תנועת הנוער 'בני ברית' עמדה לכנס כינוס נוער אזורי של שלושה ימים, בחנוכה תשכ"ח (שלהי 1967). הכינוס נועד בסיינט-פול, בירתה של מינסוטה בארה"ב.
מארגני הכינוס פנו אל הרב משה פלר, אז שליח צעיר של הרבי מליובאוויטש, וביקשו ממנו להיות אחד משלושת הנואמים המרכזיים שיישאו דברים לפני בני-הנוער. כאן החלה התפתחות מעניינת, בהתערבותו הישירה של הרבי. מספר הרב פלר:
זה היה כחצי שנה אחרי מלחמת ששת-הימים. כידוע, ערב המלחמה ואחריה הכריז הרבי על 'מבצע תפילין', שבמסגרתו קרא לזכות את המוני בית-ישראל במצווה זו.
בהתקרב ימי החנוכה ביקש הרבי להגביר את העיסוק במבצע, ואנו, השלוחים במינסוטה, חשבנו מה עוד אפשר לעשות בעניין. ואז צץ במוחנו רעיון: בני הנוער, שיבואו להשתתף בכינוס, רובם ככולם לא הניחו תפילין מימיהם ולא ראו תפילין. אם נצליח להניח עמם תפילין, זה יהיה דבר גדול.
היכרותי עם הארגון לא הייתה חדשה. הנחתי שיסכימו להצעה להניח תפילין עם הבנים לפני התחלת הכינוס. החלטנו להעז ולבקש עוד דבר – לשלב את הנחת התפילין בתכנית הרשמית של הכינוס. הרעיון היה, שביום השני, שבו אמורה להתקיים הרצאתי, תיוחד חצי שעה קודם לכן להנחת תפילין עם הבנים ולקריאת שמע עם הבנות.
אמנם הכינוס היה בן שלושה ימים, אבל חששתי לבקש להניח תפילין גם ביום השלישי. סברתי שזו עלולה להיות 'מתיחת החבל יתר על המידה'.
ההצעות נתקבלו בהתלהבות. כעת עמדה לפניי בעיה – מהיכן משיגים כל-כך הרבה זוגות תפילין, שבאמצעותם יוכלו בני הנוער לקיים את המצווה בזמן הקצר שנקבע. בכינוס השתתפו ארבע-מאות בני-נוער, מחציתם בנים.
התקשרתי למזכירות הרבי וסיפרתי על הבעיה. כעבור כמה דקות נמסר לי כי הרבי הודיע שישלם תמורת כמה זוגות שאמצא, מכיוון שזו מצווה יוצאת מן הכלל.
יצרתי קשר עם שני בחורים מישיבת חב"ד בניו-יורק, שבחופשת הקיץ האחרונה פעלו אצלי. בקשתי מהם להשיג כמות גדולה ככל האפשר של זוגות תפילין, ושיבואו אלינו מיד בטיסה כדי לסייע לנערים לקיים את המצווה.
בעזרת השליח השני ורב בית-הכנסת בעיר, הרב אשר זיילינגולד, התחלנו להיערך לפעילות. ואכן, ביום הראשון של הכינוס עמדנו שנינו בלובי והנחנו תפילין עם כמה עשרות נערים. לאחר מכן הגיעו הבחורים מניו-יורק. אחד הביא עמו מאה זוגות תפילין, וחברו הביא שלושים זוגות.
למחרת, ביום השני של הוועידה, ישבו מאתיים נערים במקומותיהם, ובידי מאה ושלושים מהם היו תפילין. עלה הצורך להדגים כיצד מניחים את התפילין. למשימה התנדב המנהל האזורי של הארגון, הוא בכבודו ובעצמו. האיש הפשיל את שרוולו ואנוכי כרכתי על זרועו את רצועות התפילין, בעוד בני הנוער מביטים בנו ועושים כך בעצמם.
בתום מחצית השעה הניחו מאתיים הנערים תפילין, ומאתיים הבנות קראו 'קריאת שמע'. משם עברנו לאולם ההרצאות.
נושא הכינוס היה 'הזכות להיות שונה'. ביום הראשון דיבר נציג תנועת ה'היפים', ואחריו נציג 'הפנתרים השחורים'. בהרצאתי אמרתי כי הזכות להיות שונה עומדת כל עוד אתה גם צודק. דיברתי על ערכי התורה, שנקבעו בידי הבורא, שתוקפם מוחלט ושהם נכונים בכל זמן ובכל מקום.
לאחר ההרצאה מיהרתי לדווח למזכירות הרבי. בעודי משוחח בטלפון עם מזכירו האישי של הרבי, הרב חודוקוב, שמעתי פתאום קול השואל בשקט: "ומה יהיה מחר?". הבנתי שזה הרבי. ככל הנראה רצה לשמוע את הדיווח מכלי ראשון.
לאחר הרהור קל עניתי: "אני חושש למתוח את החבל יתר על המידה". חששתי שזו תהיה בקשה מוגזמת, שעלולה לפגוע ביחסים הטובים ביני ובין אנשי הארגון.
הרבי הגיב: "במקרה זה, החשש למתוח את החבל יותר מדיי, אינו שייך". הרבי הורה לי ארבע הוראות: ראשית, לבקש מהנהלת הכינוס לעשות זאת בצורה רשמית גם למחרת. שנית, להציע לנערים לקנות את התפילין בחצי מחיר. שלישית, להזמין את נציגי התקשורת לסקר את האירוע. ורביעית, לארגן מעמד של הדלקת נרות חנוכה בכינוס, בהשתתפות כל בני הנוער, וגם היא לעיני התקשורת.
הוראות הרבי נסכו בי ביטחון ומיהרתי לספר על כך למנהל הכינוס. להפתעתי הרבה השיב: "הצעתו של הרבי מתאימה ביותר. הלוא הנחת התפילין התקבלה היום יפה כל-כך, אנו חייבים אפוא לעשות זאת גם מחר".
ההצעה שהנערים יקנו את התפילין בחצי מחיר נתקבלה בשמחה רבה, והמנהל אף הצהיר כי הארגון ישלם רבע מעלות התפילין, וכך יידרשו הנערים לשלם רק רבע מחיר.
ואכן, הנחת התפילין למחרת הייתה מרשימה מבימים הקודמים, וכמותה גם הדלקת נרות החנוכה. נציגי התקשורת התלהבו מהמראות, והתצלומים פורסמו כמעט בכל עיתון יהודי בשפה האנגלית. אין ספק שהדברים עוררו התרגשות בלב המוני יהודים.
הרבי לימד אותנו שלפעמים אנו חוששים יתר על המידה, בשעה שלב ישראל ער והמוני יהודים רק מחכים שמישהו ידליק את הניצוץ היהודי החבוי בנשמתם. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:40
זריחה: 5:55
