חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:54 זריחה: 5:55 י"ז בחשון התשפ"ז, 28/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע גליון 1273 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת במדבר, כ"ג באייר ה'תשע"א (27/05/2011)

מדורים נוספים
שיחת השבוע גליון 1273 - כל המדורים ברצף
לחזור לאמיתות ששת הימים
חדש על המדף
ספירה שהיא 'הרמת ראש'
נשיאת ראש
המטבע היקר
כמו סיר ומכסה
הנקודה היהודית
ירושלים הפנימית
ואף-על-פי-כן השכונה קמה
פדיון הבן

מס' 1273, ערב שבת-קודש פרשת במדבר, כ"ג באייר ה'תשע"א (27.05.2011)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 072-2770100, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

לחזור לאמיתות ששת הימים

לפני ארבעים וארבע שנים לא הייתה שום בעיה של 'שטחים'. הייתה רק בעיה אחת קטנה – עצם קיומנו. את זאת לא יכלו הערבים לשאת

השבוע לפני ארבעים וארבע שנים שררה חרדה גדולה בארץ-ישראל ובעולם היהודי כולו. בבירות-ערב נשמע בשחצנות קול צחצוח החרבות. מנהיגי הערבים התחרו זה בזה בהפרחת סיסמאות נגד היהודים. בגלוי ובלי כל בושה דיברו על השמדת ישראל, על הטבעתה בדם, על השלכת כל היהודים לים. לא הייתה אז שום בעיה של 'שטחים'. הייתה רק בעיה אחת קטנה – העובדה שאנחנו קיימים. את זאת לא יכלה האומה הערבית לשאת.

אלא שהקב"ה הושיע את עמו ונחלתו. העולם כולו השתאה לנוכח הנס האדיר. העם היהודי המכותר והמאויים הצליח להדוף את תוקפיו ומבקשי נפשו, הניס אותם לאחור, וייצב את החזית על גבולות אחרים, מאיימים פחות, בטוחים יותר.

ארץ-ישראל של התנ"ך

אך מבחינת הלב היהודי היה מושג אחד שאיחד את הכול ועורר פרץ של רגשות עזים, בלתי-מוסברים – שחרור ירושלים. בני הקיבוצים, שלא ידעו מאומה על היהדות, עמדו ובכו במקום אחד ויחיד – מול אבני הכותל.

המוני יהודים, מהארץ ומהעולם, שטפו את המקומות הקדושים ששוחררו בניסי ה': את הכותל המערבי, את קבר רחל אימנו, את מערת המכפלה. ברתת ובהתרגשות עצומה צעדו רגליים יהודיות על רגבי האדמה היקרים הללו, ליבה של ארץ-ישראל. ברור היה לכל יהודי שזו חזרה הביתה; שמכאן אין זזים עוד לעולם.

במשך אלפיים שנה, כשיהודים השתוקקו לארץ-ישראל, ערגו אליה וציפו לראותה, הם לא חשבו על תל-אביב ועל רמת השרון. הם חלמו על ירושלים ועל חברון, על בית-לחם ועל ארץ השומרון. אלה חבלי הארץ שבתוכם התרחש התנ"ך, שבהם חיו ופעלו השופטים והנביאים והמלכים. זו ארץ-ישראל שממנה גורשנו ושעליה חלמנו בכל הדורות.

למרבה הצער, עם השנים נגררו רבים בתוכנו להאמין שלב העימות בינינו ובין העולם הערבי הוא ה'כיבוש', ואם אך נסכים לוותר על השטחים ש'כבשנו', ייכון כאן שלום אמת וייבנה 'מזרח תיכון חדש'.

אך ניסיון השנים הוכיח כי כל מדיניות הוויתורים הייתה נלעגת ונאיבית, הליכה עיוורת אל תוך פח יקוש. מוביליה לא הבינו כי במו-ידיהם הם מחזקים את האוייב הרוצה בהשמדתם. הפלא הגדול הוא שגם לאחר שהאמת הזאת התבררה שוב ושוב, עדיין יש יהודים ההולכים להתרפס אצל אויבי-ישראל, משמיצים את עמם ואת מדינתם ומסייעים לתעמולת הכזב של שונאינו.

