נושאים נוספים
	התקשרות 886 - כל המדורים ברצף
	לדבר עם יהודים ברגש, ב'קנאות' של קדושה
	שלמות הגאולה ושלמות העבודה
	עוד על נסיעה במכונית
	פרשת פינחס
	"הלומד מחברו פרק אחד"
	הלכות ומנהגי חב"ד

מה בין משה רבנו למשיח? * עניינו של משיח שימשיך אחדות בעולם ובבני-ישראל, ולכן גם בזמן ההכנה שלפני בואו ניכר כיצד העולם כולו פונה לאחדות הן ברוחניות והן בגשמיות * גם בין שומרי תורה ומצות בטלה ההתנגדות וקיימת יותר אחדות והסכמה בדבר ההכרח בלימוד החסידות * כאשר בוערת בחוץ שריפה – אין לחפש ראיות ולהקשות קושיות; יש לפעול בקנאות של קדושה ולהשפיע על יהודים בדברי רגש ובאותיות נשמה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ישנו מאמר דיבור המתחיל למען דעת גו'¹, שבו מבואר החילוק שבין משה רבינו למשיח:

התחלת המאמר היא גם כן בקושיא מהו אומרו "למען דעת כל עמי הארץ", הרי הידיעה וההשגה ש"הוי' הוא האלקים" צריכה להיות אצל בני-ישראל, ומה שייכותה ל"עמי הארץ". ובסיום המאמר מבאר גם כן ש"דעת" הוא לשון שבירה, כמדובר לעיל (במאמר).

ובהמשך המאמר, בביאור עניין "אלקים" כפי שהוא "בשמים ממעל", שהוא עניין הפרסא והפרגוד שבין המאציל לעולם האצילות, שעל-ידו בא האור בבחינת התלבשות בכלים דאצילות, ועל-ידי זה יוכל להיות אחר כך גילוי הארה בעולמות בי"ע – מביא דוגמא מנשמות שנבקע עליהם הפרגוד והפרסא שבין המאציל והנאצלים, ומאיר בהם אור המקיף ממש (שלא על-ידי התלבשות באור פנימי), שבירידתם למטה אינם בבחינת התיישבות בכלים, כמו נשמת חנוך ואליהו, וכן נשמת רבי יהודה שאמרו עליו² "לית דין בר נש".

וממשיך לבאר שזהו גם החילוק שבין משה רבינו למשיח – שאף-על-פי שגם אצל משה רבינו היה גילוי אור המקיף, בחינת סובב כל עלמין, שזהו שנאמר בו³ "כי מן המים משיתיהו", דהיינו מבחינת העיגולים⁴, מכל מקום, היה גילוי אור המקיף על-ידי הצמצום וההתלבשות באור פנימי, מה שאין כן במשיח, שיהיה גילוי אור המקיף (לא על-ידי הצמצום וההתלבשות באור פנימי, אלא) כמו שהוא מצד עצמו.

וכיון ששורש גילוי משיח הוא מבחינה שלמעלה מהגבלה, אזי גם ההמשכה למטה בעולם היא באופן של אחדות והעדר ההתחלקות – שלכן תהיה פעולתו של משיח באופן ש"יתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר⁵ כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד"⁶, וכמו שכתוב⁷ "והיה ה' למלך על כל הארץ גו' ה' אחד ושמו אחד" (דלא כבזמן משה רבינו שהיו בעולם עובדי עבודה זרה).

וכמו כן תהיה אחדות והעדר ההתחלקות בנוגע לבני-ישראל – שלא יהיו חילוקי דרגות במשפיעים, כיון שמשיח ישפיע וילמד תורה לכל ישראל, אפילו לאבות⁸, שזוהי ההשפעה שיקבלו ממשיח בתור "מלך", בבחינת מקיף, שלכן גם הלימוד יהיה באופן שלמעלה מהבנה והשגה – באופן של ראייה⁹ (ועד לדרגא היותר נעלית בראייה), היינו, שיראה ויגלה את מהות האלקות לכל ישראל, בלי שום חילוקי מדריגות (אלא שנוסף לזה תהיה גם השפעה באופן של אור פנימי שמצדו יש התחלקות, שזהו שמשיח יהיה לא רק "מלך", אלא גם "רב"¹⁰).

