חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:54 זריחה: 5:55 י"ז בחשון התשפ"ז, 28/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע גליון 1260 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת ויקהל, כ"א באדר-ראשון ה'תשע"א (25/02/2011)

מדורים נוספים
שיחת השבוע גליון 1260 - כל המדורים ברצף
לשמור על מקור הברכה
יש חדש
אחדות כהכנה לאחדות
הקהלת קהילות
נהנה מכל רגע
מעיין העולם הבא
פסק לא-צפוי
המאבק יסתיים
הפוסק שגילם את האחדות
האכלת בעלי-חיים

מס' 1260, ערב שבת-קודש פרשת ויקהל, כ"א באדר-ראשון ה'תשע"א (25.02.2011)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 072-2770100, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

לשמור על מקור הברכה

אדם עשוי להתאמץ ולהתייגע, להשקיע כוחות עצומים וכסף רב, וההבדל בין הצלחה לכישלון הוא רק עניין של ברכה. שמירת השבת היא 'מקור הברכה'

השבת בעיני הצייר ברוך נחשון מחברון

היו שנים שהציבור הדתי ניהל מערכות גדולות למען שמירת השבת במרחב הציבורי. הסוגיה הזאת עמדה במרכזם של מאבקים חריפים, בכנסת, בממשלה ובכיכרות הערים. בשנים האחרונות כמעט איננו רואים מאבקים כאלה ואיננו שומעים עליהן, אולי מפני שהסכר נפרץ וחילול השבת כבר נהפך לשיטפון.

עצוב מאוד לגלות שבמדינת היהודים מאות-אלפי יהודים נאלצים לעבוד בשבת. ככל שיותר ויותר מקומות בילוי ומסחר פועלים בשבת, מופעל לחץ על העובדים לעבוד ביום הקדוש. שומרי שבת אינם מתקבלים מלכתחילה לעבודה במקומות כאלה, ויהודים מסורתיים נכנעים ללחץ, כדי שלא לאבד את מקום עבודתם.

הכול תלוי בברכה

אולי דווקא הסברה חיובית תצליח לשכנע בעלי עסקים שפתיחת העסקים בשבת לא תניב להם רווחים אלא להפך. בכל ליל שבת אנו חושפים את סודה של השבת בפיוט הנפלא 'לכה דודי'. שם נאמר: "לקראת שבת לכו ונלכה, כי היא מקור הברכה".

בששת ימי המעשה אנחנו עובדים ומבקשים שהברכה תשרה במעשי ידינו, כמו שנאמר בפרשת השבוע: "ששת ימים תעשה מלאכה", אולם 'מקור הברכה' הוא השבת. שמירת השבת מבטיחה לנו את מקור השפע והברכה, ואז יש מניין לשאוב בששת ימי החול.

דווקא אנשי עסקים מבינים את חשיבותה של הברכה. אדם עשוי להתאמץ ולהתייגע, להשקיע כוחות עצומים וכסף רב, וההבדל בין הצלחה לכישלון הוא רק עניין של ברכה. כשיש ברכה, גם עִסקה בעלת סיכויים נמוכים יכולה להניב תשואה גבוהה, ואילו כשהברכה נעדרת, גם העִסקה המבטיחה ביותר עלולה להסתיים במפח-נפש.

בראייה חומרנית, עבודה בשבת אמורה לתת לאדם יותר כסף. על הנייר יש כאן עוד יום עבודה, ולכאורה התוצאה אמורה להיות יותר רווח. יש ענפים שבהם העבודה בשבת אמורה להניב אף רווח גדול מהעבודה ביום חול רגיל. אבל ראייה זו מתעלמת מהמרכיב החשוב והחיוני שנקרא ברכה. כאשר מביאים בחשבון את הברכה, מתברר שההפך הוא הנכון.

ברז דולף

ייתכן שעל הנייר האדם ירשום לעצמו יותר רווח, בעקבות עבודת השבת, אבל בסופו של יום לא ירוויח אלא יפסיד. גם אם העסק עצמו נראה מצליח, בכסף הזה לא תשרה הברכה. זה כסף שילך לרופאים, לכיסוי נזקים, לתקלות, למשפטים וכדומה. בסיכומם של דברים האדם לא ייהנה מהכסף הזה, והוא אף יגרור לאבדון כספים כשרים.

