה "לשחרר את העמלים משרידי העבר המדכאים של הדעות הקדומות הדתיות ". העיתונות המגוייסת בשירות השלטונות יצרה דעת-קהל אוהדת לפעולות הרדיפה.

אולם דעת-הקהל בעולם הרחב החלה לסעור. האפיפיור הזדעק והכריז על גיוס כללי של הנוצרים כנגד רוסיה. מדינות רבות הביעו מחאות על הפגיעה בחופש הדת.

זה היה הרקע להזמנת הרבנים לאסֵפה הדחופה. השלטון הקומוניסטי ביקש לטהר את שמו בדעת-הקהל העולמית. באותה אסֵפה במינסק אילצו הקומוניסטים את שלושים ושניים הרבנים לחתום על עצומה הקובעת כי טענות האפיפיור שקריות, וכי אין כל רדיפת דת ברוסיה הנאורה...

עכשיו ביקשו השלטונות לחזור על ההצלחה גם באוקראינה. הם ביקשו לכנס את רבני אוקראינה לאסֵפה דומה בעיר חרקוב ולהוציא גם מהם מסמך דומה.

בעיר המחוז הגדולה יקטרינוסלב (כיום דנייפרופטרובסק) ישב על כיסא הרבנות רבי לוי-יצחק שניאורסון (אביו של הרבי מליובאוויטש). נוסף על גדולתו הענקית בתורה, בנגלה ובנסתר, והיותו אישיות חדורת קדושה ומסירות-נפש, ניהל את רבנותו בתקיפות ולא נרתע מאיש. גם בתקופות הקשות ביותר קרא ליהודים לשאת את יהדותם בגאון.

השלטונות ידעו כי לא יהיה קל לשכנע את 'שניאורסון' לחתום. הוא הוזמן לפגישה אישית עם מפקד הק-ג-ב, בניסיון לרכך את עמדותיו. רבי לוי-יצחק נענה להזמנה. המפקד הסביר לו את החשיבות העליונה שהממשלה רואה בקיום האסֵפה וציין כי חובתו של כל אזרח לסייע לאינטרסים של ממשלתו.

בסיום הפגישה מסר המפקד לרבי לוי-יצחק כרטיס נסיעה במחלקה הראשונה ברכבת המהירה היוצאת לחרקוב. לתדהמתו החזיר לו רבי לוי-יצחק את הכרטיס באומרו: "אני מודה לך על טוב-ליבך, אך אני יכול לנסוע על חשבוני". המפקד החליט להבליג לעת-עתה.

כאשר בא הרב שניאורסון לאסֵפה בחרקוב הבחין כי הרבנים ממעטים לדבר בינם לבין עצמם. הוא הביט סביבו וזיהה מיד אדם זר, שתחפושת הרב לא הלמה אותו כלל. ברור היה כי הוא מרגל וסוכן-חרש.

השלטון אף לא התאמץ להסתיר את זהותו של המרגל. להפך, השלטון ביקש לזרוע פחד וחשדנות, כדי למנוע את הרבנים מלהתגבש ולתמוך איש ברעהו.

רבי לוי-יצחק שניאורסון הבחין בסכנה. בעוד הכול יושבים וממתינים לתכתיבי השלטון, עלה על דוכן הנואמים ובדברים חוצבי להבות גינה את המזימה לכפות על רבני ישראל לחתום על דבר שהוא שקר ביסודו.

הרבנים נדהמו מאומץ ליבו. הם ידעו היטב כי הרב עלול לשלם מחיר יקר מאוד על תעוזתו, אולם דבריו עודדו אותם ונסכו בהם כוחות לעמוד בלחצים.

בכל ימי האסֵפה חזר הרב ותבע מכל המשתתפים שלא להיכנע לתכתיבי הקומוניסטים ולהימנע מלחתום. במהלך האסֵפה הוזמן לשיחה אישית עם שר החינוך של אוקראינה, שחרד לכישלונה של האסֵפה. הוא הבהיר לרב את החשיבות שבפרסום המסמך, והִתרה בו כי הוא פועל נגד 'האינטרס הלאומי'. אולם הרב לא שת לבו כלל לדברי השר.

מאמציו של הרב נשאו פרי. בזכות עמדתו הנחרצת נמנעו הרבנים מלחתום, והאסֵפה פוזרה בלי שהשלטונות השיגו את מטרתם.