אין לנו ברירה

אחרי ארבעים וארבע שנים הקב"ה פוקח את עינינו להבין שהגיע הזמן להושיט יד ולקבל את המתנה המופלאה שהעניק לנו. אם לא השכלנו לאחוז בנחלת אבותינו מתוך אהבה וערגה, אנחנו מבינים עכשיו שעלינו לעשות זאת ולוּ מחוסר ברירה. כי אם אנחנו לא נחזיק ביהודה ובשומרון וברמת-הגולן – לא נוכל לחיות בשלום גם בתל-אביב ובירושלים.

לא קל לתקן את הנזקים החמורים שגרמה מדיניות ההתרפסות, שיצרה ציפיות בעולם כולו להקמתה של מדינת טרור בלב-ליבה של ארץ-ישראל. אבל כמו שבמלחמת ששת הימים יצאנו למלחמה כי הרגשנו שאין לנו ברירה, כך אין ברירה אלא לעמוד בתקיפות ובנחישות על האמת שלנו. וכמו שאז התחולל הנס הגדול, כך יעמוד הקב"ה לימיננו גם במאבק הזה.


שחרור הר הבית עורר פרץ רגשות בלב המוני העם (צילום אוויר: ישראל ברדוגו)

  ספרים

תורת הבעש"ט
מאת הרב מ"א טייכמן
בהוצאת המחבר

כרך שני שבו מוצגים שמונה יסודות בתורת הבעש"ט. המחבר ממחיש עד כמה תורת הבעש"ט היא המשך ופיתוח של דברי חז"ל. 309 עמ'. 03-9606120. טל' 1-700-704120.

באור החסידות (ב)
מאת הרב עומר הלוי
בהוצאת קה"ת

כרך שני של ביאור על הספר 'דרך מצוותיך' של אדמו"ר ה'צמח-צדק'. ביאור שווה לכל נפש על עוד ארבעה מאמרים מתוך הספר. 360 עמ'. טל' 03-9606018.

להכיר את הבורא
מאת הד"ר יחיאל הררי
בהוצאת התבוננות

עוד ספר בסדרת עצות התניא. הספר עוסק בהכרת הבורא ובקשר שבין האדם לבוראו. 306 עמ'. טל' 072-2113316.

הללוהו
מאת אסתר מונוביץ
בהוצאת המחברת

מבחר סיפורים עתיקים ועכשוויים על ישועות שיהודים נושעו בזכות אמירת תהילים. 372 עמ'. טל' 03-9362959.

  שלחן שבת

ספירה שהיא 'הרמת ראש'

בתחילת הפרשה מופיע הציווי למנות את בני-ישראל. הקב"ה ציווה שהמניין יהיה על-ידי משה ואהרון: "תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרון". כמו-כן נצטוו משה ואהרון לצרף אליהם את נשיאי השבטים: "ואיתכם יהיו איש-איש למטה, איש ראש לבית-אבותיו הוא".

במִפְקד הראשון של בני-ישראל, עם צאתם ממצרים, נעשתה הספירה על-ידי משה בלבד. למה נדרשה כאן גם השתתפותו של אהרון? וגם למה הנשיאים היו צריכים להשתתף במלאכת המניין?

כוח בלתי-מוגבל

הספירה של בני-ישראל מכונה בפסוק: "שְׂאוּ את ראש". המשמעות הפשוטה של המילה 'שְׂאוּ' היא – הרימו. עניינה של הספירה הזאת לתת כוח לעם-ישראל, להרים את ראשיהם למדרגה עליונה יותר.

ספירה בכלל עניינה הגבלה. הספירה מגבילה את מספר הפרטים וקובעת להם גבול ומידה. כאן הספירה נועדה ליצור דבר הפוך – לרומם את בני-ישראל ולהעניק להם כוח בלתי-מוגבל, כפי ההבטחה: "והיה מספר בני-ישראל... אשר לא יימד ולא ייספר".

