כאשר הרב עזריאל חייקין ואשתו החלו את שליחותם במרוקו לא חלמו שכעבור זמן קצר ימצאו את עצמם במקום אחר לחלוטין. זה היה בשנת תש"כ, והרב חייקין מונה לעמוד בראש ישיבת תומכי-תמימים בקזבלנקה. אולם כעבור זמן קצר נוצרו נסיבות שאילצו אותם לעזוב את מרוקו במהירות.
בני-הזוג חייקין שיגרו מכתב אל הרבי מליובאוויטש, שיורה להם את מקום שליחותם הבא. התשובה לא איחרה לבוא: קופנהגן. כעבור זמן קצר כבר באו השניים לקופנהגן בירת דנמרק והחלו בשליחותם החדשה.
באחד מביקוריו אצל הרבי הורה לו הרבי בסיום ה'יחידות' [=המפגש האישי]: "עליך להרחיב את גבולות פעילותך אל מעבר לקופנהגן ואף מעבר למדינת דנמרק. השתדל לחפש יהודים גם בכל חצי האי [=חצי האי הסקנדינבי, שבו המדינות נורווגיה ופינלנד]".
מספר הרב חייקין:
"מיד בשובי לביתי התחלתי לערוך נסיעות במדינות הסמוכות. גיליתי שבנורווגיה יש עיירות וכפרים שבהם פזורים יהודים מעטים, לעיתים אפילו שתי משפחות בעיר או משפחה אחת בכפר. בדרך-כלל גם לא ידעו דבר על יהדותם.
"יד ההשגחה זימנה לי יהודי ושמו שמואל-דוד פופוביץ, שגר בעיירה הלדן. הוא נרתם בכל ליבו לעזרתי, כדי לאתר ולקבץ עוד יהודים. הוא עצמו היה מיוצאי רומניה, וזכר כי בילדותו היה אביו לוקחו לפגוש אדמו"ר חסידי, שהיה בא לבקר בעירם.
"שמואל-דוד הצליח לאתר כעשרים יהודים מהכפרים ומהעיירות שבסביבתו. פעם אחת בשבוע היו הללו מתכנסים בביתו, והייתי בא ומוסר לפניהם שיעור, ומלמדם מושגים בסיסיים ביהדות. אט-אט החלו להתקרב לשמירת תורה ומצוות".
בשלב מסויים החליט הרב חייקין כי לא דיי בשיעור. הוא חש כי מחובתו לבקר בכפרים עצמם ולהגיע אל יהודים נידחים, אשר גם מאמציו של שמואל-דוד לא הועילו לאתרם. כך עשה. הוא החל במסעות בכפרים, ובכל מקום שמצא משפחה יהודית ישב ושוחח עמה בענייני יהדות.
באחד מאותם מסעות אירע לו סיפור מיוחד במינו. "ערב אחד הגעתי לכפר קטן סמוך לעיירה הלדן. ידעתי על קיומה של משפחה יהודית אחת במקום, ורציתי לפגוש אותה. השעה כבר הייתה מאוחרת למדיי, והתלבטתי אם ראוי לדפוק בדלת בשעה כזאת. אך החלטתי שאין ברירה, כי מי יודע מתי יזדמן לי לפגוש את היהודים האלה.
"לשמחתי, נתקבלתי על-ידי הזוג בחביבות. ישבתי עם הבעל והאישה סביב השולחן, והרציתי את דבריי. הבחנתי בהבעת פניו של הבעל כי דבר-מה מעיק עליו. הוא מיעט לדבר ובעיקר הקשיב. גם האישה מיעטה להגיב.
"בשלב מסויים קמה האישה והלכה לחדר אחר. פתאום ראיתי כי פניו של הבעל מאדימות מהתרגשות, הוא רכן לעברי ואמר: 'אינך יודע מה פעלת בביקורך! ברגע זה דחית את מחשבות ההתנצרות לעוד עשרים שנה...!'
"נדהמתי וציפיתי להסבר. האיש לא המתין לשאלותיי, והחל לספר.
"הוא ורעייתו הגיעו אל הכפר הזה מיד אחרי מלחמת-העולם השנייה. הם היהודים היחידים בכפר, וכל השאר גויים נוצרים. למעשה, אמר, אין הבדל ממשי בשגרת החיים בינם ובין שכניהם, חוץ מדבר אחד: הם אינם מבקרים בכנסייה.
"העניין הזה היה תמיד מוקד של אי-נוחות בשיחותיהם עם השכנים והמכרים. הללו, שרצו כי בני-הזוג יתערו בתוכם ויהיו כמותם, ניסו פעמים רבות לשדלם לחדול מההתעקשות על דברים כאלה וללכת עמם לכנסייה. 'הלוא ממילא אין ליהדותכם שום משמעות', היו אומרים.
"בעת האחרונה החל העניין להציק יותר, בגלל פעילותו של הכומר האזורי. הכומר נהג לבקר בעיירות ובכפרים שבסביבתו. הוא היה עובר מבית לבית ומשוחח עם התושבים. גם על ביתם של בני-הזוג היהודים לא פסח. בפגישותיו עמם נמנע מלדבר בענייני דת, ורק שוחח עמם בנעימות ובידידות.
"בעת האחרונה, מספר היהודי, ביקר אצלם הכומר שוב, ואף שלא אמר דבר בענייני דת, השיחה הייתה ידידותית מאוד ונוצרה ביניהם קִרבה גדולה. מאז החלה אשתו להרהר בקול באפשרות להתנצר ולהיות ככל התושבים בכפר.
"בין השאר טענה האישה: 'ראה כמה שנים אנחנו מתגוררים פה, ומעולם לא בא לכאן יהודי, בוודאי לא רב, לבקר אותנו ולשאול בשלומנו. איזו משמעות נותרה לעובדת היותנו יהודים, אם היהודים אינם מתעניינים בנו. לעומת זה, הכומר ידידותי כל-כך, זוכר לבקר אותנו ולשאול לשלומנו'.
"הלחץ מצד אשתו גבר, והוא החל להרגיש שאין לו סיבות של ממש להימנע מהצעד שאמור לשפר את התערותם בחיי הכפר. אולם משהו בתוך נפשו התנגד לעשיית המהלך הזה. העניין טרד את מנוחתו והעיק עליו מאוד.
"האיש סיים את סיפורו ואמר: 'פתאום באת אלינו כמו מלאך משמים! התבין מדוע אני נסער כל-כך?'.
"הבנתי מיד את כובד האחריות המוטלת עליי", מסיים הרב חייקין. "שמרתי על קשר רצוף עם בני הזוג, ועודדתי אותם להתחיל לשמור מצוות. כעבור זמן החליטו להעתיק את מקום מגוריהם לאזור שבו גם קהילה יהודית, וכך חזרה המשפחה הזאת אל חיק עמה". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:40
זריחה: 5:54
