חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:54 זריחה: 5:55 י"ז בחשון התשפ"ז, 28/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע גליון 1280 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת פינחס, י"ג בתמוז ה'תשע"א (15/07/2011)

מדורים נוספים
שיחת השבוע גליון 1280 - כל המדורים ברצף
תנו לעבוד ולגדל ילדים
יש חדש
איש מסירות-נפש במהותו
פינחס
טעות שאינה טעות
אין הסתר
הים ציית
נחלת הלוויים בגאולה
בית-מקדש במו-ידיכם
תפריט של 'סעודת מצווה'

מס' 1280, ערב שבת-קודש פרשת פינחס, י"ג בתמוז ה'תשע"א (15.07.2011)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 072-2770100, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

תנו לעבוד ולגדל ילדים

לא ייתכן שמשפחה גדולה תהיה לוקסוס השמור לעשירים בלבד. הורים ששניהם עובדים קשה למחייתם זכאים בהחלט לגדל בכבוד חמישה, שישה או אף עשרה ילדים

ההתעוררות הציבורית שנוצרה בעת האחרונה בשל יוקר המחיה היא מגמה חיובית ומתבקשת. אי-אפשר להשלים עם המצב שבו ישראל נחשבת מדינה משגשגת כלכלית, ובה-בעת מחירי המזון והצרכים החיוניים האחרים מרקיעים שחקים.

משפחה רגילה, שבה בני-הזוג בריאים ויכולים להתפרנס, לא הייתה מתקרבת בעבר לקו העוני, והייתה יכולה לקיים את עצמה בכבוד. בעבר אפילו מפרנס אחד היה יכול להבטיח אמצעי-קיום נאותים למשפחתו, ובוודאי אם שני בני-הזוג היו משתכרים ומביאים פרנסה לביתם. כיום המשימה הזאת נעשית קשה יותר ויותר.

כל מי שמביט סביבו רואה משפחות רגילות ומכובדות, שבהן שני בני-הזוג משכימים בבוקר לעבודת יומם, ולמעשה הן חיות בעוני ובמחסור. או גרוע מזה, שההורים עצמם מתקשים לקלוט שלמעשה אין בידם לספק את צורכי הקיום הבסיסיים של משפחתם, והם נוטלים הלוואות ושוקעים בחובות, בתחושה שעוד מעט קט הכול ייפתר. עד שבאה הקריסה.

חלוקת מס לא-צודקת

המאבק נגד המחירים הגבוהים הוא בהחלט מאבק ראוי. מקומם לגלות שוב ושוב עד כמה מחירי המזון ושירותים חיוניים בארץ גבוהים בהרבה מבמדינות אירופה וארה"ב. מחאה ציבורית חזקה ותודעה צרכנית מפותחת יכולות לשנות מצב אומלל זה.

אך יש עוד דבר בלתי-נסבל – שהמדינה אינה מקילה את נטל המס מעל משפחות ברוכות ילדים. מדיניות המס אינה מכירה כלל בקיומם של ילדים לצורך חישוב המס של האב, שבדרך-כלל הוא המפרנס העיקרי. נוצר מצב אבסורדי, שגבר בלי ילדים וגבר שיש לו עשרה ילדים משלמים שיעור מס שווה.

אמנם הנשים מקבלות נקודות-זיכוי בעבור הילדים, אך ברמות השכר שלהן אין ביכולתן, בדרך-כלל, לממש אותן. ממש כמו הפתגם על נתינת אגוזים למי שאין לו שיניים. ההטבה הייתה יכולה להיות ניכרת אילו הייתה ניתנת לאב, אך בפועל אין היא ניתנת לו.

בעבר פיצו קצבאות הילדים על המס הגבוה שמשלמים אבות למשפחות ברוכות ילדים, אולם הקצבאות קוצצו ונהפכו לדמי-כיס סמליים, ואין בהן לסייע במידה ממשית לקיומה של משפחה גדולה.

לגדל ילדים בכבוד

יש כאן עיוות מוחלט בחלוקת נטל המס. מפרנס שיש לו משפחה גדולה להאכיל עובד עוד שעות ומתאמץ להשתכר יותר, ואז באה רשות המיסים ורואה בו אדם עשיר, שאפשר לגבות ממנו שיעורי מס גבוהים. זה מצב בלתי-הגיוני ובלתי-צודק בעליל.