הארה מלמעלה

היכולת להכניס כוח בלתי-מוגבל בדבר מוגבל באה על-ידי תוספת כוח שבאה מלמעלה. הדבר יובן על-פי משל ממבנה נפש האדם. כל אדם ואדם יש לו כוחות מוגדרים ומוגבלים. ועם זה, כאשר הנפש מאירה בו בעוצמה מיוחדת, משתנים גם הגדרים הפרטיים. למשל, בעת שמחה גם אדם כיליי וקמצן נהפך לנדיב ושופע חסד, וזאת כאשר השמחה ממלאה את כל ישותו.

זה גם עניינה של 'נשיאת הראש': הקב"ה ציווה להעלות את ה'ראש' של בני-ישראל לדרגה עליונה יותר, על-ידי שמשה ואהרון ימנו את בני-ישראל. על-ידי כך יקבלו בני-ישראל הארה אלוקית גבוהה, שתיתן כוח להפוך את המספר המוגבל למספר בלתי-מוגבל.

שושביני הקשר

הרמה זו של בני-ישראל נעשית על-ידי משה ואהרון, שהם ה'שושבינים' של הקשר בין עם-ישראל לקב"ה. משה הוא השליח של עם-ישראל אל הקב"ה ואהרון הוא השליח של הקב"ה אל עם-ישראל. תפקידו של אהרון להרעיף הארה אלוקית עליונה מלמעלה על בני-ישראל, ולכן המניין היה צריך להיעשות גם על-ידו.

אך בכך לא דיי. היה גם צורך ב'תיווך' של הנשיאים. כדי שהאורות האלוקיים העליונים יתחברו עם בני-ישראל היה צורך בעבודתם של הנשיאים, שהיו חלק מהעם ועם זה הייתה בהם התבטלות אל משה ואהרון. על-ידי העבודה המשולבת הזאת נוצרה אותה 'הרמת ראש' של בני-ישראל, שתבוא לשלמותה בגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו.

(תורת מנחם כרך יא, עמ' 262)

  מן המעיין

נשיאת ראש

ראש וחשיבות

"שאו את ראש כל עדת ישראל" (במדבר א,ב). כאן רואים את חשיבותם של בני-ישראל. כל אחד ואחד הוא בבחינת 'ראש', אדם חשוב. לפיכך צריך כל אחד ואחד מישראל לחוש רגש של אחריות יתרה למעשיו, מפני שהוא יכול להשפיע הן לטוב הן למוטב.

(של"ה)

כשהראש תקין

הגוף נגרר אחרי הראש, ולכן העיקר הוא נשיאת הראש לעבודת ה'. כאשר הראש תקין, ממילא גם האיברים ושאר חלקי הגוף יימשכו אחריו.

(אהבת שלום)

מניעת ביטול

מאחר ש'דבר שבמניין' אינו בטל נצטווה משה לפקוד את בני-ישראל, כדי שבני-ישראל לא יהיו בטלים בין האומות.

(בעל חידושי הרי"ם)

הראשים מרוממים

תפקידם של מנהיגי ישראל לרומם ולנשא את ראשם של ישראל. משמעות הציווי "שאו את ראש כל עדת בני-ישראל" היא שצריך לרוממם ולהעלותם בקדושה.

(רבי אברהם מטריסק)

חיבה לכל יהודי

חיבת הקב"ה לישראל אינה כלפי הכלל בלבד, אלא גם לכל אחד ואחד מישראל באופן פרטי. עבודת האחד שונה מרעהו ואין להשוות בין האחד למשנהו. לכן מְנָאָם הקב"ה, להראות את מעלתו של כל יחיד ויחיד מישראל.

(רבי יצחק-יעקב מביאלה)

העם מרומם את הראשים

גדולתם של המנהיגים תלויה בהתנהגותם של בני-ישראל. לכן נאמר "שאו את ראש", כי המעשים הטובים של כל אחד ואחד מישראל בכוחם לרומם את ראשי אלפי ישראל.