ב. ומצד עניין האחדות והעדר ההתחלקות שיהיה בביאת המשיח¹¹ נעשה כן גם בזמן ההכנה לימות המשיח – כפי שרואים בתקופה האחרונה שהעולם כולו הולך ופונה יותר לכיוון של אחדות, כפי שהדבר מתבטא הן בעניינים רוחניים והן בעניינים גשמיים.

וזהו גם מה שרואים בנוגע לתורת החסידות – שאף שבדורות מקדם היו כאלה שיצאו בתוקף נגד תורת החסידות, הנה בדורותינו אלה בטלה לגמרי ההתנגדות לתורת החסידות אצל כל בני-ישראל שמקיימים תורה ומצות. החילוק הוא רק שיש שלומדים יותר ויש שלומדים פחות, ויש שלעת-עתה מתעצלים ללמוד; יש מי שסבור שהוא כבר ראוי ללמוד חסידות, ויש מי שסבור שעדיין זקוק הוא לקצת הכנה; אבל כבר ישנה האחדות שהכול מודים שתורת החסידות היא חלק מהתורה, ובמילא, חל על זה פסק-דין הרמב"ם¹² "האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד או תיבה אחת וכו'" – ללא נפקא-מינה אם זה פסוק "שמע ישראל"¹³ או "אנכי הוי' אלקיך"¹⁴, או פסוק "ואחות לוטן תמנע"¹⁵ או סיפור אחר בתורה – כיון שזהו חלק בתורה.

ובתורת החסידות גופא – הנה מדור לדור ומשנה לשנה הולך ומיתוסף בעניין האחדות יותר ויותר, והולך ומתמעט השינוי והפירוד בדרכים שבהם ועל-ידם מגיעים לפנימיות התורה, על-ידי זה שכל הדרכים הולכים ומתמזגים יחדיו.

והמשל לזה – מכמה וכמה נהרות קטנים שמתחברים ונשפכים יחדיו לנהר גדול, ואחר כך מתחברים כמה וכמה נהרות גדולים ונשפכים יחדיו לים הגדול, היינו, שככל שהולכים ומתקרבים לים הגדול הולכים ומתמעטים חילוקי הנהרות שנשפכים סוף סוף לים הגדול, עד שאין כאן אלא הים הגדול בלבד (שבו כלולים כל הנהרות).

ודוגמתו בנמשל:

ים הגדול – כמבואר בחסידות שאמיתת התואר "גדול" לאמיתתו שייך לומר רק על מי שאין גדול ממנו, היינו, שיצא לגמרי מגדר הגבול – קאי על התגלות הבלי-גבול למטה מעשרה טפחים בביאת המשיח, שאז יקוים היעוד¹⁶ "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים (ים הגדול) מכסים".

וככל שהולכים ומתקרבים לים הגדול – הולכים ומתמזגים כולם ("אַלע גיסן זיך צוזאַמען") לנהר הגדול, שאליו נופל ונשפך עוד נהר קטן ועוד נהר קטן כו'.

וכפי שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר לפני שנים אחדות כשביקר אצלו אחד שהיה מנכדי קאָפּוסט ובאַברויסק – שבשנים שעברו היו חילוקים: פלוני היה שייך לקאָפּוסט, פלוני לבאַברויסק ופלוני לליובאַוויטש, אבל כיום – הכול מודים שקאָפּוסט ובאַברויסק נתמזגו ונכללו בליובאַוויטש,

ובמילא, נשאר רק כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהוא ה"נהר הגדול", "הוא . . דמעיקרא"¹⁷, והוא יוליכנו ל"ים הגדול" – "כמים לים מכסים" – על-ידי קיום הוראותיו וההליכה בדרכיו¹⁸.

ג. ובמיוחד בעמדנו בעת רצון של ימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז:

על-ידי עבודתו של בעל הגאולה מתוך מסירת-נפש, נתגלה העניין של "למען דעת כל עמי הארץ" בי"ב-י"ג תמוז [כפי שהתחיל בי"ב תמוז ונסתיים בי"ג תמוז ...] – שאפילו אלה שאסרוהו ושפטוהו לעונש מות רחמנא-ליצלן, אבדה ונשברה מציאותם לגמרי ("דעת" מלשון שבירה), עד כדי כך שהוכרחו להתהפך ולשחררו לחופשי באופן שלמעלה מדרך הטבע לגמרי.