לא ייתכן שהבאת ילדים לעולם תהיה לוקסוס השמור לעשירים בלבד. הורים מן השורה, ששניהם עובדים קשה למחייתם, זכאים בהחלט לגדל בכבוד חמישה, שישה או אף עשרה ילדים. הם אינם מבקשים נדבות ואינם תובעים קצבאות. הם רוצים רק לחזור למצב שהיה בעבר – שבני-זוג עובדים יכולים לקיים גם משפחה גדולה.


לעבוד ולפרנס בכבוד. איש החינוך ר' ישראל זלמנוביץ' ושבעה משלושה-עשר ילדיו, ב'יום הורים' במחנה קיץ אשתקד (צילום: ברלה שיינר)

  יש חדש

לימוד תורת המקדש

הננו מזכירים לציבור את קריאת הרבי מליובאוויטש להוסיף בימים האלה בלימוד התורה ובנתינת צדקה, ובמיוחד בלימוד ענייני המקדש –בתורה שבכתב (פרשיות תרומה, ויקהל-פקודי; יחזקאל פרק מ-מג), בתורה שבעל-פה (מסכת מידות) ובהלכה (הלכות בית-הבחירה לרמב"ם). על-ידי לימוד זה נזכה שיתקיימו דברי המדרש: "לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה, ובשכר קרייתה, שיתעסקו לקרות בה, אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקים בבניין הבית".

ועידת המחנכים ה-23

בימים רביעי-שישי, י'-י"ב במנחם-אב, תהיה במלון ניר-עציון שבמורדות הכרמל הוועידה השנתית העשרים ושלוש של המחנכים, שמארגן המרכז החינוכי-חסידי שעל-יד צעירי-חב"ד. הרב נפתלי רוט, מנהל הוועידה, אומר כי השנה יעמוד במרכז הוועידה הנושא: 'לדעת לחנך'. בוועידה יושמעו הרצאות מפי אנשי מקצוע מן השורה הראשונה וייערכו סדנאות עם המחנכים. לפרטים: 02-5000770.

נגינה טהורה

הגב' ח' ברנשטוק הפיקה את ממשיכים עם נשמה – עוד חוברת נגינה על טהרת הקודש, ועכשיו למתקדמים. זו חוברת לימוד נגינה בפסנתר ובאורגן, בשיטה מהירה ומהנה. טל' 054-4323394.

  שלחן שבת

איש מסירות-נפש במהותו

יש דברים התלויים בתולדה, והאדם אינו יכול לשנות אותם, גם אם יתאמץ מאוד. כזאת היא, למשל, הכהונה: מי שנולד לאב כוהן – כוהן הוא, ומי שאביו אינו כוהן – לעולם לא יוכל להיות כוהן.

על-פי זה תמוה ביותר השכר שניתן לפינחס על מעשהו, שגרם לעצירת המגֵפה בעם-ישראל. עד אותה שעה פינחס לא היה כוהן, אף-על-פי שהיה נכדו של אהרון הכוהן, כי בשעה שמשחו את הכוהנים לכהונה עדיין היה ילד צעיר, ולא קיבל את קדושת הכהונה. אם-כן, איך ייתכן שפתאום נעשה כוהן כשכר על מעשה שעשה, והלוא כהונה תלויה בתולדה ולא במעשיו של האדם?!

מסירות-נפש בכל פרט

שכרו של פינחס משקף את המעלה המיוחדת של מסירות-הנפש שהייתה אצלו. יכול יהודי להיות בעל מסירות-נפש, אבל מסירות-הנפש איננה עיקר מהותו. במצב רגיל הוא עובד את הבורא בעבודה שהיא על-פי טעם ודעת, עבודה מדודה ומבוקרת. הוא לומד תורה ומקיים מצוות על-פי הסדר והכללים הרגילים. אלא שאם מתעורר צורך יוצא מן הכלל – הוא מתייגע ומעורר בנפשו תוקף גדול עד כדי מסירות-נפש.

