חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:54 זריחה: 5:55 י"ז בחשון התשפ"ז, 28/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע גליון 1276 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת שלח, ט"ו בסיוון ה'תשע"א (17/06/2011)

מדורים נוספים
שיחת השבוע גליון 1276 - כל המדורים ברצף
לא לנפח ולא להפחיד
חדש על המדף
לא רק ללמוד, גם 'לעסוק'
י"ג מידות הרחמים
'ויתורו' – 'ויותירו'
סיבה לצער
הציצית השומרת
אלפי משרתים
מזוזה סודית בהולנד
עדיפות בקביעת מזוזה

מס' 1276, ערב שבת-קודש פרשת שלח, ט"ו בסיוון ה'תשע"א (17.06.2011)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 072-2770100, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

לא לנפח ולא להפחיד

גם כשיש קשיים אמיתיים ואתגרים ממשיים השאלה היא כמה אמונה יש לך כדי לעמוד מולם. עלינו ללכת בדרכם של יהושע וכלב

המרגלים שחזרו למדבר מהמסע בארץ-ישראל ותיארו לפני בני-ישראל את מה שראו עיניהם, הציגו מציאות אמיתית בבסיסה. הם סיפרו כי "עז העם היושב בארץ", כי יש בה "נפילים בני-ענק", כי "הערים בצורות גדולות מאוד".

חטאם בא לידי ביטוי בשני דברים. ראשית, ההגזמה והניפוח. אפשר לתאר דברים כהווייתם, כמציאות שעמה צריך להתמודד, ואפשר לנפח אותם ולנסות להעצים את כוחם, כדי להפחיד את העם. הדבר השני שבו שגו הוא הסקת המסקנות והקביעה "לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו".

האמונה מכריעה

החטא הגדול של המרגלים התבטא בכך שאיבדו את האמונה. הראייה שלהם נעשתה 'ריאליסטית' מדיי, קרה מדיי. מה אנחנו משוגעים, ללכת נגד כל העולם?! – טענו. צריך להיות מציאותיים, לחדול מההזיות ה'משיחיות', להכיר במגבלות כוחנו.

הקולות האלה מלווים אותנו לאורך כל ההיסטוריה, וזה למעשה שורשו של הוויכוח הפנימי בימינו. ראו את הפאניקה שגורמים מסויימים מנסים ליצור לקראת הניסיון של אש"ף להכריז על מדינה עצמאית בספטמבר. הם משתמשים בכל המילים המפחידות: צונאמי, סלע מתגלגל, תהום, מפולת. רק כשנכנסים קצת לפרטים מתברר שלא כצעקתה. השמש תוסיף לזרוח.

אבל גם כשיש קשיים אמיתיים ואתגרים ממשיים השאלה היא כמה אמונה יש לך כדי לעמוד מולם. אילו היינו מביטים רק על הכוחות הניצבים נגדנו, היינו צריכים זה כבר לחדול מלהתקיים. אבל עם-ישראל חי וקיים למרות הכול. אנחנו קיימים בזכות האמונה בקב"ה ובכוחו העל-טבעי, שתמיד ניפץ את כל התחזיות ה'מפוכחות'.

יש מי שמוליך אותנו

ראו לאן דִרדרה אותנו אותה מדיניות 'ריאלית' ו'פרגמטית'. שוב ושוב אנחנו מנסים לרַצות את העולם, ומתברר ששום דבר אינו משביע את הזאב הרעב. הערבים דוחים כל הצעה, ואנחנו האשמים. איש אינו תובע מהם להציע 'יוזמה מדינית', שיש בה ויתור על עמדותיהם. רק אנחנו צריכים כל העת להציע 'יוזמות', שאינן אלא עוד התקפלויות ונסיגות ללא תכלית.