רבי לוי-יצחק לא הסתפק בזאת. כשנודע לו על אדם מכובד הנוסע אל מחוץ לגבולות המדינה באותם ימים, שיגר אליו שליח מיוחד בבקשה למסור לעיתונות העולמית על השערורייה המתחוללת ברוסיה, ועל התנכלות השלטונות לרבנים בניסיון לכפות עליהם לחתום על הצהרות-שקר נגד רצונם.

אותו שליח מילא את שליחותו נאמנה. זמן קצר לאחר מכן התנוססו כותרות גדולות בעיתונות העולמית. כמה מהעיתונים אף פרסמו קריקטורות שבהן נראה חייל המכוון נשק אל רב ישיש ותובע ממנו לחתום על נייר המונח לפניו...

בתום האסֵפה זומן הרב שנית ללשכת שר החינוך. הפעם הטיח בו השר דברים חריפים, הדגיש לפניו את חומרת מעשיו, והאשים אותו בחתירה תחת אושיות המדינה.

אכן, השלטונות מילאו את איומיהם. בשנת תרצ"ט (1939) נאסר הרב, ובמשפטו נקבע כי הוא "איש מסוכן לציבור". הוא נשלח לגלות במזרח אסיה הרחוקה. שם, מתוך ייסורי גוף ונפש קשים, השיב את נשמתו הטהורה ליוצרו ביום כ' במנחם-אב תש"ד (1944).

  לומדים גאולה

סעודה לצדיקים

חז"ל אומרים (פסחים קיט,ב) שבבוא הגאולה יעשה הקב"ה סעודה מיוחדת לצדיקים. לאחר הסעודה, כשתבוא העת לברך, יציעו לאבות ולמשה רבנו וכו' לברך, וכל אחד ואחד מהם יטען שאינו ראוי לכך, עד שיאמרו לדוד המלך לברך והוא יסכים לעשות זאת.

וכך נאמר בגמרא: "עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים... לאחר שאוכלין ושותין נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך. ואומר להן: איני מברך, שיצא ממני ישמעאל. אומר לו ליצחק טול וברך. אומר להן: איני מברך שיצא ממני עשיו. אומר לו ליעקב טול וברך. אומר להם: איני מברך, שנשאתי שתי אחיות בחייהן, שעתידה תורה לאוסרן עליי. אומר לו למשה טול וברך. אומר להם: איני מברך, שלא זכיתי ליכנס לארץ-ישראל... אומר לו לדוד טול וברך. אומר להן: אני אברך ולי נאה לברך שנאמר (תהילים קטז) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא".

מי יכול לברך

המהרש"א מפרש מדוע יסרבו כל אבות העולם לברך ודווקא דוד המלך יסכים לברך. שכן בברכת המזון צריך להזכיר את הברית, את התורה, את הארץ, ואת מלכות בית דוד, וכל אחד ואחד מאבות העולם והצדיקים מצא בעצמו חיסרון בעניין זה. "ולזה אמר אברהם: 'איני מברך שיצא ממני ישמעאל'; וכן יצחק, שיצא ממנו עשיו; ולא יכול לומר ברית, שהוא 'בריתך שחתמת בבשרנו', שהיא המילה... יעקב אמר 'שנשאתי שתי אחיות, שהוא דבר שעתידה תורה לאסור' – ואיני יכול לומר תורה, דהיינו: 'על תורתך שלימדתנו'. ומשה שאמר 'לא זכיתי ליכנס לארץ' ואיני יכול לומר 'על ארץ חמדה כו''...

"אבל דוד, שזכה שהוא בנה ירושלים ובְנוֹ בנה בית-המקדש, שעל זה תיקנו ברכת 'בונה ירושלים', ועל-כן אמר: לי – שזכיתי לכל הני מילי [=לכל המעלות האלה] – נאה לברך, שנאמר: כוס ישועות אשא גו'".

המהר"ל מפראג (נצח ישראל פרק לג) מסביר את מעלתו המיוחדת של דוד, ואת הקשר המיוחד שלו לברכת המזון המיוחדת שתהיה בגאולה האמיתית והשלמה. נקודת הדברים: סעודה זו של הגאולה וברכת המזון שבסיומה עניינה מתן שבח והודיה לקב"ה על שהביא לנו את הגאולה השלמה. לכן מי שמתאים לברך ברכה זו הוא דווקא מי שבמהותו שייך לגאולה, ושבעצם מציאותו שולל את הגלות. לכן האבות והצדיקים לא רצו לברך ברכת המזון, בשעה שבהם עצמם יש חיסרון כלשהו כביכול, שהיה יכול להיות מעין מקור לעניין הגלות.