העבודה בשבת דומה לאדם שמתקין עוד ברז בחבית, אך אינו שם לב שהברז דולף. לכאורה יש לו עוד ברז, עוד מקור שפע, אך הדליפה תגרום בסופו של דבר שהחבית תתרוקן והוא יישאר עם הרבה ברזים אך עם חבית ריקה.

בעשרת הדיברות נאמר: "על-כן בירך ה' את יום השבת ויקדשהו". השבת היא יום של ברכה, שמעניק שפע וברכה לששת ימי החולין. שמירת השבת היא סוד הברכה של יהודים.

  יש חדש

הרב של העולים

קהילת העולים מברית-המועצות לשעבר כואבת את פטירתו של הרב מאיר ורזוב, מנהל האגף לקליטת העלייה בצעירי-חב"ד, לאחר מחלה קשה, והוא בן שישים ושלוש. הרב ורזוב ניחן ביכולת מיוחדת לגעת בליבם של העולים. הוא בנה מופעים מיוחדים, בעזרת צוות כליזמרים עולים, שאיתם נדד ברחבי הארץ, בעיקר לקראת חגים. המוני עולים נהרו לאירועים האלה, ששילבו מוזיקה ודברי חיזוק ואמונה. הרב ורזוב גם טיפל בהוצאה-לאור של חומר הסברה מגוּון בשפה הרוסית, ובכללו העלון השבועי 'ווזחושז'ניה' (המקבילה הרוסית של 'שיחת השבוע'). יהי זכרו ברוך.

ביקורי-בית בפורים

צעירי-חב"ד נערכים לקראת הפעילות הענפה של ימי הפורים, שבהם יביאו את שמחת החג ומצוותיו להמוני בית-ישראל. מטה צעירי-חב"ד למען נפגעי הטרור נערך לבקר בבתי יותר מאלפיים משפחות שנפגעו בטרור ובמלחמות ישראל. המתנדבים יעניקו לכל משפחה משלוח-מנות מהודר ויביאו מסר של עידוד וחיזוק. פעילות זו היא חלק מהעשייה השוטפת של המטה, המושיט יד עוזרת ותומכת למשפחות הנפגעות גם לאחר ששככו הדי הפיגועים.

טסה בשירים חסידיים

מידד טסה, שנחשב 'ילד פלא' של המוזיקה המזרחית, גדל והתבגר ומוציא עכשיו את התקליט גדול ה', ובו שירים חסידיים, שהלחינו טובי המוזיקאים של הזמר החסידי. בתקליט עשרה שירים. טל' 1-700-704120.

  שלחן שבת

אחדות כהכנה לאחדות

כאשר ביקש משה רבנו למסור לבני-ישראל את הציוויים על הקמת המשכן, אסף את כל בני-ישראל ואמר להם את הדברים. התורה מתארת זאת במילים: "ויקהל משה את כל עדת בני-ישראל". רש"י מפרש ש'ויקהל' משמעותו איסוף, ריכוז. אם-כן, מדוע התורה משתמשת בלשון 'ויקהל' ולא בביטוי השכיח יותר, 'ויאסוף'?

ההבדל בין 'ויקהל' ל'ויאסוף' הוא, ש'איסוף' פירושו שמקבצים אנשים רבים למקום אחד, אך עדיין הם נשארים בני-אדם נפרדים, אלא שהתקבצו למקום אחד למען מטרה משותפת. לעומת זה, 'ויקהל' פירושו שכל המתכנסים נעשים קהל אחד, מציאות אחת.

מציאות של 'קהל'

'קהל' הוא גם מושג הלכתי, שבו היחידים מאבדים את מציאותם האישית והם נעשים מציאות אחת של 'קהל'. לכן נאמר בגמרא שרק אצל יהודים יכולה להיות התאחדות כזאת של 'קהל', מכיוון שבפנימיותם הם למעשה מציאות אחת.

אך מדוע היה צורך 'להקהיל' את בני-ישראל ולעשות אותם 'קהל'  דווקא בציווי על נדבת המשכן? והלוא דווקא בנדבת המשכן חשובה מציאותו הפרטית של כל אחד ואחד, שכן התרומה צריכה לבוא מכל אחד ואחד, כפי שהוא מציאות של יחיד, ולא כ'קהל'.