והרי דברי צדיקים חיים וקיימים לעד¹⁹, ואם דבריהם כן, על אחת כמה וכמה פעולותיהם, ועל אחת כמה וכמה הדרך שסללו – דרך נצחית, שבה הולכים, יחד עם התורה הנצחית, ומתאחדים עם הקב"ה, ועל-ידי זה נעשים כל בני-ישראל נצחיים.

ומזה מובן שימים אלה הם עת רצון לקבל החלטה טובה להוסיף תוספת כוח ועוז בהליכה בדרכיו וקיום תקנותיו, והעיקר, למלא את השליחות שלו, היינו, שכל אחד יפעל בד' אמותיו – שבזה נכללת כל העיר, כיון שעל-פי דין נחשבת כל העיר כד' אמות²⁰ – להחדיר שם את האור שרצה הרבי שיחדירו שם: "נר מצוה ותורה אור"²¹, וה"מאור" שבתורה, שזוהי תורת החסידות²².

ועניין זה צריך כל אחד לפעול בביתו, ואחר כך גם סביב לביתו, בכל העיר ובכל המדינה,

– הן אם זה המקום שבו דר בקביעות, והן אם זה המקום שנשלח אליו למשך זמן, יום או לילה, שבוע, חודש או חצי שנה, שכן, גם כאשר נדמה לו שזהו עניין של עראי, הרי, כאשר שליחות זו קשורה עם עניין של מצוה, אזי "מצוותיה אחשביה"²³ להיות עניין של קבע²⁴, כך, שברגע שיורד מהרכבת או מהאוירון הרי זה נעשה אצלו דירת קבע –

לעשות שם "דירה" שבה יתמלא רצונו של הרבי, שיהיה מקום חסידי, חי ושמח ("אַ חסידישער אָרט, אַ לעבעדיקער אָרט און אַ פריילעכער אָרט"), ובמילא יומשך לו גשמיות ביד רחבה – כיון שיזרע שם רוחניות²⁵ ביד רחבה,

ויזכה (לא רק לזרוע, אלא) גם לקצור, ואחר כך לאפות כו' – כל ל"ט מלאכות דעובדין דחול השייכות ל"סידורא דפת"²⁶,

ועל-ידי עבודה זו, עליה נאמר²⁷ "והיה ביום הששי והכינו גו'" – זוכים "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"²⁸, במהרה בימינו, על-ידי משיח צדקנו.

[כ"ק אדמו"ר ציוה לנגן "אני מאמין"].

* * *

ד. בפרשתנו²⁹ מסופר³⁰ המעשה אודות פינחס, שקנא קנאת ה' צבאות.

בכלל, הרי "אי-אפשר לבית המדרש בלא חידוש"³¹. עניין זה הוא בתורה שבעל-פה; ובתורה שבכתב, שבה למדים מאות אחת הלכות שלמות³² – הרי מכל-שכן שבסיפור-מעשה שלם, כמו הסיפור על פינחס, ישנו חידוש.

מהו החידוש בסיפור? – הדין ש"הלכה ואין מורין כן"³³ ו"קנאין פוגעין בו"³⁴. כלומר, שישנם עניינים שכאשר באים לבית-דין ושואלים כיצד לנהוג, עונים הם בשלילה, כיון שכך נאמר בשולחן-ערוך; ואף-על-פי-כן, באותו שולחן-ערוך נאמר גם ש"קנאים פוגעים בו", דהיינו שכאשר אינו מגיע לבית-דין, אלא עושה בעצמו כפי שמרגיש מצד פנימיות נפשו – עשה כדין ("הלכה ואין מורין כן") וכיוון לרצון העליון.

בדרך-כלל, יש לשאול תמיד כל עניין אצל בית-דין. אבל בשעה שמדובר על דבר "קנאת ה' צבאות" – הרי זה על דרך שמצינו³⁵ שהשואל בעניינים של פקוח-נפשות³⁶ הרי זה שופך דמים. העניין היה צריך לגעת בנפשו ("דער ענין האָט אים געדאַרפט דערנעמען") עד כדי כך, שיעשה את הדבר בעצמו, מבלי לשאול אצל בית-דין.