כשמנסים להיות 'ריאליים' מדיי, מגיעים למצב שבו רואים צל הרים כהרים ומתחילים לרעוד מקול עלה נידף. ואף זאת ראינו אצל המרגלים: "ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם" – כשאתה מתייחס לעצמך כאל חגב, התוצאה היא שבאמת מתייחסים אליך כך. מוּכר קצת, לא? הגויים החלו לראות שאנחנו פוחדים מהצל של עצמנו, והתגובה בהתאם.

אם נביט במציאות בעיניים של אמונה נראה כי הקב"ה מוליך אותנו בכל מהלכי חיינו. בניסים גלויים השיב לנו את השליטה על חלקים נרחבים של ארץ-ישראל. בדרך על-טבעית עמד לימיננו בכל המערכות הקשות נגד אויבינו.

מצבנו היה יכול להיות טוב לאין-ערוך אילו היינו מוכיחים מעט יותר נחישות ורצון לשמור על מתנת אלוקים זו. דיי לנו בכישלון הגדול של חטא המרגלים, שמאסו בארץ חמדה. עכשיו עלינו ללכת בדרכם של יהושע וכלב ולהכריז לעצמנו ולעולם כולו: "עלֹה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה".

  ספרים

קדושת לוי
בעריכת מיכאל-אריה ראנד
בהוצאת מכון הדרת חן

מהדורה חדשה ומפוארת של ספר תורותיו של רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב, בתוספת מראי-מקומות, ציונים, הארות, השוואות, מפתחות ותולדות חייו. שני כרכים. טל' 08-8676157.

אוצרותיהם של צדיקים
מאת אהרן פרלוב
בהוצאת 'המודיע'

ליקוט עשיר מספרים ומקבצים נדירים על פרקי אבות. המחבר, המוּכר מהליקוטים שהוא מגיש בעיתון 'המודיע', מביא כאן אוסף מגוּון ומרתק. 363 עמ'. טל' 03-8010012.

ימות המשיח בהלכה
מאת הרב אברהם-יצחק-ברוך גרליצקי
בהוצאת המחבר

כרך שני של יצירה שהיא בעצם אנציקלופדיה תורנית למכלול סוגיות הלכתיות הקשורות בגאולה ובימות המשיח. 720 עמ'. טל' 03-9606018.

אחסה בו
מאת הרב אפרים חדאד
בהוצאת המחבר

תולדות חייו של רבי חנינא בוגיד סעדון זצ"ל, שהיה רבה הראשי של ג'רבה במשך עשרים וארבע שנים ורב הקהילה הג'רבאית בפריז במשך עשרים שנה. 456 עמ'. טל' 02-6519806.

  שלחן שבת

לא רק ללמוד, גם 'לעסוק'

יהודי שחטא בעבודה זרה בשגגה נדרש להקריב קרבן כדי לכפר על חטאו. לעומת זה, מי שעבד עבודה זרה במזיד – דינו חמור: "כי דבר ה' בזה... הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הנפש ההיא".

בגמרא פירשו את הפסוק "כי דבר ה' בזה" גם על ביזוי התורה, ועד שהחילו אותו על  "מי שיכול לעסוק בתורה ואינו עוסק". אדם שיכול ללמוד תורה ואינו לומד אותה – מבזה את התורה.

רק נזיפה?

העונש המצויין בתורה על "כי דבר ה' בזה" הוא "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת", אולם במשנה בפרקי אבות מציין רבי יהושע בן-לוי עונש קל לאין-ערוך למי שאינו עוסק בתורה. שם נאמר "שכל מי שאינו עוסק בתורה – נקרא נזוף". נמצא שעונשו של מי שאינו עוסק בתורה הוא נזיפה בלבד, ולא כרת!

יש שלוש פעולות ענישה שעניינן הרחקת האדם: חרם, נידוי ונזיפה. חרם הוא החמור ביותר; נידוי קל מן החרם, אך עדיין חמור למדיי; ונזיפה היא הקלה מכולן. אך גם העונש החמור ביותר, חרם, חל רק בעולם הזה ולא בעולם הבא, ואילו עונש כרת חל גם בעולם הבא. אם-כן, לאחר שהגמרא מחילה את הפסוק "כי דבר ה' בזה" על ביטול תורה, איך רבי יהושע בן-לוי קובע שמי שאינו עוסק בתורה הוא רק 'נזוף'?

