נושאים נוספים
	שיחת השבוע 1125 - כל המדורים ברצף
	הכמיהה לבניין בית-המקדש
	יש חדש
	המלחמה לביעור הרע הדק
	דיבור
	בלי ספקות
	נקמה במחנה
	המקדש וקיבוץ הגלויות
	למה אינו גואל
	הלוויים מוזמנים להזמין כינורות
	שנאת חינם ותיקונה

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1125, ערב שבת-קודש פרשת מטות, כ"ב בתמוז תשס"ח (25.7.2008)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

הכמיהה לבניין בית-המקדש

הכמיהה לבניין בית-המקדש מרכזת בתוכה את הציפייה לבניינה המחודש של האומה היהודית ושיבתה למקומה הראוי לה, ועמה השכינה החוזרת לשכון בישראל

בימים האלה, ימי 'בין-המצרים', אנו אבלים על חורבנו של בית-המקדש, אך למעשה, הכמיהה לבניינו מלווה אותנו בכל יום ויום. מבט חטוף בלוח-השנה היהודי ובסידור התפילה מבהיר מיד את מרכזיותו של בית-המקדש בהוויה היהודית. שלוש פעמים ביום, בסיום תפילות העמידה, אנו מוסיפים ומבקשים: "שייבנה בית-המקדש במהרה בימינו". גם ליל-הסדר מסתיים בקריאה "לשנה הבאה בירושלים", והכוונה היא, שבשנה הבאה נעשה את הפסח בבית-המקדש בירושלים.

בניין בית-המקדש הוא תמצית משאלותיו של העם היהודי לדורותיו. כל הצרות והייסורים שעוברים על עמנו הם תולדה של חורבן בית-המקדש, והכמיהה לבניינו מרכזת בתוכה את הציפייה לבניינה המחודש של האומה היהודית ושיבתה למקומה הראוי לה, ועמה השכינה החוזרת לשכון בישראל.

ההתגלות הגדולה

למה בית-המקדש חסר לנו כל-כך? חשיבותו של בית-המקדש נובעת בראש ובראשונה מהמצוות הרבות הקשורות בו. בהעדר בית-המקדש, חיי התורה והמצוות שלנו חלקיים מאוד וחסרים. מקובל לדבר על תרי"ג מצוות, אבל בימינו אפשר לקיים רק כשליש משש-מאות ושלוש-עשרה המצוות. רוב המצוות יכולות להתקיים רק סביב בית-המקדש.

השאיפה לבניין המקדש נובעת אפוא, קודם-כול, מן הרצון להיות יהודים שלמים. היהדות איננה תפילין ושבת בלבד, אלא גם קרבן התמיד וקטורת הסמים, לחם הפנים ומנורת המאור. על כל אלה אנחנו יכולים עכשיו רק ללמוד ולחלום. אך התורה היא תורת-חיים, תורה שצריכה להיות מיושמת בתוך המציאות, ולכן אנחנו מחכים ומצפים להתממשותה המלאה, בבניין המקדש.

בית-המקדש איננו מקום לעבודת הבורא בלבד. זה גם המקום שבו שוכן הקב"ה ומתגלה לעמו. אחת ממצוות התורה היא העלייה לרגל – "לֵראות את פני ה' אלוקיך שלוש פעמים בשנה". אומרים חז"ל: "כשם שבא לֵראות, כך בא לִראות". כלומר, כשם שיהודי בא למקדש כדי להראות את עצמו לפני האלוקים, כך בא לראות "את פני ה' אלוקיך" – לראות את פני השכינה.

המשנה מתארת את עשרת הניסים שהיו מתחוללים בתדירות בבית-המקדש. כל עולה לרגל היה רואה את חוקי הטבע משתנים. הוא לא היה נזקק לאמונה כדי להכיר בכך – הדברים היו גלויים לעיניים. הכול היו רואים את השכינה האלוקית שורה בבית-המקדש, ביטוי להשראת השכינה בעם-ישראל, וממנו הייתה האורה יוצאת לכל העולם כולו. אנו מצפים ומייחלים לבניין בית-המקדש, משום שאז "ותחזינה עינינו" בשובו של הקב"ה לציון.

פיתוח תודעת המקדש

בית-המקדש השלישי עתיד להיות בדרגה עליונה לאין-שיעור. אפילו אומות-העולם יתייצבו לשמור עליו ויראו בו את הדבר היקר והנשגב ביותר. וכך אומר הנביא: "כי ביתי בית-תפילה ייקרא לכל העמים". אמרו חז"ל, שלוּ היו הגויים יודעים את עוצמת הברכה והשפע שהם מקבלים מבית-המקדש, היו מקיפים אותו בשרשרת אנושית חיה כדי להגן עליו. בימי הבית הראשון והשני לא ידעו זאת הגויים. כשייבנה בית-המקדש השלישי, יחושו זאת גם אומות-העולם, ולכן בית-המקדש יהיה מרכז הקדושה והאמונה של האנושות כולה.