וכן הוא כשמדובר בעניין של "קנאת ה'", והעניין נוגע לו בפנימיות נפשו – שאז אינו הולך לשאול אצל בית-דין; במצב כזה אין לרצות לצעוד דווקא על "גשר של ברזל" ("אויף אַן אייזערנער בריק") – כיון שחבל על כל רגע. ויתירה מזו: אפילו כשיודעים שבית-דין יפסוק לשלילה – אף-על-פי-כן "קנאים פוגעים בו", ועניין זה הוא בהתאם לרצון העליון, שהרי "קנאים פוגעים בו" הוא דין בשולחן-ערוך.

וההסברה בזה:

"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות"³⁷, כיון שיהודי מצד עצמו אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות, כמאמר אדמו"ר הזקן³⁸. ורק מצד ה"רוח שטות", מצד הבהמה שבו, הנפש הבהמית – יכול הוא לעשות "מעשה בהמה"³⁹.

ובמילא, בשעה שמתעורר בקנאות, לא לכבודו ולא לכבוד בית אבא⁴⁰, אלא "קנא קנאתי להוי'"⁴¹, והעניין נוגע בנפשו עד כדי כך, שאינו חושב אפילו אם עובר עבירה בזה או לא, כיון שהוא חדור כולו בקנאות להוי', וממילא הניח את מציאותו הצדה לגמרי ("האָט ער זיך אַוועקגעלייגט אינגאַנצן אָן אַ זייט") – אזי, כשמניח את הגוף והנפש הבהמית הצדה, ונשארת רק הנפש האלקית שהיא תמיד באמנה אתו יתברך⁴², שמצד זה באה אצלו הקנאות, הרי ודאי הוא שכשהנפש הבהמית אינה מבלבלת, תכווין הנשמה מצד עצמה לרצון העליון.

ולכן רואים אנו, שעל-ידי זה שפינחס הרג את זמרי – "ותעצר המגפה"⁴³, דהיינו שהציל כמה אלפים מישראל מעוון חמור ביותר – עוון בעל פעור, אודותיו איתא במדרש⁴⁴ שעוון בעל פעור מקטרג באופן תמידי ומשה רבינו מסיר את הקטרוג, שלא מצינו כן בשום עוון – ופינחס הציל את בני-ישראל מעוון זה.

ולכן זכה ל"הנני נותן לו את בריתי שלום"⁴⁵, ש"פינחס זה אליהו"⁴⁶ שבא לכל ברית-מילה⁴⁷ ויבוא לבשר את הגאולה⁴⁸.

ה. גם זמננו הוא זמן של מגיפה, רחמנא-ליצלן, וכפי שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר⁴⁹, שהקב"ה הבעיר את חומות הגלות ("דער אויבערשטער האָט אָנגעצונדן די גלות-ווענט"). וזהו עניין שאין צורך בראיות והסברות לזה, אלא רואים זאת במוחש.

רואים במוחש שכמה וכמה מישראל, בחוץ-לארץ ובארץ הקדושה ת"ו, נאבדים מהיהדות. הם הולכים בדרך עקלתון ("אויף אַ קרומען וועג") המובילה אותם לכך שיהיו, חס-ושלום, מנגדים על הוי' ועל תורתו.

ולכן, בזמן שכזה, זמן של שריפה, זמן שבו ילד יהודי או ילדה יהודיה יכולים להיות נאבדים, חס-ושלום, מהיהדות – בזמן שכזה אין ללכת לבית-דין ולחפש בספרים אם מותר לו לבטל שעת לימוד לשם כך או לא, ועוד שאלות כיוצא בזה, כיון שכל רגע שדוחים זאת הוא סכנה, – יש לפעול!

בזמן שכזה צריך כל אחד ואחד מישראל לעורר את הקנאות שבנפשו – שעניין זה יכול להיעשות על-ידי פנימיות התורה – ולצאת מד' אמותיו הפרטיים, ללכת לבני-ישראל ולדבר עמם בדרכי נועם ובדברי רגש.

– אין להיכנס עמם בוויכוחים של שכל ("אויס'טענה'ן זיך מיט זיי מיט שכל'דיקע ויכוחים"), כיון שבשעת שריפה אין זמן לזה, ובכלל – כשמדובר על דבר פקוח נפשות אין משפיעים על הזולת ("נעמט מען ניט יענעם") על-ידי שכל. יש לדבר עמם ברגש – נשמה-ווערטער – ובכך להדליק את האש שבהם, "רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה"⁵⁰, ואזי – "ותעצר המגפה".

ואזי זוכים ש"פינחס זה אליהו", שיבוא "לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים וגו'"⁵¹, ויבשר את הגאולה על-ידי משיח צדקנו במהרה בימינו.