כמו בעל-עסק

ההסבר טמון בַדיוק בדבריו של רבי יהושע בן-לוי. הוא אינו מכוון את דבריו למי שאינו לומד תורה, אלא למי שאכן הוגה בתורה יומם ולילה, אך אינו "עוסק בתורה". האדם הזה לומד תורה בהתמדה ובשקידה, אך אינו עוסק בתורה. אין הוא מתייחס לתורה כאל 'עסק', ועל כך הוא נקרא 'נזוף'.

בעל-עסק אינו מסתגר בחדרו וממתין שמישהו יפתח את הדלת ויבקש למכור לו סחורה. להפך, הוא קובע את חנותו במקום הומה מאדם ומשתדל לפרסם את סחורתו, שגם אם הלקוח לא יקנה אותה עכשיו, לפחות יזכור שבמקום הזה יש סחורה מסוג זה. זו צריכה להיות גישתו של יהודי ללימוד התורה – לראות בה 'עסק'.

להאיר את העולם

יהודי נדרש להיות "עוסק בתורה" – לא להסתפק בלימוד עצמי או עם תלמידים, אלא ללכת למקומות שבהם מצוי ציבור ולהפיץ את לימוד התורה לרבים. זאת ועוד: כמו בעל עסק שאינו מסתפק במכירת הסחורה באותו מחיר שבו קנה אותה, אלא שואף להפיק רווחים – גם יהודי נדרש לפעול שהתורה תיצור 'רווח'. כלומר, עליו לשאוף שאור התורה יכבוש עוד ועוד חלקים בעולם ויאיר אותם באור האלוקי.

על כך אומר רבי יהושע בן-לוי שמי שאינו 'עוסק בתורה' ואינו שואף להפיץ אותה ולהאיר באמצעותה את העולם – 'נקרא נזוף'. נזיפה מגיעה למי שאינו מעריך כראוי את מעלתו של הזולת, ולכן יהודי זה, שאינו מעריך אל-נכון את מעלתה של התורה, ראוי לנזיפה. כי לא דיי בלימוד התורה, אלא צריך גם 'לעסוק' בה ולהפיץ את אורהּ.

(תורת מנחם כרך לד, עמ' 170)

  מן המעיין

י"ג מידות הרחמים

בכוח האמירה

"ועתה יגדל-נא כוח ה' כאשר דברת לאמור" (במדבר יד,יז). בקשת משה רבנו הייתה, שכשם שאמירת המרגלים בהוצאת דיבת הארץ נחשבת להם כמעשה, כך באמירה בלבד של י"ג מידות הרחמים יוכלו בני-ישראל לעורר את רחמי הקב"ה.

(שארית מנחם)

מקושי לרכות

'דיבור' מבטא לשון קשה ו'אמירה' היא לשון רכה. משה רבנו ביקש שמידת הדין, שהיא בחינת 'דיבור', תתהפך למידת הרחמים, לבחינת 'אמירה'.

(רבי משה-יחיאל מאוז'רוב)

העלאת הניצוצות

"ה' ארך אפיים ורב-חסד, נושא עוון ופשע" (במדבר יד,יח). הקב"ה "נושא עוון", נושא ומעלה את ניצוצות הקדושה המצויים בתוך העוון, ומחזיר אותם לשורשם העליון.

(הבעל-שם-טוב)

תיקון הכוח המתאווה

את מעשה העבֵרה אי-אפשר להעלות לקדושה, מפני שהוא רע גמור, אך את הכוח המתאווה אפשר לנצל גם לעבודת ה'. כשאדם עושה תשובה על חטאיו, הוא מעלה ונושא את הכוח המתאווה שהיה  בעבֵרה אל שורשו העליון.