(רבי מנחם-מנדל מקוסוב)

לבדוק בהתנהגות האבות

"שאו... כל עדת בני-ישראל למשפחותם לבית אבותם". נשיאת הראש של בני-ישראל מותנית בדבקותם בהתנהגות הטובה של "בית אבותם".

(שפת אמת)

שורש הנשמה

אף שעל-ידי חטא העגל ירדו בני-ישראל ממדרגתם, בכל-זאת נצטוו משה ואהרן להעלותם, לפי שגם לאחר מה שאירע יכולים הם להגיע למעשי אבותיהם. זאת על-ידי "שמם", שהוא שורש נשמתם, שבכוחו לסייע להם.

(מאור עיניים) 

  אמרת השבוע

המטבע היקר

ביתו של רבי שלמה מזוויהל בירושלים היה פתוח לפני כל מבקש עצה, ברכה ועזרה. פעם אחת נכנס אל ביתו קבצן, הביט כה וכה וראה בארון הספרים מטבע רב-ערך. הוא הכניס את המטבע לכיסו ונמלט מן הבית.

הנוכחים בבית רצו לרדוף אחריו ולהוציא מידו את המטבע, אולם רבי שלמה אמר להם: "הניחו לו. אני נותן לו את המטבע במתנה גמורה".

לאחר מכן אמר הצדיק לאחד ממקורביו לאתר את הקבצן ולהודיע לו שזה מטבע יקר, שיֵדע לפדות אותו בסכום המלא של ערכו, כדי שיוכל להתפרנס ממנו זמן רב (רבי שלמה נסתלק בכ"ו באייר תש"י).

  פתגם חסידי

כמו סיר ומכסה

"עם-ישראל וארץ-ישראל הם כמו סיר ומכסה. אין האחד שלם בלי השני, ורק כששניהם מחוברים יחדיו יש כאן דבר שלם" (המגיד מקוז'ניץ)

  מעשה שהיה

הנקודה היהודית

בית-המרזח היה מלא עד אפס מקום. איכרים קשי-יום וחיילים המשרתים בצבא הצאר ישבו בפנים ורוקנו כוסית אחר כוסית. אל תוך האווירה הזאת נכנס הצאר ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה בכבודו ובעצמו.

ניקולאי היה ידוע באכזריותו הרבה ובגזֵרותיו הקשות על היהודים. החמורה שבהן הייתה 'גזֵרת הקנטוניסטים'. ילדים יהודים רכים נחטפו מידי אמותיהם ונשלחו למחנות הצבא, ושם התאמצו המפקדים להשכיח מהם את זהותם היהודית.

דרך מיוחדת הייתה לניקולאי. כאשר רצה לעמוד על הלך הרוח בקרב העם, נהג להתחפש לאיש פשוט ולהתהלך בתוך העם.

בהיכנסו לבית-המרזח התיישב ליד אחד החיילים. החייל, שהיה מה'קנטוניסטים', מזג לאורח כוסית. הצאר לגם את הכוסית והניח אותה על השולחן. החייל הלם בו במכת אגרוף וקרא: "אינך יודע שאצלנו לא משאירים כוסית ריקה? מלא אותה!". הצאר ביקש מהמוזג למלא את הכוסית על חשבונו.

ישבו השניים ושתו במשך כמה שעות. כשהוא שיכור למחצה ביקש החייל לשלם את חשבונו, אך אז גילה כי אין בידו די כסף. הוא שלף את חרבו מנדנה ומסר אותה לבעל-הבית, באומרו כי בעוד כמה ימים ישוב ויפרע את חובו ועד אז תהיה החרב משכון בידיו. הצאר המחופש נפרד מהחייל, אך קודם לכן בירר את שמו ואת הגדוד שהוא משרת בו.

למחרת קיבל מפקד הגדוד הודעת-פתע כי הצאר יבוא היום לבקר בגדוד. פחד והתרגשות אחזו בחיילים, ביודעם היטב את שיגיונותיו של הצאר. הוא היה מסוגל להוציא להורג בני-אדם גם על פרט קטן שלא נשא חן בעיניו. החייל היהודי בא במבוכה. כיצד יעמוד במסדר בלי חרב?