כלומר, כל אחד ואחד מהאבות ומהצדיקים מצא בעצמו, לצד מעלותיו הנפלאות, גם צד מסויים של חוסר שלמות, שהוא הפך עניין הגאולה. ואילו בדוד נמצאת השלמות המלאה, ללא כל חיסרון. לכן הוא יאמר "לי נאה לברך".

להיות 'כוס' לגילוי הגדול

בתורת החסידות (סידור עם דא"ח עמ' קב ואילך) מבואר כי ברכת המזון של אותה סעודה מסמלת השפעת שפע גדול ועצום, ממדרגה גבוהה ביותר. הכוס עניינה כלי קיבול לברכה. לכן האבות והצדיקים יחששו מלהיות 'כוס' לדרגה עליונה כל-כך, ודווקא דוד המלך יהיה ה'כוס' לשפע הגדול הזה.

עניינו של דוד הוא ספירת המלכות, שאין לה כלום משל עצמה, וכל עניינה שהיא מקבלת את השפע מהספירות שלמעלה ממנה. כיום המלכות היא למטה מכל הספירות, אולם לעתיד לבוא תתעלה ותעמוד למעלה מכולן, משום שהיא כביכול עומדת ישר תחת מקור השפע, במדרגות העליונות ביותר. לכן דווקא דוד המלך יברך, היינו שהוא יהיה הכלי לקבלת השפע העילאי שיאיר לעתיד לבוא.

  חיים יהודיים

חלופה למשפט החילוני

עשר שנים לאחר שהחל עורך-הדין שלום אטלי בעבודתו המשפטית, נכנס פעם אחת לפגישה אצל הגאון רבי בן-ציון אבא-שאול, ראש-ישיבת פורת יוסף בירושלים. הוא שמע מפיו שפנייה לבית-משפט שאינו דן על-פי התורה – דינה כ'הליכה לערכאות'. "באותו רגע הבנתי שחייבים ליצור חלופה", הוא אומר. "צריך לתת לציבור את כל הכלים כדי שיעדיף את משפט התורה מבית-משפט חילוני".

זמן קצר לאחר מכן הקים אטלי בתל-אביב בית-משפט לענייני ממונות, הפועל על-פי חוקי הבוררות ופוסק על-פי ההלכה. מאז חלפו עשרים שנה, ואטלי הרחיב את פעילותו בתחום המשפט העברי לעוד ועוד מפעלים.

בית-משפט הלכתי

אטלי נולד באלג'יר. הוא מתגורר כיום ביישוב פסגות, והוא חבר לשכת עורכי-הדין בישראל משנת תשמ"ה (1985). הוא מקדם את המשפט העברי בשלושה תחומים בולטים: "אנו מפעילים שלושה בתי-משפט הפועלים על-פי התורה: בירושלים, בתל-אביב ובכפר-סבא. בתי-משפט אלה פועלים במקצועיות, בסטנדרטים המקובלים בבתי-המשפט הרגילים, אבל על-פי ההלכה", מסביר אטלי.

הפעילות השנייה שיזם – מכללה מקצועית שמכשירה עורכי-דין דתיים וחרדיים במשפט העברי. "גיליתי שרבים נרתעים מלגשת לבית-דין לענייני ממונות, כי לא היה להם מייצג מקצועי", הוא אומר. הפעילות השלישית – 'מכון לחקיקה הלכתית'. במכון יושבים שבעה דיינים, לצד משפטנים בכירים, כולם בעלי רקע תורני, והם מתרגמים כל חוק ישראלי לעקרונות ההלכתיים.

נכשלים בבלי-דעת

בעוד כמה חודשים ספורים עומד להופיע הספר הראשון, פרי עמלם של חברי המכון. "הספר עוסק בחוק הירושה, והוא הראשון בסדרת ספרים משפטיים-הלכתיים, שיעסקו בדיני חוזים, מתנות ומכר", אומר אטלי. "הספר קיבל את ברכתם של נשיא בית-הדין הרבני הגדול, הרב משה-שלמה עמאר, ושל הדיין בבית-הדין הגדול בירושלים, הרב זלמן-נחמיה גולדברג".