(לקוטי תורה)

הקב"ה כשליח ציבור

"ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' א-ל רחום וחנון" (שמות לד,ו). אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי-אפשר לאומרו. מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה לו למשה סדר תפילה ואמר לו, בכל זמן שישראל חוטאין יעשו לפניי כסדר הזה – ואני מוחל להם.

(ראש-השנה יז,ב)

האשם באבות

"פוקד עוון אבות על בנים" (במדבר יד,יח). אף זה מעשה חסד, שהוא פוקד "עוון אבות", שכאשר בני-ישראל חוטאים לפניו, הקב"ה מביא בחשבון שלא בהם עצמם האשמה כולה, אלא אף אבותיהם חטאו, וממילא היה להם ממי ללמוד.

(דמשק אליעזר)

העוון מתנשא

"נושא עוון" – בשעה שאדם שב בתשובה מאהבה, נהפכים הזדונות לזכויות. נמצא שעל-ידי התשובה העוון מתנשא וחשיבותו עולה.

(רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב)

תולדת רוח-שטות

כשם שדבר שטות הנאמר לפני אדם חכם אינו מכעיסו, אלא מעורר שחוק לפניו, כך החטאים שהם תולדה של רוח-שטות, נושא אותם הקב"ה ומגביהם למקום גבוה ושם הם נמחקים.

(המגיד ממזריטש)

  אמרת השבוע

'ויתורו' – 'ויותירו'

הגאון רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק עמד בראש ישיבת וולוז'ין. כשהישיבה נקלעה למצוקה כלכלית שיגר רבי חיים 'משולחים' לעבור בעיירות ישראל ולקבץ כספים בעבור הישיבה.

אחד ה'משולחים' חזר ממסעו בידיים ריקות. שאל אותו רבי חיים אם לא רצו לתרום לו, והוא השיב שאמנם קיבל תרומות נכבדות, אבל הוצאות הדרך אכלו את כל הכסף.

הגיב רבי חיים: "אולי לכך מכוון הפסוק שנאמר על שילוח המרגלים – 'שלח לך אנשים ויתורו'. כששולחים משולחים ונותנים להם כסף, יש לדאוג שיהיה 'ויותירו' – שישאירו גם משהו בשביל הישיבה"...

  פתגם חסידי

סיבה לצער

"כששומעים דבר שלילי על יהודי צריך להצטער: אם הדבר אמת, הרי מצבו של אותו יהודי אינו טוב; ואם הדבר אינו נכון – הרי המסַפֵר אינו במצב טוב" (הבעל-שם-טוב)

  מעשה שהיה

הציצית השומרת

לקבלת פנים כזאת לא ייחל האורח. בכל מאודו רצה לפגוש פנים אל פנים את הצדיק רבי מנחם-מענדל מרימנוב, ואף התקבל אצלו במאור פנים וברוח של ידידות. אולם בתוך שיחתם נשאל פעמיים ושלוש שאלה, שהייתה מוזרה בעיניו.

ירוחם התגורר בהונגריה, בעיר פֶּסְט (כיום החלק המזרחי של בודפשט), ולרגל עסקיו בא לרימנוב שבגליציה. מארחו, שהיה מחסידיו של רבי מנחם-מענדל, תיאר לפניו את גדולתו וקדושתו של הצדיק מרימנוב, וסיפר מסיפורי המופתים המתהלכים עליו. כשגברה התעניינותו ביקש ממארחו לבוא עמו אל הצדיק ולהציגו לפניו.

עתה, בעומדו לפני הצדיק מרימנוב, מתרשם עמוקות מפניו המפיקות חכמה וממבטו העמוק, החודר כליות ולב – שאל אותו הצדיק שאלה מביכה: "האם נושא אתה עליך טלית-קטן?".