משה נותן כוח

הצורך ב'ויקהל' נבע מהתכלית של עשיית המשכן. מטרת המשכן היא שיהיה "ושכנתי בתוכם", שהקב"ה בעצמו ישכון ויתגלה למטה. ומכיוון שהקב"ה עניינו אחדות פשוטה, שאין בה התחלקות פרטים, היה דרוש כהקדמה לכך שגם בני-ישראל יתאחדו למציאות אחת של 'קהל', ועד לדרגה העליונה ביותר שבקהל – "ויקהל... את כל עדת בני-ישראל".

הפיכת כל בני-ישראל ל'קהל' אחד נעשתה על-ידי משה. כל עוד בני-ישראל עומדים במציאותם האישית, הם מרגישים את עצמם למציאות עצמאית, שמטבע הדברים היא נפרדת ממציאותו של הזולת. אולם כאשר מאירה בהם דרגתו של משה, והנקודה של 'משה' שיש בנפשו של כל יהודי – אזיי הם מאבדים את תחושת המציאות העצמית שלהם, ובכוחם להתאחד יחדיו, עד שהם נהפכים למציאות אחת.

אחדות בחול ובשבת

ה'ויקהל' בא גם כהקדמה לציווי על שמירת השבת, שכן השבת עניינה אחדות. יתרה מזו: האחדות הזאת הייתה גם הכנה לציווי "ששת ימים תֵּעָשה מלאכה". יהודי עלול לחשוב שביכולתו להתאחד עם חברו רק בשבת, כאשר שרויים בעולם רוחני, אבל כשעוסקים בענייני חולין והוא חושש שמא יסיג הזולת את גבולו – אין בכוחו להתאחד איתו.

התורה מלמדת אותנו שגם בימי החול יש צורך לחוש אחדות, ומהאחדות בששת ימי החול באים לאחדות עליונה יותר ביום השבת. גם פה יהודי עלול לחשוב שכשהוא עוסק בעניינים רוחניים, כמו תורה ותפילה, קיימים רק הוא והקב"ה ואין לו עסק עם הזולת. לכן יש צורך להבהיר שגם בשבת צריך להיות 'ויקהל', וזו ההכנה ל"ושכנתי בתוכם", שהקב"ה ישרה בתוך כל יהודי ויהודי.

(תורת מנחם כרך לט, עמ' 200)

  מן המעיין

הקהלת קהילות

להיקהל בשבת

"ויקהל משה את כל עדת בני-ישראל" (שמות לה,א). אמר הקב"ה למשה: רד ועשה לי קהילות גדולות בשבת, כדי שילמדו הדורות הבאים אחריך להקהיל קהילות בכל שבת. להתאסף בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות וללמוד תורה ברבים.

(שולחן ערוך)

גם הצעירים

להקהיל את העם ולקרבו לה' זו משימה המוטלת לא רק על זקני העם, אלא גם על הצעירים. ליבו של כל יהודי הוא מעיין מקור מים חיים, וברית כרותה לעבודה ולתעמולה שאינן חוזרות ריקם.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

הקהלת הילדים

יש להקהיל בשבת לא רק את המבוגרים, אלא גם את הילדים והילדות. צריך לערוך להם 'מסיבות שבת' ולספר להם סיפורי-קודש המעוררים לשמירת המצוות וערכי היהדות.

(אגרות-קודש)

לקבץ ולאחד

מה הם "הדברים אשר ציווה ה'"? – לקבץ את "כל עדת בני-ישראל", ולנטוע בהם רגש של אחדות וחברות. זה התפקיד המוטל עלינו, לחבר ולאחד את כל חלקי העם על-אף חילוקי הדעות.

(הרב יצחק-יעקב ריינס)

התנאי הראשון

בית-המקדש חרב מפני שנאת חינם, פירוד ומחלוקת. כשבאו להקים את המשכן היה התנאי הראשון: "ויקהל" – להיות בשלום ובאחדות, קהילה אחת.