אבל יש מי שהוא איש מסירות-נפש בכל מהותו. הוא מסור ונתון לגמרי לרצונו של הקב"ה, עד שאין לו שום רצון אישי משל עצמו. מהותו היא מסירות-נפש מוחלטת לקב"ה, וממילא מסירות-הנפש מתבטאת בכל פרט, גם ביום רגיל ובפעולה שגרתית של לימוד תורה וקיום מצוות.

למעלה מהגדרים הרגילים

זו הייתה מדרגתו של פינחס. הוא סיכן את חייו על דבר שאין הוא חייב לעשותו. ויתרה מזו, אילו היה שואל – לא היו מורים לו לעשות את המעשה. ובמיוחד שבאותו מעמד נכח משה רבנו והוא לא עשה דבר (ופינחס לא ידע ש"נתעלמה ממנו הלכה"). אבל פינחס לא שאל שאלות ולא שקל שיקולים, אלא מסר את נפשו, מכיוון שהיה איש מסירות-נפש בעצם מהותו, וכשבא לידו עניין של קידוש השם – קינא את קנאת ה' צבאות.

לכן זכה לשכר שאף הוא למעלה מהגדרים הרגילים. בגדרים הרגילים אי-אפשר להפוך את מי שאינו כוהן לכוהן, אבל מכיוון שפינחס עבד את הקב"ה למעלה מכל מדידה ומגבלה – זכה שיתנהגו עמו מלמעלה במידה כנגד מידה, והוא קיבל שכר שאף הוא למעלה ממדידה ומגבלה – "ברית כהונת-עולם".

כמו כוהן

ויש לומר שפעולתו של פינחס היא המקור לדברי הרמב"ם ש'כל איש ואיש אשר נדבה רוחו אותו... הרי זה נתקדש קודש-קודשים... כמו שזכה לכוהנים'. כלומר, כשיהודי עובד את ה' במסירות-נפש ולמעלה מכל מגבלה – הוא "נתקדש קודש-קודשים" ונעשה קרוב לקב"ה כמו כוהנים ולוויים.

ההוראה ממעשהו של פינחס היא שצריך לפעול בחיזוק היהדות ובהרבצת התורה מתוך מסירות-נפש ובלי חישובים ושיקולים. כשפועלים כך זוכים שהקב"ה מעניק סיוע שאף הוא למעלה מכל מדידה ומגבלה, עד שהוא מביא את הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו.

(לקוטי שיחות כרך לג, עמ' 167. תורת מנחם כרך מ, עמ' 272)

  מן המעיין

פינחס

השריש קנאות

"בקנאו את קנאתי בתוכם" (במדבר כה,יא). בקנאות, זו שפינחס קינא לה' והרג את זמרי, השריש פינחס "בתוכם", בתוך בני-ישראל, את מידת הקנאות לה', שלא יוכלו לסבול עוברי עבֵרה.

(רבי מנחם-מנדל מקוצק)

קנאות טהורה

קנאותו של פינחס הייתה לשם שמים בלבד, בלי שום תערובת של נקמה, כמו נקמתו של הקב"ה, שרחמיו על כל מעשיו ואת אשר יאהב ה' יוכיח. זו כוונת המילים "בקנאו את קנאתי" – קנאותו של פינחס הייתה דומה לקנאותו של הקב"ה.

(רבי יהושע מקוטנה)

השלום כאיזון

"לכן אמור: הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כה,יב). מידת הקנאות ומידת השלום הן שתי מידות קיצוניות ומנוגדות. מאחר שבפינחס הייתה מידת הקנאות מן הדין להעניק לו את מידת השלום, כדי להטותו לדרך המיצוע.

(כתב סופר)

בזכות פינחס

רק בזכות קנאותו של פינחס היה הקב"ה יכול להמשיך בהשראת שכינתו בתוך בני-ישראל, ומשום כך "לא כיליתי את בני-ישראל בקנאתי".

(פניני התורה)

מיזוג ניגודים

מהות השלום היא מיזוג של שני ניגודים. מוצאו של פינחס אף הוא מיזג ניגודים: מצד אחד 'בן פוטי', ומצד שני מזרעו של אהרון. לכן "הנני נותן לו את בריתי שלום".