בפעם הראשונה והשנייה לא השיב על השאלה, במחשבה שהתעלמותו תבהיר כי הדבר מובן מאליו. לאחר שנשאר בפעם השלישית ענה בחיוב, אם-כי במידה של הפגנתיות. לתדהמתו ביקש הצדיק לראות את הטלית-קטן. האורח הרים את חולצתו והציג את הטלית הקטנה עם ציציותיה.

הצדיק הביט בו בחיבה ואמר: "לא לשווא שאלתי אותך שוב ושוב. הבגד שלך קטן ואין בו השיעור הנדרש. על-פי ההלכה הוא פטור מציצית, ואי-אפשר לקיים בו את מצוות ציצית. כדאי מאוד שתקפיד מכאן ולהבא על לבישת בגד רחב, כפי השיעור הנדרש".

רגע ממושך הביט הצדיק בירוחם, כבוחן את השפעת דבריו, ואחר-כך המשיך:

"אספר לך שני סיפורים שאירעו לי בצעירותי, ומהם תוכל ללמוד על כוחה של מצוות ציצית, ועד כמה עלינו להדר בה ולקיימה כהלכתה".

בנעוריו הסתופף רבי מנחם-מענדל בצילו של הצדיק רבי אלימלך מליז'נסק. בית הוריו היה בעיר מרוחקת מליז'נסק, והדבר הִקשה עליו מאוד את הנסיעה אל הרבי. כסף לשלם בעד נסיעה בעגלה לא היה לו, ובאין-ברירה כיתת את רגליו מעיירה לעיירה, בשדות וביערות, עד שהגיע אל חצר רבו.

סכנה גדולה ריחפה על ההולכים בין הכפרים והיערות. שודדי דרכים היו אורבים בצידי הדרך וממתינים לעוברי-אורח תמימים. גם רועי צאן משבטים פראיים נודדים, שנקראו 'היידמקים', היו מתנפלים על עוברי הדרכים. אף אנשי הכפרים יצאו מדי פעם בפעם לגיחות אל היערות והיו חומסים את רכוש ההולכים בדרך.

מנחם-מענדל הצעיר לא נרתע מכל אלה. הוא האמין כי ההליכה להקביל פני רבו מצווה היא, ולא חשש. פעם אחר פעם היה יוצא אל הדרך, תרמיל קטן על גבו, וכאשר הגיע בשלום אל רבו, היה מודה לה' על חסדיו.

פעם אחת, בלכתו ביער שקוע ברעיונותיו, יצאו פתאום מבין העצים שלושה שודדים גברתנים, ובידיהם סכינים ופגיונות. "לרגע נפל עליי פחד גדול" סיפר הצדיק מרימנוב. "חשבתי כי בדרך הטבע אין לי שום סיכוי להינצל. אנוכי צעיר וכחוש, ומולי שלושה בריונים מצויידים בנשק. גם לברוח לא אוכל, כי מהירים הם ומכירים את היער טוב ממני. מה אעשה, ריבונו של עולם? ואז עלה בדעתי רעיון.

"הרמתי את שולי הטלית-קטן ואחזתי בשתי הציציות הקדמיות. התחלתי לנפנף בהן במרץ אל מול עיניהם המשתאות של השודדים... והלא-ייאמן קרה: השודדים קפאו על מקומם באימה, וכעבור רגע נעלמו כלעומת שבאו"... סיים הצדיק את סיפורו האחד.

לימים, בגר יותר רבי מנחם-מענדל וקבע את מגוריו בעיר פריסטיק. שמו הלך לפניו ומצבו התבסס, וכבר התאפשר לו לשכור עגלה שתסיע אותו לליז'נסק.

יום אחד, בעודם נוסעים במשעול צר במעלה הר גבוה, נפלטה לפתע זעקה מפי העגלון. "מה קרה?!" נחרד הצדיק ממקומו. "ראה, הבט, רבי", אמר העגלון בקול רועד. "מתקרבת לעברנו כרכרה רתומה לארבעה סוסים אבירים, ואין לנו לאן לסטות כדי לפנות לה דרך".