(אור פני משה)

למחרת יום-הכיפורים

משה הקהיל את העם למחרת יום-הכיפורים. כי ביום-הכיפורים כל יהודי מפייס את חברו והכול חדורים רוח של שלום, אהבה ואחדות. משה דרש מהם שיהיו מאוחדים לא ביום-הכיפורים בלבד, אלא גם למחרתו ולאחריו.

(רבי משה מקוברין)

לחזור לאחדות

בעת מתן תורה היו כל ישראל באחדות, "כאיש אחד בלב אחד". חטא העגל יצר פירוד בעם- ישראל, והם היו במצב של חרב איש ברעהו. עשיית המשכן הביאה כפרה לחטא העגל, ולכן השתדל משה להקהילם, כדי שיחזרו למצב שבו עמדו במעמד הר-סיני.

(ארץ חמדה)

אחדות בענייני קדושה

כאשר באו להקים את המשכן נצטוו על האחדות, כי לצערנו דווקא במקום קדוש, כמו בתי-כנסת ובתי-מדרש, פורצות לפעמים מריבות ומחלוקות. לכן הזהירם משה על האחדות קודם שניגשו להקמת המשכן.

(דברי ישראל)

  אמרת השבוע

נהנה מכל רגע

רבי נטע מאברוטש נהג להישאר ער בליל שבת והיה עוסק בתורה. הוא השתדל ללמוד בכל שבת את מסכת שבת כולה.

שאלו אותו אם הדדת השינה מעיניו כל השבת אינה בבחינת עינוי, שסותר את הציווי להתענג ביום השבת.

אמר להם: "מספרים על נפולאון שמיעט מאוד בשינה, והיה אומר שאין הוא רוצה להפסיד את העונג של היותו קיסר, כי בשעה שהוא ישן – אין הוא חש זאת. אף אני כן – אם אישן בשבת, אפסיד את העונג הנפלא של יום השבת, ולכן אני מקפיד להיות ער מכניסת השבת ועד צאתה, כדי להתענג מכל רגע ורגע של שבת-קודש".

  פתגם חסידי

מעיין העולם הבא

"על השבת נאמר שהיא 'מעין עולם הבא'. הכוונה היא שהשבת היא למעלה מהעולם הבא, כי היא ה'מעיין' שממנו נובע העולם הבא" (רבי ברוך ממזיבוז')

  מעשה שהיה

פסק לא-צפוי

תחושה של אושר מילאה את ליבו של הד"ר דיוויד פרידמן כאשר נחת עם אשתו ובנו הקטן יונתן על אדמת הארץ והגשים את משאלתו לעלות לארץ-ישראל.

הוא נולד בדרום-אפריקה, במשפחה שלא הייתה לה זיקה של ממש לדת. כשבגר למד רפואה וזכה להצלחה.

כמו צעירים רבים, שהחלו להתקרב לעולמה של היהדות, גילה גם הוא את שורשיו. במרוצת הזמן נעשה יהודי שומר מצוות. על-כן הרגיש רצון עז לעלות לישראל ולחיות בה חיים יהודיים מלאים.

בצעדיו הראשונים בארץ נעזר בדודתו, הגב' מרים טרספולסקי, משכונת בית-וגן בירושלים. היא סידרה בעבור הזוג הצעיר דירה, והוא התכונן ללמוד תורה כחצי שנה קודם שיתחיל בעבודתו כרופא.

זה היה בחורף תשנ"א (1991). לא חלפו כמה ימים ותושבי הארץ מצאו את עצמם נתונים לאיום הטילים של הרודן מבגדאד. אביו של הד"ר פרידמן מיהר להתקשר אליו ותבע במפגיע כי המשפחה תחזור מיד לדרום-אפריקה.

כשהסתיימה השיחה נותר הבן בתחושה קשה ובחוסר יכולת להחליט כיצד לנהוג. הוא ידע כי לא הדאגה בלבד הביאה את האב להציג דרישה זו. כל תהליך החזרה בתשובה והעלייה לארץ לא היו לרוחו, ועתה יש בפיו נימוק חזק.

הד"ר פלדמן הציג את לבטיו לפני דודתו: האם עליו לוותר על תכניותיו להתקדם בלימודי היהדות ועל החיים בארץ בגלל דרישתו של אביו? מצד שני, מצוות כיבוד אב ואם נאמרה בעשרת הדיברות ואין להקל בה.