(תולדות יעקב יוסף)

כפרה על העם

"תחת אשר קינא לאלוקיו ויכפר על בני-ישראל" (במדבר כה,יג). כאן למטה היה נראה שפינחס עשה את מעשהו מתוך קנאות, אבל באמת כוונתו הייתה לכפר על בני-ישראל. הוא מסר את נפשו על אהבת-ישראל.

(רבי ישראל מרוז'ין)

הברכה הדרושה

לאחר שפינחס הראה גבורה כזאת ומסירות-נפש רבה כל-כך בעבור בני-ישראל, הברכה שנזקק לה ביותר הייתה השלום. כי על-פי-רוב השכר שמקבלים בעבור זה הוא רדיפות ומחלוקת.

(רבי יונתן אייבשיץ)

לא פרש מן הציבור

התורה מספרת בשבחו של פינחס שקנאותו הייתה 'בתוכם' – בתוך כלל-ישראל. עבודתו הייתה בתוך כלל-ישראל, שלא פרש מן הציבור כדי לבנות במה לעצמו.

(רבי פינחס מקוריץ)

  אמרת השבוע

טעות שאינה טעות

האדמו"ר רבי אברהם-יעקב מסדיגורה עלה לארץ-ישראל בקיץ של שנת תרח"צ. בליל ראש-השנה תרצ"ט, החג הראשון שעשה על אדמת הארץ, התרגש מאוד כשאמר את הקידוש, וקרא בטעות: "זמן שמחתנו". מיד תיקן ואמר: "יום תרועה, מקרא-קודש", כפי שראוי לומר.

לאחר נטילת ידיים וברכת 'המוציא' שוחחו עמו המסובים על הטעות שאירעה לו. אמר להם הצדיק: "לאמתו של דבר, פליטת-הפה שקרתה לי אינה טעות גדולה כל-כך. וכי יש ליהודי שמחה גדולה יותר מלחגוג את ראש-השנה בפעם הראשונה על אדמת ארץ-ישראל?!".

  פתגם חסידי

אין הסתר

"אנו זקוקים לאמונה כדי לדעת שיש הסתר-פנים בעולם, אבל אחרי שאנו יודעים ומכירים שזה הסתר-פנים – שוב אין כאן הסתר-פנים" (רבי פינחס מקוריץ)

  מעשה שהיה

הים ציית

המסע רצוף התלאות והניסים הגיע סוף-סוף ליעדו. זה היה מסעו של רבי חיים בן-עטר, הידוע בכינויו 'אור-החיים הקדוש', ממרוקו לארץ-ישראל. שנים השתוקק לעלות לארץ-ישראל ולהקים בה ישיבה ללימוד התורה ולהחשת הגאולה. בסוף שנת תק"א זכה להגשים את חלומו.

בדרכו לארץ-ישראל התעכב באיטליה, שבה נהנו היהודים משפע כלכלי. שנתיים עבר בערי איטליה, והקים ועד תומכים שיהיה ממונה על משלוח כספים להחזקת הישיבה.

באותם ימים כתב באיגרתו: "כי קול יצא מלפני ה' בלב כל בחורי המוני עם אלוקי אברהם... לעלות לעיר סביב לה הרים... להתגורר בעפרה... לומר די לצער הפרידה של עם-ישראל מארצו".

במהלך המסע ראו 'אור החיים' ומלוויו את יד ההשגחה. האנייה הפליגה מאלכסנדריה שבמצרים כדי לעגון בנמל יפו. אך רב-החובל טעה והוריד את הנוסעים בנמל עכו. לאחר מכן התברר כי זה היה לטובה, שכן מגֵפה קשה השתוללה באותה עת ביפו והפילה חללים רבים.

החליט רבי חיים להקים את ישיבתו בעכו. הישיבה נקראה 'כנסת ישראל', והיא התפתחה והייתה לאבן שואבת לתלמידים רבים. בחודשים הראשונים של שנת תק"ב ערך רבי חיים מסע עם תלמידיו אל קברות הצדיקים בארץ-ישראל.