ואכן, ניכר היה כי היושב בכרכרה הוא מאנשי האצולה או אף שר בממשלה. על-פי החוקים המקובלים אז, היה על העגלון להסיט את עגלתו הצידה מפני מרכבת האדון, שלא להפריע את נסיעתו. אולם הדרך עברה בנתיב צר, ומשני הצדדים פעורה תהום, וכל סטייה הצידה עלולה להמיט עליהם אסון.

"כשראיתי את העגלה הדוהרת לעברנו קמתי מתוך אמונה וביטחון בקב"ה, וכמו באותו אירוע ביער הרמתי את שולי הטלית-קטן, עם שתי הציציות שלפניה, ונופפתי בה לעבר האדון היושב בכרכרה ומביט בנו בזעם", סיפר הצדיק.

"באותו רגע השתנו פני האדון באורח פלא, וכאילו כאב חד עבר בכל גופו. הוא החל להתפתל ולגנוח, וצעק אל עגלונו שיפנה מיד לאחור ויחזור על עקבותיו מהר ככל האפשר".

ירוחם נותר משתומם למשמע הדברים, שהותירו בו חותם עמוק. בו-במקום הביע את רצונו ללבוש טלית-קטן בגודל הנדרש. לאחר שקנו טלית כזאת בעבורו, הטילו בה ציציות 'לשם מצוות ציצית', כדין. או-אז, בנוכחות הצדיק, לבש ירוחם את טליתו החדשה, ונפרד מהצדיק לשלום בדרכו חזרה לפסט.

  לומדים גאולה

אלפי משרתים

נבואות הגאולה מתארות את הנהירה של אומות-העולם לארץ-ישראל ולירושלים, כדי לעבוד את ה' ולסייע לעם-ישראל. הנביא ישעיהו אומר (ישעיה ב,ב-ה): "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו, לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. כי מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים".

דברים דומים נאמרים בנבואת זכריה (זכריה ח, כא-כג): "כה אמר ה' צבאות, עד אשר יבואו עמים, ויושבי ערים רבות. והלכו יושבי אחת אל אחת לאמור, נלכה הלוך לחלות את פני ה' ולבקש את ה' צבאות, אלכה גם אני. ובאו עמים רבים וגויים עצומים לבקש את ה' צבאות בירושלים, ולחלות את פני ה'. כה אמר ה' צבאות, בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים, והחזיקו בכנף איש יהודי לאמור נלכה עמכם, כי שמענו אלוקים עמכם".

שבע-מאות בכל כנף

בגמרא (שבת לב, ב) נקשר הפסוק "והחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים בכנף איש יהודי" למצוות ציצית: "אמר ריש לקיש, כל הזהיר בציצית, זוכה ומשמשין לו שני אלפים ושמונה-מאות עבדים. שנאמר: כה אמר ה' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים והחזיקו בכנף איש יהודי".

המפרשים מסבירים איך הגיע ריש-לקיש לחשבון זה של אלפיים ושמונה-מאות: "כבר ידעת, כל לשונות הגויים הם שבעים לשון, ואם יהיו עשרה אנשים מכל לשון לשבעים לשון – יהיו הכול שבע-מאות. הרי אלו יחזיקו בכנף אחד; והטלית שעל ישראל יש לה ארבע כנפיים, שנאמר 'על ארבע כנפות כסותך', הרי אם יהיו שבע-מאות מחזיקים בכנף אחד, יהיו כל המחזיקים בארבע כנפיים –  אלפים ושמונה-מאות" (רב ניסים גאון).

ב'נימוקי יוסף' (סוף הלכות ציצית) מבואר שאז האומות יכירו במעלתה של הציצית: "כי האומות הם שבעים, מלבד ישראל, ועשרה מכל אומה – הם שבע-מאות בכנף אחד, דהווּ בארבע כנפות תרי אלפי ותמני מאה [=שני אלפים ושמונה-מאות]. וזהו מפני שיכירו בזמן ההוא כמה גדולה מצווה זו, וכי היא שהגנה עלינו בגולה, ומביאה אותנו לחיי העולם הבא".