הדודה ענתה כי שאלות מסוג זה יש להפנות לרב פוסק הלכה. היא סיפרה לו על הגאון רבי שלמה-זלמן אוירבך, על גדולתו העצומה בתורה ועל חכמת-החיים הרבה שניחן בה.

בעזרת ידיד בא הרופא הצעיר אל דירתו של הרב אוירבך, בשכונת שערי חסד. הוא הציג את הרקע לדברים ואת דרישת האב, והמתין לתשובה.

הרב אוירבך אמר: "רבים שאלו אותי אם לעזוב לחוץ-לארץ לנוכח איומי האוייב העיראקי. לכולם עניתי חד-משמעית שאין לעזוב את הארץ. אולם בקשר אליך נראה לי שהעניין שונה". נשימתו של הצעיר נעצרה והרב המשיך: "לדעתי, עליך לקיים את רצון האב ולצאת לחוץ-לארץ".

הד"ר פלדמן היה מופתע ושאל: "מדוע, כבוד הרב?".

הרב אוירבך חייך אליו בחום ואמר: "מהדברים שסיפרת אני מבין שאם לא תציית לאביך ותטען שהרבנים מורים שלא לעזוב את הארץ, הדבר יעורר בליבו כעס כלפי הרבנים וכלפי כל מה שהיהדות מייצגת. הוא ירגיש שהרבנים מסיתים את הבנים נגד הוריהם חלילה, וזו תהיה התפתחות שלילית.

"לכן אני מציע שתצאו לחוץ-לארץ,  אך לא לדרום-אפריקה, שבה הסביבה מקשה עליכם. כדאי שתעברו לזמן-מה לקהילה יהודית אחרת, כמו לונדון, שם תוכל ללמוד בינתיים, וכאשר יחזור השקט תשובו לארץ-הקודש".

בו-במקום התקשר הרב אל ידידו המתגורר בלונדון, וביקש ממנו לסדר מקום מגורים לזוג בקהילתו. הוא מסר לד"ר פלדמן את שמו ופרטיו של האיש ואמר: "סעו לשלום, הכול כבר מסודר".

בשובו אל הדודה היה הד"ר פלדמן נבוך. "הרב חושש שהישארותי בישראל תפגע ביחסו של אבי אל הרבנים", אמר, "אבל הלוא אני מכיר את יחסו השלילי של אבי כלפי הרבנים, וממילא זה לא ישנה הרבה".

הדודה עודדה אותו ואת אשתו לקבל את פסק ההלכה של הרב. "אם שואלים רב – צריך לקיים את הוראתו", אמרה. היא גם מיהרה לעזור להם למצוא מקום בטיסה הקרובה היוצאת ללונדון, ולמחרת בערב כבר עלתה המשפחה הצעירה למטוס.

הם נחתו בלונדון ופסעו בין המוני האנשים בבית-הנתיבות הגדול. פתאום שפשף הד"ר פלדמן את עיניו כלא מאמין. מולו צעד אביו, שבאותו רגע הבחין גם הוא בהם, והתקדם לעברם בהתרגשות.

האב והבן התחבקו בחום, הביטו זה בזה ובעיני שניהם זעקה השאלה: "מה אתה עושה פה?!". האב פתח ראשון והסביר לזוג הצעיר כי היה בטוח שלא ישמעו בקולו, ולכן החליט לבוא לישראל, כדי לעודד אותם לחזור מיד. מכיוון שלא מצא טיסה ישירה, נחת נחיתת-ביניים בלונדון. "אבל מה אתה עושה פה?!", שאל כעת את בנו.

בפי הרופא הצעיר הייתה תשובה מוכנה: "אחרי שדיברת איתי בטלפון הלכתי להתייעץ עם רב בירושלים, והוא יעץ לי לשמוע בקולך ולעבור בינתיים ללונדון, עד שהמצב יאפשר לחזור".

תגובתו של אביו גרמה לו לחוש צמרמורת: "מה?! עדיין יש רבנים שמתחשבים גם ב'כבד את אביך ואת אמך'?!"...