המסע הסתיים בעיר טבריה, ושם פגש רבי חיים את רבי חיים אבולעפיה הישיש, שניהל אז ישיבה מרובת תלמידים. קשר אמיץ התהדק בין השניים והם נפרדו בחיבה. משם חזר רבי חיים עם תלמידיו לעכו.

הגיע ערב חג-הפסח. ביתו של רבי חיים הוכן לקראת החג, אולם דבר אחד העיב את שמחתו: טרם נמצא אורח שיסב עמו בליל הסדר.

"כיצד אקיים את 'כל דיכפין ייתי וייכול' בשעה ששום אורח לא יהיה בביתי?", הביע את צערו באוזני תלמידו וביקש: "אנא ממך, צא אל הרחוב ונסה למצוא אורח".

התלמיד יצא וחיפש, אך לא מצא אורח מתאים. כמעט התייאש, עד שעבר ליד בית-העלמין ושמע קול בכי חנוק.

חש התלמיד לעבר קול הבכי, וגילה בין הקברים יהודי המתייפח כילד. הוא ניסה לפנות אל האיש ולדובבו, אך הלה לא היה מסוגל להשיב לו. פרץ דמעות יצא מעיניו בכל פעם שניסה לדבר. רק מילים מקוטעות נשמעו ממנו: "אבוי לי... חרב עליי עולמי... חיי אינם חיים"...

נראה היה כי האיש מבקש את נפשו למות. תלמידו של רבי חיים נרעד, ומיהר אל רבי חיים, לספר לו על היהודי המסכן.

רבי חיים לא התעכב. מיד עזב את כל הכנותיו לקראת החג ופנה עם תלמידו לעבר בית-העלמין. דיבורו המלטף והמנחם של רבי חיים עודד מעט את היהודי, והוא פתח את סגור ליבו.

התברר שהוא יהודי עני מרוד, שהחליט לנסות את מזלו בחוץ-לארץ. הוא השאיר בארץ את אשתו וילדיו, יצא לחו"ל ועסק במסחר כמה שנים. שם ראה ברכה במעשי ידיו והצליח לצבור סכום נאה, שבו קיווה לכלכל את אשתו וילדיו בשנים הבאות ואף לפתוח עסק מצליח.

שמחה עצומה מילאה את ליבו כאשר האנייה שבה נסע עגנה בנמל עכו. הוא כבר ראה בעיני רוחו את שמחת בני-ביתו למראה הארנק התפוח שהביא עמו. ופתאום שוד ושבר! ברדתו מן האנייה אל הסירה שהובילה את הנוסעים אל החוף, נשמט הארנק וצלל במצולות הים.

שוב פרץ האיש בבכי קורע-לב והוסיף כי בארנק היה גם סכום כסף גדול שנתבקש להעביר לכלה יתומה וענייה. "כיצד אוכל להראות את פניי לפני הכלה ומשפחתה ומה יאמרו אשתי וילדיי?!", ייבב האיש, בעוד רבי חיים מביט בו בעיניים רחמניות.

פתאום פנה רבי חיים אל האיש: "בוא עמי אל חוף הים". מופתע הביט בו הלה כלא-מבין, אך נענה והלך אחריו.

בהגיעם אל החוף אמר רבי חיים: "עוד מעט יעלה הים אל החוף אוצרות רבים מימי קדם. בין החפצים תוכל למצוא את ארנקך, אולם עליך להיזהר לקחת את הארנק שלך בלבד ולא דבר זולתו. התזכור זאת?". האיש הנהן בהסכמה.

רבי חיים נשא תפילה חרישית וציווה על הים להוציא אל החוף את כל האוצרות ששלל. לנגד עיניהם המשתאות של האיש ותלמידו של רבי חיים החלו המים לגעוש ולבעבע, וכעבור רגע החלו לצוף ולעלות חפצים רבים, ובהם דברי כסף וזהב, תיבות עתיקות וכלים. ביניהם נראה הארנק שנישא על הגלים היישר לעבר בעליו.

האיש לא האמין למראה עיניו. הוא זכר את דברי רבי חיים והרים רק את הארנק. הוא פתח אותו בהתרגשות והיה מאושר לגלות כי כל מטבעות הכסף נמצאים בו ולא חסר דבר. רבי חיים התפלל שנית, והגלים באו ולקחו עמם את החפצים בחזרה למצולות הים.