(קטעים מהתוועדות י"ב-י"ג תמוז ה'תשי"ג. תורת מנחם, כרך ט עמ' 55-59; 62-65)

_____________________

1)    שמע"צ תרס"ט (סה"מ תרס"ט ע' לח ואילך).

2)    ראה שבת קיב, ב. וש"נ. זח"ג קפו, ב.

3)    שמות ב, יו"ד.

4)    ראה תו"א שמות נא, ד ואילך. ובכ"מ.

5)    צפני' ג, ט.

6)    רמב"ם הל' מלכים ספי"א.

7)    זכרי' יד, ט.

8)    שער האמונה פנ"ו. וראה לקו"ת צו יז, א. ובכ"מ.

9)    לקו"ת שם, ב. שער האמונה פנ"ט-ס.

10)  סהמ"צ להצ"צ מצות מינוי מלך פ"ג.

11)  בענין זה נזכר פס"ד הרמב"ם בהל' מלכים. – וכנראה הכוונה לסוף הל' מלכים: "באותו הזמן לא יהי' שם כו' לא מלחמה ולא קנאה ותחרות כו'".

12)  הל' תשובה פ"ג ה"ח.

13)  ואתחנן ו, ד.

14)  יתרו כ, ב.

15)  וישלח לו, כב.

16)  ישעי' יא, ט.

17)  בכורות נה, ב.

18)  ראה גם אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר ח"ח ריש ע' שי.

19)  ראה אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג ע' תקעו. ח"ד ע' שלט. ח"י ע' קמו. חי"א ע' שכט.

20)  ראה עירובין ס, סע"ב.

21)  משלי ו, כג.

22)  ראה ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז ובקה"ע שם. פתיחתא דאיכ"ר ב וביפה ענף שם.

23)  ראה ביצה כז, ב (בפרש"י ד"ה חלה). בכורות יו"ד, א. וראה אנציק' תלמודית מע' אסורו חשובו.

24)  ראה עירובין נה, ב.

25)  ראה סה"ש תש"ג ריש ע' 80. תורת מנחם – התוועדויות ח"א ע' 138. ועוד.

26)  שבת עד, ב.

27)  בשלח טז, ה.

28)  תמיד בסופה.

29)  מכאן עד סוס"ה הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ב ע' 344 ואילך. במהדורא זו ניתוספו בשוה"ג עוד כמה ציוני מ"מ.

30)  בלק כה, ז-ח.

31)  חגיגה ג, סע"א.

32)  ראה גם לקו"ת דרושי שמע"צ פח, רע"א.

33)  עירובין ז, א. ביצה כח, ב.

34)  סנהדרין פב, א.

35)  ירושלמי יומא פ"ח ה"ה. טושו"ע ואדה"ז או"ח סשכ"ח ס"ב.

36)  בגשמיות או ברוחניות (כדלקמן ס"ה). – מהנחה בלתי מוגה.

37)  סוטה ג, רע"א.

38)  אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד ע' שפד (נעתק ב"היום יום" כ"ה תמוז). שם ע' תקמז (נעתק ב"היום יום" כ"א סיון). ועוד.

39)  משנה סוטה יד, א. הובא בפרש"י עה"ת נשא ה, טו.

40)  ע"ד תענית ב, רע"א. מגילה ג, א. ב"מ נט, ב.

41)  מלכים-א יט, יו"ד.

42)  תניא ספכ"ד.

43)  בלק כה, ח.

44)  תוס' סוטה ספ"א (יד, א ד"ה מפני). פדר"א ספמ"ה. ועוד. וראה גם "רשימות" חוברת נ (ס"ה).

45)  פינחס כה, יב.

46)  נסמן באגרות-קודש כ"ק אדמו"ר ח"ג ע' קס.

47)  פדר"א ספכ"ט. אבודרהם הלכות ברית מילה.

48)  ראה פרש"י בחוקותי כו, מב. רמב"ם הל' מלכים פי"ב ה"ב. ועוד.

49)  אגרות-קודש שלו ח"ו ע' שעב (נעתק ב"היום יום" בתחלתו).

50)  שה"ש ח, ו. וראה סה"מ תש"י ע' 113. תורת מנחם – התוועדויות ח"ד ע' 292. ועוד.

51)  מלאכי ג, כג-כד.