משפחת פלדמן נשארה בלונדון כמה חודשים, ולאחר מכן שבה לארץ, בהסכמה מלאה של האב. מאז אותה פגישה בבית-הנתיבות בלונדון השתנה לחלוטין יחסו של האב כלפי רבנים והיהדות בכלל. עם השנים למד להעריך את התקרבותו של בנו אל עולם היהדות, ואף החל לקיים מצוות בעצמו.

(על-פי 'אורו של עולם', מאת הרב יוסף אליהו)

  לומדים גאולה

המאבק יסתיים

יש פתגם ידוע של כ"ק אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש (לקוטי דיבורים חלק א, עמ' קלג), שצריך לנצל כל רגע ורגע בזמן הגלות, כי יבוא זמן שנתפוס את שערות ראשנו מרוב צער על שלא ניצלנו ימים יקרים אלה, ואז כבר יהיה מאוחר מדיי.

מוסבר בספרים, ובמיוחד בתורת החסידות, שדווקא על-ידי תקופת הגלות מגיעים לדרגות עליונות ביותר. ההתמודדות עם החשֵכה הרוחנית יוצרת את "יתרון האור" שבא "מן החושך" דווקא. מסירות-הנפש הנתבעת נוכח ניסיונות הגלות מעוררת את עצם נשמתו של היהודי, ומביאה אותו לרמות נפלאות של התקשרות עם הקב"ה.

נשאלת אפוא השאלה אם לא נפסיד את כל המעלות הנפלאות הללו כאשר יסתיימו ההתמודדויות והמאבקים מול החושך. ואולי בעצם לא צריך להשתוקק כל-כך לגאולה, מכיוון שדווקא בזמן הגלות יש יתרון בהתמודדות עם הרע ובהפיכת הרע לטוב, וכל זה כבר לא יהיה קיים כאשר "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ".

ההתמודדות אינה התכלית

האמת היא, כמובן, שהתכלית אינה בעצם ההתמודדות עם הרע, אלא ב'יתרון האור' שמושג על-ידה. הצורך במסירות-נפש ובהתגברות על החשֵכה אינו משום שהחשֵכה היא תכלית לעצמה, אלא משום שזו הדרך שבאמצעותה אפשר להגיע לדרגות גבוהות יותר של קדושה ושל התקשרות עם הקב"ה. לכן כאשר יסתיים שלב העבודה של בירור הרע, וכבר נגיע לזמן שיאיר האור שהושג על-ידי העבודה הזאת – נגיע אל התכלית עצמה.

מצב דומה קיים גם בעבודת ה' האישית. יש באדם נפש אלוקית ונפש בהמית. יש עבודה של הנפש האלוקית עצמה, ויש עבודה שבה הנפש האלוקית עוסקת בבירור הנפש הבהמית. העבודה של הנפש האלוקית עצמה מתבטאת בענייני קדושה טהורים ובהתעלות לרמות גבוהות יותר של קדושה. העבודה בבירור הנפש הבהמית כרוכה בהתמודדות עם הרע ובמלחמה בשאיפותיה החומריות של הנפש הזאת, והמטרה היא לכוון גם את כוחותיה של הנפש הבהמית לאפיקים של עבודת ה'.

יתרונה של עבודת הנפש האלוקית עצמה הוא, שהעבודה עוסקת אך ורק בענייני קדושה טהורים, אך בה-בעת זו עבודה המוגבלת בעוצמתה. דווקא הסוג השני, הכרוך בבירור הנפש הבהמית, שלכאורה הוא בגדר ירידה לרמות נמוכות של התמודדות עם יצרים ותאוות – בסופו של דבר הוא מעלה את הנפש האלוקית לרמה גבוהה הרבה יותר. דומה הדבר לרכיבה על סוס, שאמנם יש בה התעסקות עם סוס, אך דווקא באמצעותו אפשר להעפיל לראש ההר.

התכלית – להעפיל אל ההר

אך בכל מקרה יש לזכור שהתכלית היא להגיע לראש ההר ולא להתעסק עם הסוס. גם ההתעסקות בבירור הנפש הבהמית אינה תכלית לעצמה, אלא היא אמצעי להגיע לרמות עליונות יותר של קדושה. הנפש הבהמית אינה אלא מעין 'מקפצה', שבאמצעותה אפשר לקפוץ גבוה יותר, אבל התכלית היא להגיע למעלה, לקדושה הטהורה עצמה.