בעודו מתקשה להכיל את גודל הנס פנה האיש בהתרגשות אל רבי חיים ואמר: "כיצד אוכל להודות לך, רבי?".

חיוך רחב התפשט על פניו של רבי חיים והוא אמר: "טובה גדולה תעשה עמי אם תואיל להיות אורחי הלילה, בליל-הסדר". האיש נענה בשמחה, ובליל-הסדר קשה היה לדעת מי מאושר יותר – היהודי שמצא את ארנקו או 'אור החיים' שמצא אורח לחג.

  לומדים גאולה

נחלת הלוויים בגאולה

התורה (במדבר כו,נב ואילך) מפרטת את דרך חלוקת הנחלות בארץ-ישראל: "לאלה תיחלק הארץ". הכוהנים והלוויים לא קיבלו נחלה בארץ, כדברי התורה: "לא יהיה לכוהנים הלוויים, כל שבט לוי, חלק ונחלה עם ישראל". כך גם נקבעה ההלכה ברמב"ם: "כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען".

עם זה, בזמן הגאולה עתיד גם שבט לוי לקבל נחלה בארץ-ישראל. כך אומרים חז"ל: "עתידה ארץ-ישראל שתתחלק לשלושה-עשר שבטים, שבתחילה לא נתחלקה אלא לי"ב שבטים". כידוע, שבטו של יוסף נתחלק לשני שבטים, מנשה ואפרים, וכך היו בעם-ישראל שלושה-עשר שבטים, אולם הארץ חולקה לשנים-עשר שבטים בלבד, שכן שבט לוי לא קיבל נחלה, ואילו בזמן הגאולה תתחלק הארץ לשלושה-עשר שבטים, אף לשבט לוי.

מחוץ לארץ כנען

נשאלת השאלה, איך ייתכן שיחול שינוי במצוות התורה בזמן הגאולה, והלוא התורה היא נצחית והיא קובעת במפורש כי לא יינתן לשבט לוי "חלק ונחלה עם ישראל", ולאו זה מופיע במניין המצוות, ואיך ציווי זה יכול להתבטל?!

התשובה לשאלה זו רמוזה בלשונו של הרמב"ם. הוא דייק לכתוב ש"שבט לוי מוזהרין שלא לנחול בארץ כנען". מדוע הרמב"ם נוקט דווקא את הביטוי "ארץ כנען" ולא "ארץ-ישראל"? אלא שבכך הוא רומז שרק בארץ כנען אסור ללוויים לקבל נחלה, אולם בחלקים אחרים של הארץ, שהם בכלל ארץ-ישראל ולא חלק מארץ כנען – עתידים הלוויים לקבל נחלה.

כידוע, הקב"ה הבטיח לאברהם אבינו את הארצות שבהן ישבו עשר אומות. לאחר היציאה ממצרים נתן הקב"ה לבני-ישראל את הארץ שבה ישבו שבעת עמי כנען, ואילו את הארצות של שלוש אומות נוספות – ארצות הקיני, הקניזי והקדמוני – לא נתן. הארצות האלה עתידות להינתן לעם-ישראל בימות המשיח, כאשר תתקיים ההבטחה "ירחיב ה' אלוקיך את גבולך".

שבט לוי לא קיבל אפוא נחלה בארץ כנען, אבל הוא עתיד לקבל נחלה בארצות העתידיות – ארצות הקיני, הקניזי והקדמוני. כך יתקיים הציווי גם לעתיד לבוא, שכן שבט לוי לא יקבל נחלה בארץ כנען, ועם זה יוכל לקבל אף הוא נחלה בחלקים הנוספים שיינתנו אז לעם-ישראל.

ציפייה מיוחדת

תורת החסידות מסבירה, שבזמן הזה העבודה הרוחנית המוטלת עלינו היא 'לכבוש' את 'שבע האומות' – הן שבע המידות שבלב. לעומת זה, אין בכוחנו לכבוש את שלושת הכוחות השכליים (חכמה, בינה, דעת), המיוצגים ב'קיני, קניזי וקדמוני', ולכן לא ניתנו לנו הארצות האלה. רק בזמן הגאולה יתבררו כוחות המוח ויגיעו לתיקונם, ואז גם יינתנו הארצות האלה לישראל.