מוחו הגה רעיון. הוא גילף ענף עץ לצורת חרב. את העץ צבע בצבע מתאים, עד שנדמה לחרב אמיתית. הוא הניח אותה בנדן וקיווה שעין הצאר לא תבחין בהבדל.

המסדר החל. הצאר סקר את החיילים ועצר מול החייל שהכיר אתמול. זה כמובן לא זיהה כי הוא האיש שעמו שתה בבית-המרזח. פתאום פנה הצאר אל חייל אחר והרעים עליו: "מדוע מדיך מרופטים כל-כך?!".

בגדיו של החייל היו מגוהצים לגמרי, אף ללא קמט קל. החייל החוויר והחל להצטדק, אולם הצאר העמיד פנים שהדבר מגביר את כעסו עוד יותר. פתאום פנה אל החייל היהודי ופקד עליו: "שלוף את חרבך והסר את ראשו של החייל העומד לידך!".

המחשבות התרוצצו בראשו של החייל. מה יעשה עכשיו? ואז פתח ואמר: "אדוני הצאר ירום הודו! רוצה אני למלא את פקודתו, כפי שנצטוויתי, אולם ליבי אומר לי כי חברי חף מפשע ואינו ראוי לעונש זה. מבקש אני אפוא מבורא-העולם שאם אכן חברי לא חטא ולא פשע, תתהפך חרב הפלדה לחרב של עץ...". באומרו זאת שלף את החרב מנדנה, והנה היא חרב עץ...

הצאר נהנה מאוד מחכמתו של החייל. הוא הֵשים עצמו משתף פעולה איתו ואמר, כי לנוכח הנס הגלוי הוא מוחל לחייל השני על 'חטאו', ואותו הוא מעלה בדרגה.

הצאר עזב את הגדוד אך לא שכח את החייל החכם. הוא התעניין בו ואף נהג להזמין אותו לארמונו ולשוחח עמו מפעם לפעם. הוא הורה להעלות אותו בדרגה, עד שנעשה קצין בכיר בצבאו.

פעם אחת, בשעה שישבו ושוחחו, אמר לו הצאר: "אתה נוהג להזכיר תכופות את בורא העולם. האוּמנם אתה מבקר בקביעות בכנסייה?".

החייל ה'קנטוניסט' השיב: "אמנם אני אדם מאמין, אך לכנסייה לא הלכתי מעודי, כי אני יהודי".

זיעה קרה כיסתה את פני הצאר. "יהודי?!", עלה טון קולו, "האם התכוונת לרמות אותי כל העת כשלא גילית לי את מוצאך, ובינתיים העליתי אותך מדרגה לדרגה...".

לשווא ניסה החייל להסביר כי מעולם לא שאל אותו הצאר על עמו, והוא מצידו לא התכוון להסתיר עובדה זו. עתה, אם ירצה הצאר, הוא מוכן לחזור ולהיות חייל פשוט, נטול דרגות.

הצאר סירב לקבל את הצעתו באומרו כי הוא צופה לו עתיד גדול, אך אין הוא מוכן להשלים עם עובדת יהדותו. לכן הוא מציע שהחייל ימיר את דתו, ולטקס ההמרה יבואו הוא והמלכה. כך יהיה החייל החכם לבן משפחת המלוכה, ויקבל עושר וכבוד לרוב.

החייל הרהר בליבו כי לאחר שהתנתק כל-כך ממשפחתו ומעמו אין לו עוד זיקה ליהדותו. מוטב אפוא שימיר את דתו למראית עין, ובסתר ליבו יישאר יהודי. הוא השיב בחיוב להצעת הצאר.

בשעה היעודה יצאה מרכבת הצאר לדרכה, ובתוכה הצאר ואשתו, ועמם החייל ה'קנטוניסט'. נוסעים הם אל העיר קייב, שם ייערך ברוב פאר והדר טקס הטבלתו לנצרות.