מובן אפוא שכאשר מסיימים את העבודה של בירור הנפש הבהמית ומגיעים אל הקדושה שמתגלית על-ידה, אין מקום להצטער שנסתיים שלב המאבקים וההתמודדויות. להפך, יש לשמוח שהמטרה הושגה, ועתה אפשר ליהנות מהטוב שנרכש על-ידי המאבקים והפיכת הרע לטוב.

בזמן הגאולה, כאשר יסתיים שלב העבודה של בירור העולם הזה הגשמי ויחדלו ההתמודדויות עם הרע, ייפתח שלב חדש, שבו תתגלה האמת האלוקית במלואה ובשלמותה. לשם עלינו לשאוף, ועם זה עלינו לדעת, שדווקא על-ידי העבודה בזמן הגלות מגיעים לדרגות הנפלאות של הגאולה.

  חיים יהודיים

הפוסק שגילם את האחדות

ערב מיוחד לציון שש-עשרה שנה להסתלקות הגאון הרב שלמה-זלמן אוירבך נ"ע יהיה ביום חמישי השבוע בכולל 'ארץ חמדה', המזוהה עם הציבור הדתי-לאומי. אחד הנואמים המרכזיים באירוע הוא הסופר הרב יוסף אליהו, מחבר הספרים 'התורה המשמחת' ו'אורו של עולם' העוסקים בדמותו של הרב אוירבך. בשמונה-מאות עמודי הספרים מובאים עדויות וסיפורים מכלי ראשון.

מה מביא רב דתי-לאומי להתחבר כל-כך אל דמותו של הפוסק החרדי? הקשר נוצר באמצעות רבו של הרב אליהו, הרב אביגדור נבנצאל, שהיה מתלמידיו המובהקים של הרב אוירבך. "הייתי נער צעיר כשנכנסתי ללמוד בישיבת הכותל", מספר הרב אליהו. "נקשרתי אל הרב נבנצאל, והייתי מתמלל את שיעוריו. אחרי שנים ביקר אצלי רב חשוב וראה את המחברות הכתובות. הוא הציע לי להוציא-לאור ספר ובו תמלילי השיעורים".

חוברת שתפחה לשני כרכים

הרעיון קרם עור וגידים והמחברות הניבו שבעה כרכים, חמישה העוסקים בחומשי התורה, ועוד שניים בימים הנוראים. כשערך הרב אליהו את הספר העוסק ביום-הכיפורים, בשנת תשנ"ה, נסתלק הרב אוירבך. "החלטתי לצרף לספר קונטרס על הרב אוירבך. הקונטרס התפתח במהירות למאה וחמישים עמודים, שעסקו בסיפורים ראשונים על הדמות הענקית", מספר הרב אליהו.

אחרי צאת הכרך החדש החליט להוציא-לאור ספר נפרד שיעסוק כולו בדמותו של הרב אוירבך. הוא נטל חופשה של שנה מהישיבה התיכונית מצפה יריחו, שבה לימד, והחל לאסוף סיפורים. "כל סיפור אומת עם המספר וגם עם בני המשפחה. אין סיפור בלי שם ומקור", הוא מסביר.

יצא שמח

לאחר פרסום הכרך הראשון נעשה הרב אליהו מרצה מבוקש על דמותו של הרב אוירבך. "בשנים האחרונות מסרתי מאות הרצאות, וברבות מהן קם אחד המשתתפים וסיפר סיפור שאירע לו עם הרב. מקצת הסיפורים כללתי בכרך השני", הוא אומר.

הוא מציין את הקשת הרחבה של אנשים שהיה להם קשר עם הרב אוירבך. "נפגשתי עם אדמו"רים ורבנים, פרופסורים ומדענים, נהגי מוניות ובעלי עסקים, אנשי צבא ואישי-ציבור בכירים. פתאום חשתי איזה ציבור מגוּון היה בא אל הרב", הוא אומר. לכרך הראשון קרא 'התורה המשמחת': "רבים אמרו לי שבכל פעם שבאו אל הרב אוירבך, הרב קיבל אותם בחיוך רחב, כאילו חיכה להם. כל מי שיצא מלפניו – יצא שמח".