לדבריו, יהודים שומרי תורה ומצוות הפונים אל בתי-משפט בענייני ירושה עלולים להיכשל באיסורי גזל מדאורייתא. בחוזה של קניית דירה עלולים להיכשל באיסורי ריבית ולעבור על עשרות לאווים מהתורה. "בספר אנחנו מספקים דרכים ופתרונות להסדרים טובים הן על-פי החוק הן על-פי התורה".

ליהודים חוק משלהם

החוק הישראלי קובע שבשאלות שאין עליהן 'כיסוי משפטי' בחוק, אפשר לפנות אל המורשת היהודית. אטלי טוען שנשיא בית-המשפט העליון אהרן ברק עקף זאת וטען שאין הכוונה לדין התורה אלא ל'הוויי היהודי'... "כעורך-דין ותיק אני קובע בבירור כי הפסיקה ההלכתית מוסרית ומתחשבת יותר מפסיקות בתי-המשפט. ההלכה נותנת פתרונות לבעיות שהחוק אינו מכיר. גם הטענה שבתי-הדין הרבניים פוגעים בנשים – מופרכת", הוא אומר.

עוד אומר אטלי כי אין לו טענה אל בתי-המשפט, אלא שהם פשוט אינם מתאימים לעם-ישראל: "ליהודים יש החוק שלהם: התורה. אני מאמין שבע"ה יבוא יום ובתי-הדין יזכו לאמון גבוה יותר מבתי-המשפט, והציבור יעדיף לברר סכסוכים על-פי התורה".


אטלי: כשבתי-הדין יחליפו את בתי-המשפט

  פינת ההלכה ומנהג

כיבוד בבית-העלמין

שאלה: בכמה קהילות נהוג להגיש כיבוד לאחר ביקור בקברי אבות, לכבוד ה'שבעה', ה'שלושים' או יום-השנה, כדי להרבות בברכות ובעניית אמן לזכות נשמת הנפטר. היכן מותר להגיש את הכיבוד?

תשובה: יש להגיש את הכיבוד מחוץ לגדר בית-העלמין. אם רוצים לייחד מקום להגיש זאת בתוך השטח, יש לגדר את המקום במחיצה בגובה עשרה טפחים (80 ס"מ), כדי להפרידו מבית-העלמין.

זאת, מפני שכל השטח שיוּחד לבית-העלמין,  גם אם הוא רחוק מן הקברים עצמם, יש לו קדושה בדומה לבית-כנסת, ואסורות שם קלות-ראש, שיחה בטלה, מלאכה, אכילה ושתייה וכדומה.

ואף שבבית-הכנסת הקלו בזה (כגון להגיש כיבוד ולומר 'לחיים' ביום השנה), מפני ש"לב בית-דין מתנה...", הרי זה משום ששם יש צורך בזה לאנשים המבקרים או הנמצאים שם, כמו תלמידי-חכמים ואורחים. אולם בבית-העלמין, שאין בכך צורך למבקרים, אלא רק לכבוד הנפטרים, נשאר הדין הבסיסי לאיסור.

אחרי ביקור בבית-העלמין חייבים ליטול ידיים, ונהוג ליטול מתוך כלי, שלוש פעמים לסירוגין על כל יד. רצוי ליטול לפני הגשת הכיבוד.

מקורות: מגילה כט,א. רמב"ם הל' אבל פי"ד הי"ג. טושו"ע יו"ד סי' שסח, ופתחי תשובה שם (וע"ע חזו"א יו"ד סי' רט ס"ק טו). משנ"ב סי' קנא ס"א בביה"ל ד"ה ואין אוכלים. פסקי תשובות שם ס"ק ח, יא. שו"ת יחוה דעת ח"ג סי' י. תודה לרב לוי-יצחק הלפרין מירושלים.

הבהרה: בעניין הפסיפלורה כתבתי בגיליון הקודם שההכרעה המקובלת היא להקל, שאין בה דין ערלה. אכן, הספרדים מקילים בזה, על-פי פסיקת הראשל"צ הרב אליהו ז"ל וייבדל לחיים טובים הרב עובדיה יוסף, אבל בקהילות האשכנזים, אף שה'ציץ אליעזר' מֵקל, הובא לידיעתי שהבד"ץ של העדה החרדית בירושלים וכן השגחת הרב לנדא מבני-ברק מחמירים בזה.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)