המשיח יתרץ

לשם מה יזדקק כל יהודי לאלפיים ושמונה-מאות משרתים? – הרבי מליובאוויטש הגיב בחיוך ואמר ששאלה זו ישאלו אצל משיח-צדקנו והוא יתרץ אותה... וכך אמר (שיחת שבת פרשת שלח תשמ"ב. התוועדויות תשמ"ב כרך ג, עמ' 1697):

"ויהי רצון שבקרוב ממש נזכה לקיום הייעוד 'והיו מלכים אומנייך ושרותיהם מניקותייך', ובאופן שלכל יהודי יהיו 'ב' אלפים וח' מאות עבדים'... וכמבואר בגמרא שעניין זה בא בתור שכר על קיום מצוות ציצית, שאודותיה מדובר בסיום פרשתנו.

"וכאשר יהודי ישאל: מה יעשה עם אלפיים ושמונה-מאות עבדים – הרי זה עתה יצא מהגלות, ובזמן הגלות לא היה לו אפילו עבד אחד, ואם-כן, מה יעשה עם אלפיים ושמונה-מאות עבדים?! לכאורה, הרי זה 'לבטלה', כי אין לו במה להעסיק את כל העבדים, ואין לו אפילו פנאי לזה, כי הוא צריך ללמוד את תורתו של משיח?! – הנה שאלה זו תהיה בין השאלות שישאלו את משיח-צדקנו, והוא יתרץ אותה"...

  חיים יהודיים

מזוזה סודית בהולנד

לפני כמה חודשים ערכה הגב' סוזן רודריגז-פריירה שיפוץ מקיף בביתה, באמסטרדם שבהולנד. בקיר הפנימי של הכניסה לבית נחשפה תגלית: נרתיק מזוזה ובו מזוזה קטנה. חיפוש מדוקדק הוביל לחשיפתה של עוד מזוזה. המזוזות הוסתרו היטב בימי השואה, כדי שהנאצים לא יבחינו בהן.

הגב' סוזן היא יהודייה, ששורשיה במשפחת אנוסים מפורטוגל. בשנים האחרונות היא מתעניינת בהיסטוריה של משפחתה, וכך ידעה היטב מהי מזוזה. בעקבות התגלית ערכה מחקר פרטי, וגילתה שברחוב שלה גרו בתקופת השואה מאות יהודים. רק מעטים מהם ניצלו.

ד"ש מהבית של סבא

ממסמכים רשמיים שמצאה למדה, כי בביתה התגורר בימי המלחמה איש-עסקים יהודי ושמו יוסף טלפלקרויר. בבית השכן התגורר רב הקהילה, הרב בנימין-ישראל ריקרדו. היא הוסיפה לחפש ואיתרה אדם ששמו בנימין ריקרדו. הוא אמר לה שהוא אכן נכדו של הרב וקרוי על שמו.

דרכו הגיעה אל הגב' מרים חנינה ממושב אבן-שמואל, שמצד אביה היא נכדתו של טלפלקרויר ומצד אמהּ נכדתו של הרב ריקרדו. "מעולם לא חלמתי לקבל פנייה מהבית של סבא בהולנד, בוודאי לא מכיוון כזה", היא אומרת בריאיון ל'שיחת השבוע'. "אני נולדתי שלושה חודשים אחרי השואה, בביתה של מריה איפס, רופאה הולנדית וחסידת אומות העולם, שהסתירה את הוריי בשנות המלחמה. אבא היה לוחם במחתרת, והוא נפטר לפני כמה שנים בארץ".