שבט לוי הופרש לעמוד לפני ה' ולשרתו. הוא עומד למעלה מהעבודה של כיבוש המידות ובירורן. לכן לא ניתנה לו נחלה בארץ כנען, כי אין זו עבודתו הרוחנית. אולם כשתגיע עת העבודה בכוחות השכליים, כשלא יהיה צורך בכיבוש ובבירור, עבודה זו תהיה שייכת גם לשבט לוי, ולכן אף הוא ינחל נחלה בארצות העתידיות האלה (ראה לקוטי שיחות כרך לח, עמ' 103).

הרבי מליובאוויטש הוסיף (התוועדויות תשמ"ו כרך א, עמ' 404) כי מכל זה עולה עד כמה צריכה להיות התשוקה ועמה הציפייה לגאולה העתידה אצל שבט לוי. נוסף על כל הדברים הנפלאים שיהיו בזמן הגאולה לכל ישראל, "ייתוסף עילוי מיוחד אצל שבט לוי, שעד עתה לא קיבלו נחלה בארץ, ולעתיד לבוא – יקבלו נחלה בארץ... אם כל בני-ישראל צועקים 'עד מתי' ומבקשים שתבוא הגאולה תיכף ומיד, הרי בנוגע לשבט לוי – נוגע הדבר ביתר שאת וביתר עוז!".

  חיים יהודיים

בית-מקדש במו-ידיכם

יותר מחמש-עשרה שנה סובב מרדכי פרסוף ברחבי הארץ ומרצה על המקדש וכליו. מרדכי, רכז הדרכה במדרשה לידע המקדש, נעזר במצגות, בסרטונים, בדפי-עזר ובספרים. בחודשיים האחרונים הוא בא להרצאות ועמו דגם מרהיב ומיוחד של בית-המקדש, שהקהל יכול להשתתף בבניינו.

הדגם הוכן בידי הנגרים ר' מענדל קרסיק ובנו אהוד מהיישוב גמזו. מענדל הוא יליד כפר-חב"ד, ואביו אף היה ממקימי בית-הספר לנגרות בכפר. הדגם שבנו גדול ומרשים. גודלו ארבעה מטרים על שני מטרים, והוא בנוי מעץ המצופה ציפוי דמוי אבן. הדגם עשוי מכמאה חלקים, והצופים עצמם יכולים להרכיבו ולפרקו.

כמו לֵגוֹ ענק

העברת דגם כזה בכל יום למקום אחר אינה משימה פשוטה, אבל המאמץ כדאי. "פתאום אתה מגלה שכל מה שלמדת על המקדש - לא הספיק", אומר פרסוף. "הדגם הוא מעין לֵגוֹ ענק. החוויה של בניית המקדש בידי המשתתפים בהרצאה מעניקה משמעות אחרת לדברים". אחרי שהושלמה הבנייה, הוא צולל עם המשתתפים להבנת המקדש ודרך העבודה בו.

פרסוף מתגורר ביישוב טלמון, אבל מבקר בכל יום בעיר אחרת. "ההתעניינות בלימוד המקדש מקיפה את כל הרבדים של עם-ישראל. אני מופיע לפני ציבור תורני וחסידי וגם לפני יהודים שעדיין אינם שומרי תורה ומצוות", הוא אומר. "ילדים וקשישים עומדים מרותקים במידה שווה".

ריקודים סביב הדגם

כל מפגש כזה מותיר בו התרגשות. "השבוע, כשסיימנו לבנות את הדגם באחד מבתי-הספר, ניגש אליי ילד קטן ושאל: 'מתי נזכה לבנות את המקדש האמיתי?'. השאלה הייתה כנה כל-כך, שהיה קשה שלא להתרגש. מורה לספורט, אדם לא-דתי, אמר לי שמעולם לא הבין מה הוא בית-המקדש וכעת הוא מעוניין לקבל עוד חומר על המקדש וכליו", מספר פרסוף.