מלחמה פנימית קשה התחוללה בליבו של החייל. כנגד כל השיקולים התעוררה בו בעוז נקודת היהדות. פתאום החליט כי בשום פנים ואופן לא ימיר את דתו, ויהי מה!

במהלך הנסיעה עברה המרכבה על גשר החוצה נהר גדול. בזעקת 'שמע ישראל', שאותה זכר במעורפל, זינק החייל מן המרכבה היישר אל מימיו הגועשים של הנהר...

מותו של החייל גרם לניקולאי אכזבה מרה והותיר בו רושם עמוק. הוא נוכח כי למרות גזֵרותיו האכזריות אין הוא מצליח לעקור מליבם של היהודים את אמונתם.

  לומדים גאולה

ירושלים הפנימית

בנבואת הגאולה של ישעיהו הנביא (ב,ב): "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית-ה' בראש ההרים" מופיע הפסוק: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (שם ג). כוונת הדברים שירושלים תהיה מרכז התורה והנבואה, וממנה יצא האור האלוקי לכל העולם.

תורת החסידות מפרשת את הפסוק בדרך פנימית, וקושרת זאת לשתי הדרגות שבעיר ירושלים ובמשמעותה הרעיונית. בעיר-הקודש שתי מעלות: האחת מעניקה לה את השם 'ציון' והשנייה מזכה אותה בתואר 'ירושלים'. גם בתורה שתי דרגות: יש 'תורה' ויש 'דבר ה''. הדרגה שנקראת 'תורה' קשורה ב'ציון' והדרגה 'דבר ה'' קשורה ב'ירושלים'.

ציון וסימן

הפירוש המילולי של המילה 'ציון' הוא - סימן. זו משמעות הפסוק (ירמיה לא,ס): "הציבי לך ציונים" - סימנים. העיר הזאת היא אפוא ציון וסימן לדבר נעלה יותר. זאת, על-פי דברי המדרש, ש'ירושלים של מטה' מכוּונת כנגד 'ירושלים של מעלה'. השם 'ציון' מבטא אפוא את היותה של העיר סימן וביטוי ל'ירושלים של מעלה'.

בביטוי 'סימן' טמונה גם משמעות שאלה שני דברים שונים ונבדלים – אמנם האחד הוא סימן למשנהו, אבל אין הם דבר אחד. כשקוראים לעיר-הקודש 'ציון', פירוש הדבר ש'ירושלים של מטה' אמנם מזכירה את 'ירושלים של מעלה' ורומזת לה, אבל יש הבדל בין השתיים. למעלה מזה הוא השם 'ירושלים'. מילה זו מורכבת משתי מילים: 'יראה' ו'שלם', וצירוף השתיים בא לומר שהעיר הזאת מגלמת בתוכה את שלמות היראה - שלמות העבודה של יראת-שמים. 'ירושלים' היא הדרגה הגבוהה יותר בעיר-הקודש - לא רק רמז וסימן ודבר אחר, אלא שלמות בעבודת ה'.

להשיג את דבר ה'

כשם ששתי הדרגות הללו קיימות בעיר-הקודש, כך הן קיימות גם בליבו של כל יהודי, בעבודת ה' של כל אדם מישראל. מובא במאמרי חז"ל שגם עם-ישראל נקרא 'ציון' ו'ירושלים'. יש בנפש האדם דרגה שנקראת 'ציון' ויש דרגה שנקראת 'ירושלים'.

'ציון' רומז להשתקפות של דרגות אלוקיות גבוהות בנפשו של היהודי. בכל יהודי יש נפש אלוקית, שהיא חלק א-לוה ממעל ממש, והיא דוגמה ו'צלם' ("בצלם אלוקים") למידות האלוקיות. מצד הנפש האלוקית, כל יהודי הוא 'ציון' וסימן לעניינים אלוקיים. כשדרגה זו, בטהרתה, מאירה בנפשו, האדם מתנהג כהשתקפות של רצון-ה': שכלו, מידותיו, רצונותיו ומאווייו הם רמז וסימן לְמה שהקב"ה היה מצפה ממנו.