אחווה נדירה

במבוא לספר תיאר את מעמד ההלוויה: "שלושים ריבוא מישראל, כמחצית מיוצאי מצרים, מכל שכבות הציבור... רחובות מקבילים שלמים נהפכו לעזרת נשים, ובהם צעדו בנות 'בית יעקב' ובנות אולפנות 'בני עקיבא', לצד נשים בכובע, מטפחת ופאה. כל הצבעים, כל הזרמים וכל הסגנונות צעדו יחד באחוות-לב נדירה".

"אני מביא בספר עדות של בכיר בחברת 'אגד', שמספר כי איש בחברה לא העריך נכון את עוצמתו וגדולתו של הרב אוירבך. הם נערכו להלוויה של ראש-ישיבה מקומי, וקיבלו הלוויה בהיקף לאומי. ההלוויה הזאת העידה על מה שסימל הרב אוירבך. הוא היה רב שגילם בחייו את האחדות", מסכם הרב אליהו.


הרב אליהו וספרו על הרב אוירבך (צילום: א"א)

  פינת ההלכה ומנהג

האכלת בעלי-חיים

שאלה: האומנם אסור לאדם לאכול עד שיאכיל את בעלי-החיים שלו?

תשובה: המגדל בעלי-חיים שמזונם תלוי בו, ובכלל זה דגי-נוי, אסור לו לאכול עד שייתן להם לאכול (מובן שמדובר בשעה שגם הם זקוקים להאכלה), שנאמר (דברים יא): "ונתתי עשב בשדך לבהמתך (ורק אחר-כך) ואכלת ושבעת". אולם לעניין שתייה - האדם קודם, שנאמר (בראשית כד): "שתה, וגם גמליך אשקה", וכן (במדבר כ): "והשקית את העדה ואת בעירם". לכן מותר לשתות לפני האכלת בעלי-החיים והשקייתם. ויש מתירים אף לאכול אכילת עראי קודם האכלת בעלי-החיים.

אם יש פועל שתפקידו להאכיל את בעלי-החיים, רשאי הבעלים לסעוד את סעודתו ולסמוך על  הפועל שיעשה את מלאכתו נאמנה.

בשבת וביום-טוב: יש אומרים שבשבת ויום-טוב, שהאכילה היא מצווה, מותר להקדים אכילתו לאכילת בהמתו.

מותר לטרוח בשבת להכין מזון לבעלי-חיים ביתיים, שמזונותיהם תלויים באדם. כל בעל-חיים שאינו מוצא לו מזון, מותר להאכילו, שנאמר (תהילים קמה): "ורחמיו על כל מעשיו". כמו-כן מותר לתת מעט מזון לכלב, גם אם אין מזונו עלינו.

אך אסור לטרוח בשבת בעבור בעלי-חיים המוצאים את מזונם בעצמם. עם זה, מותר להשליך שיריים במקום שיגיעו אליו בעצמם ויאכלו.

בעלי-חיים שקשה להם להגיע אל המזון בעצמם, מותר להאכילם, אך אסור לטלטל את החיות, כי כל בעלי-החיים מוקצים ואסורים בטלטול. ואם בעל-החיים חולה וכדומה, ואינו יכול לאכול בלי שיטלטלוהו, יש מתירים להאכילו גם כך על-ידי גוי או על-ידי ילד, ויש מתירים גם על-ידי יהודי; ויש מתירים זאת רק במקום הפסד מרובה.

מקורות: תענית כ,ב. ברכות מ,א וגיטין סב,א. רמב"ם סוף הל' עבדים. ספר חסידים סי' תקלא, ומקור חסד שם. שו"ע או"ח סי' קסז ס"ו, שה סי"ט, שכד סי"א, נו"כ ושו"ע אדמו"ר הזקן שם, ובסי' שה סכ"ו-כז. שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' יג. שו"ת כתב סופר חאו"ח סי' לב. וראה שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' יז, ובשדי חמד, קונטרס הכללים, מע' א סוף כלל ק. ש"ש כהלכתה פכ"ז סכ"א ואילך.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)