לפני כמה שבועות קיבל פרסוף הזמנה לבוא הוא והדגם לבר-מצווה של ילד בקריית-גת. "שעה קלה קודם החגיגה בניתי עם החברים של חתן השמחה את הדגם, והנחנו אותו בצד האולם, סמוך לזירת הריקודים. בעיצומה של השמחה החל רבם של התלמידים לרקוד עם תלמידיו סביב הדגם. המחזה היה מרהיב".

שליחות בווטיקן

בתקופה הראשונה לעבודתו כמעט הצליח לראות את כלי המקדש השמורים בווטיקן: "הגמון מרומא הציע לידידו, יהודי מומר מצרפת, לבוא לביקור בווטיקן ולראות את כלי-המקדש. בליבו של היהודי נדלק ניצוץ. הוא פנה ללשכתו של הרב עובדיה יוסף ומסר את הדברים. מלשכת הרב פנו אל 'מכון המקדש', ואני הוזמנתי לווטיקן.

"בגלל קשיים טכניים לא הצלחתי לקבל את האישורים הדרושים, ובמקומי נשלח אדם אחר מהמכון. הוא נכנס לווטיקן, אך ככל הנראה כוונתו של ההגמון נחשפה, ואנשי הווטיקן לא הסכימו להראות לו את כלי-המקדש. לעומת זה, הצליח לראות כתובות בעברית החרותות באבן. אנחנו צריכים לפעול ולעשות, לחשוב וללמוד על המקדש, ויהי רצון שנזכה לבניינו במהרה בימינו".


תלוי בנו. פרסוף על רקע דגם המקדש

  פינת ההלכה ומנהג

תפריט של 'סעודת מצווה'

שאלה: האם אפשר לעשות סעודת מצווה (כמו נישואין, ברית-מילה, בר-מצווה) חלבית?

תשובה: בכל מקרה שחייבים לאכול סעודה, כמו בשבת וביום-טוב, עיקר הסעודה הוא הלחם. לכתחילה יש לאכול יותר משיעור 'ביצה', ויש מקילים שדיי ב'כזית' (אם יודעים מראש שלא יאכלו לחם 'כביצה', יש ליטול ידיים בלי ברכה).

הרמ"א פסק שבסעודת מצווה גם בתשעת הימים "אוכלים בשר ושותים יין". משמע מזה שלכתחילה רצוי שזו תהיה סעודה חשובה שבה בשר ויין.

אולם אפילו בסעודות שבת, שבה יש מצווה של כבוד ועונג, נפסק: "ואין חיוב לאכול בשר ולשתות יין בשבת, אלא לפי שמן-הסתם יש לרוב בני-אדם עונג באכילת בשר יותר מבשאר מאכלים, ובשתיית יין יותר מבשאר משקים, לכך יש להם להרבות  בבשר וביין כפי יכולתם והשגת ידם".

לכן אם מבחינת בעלי השמחה (כמו מסיבה כלכלית) או מבחינת המוזמנים (כמו אם לא נוח להם לאכול בשר בבוקר) יש סיבה להימנע מבשר, עדיין נחשבת הסעודה סעודת מצווה.

נהוג שאין מזמינים לסעודת ברית-מילה (אבל אין מניעה להזמין לאירוע הברית עצמו), אלא רק מודיעים את הזמן המתוכנן, כי חז"ל אמרו דברים קשים על "מי שאינו אוכל בסעודת מילה". האמת היא שדברים דומים נאמרו בסעודת נישואין, ואליה נהוג להזמין. ואשר לפדיון הבן, בר-מצווה וסיום מסכת – כתבו שראוי להחמיר ולהשתתף, אבל בתספורת מצווה וסעודת הודיה וכדומה אפשר להקל. ומי שאכל 'כזית' מזונות, יש מקום  לומר שבזה השתתף.

מקורות: שו"ע או"ח סי' תקנא ס"י. שו"ע אדמו"ר הזקן סי' רמב ס"ב, וסי' עדר ס"ה-ו. רמ"א יו"ד סי' רסה סי"ב. הגרא"ח נאה בקובץ 'אהלי שם', גיליון ה עמ' לא.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)