זה מה שהפסוק אומר: "מציון תצא תורה" - כשרוצים לכוון לאמיתה של תורה, צריך להגיע לבחינת 'ציון' שבנפש. כשיהודי מסלק מעצמו את כל הצדדים האישיים וחושף את הנפש האלוקית שבו, הוא זוכה ללמוד את התורה כפי שהיא נלמדת בגן-עדן ובעולמות העליונים. או-אז הוא מוגן מפני טעויות ומפירושים בלתי-נכונים.

אולם עדיין אין דיי בכך כדי להגיע לבירור אמיתי של ההלכה. הואיל וגם בתורה שלמעלה יש מגוון דעות - "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" - יש צורך להתעלות לדרגה גבוהה עוד יותר כדי להגיע אל פסק ההלכה, ששורשו גבוה יותר. זאת אפשר להשיג על-ידי 'ירושלים' - שלמות היראה. כשיהודי מלא יראת-ה' וחרד בעת לימודו לכוון בדיוק לרצון העליון, הוא מתייגע יותר לברר את הדברים עד תומם ומגיע אל פסק ההלכה הנכון. "דבר ה'", זו הלכה, יוצא מ"ירושלים" - משלמות היראה (ראה לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 234, ובמקורות המצויינים שם).

  חיים יהודיים

ואף-על-פי-כן השכונה קמה

ביום רביעי השבוע אמורה להתקיים חנוכת השלב השני של שכונת מעלה הזיתים בירושלים. בשכונה מתגוררות כעת כשבעים משפחות, ובהמשך היא אמורה לאכלס כמאה ועשרים משפחות. מאחוריה מסתתר סיפור היסטורי מרתק, רווי מאבקים משפטיים ומדיניים.

הכול החל לפני מאה ושלושים שנה, בימי השלטון הטורקי בארץ-ישראל. שני כוללים חסידיים, 'כולל חב"ד' ו'כולל ווהלין', קנו קרקע בהר-הזיתים כדי להרחיב את בית-העלמין, אולם הטורקים לא אישרו את ייעוד הקרקע. הבעלות הייתה רשומה בפועל על שמו של הרב משה ויטנברג, חסיד חב"ד. גם בהמשך, בימי השלטון הבריטי, נאסר על היהודים להפוך את המקום לבית-עלמין. הרב שמואל סלנט, אב בית-הדין בירושלים, החל לגדל בשטח גידולים, לקיום המצוות התלויות בארץ.

ה'טאבו' זויף

בימי השלטון הירדני השתלט ערבי מקומי על הקרקע ואף זייף מסמכי בעלות, והסתייע בגורם ירדני רשמי. אחרי מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים בא הערבי אל ראש-העיר אז, טדי קולק, והציע את הקרקע למכירה.

ראש-העיר חיבר את הערבי עם אוניברסיטה נוצרית בארה"ב, ואנשיה כבר עמדו לחתום על העסקה. אבל אז חשו בעיריית ירושלים שיש כאן תרמית ועירבו את אנשי 'כולל חב"ד'. אלה שכרו מיד עורך-דין, ואחרי קרב משפטי פסק בית-המשפט העליון בשנת תשד"מ (1984) שהשטח שייך לכוללים החסידיים.

מעורבות של הרבי

בשלב הזה נכנס לתמונה מתי דן, יו"ר 'עטרת כהנים', שאליו פנו נציגי הכוללים בשאיפה למצוא רוכש לקרקע, שיהפוך אותה למקום מגורים ליהודים. "עשינו מאמצים גדולים למצוא אדם מתאים", מספר מתי השבוע. "חששנו שכל יום שעובר מסכן את הבעלות, שכן הערבים החלו לפלוש לשטח".

דן מספר שהרבי מליובאוויטש היה מעורב במשפט על הקרקע: "עורך-הדין נפתלי מיכאלי, שהתעסק בנושא, גילה לי שהרבי התעניין בכל פרט במהלך המשפט ויותר מכך – הוא אף כתב הערות בכתב ידו על דפים הקשורים לסוגיות המשפטיות". בסופו של דבר איל-ההון היהודי הד"ר ארווינג מוסקוביץ' רכש את הקרקע.