המזוזה חזרה למקומה

סוזן ומרים התכתבו בדואר האלקטרוני, ולפני כמה שבועות נסעה הגב' חנינה להולנד ופגשה את סוזן בביתה. לאחר סיור שערכה לה בביתו של סבהּ, העניקה לה את המזוזות ההיסטוריות. "אין לי מילים לתאר את הביקור. זה היה מרגש ועוצמתי גם יחד", מספרת מרים. "עצם המחשבה על המאמצים הגדולים שעשתה סוזן כדי להגיע אליי ולהחזיר לי את המזוזות של סבא – ריגשה אותי שוב ושוב".

בעלה של מרים, חיים, סופר סת"ם בהכשרתו, בדק את המזוזות ומצא כי אחת מהן, הגדולה, כשרה, והשנייה, הקטנה, פסולה. הקלף הגדול חזר למקומו המקורי בדלת הבית ההולנדי. את הקלף הקטן, שנמצא פסול, תרמו השתיים לארכיון בית לוחמי הגטאות.

פרוייקט הנצחה

הסיפור איננו מסתיים כאן. מספרת מרים: "הגב' סוזן סיפרה לי שבעקבות גילוי המזוזות, פתחו דיירי הרחוב, שבעבר היה מאוכלס יהודים, במבצע מיוחד לאיתור שמותיהם של תושבי הרחוב בימי השואה. הם הקימו אתר מיוחד להנצחת הנספים. אני עצמי נחשפתי בפעם הראשונה לקורותיהם של עוד קרובי משפחה שהתגוררו ברחוב ונספו בשואה".

מרים מעולם לא ראתה את סביה וסבותיה, אבל היא מחוברת למסורתם. "אני מרגישה שקיבלתי מהם מסר. הדור הצעיר צריך לראות כיצד הסבים שלנו המשיכו את החיים היהודיים למרות הפחד והחשש מהנאצים, עד כדי הטמנת מזוזה בתוך הקיר", היא אומרת.


תגלית בקיר. המזוזות שנחשפו על רקע הבית בהולנד

  פינת ההלכה ומנהג

עדיפות בקביעת מזוזה

שאלה: מי שאין לו מזוזות בעבור כל פתחי ביתו, מה סדר העדיפות הנכון בין פתחי הבית?

תשובה: לעיקר הדין כבר כתב הרמ"א שחובה לקבוע מזוזות בכל פתחי הבית: "המנהג נתפשט במדינות אלו, דרוב עולם סומכין על מזוזה אחת שעושין על פתח בתיהם, ואינו נכון, ואין להם על מה שיסמכו. לכן כל ירא-שמים יתקן ביתו כדינו בכל הפתחים החייבים".

מי שעדיין אינו קובע מזוזות בכל פתחיו יקבע תחילה בפתחים שחיובם גדול יותר, ובהמשך יוסיף מזוזות עד השלמת המצווה.

אין שום מעלה לפתח הראשי של הבית על שאר הפתחים, אלא אם כן הוא מוביל ישירות לאחד החדרים, שאז דינו כדין אותו חדר.

פתח שיש בו דלת קודם לפתח ללא דלת. חדר שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות (1.92 X 1.92 מטר) קודם לחדר קטן יותר, גם אם יש לו שימוש מתאים וקובעים בו מזוזה. כמו-כן החדר האמור קודם לחדר שאמנם יש בשטחו ארבע על ארבע אמות, אך אורכו פחות מארבע אמות, כי הוא מלבני וכדומה.

חדר שינה של ילדים קודם לחדר שינה של הורים, אם מקום קביעת המזוזה בו הוא בתוך החדר, מעבר לדלת.

חדר שינה קודם לחדר אוכל, ושניהם קודמים למחסן או לחדר כביסה, ואלה קודמים למחסן שאינו משמש לבית-דירה.

חדר החייב במזוזה קודם לחדר שפטור מצד עצמו (כגון שהוא קטן מדיי ואין בו שימוש), ושחיובו הוא רק מפני שהוא משמש מעבר לחדר רגיל החייב במזוזה.

מקורות: ראה שו"ע יו"ד סי' רפו ס"ב, יג, טו ונו"כ. רמ"א סי' רפז ס"ב.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)