שכונה שוקקת

אך הסיפור לא נגמר כאן. עיריית ירושלים בדקה אפשרות לייעד את המקום למבני ציבור בעבור האוכלוסייה הערבית. "פנינו אל שר הפנים אז והסברנו לו את משמעות הדבר", מספר דן. "הוא נעתר והציל את השטח. האישור להקמת שכונה יהודית התעכב אצל כמה משרי הפנים, ואפילו ארה"ב התערבה וניסתה להטיל וטו על האישור. לפני קצת יותר מעשור החלה הבנייה בפועל".

השכונה המרהיבה משקיפה לעבר הר-הבית והעיר העתיקה. "לפני כמה שנים החל השלב הראשון של אכלוס משפחות, ובעת באחרונה משסיימו לבנות את השכונה", מספר דן. "היהודים שקנו אז את הקרקע כדי לקבור בה מתים - זכו שעל החלקה הזאת הוקמה שכונה ובה חיים יהודיים שוקקים".

דן מוסיף לקדם פרוייקטים יהודיים בעיר העתיקה. הוא מספר כי בשנת תשל"ט זכה למענה מיוחד מהרבי שבו הוא מתבטא על ירושלים: "ירושלים דתורה שבכתב ודתורה שבעל-פה, המכונה העתיקה, הנראה עמה והסמוך לה".


ניצחון יהודי: שכונת מעלה הזיתים בירושלים המזרחית

  פינת ההלכה ומנהג

פדיון הבן

שאלה: באילו מקרים האב פטור מלפדות את בנו הבכור?

תשובה: בפרשתנו מסופר שהלוויים נכנסו לעבודת המשכן במקום הבכורים (שהם היו הכוהנים הראשונים, אבל נפסלו מאחר שחטאו בעגל), ואותם הבכורים שהיו יתרים על מניין הלוויים נדרשו לתת לאהרון הכוהן את פדיונם: חמישה שקלים לכל אחד ואחד מהם.

זמן הפדיון הוא ביום ה-31 (ואילך) מהלידה. שיעור הפדיון: נהוג לפדות בשווי של 96 גרם (ולמנהג חב"ד 102 גרם) כסף טהור. החברה למדליות הנפיקה מטבעות מיוחדים בשווי הנהוג. אם אין מטבעות כאלה יש להשתמש בתכשיטים וכדומה בשווי האמור, ולא בשטרות או במטבעות בעלי ערך נקוב.

פדיון הבכור תלוי ב'פטר רחם'. מי שאינו בכור לאימו, אף שהוא בכור לאביו, אינו חייב בפדיון.

תינוק שנולד בניתוח קיסרי פטור מפדיון (וגם התינוק שנולד אחריו בלידה רגילה). לידה בעזרת מלקחיים אינה פוטרת מפדיון.

כוהנים ולוויים פטורים מפדיון הבן. אפילו בת כוהן או לוי הנשואה לישראל, בנה פטור מפדיון. בת לוי שילדה בן מן הגוי הבן פטור מפדיון, אבל בת כוהן שילדה מן הגוי הבן חייב בפדיון, שהרי נתחללה אימו מן הכהונה. מי שנתגיירה כשהיא מעוברת, בנה חייב בפדיון, שהרי הוא "פטר רחם בבני-ישראל" (שמות יג,ב).

האישה פטורה מפדיון בנה. החיוב הוא על האב, ומי שלא נפדה, החיוב מוטל עליו עם הגיעו לגיל מצוות. לדעת הרבה פוסקים, גם אז עדיף שהאב יפדה את בנו.

מקורות: שו"ע יו"ד סי' שה סעיפים: יז,יח, כד ונו"כ. נשמת אברהם  שם, וש"נ. שערי הלכה ומנהג, חלק יו"ד סי' קח. שיעורי תורה פ"ג סעיף מג. מדות ושיעורי תורה פל"א ס"ב. פדיון הבן כהלכתו, פרקים: א,ב,ג,ז.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)