בספרות התורנית יש דיונים רבים על הדרך שבה ייבנה בית-המקדש השלישי. נראה שיהיה כאן שילוב של מעשי ידי אדם עם מעשי ידי שמים. לכן יש העוסקים כבר עכשיו בהכנת התכניות לבניין המקדש, בייצור כלי הקודש, בגדי הכהונה ועוד. אין לדעת אם כל ההכנות הללו יבואו לידי שימוש מעשי כשיבוא משיח-צדקנו, אבל אין ספק שעלינו להכין את הקרקע הרוחנית, לפתח את תודעת המקדש וללמוד את עניינו והלכותיו, הכנה לבניינו במהרה בימינו.

 יש חדש

סדנאות המקדש

בתי-חב"ד ברחבי הארץ מקיימים בימי בין המצרים סדרת סדנאות בנושאי המקדש. הסדנאות הן של שלושה מפגשים, ובהם עורכים המשתתפים סיור ארכאולוגי בהר הבית, מלווים את עבודת הכוהנים לאורך היום, ומבקרים ביקור וירטואלי בבית-המקדש, להכרת חלקיו. כל זה בשילוב מצגות מרהיבות. צעירי-חב"ד מפיצים מאות-אלפי עלונים צבעוניים המתארים את מבנה בית-המקדש, חלקיו והעבודות שנעשו בו. כמו-כן יצאו-לאור כרזות צבעוניות גדולות, לתלייה בבתי-הכנסת ובמקומות ציבוריים אחרים, הממחישות את מתכונת בית-המקדש.

ימי עיון לנשים

מכללת "אור חיה" לנשים  בירושלים מארגנת שלושה ימי-עיון באולמי גוטניק בעיר, בימים ראשון-שלישי, ב'-ד' במנחם-אב, בנושא "עץ הדעת – דימוי עצמי תכליתי". מרצה אורחת: הגב' מרים סברדלוב מניו-יורק. ההרצאות יהיו בשעות הבוקר, אך יש אפשרות לפנסיון מלא. טל' 02-5374927. 

נסיעה לאוהלים

לקראת ח"י באלול, יום-הולדתם של הבעש"ט ושל בעל התניא, מתארגנת נסיעה קבוצתית לציוניהם הקדושים באוקראינה. בשבת-קודש פרשת תבוא ישהו במז'יבוז', ובמוצאי השבת יאמרו את ה'סליחות' הראשונות בבית-מדרשו המשוחזר. כמו-כן יבקרו באוהל המגיד ממזריטש באניפולי, בציון רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב ובציון אדמו"ר ה'אמצעי' בנייז'ין. טל' 03-5701225, 050-4101083.

 שלחן שבת

המלחמה לביעור הרע הדק

פרשתנו מספרת על מלחמת מדיין, שעליה ציווה הקב"ה: "היחלצו מאיתכם אנשים לצבא... אלף לַמטֶה, לכל מטות ישראל תשלחו לצבא". מהתוספת "לכל מטות ישראל" למדו חז"ל שבמלחמה זו השתתף גם שבט לוי, שבכל המלחמות האחרות לא יצא למלחמה.

במלחמה הזאת מצאנו עוד הבדל לעומת המלחמות האחרות: בכל המלחמות האחרות התגייסו שבטי ישראל על-פי מספרם היחסי – שבט שהייתה בו אוכלוסייה גדולה יותר, נידב למלחמה מספר גדול יותר של יוצאי-צבא. אולם במלחמה הזאת העמיד כל שבט מספר אחיד של יוצאי-צבא – "אלף לַמטֶה".

לא לצורכי כיבוש

הסיבה להבדלים האלה פשוטה: המלחמות האחרות היו לצורך כיבוש הארץ. במלחמות האלה שבט לוי לא השתתף, מכיוון שאין הוא עוסק בחרישה ובזריעה ובשאר ענייני העולם, אלא תפקידו לעסוק בעניינים רוחניים – "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". אולם מלחמת מדיין, שלא נועדה לצורך כיבוש, חייבה את השתתפותם של כל ישראל.

כך גם באשר למספר יוצאי-הצבא שכל שבא נדרש להעמיד לצורך המלחמה: במלחמות הכיבוש חולקה הארץ על-פי גודלם של השבטים. שבט מרובה באוכלוסין קיבל נחלה גדולה יותר, ושבט מועט באוכלוסין קיבל נחלה קטנה יותר. לכן גם ההשתתפות במלחמה הייתה על-פי גודלו של השבט. אולם מלחמת מדיין לא נועדה לכבוש ארצות, ולכן ההשתתפות בה הייתה אחידה לכל שבט.

מלחמות בעבודה הרוחנית

המלחמות שנלחמו בני-ישראל מייצגות את המלחמות הרוחניות שקיימות בעבודת האדם לקונו. מלחמת כיבוש הארץ, כנגד שבעת עמי כנען, מייצגת את המלחמה נגד שבע המידות הרעות, שזו מלחמה נגד הרע הגס שקיים בנפש. לכן שבט לוי היה פטור מהמלחמה הזאת, כי שבט לוי מסמל את האדם שמסר את עצמו לעבודת ה', והוא עומד ברמה רוחנית גבוהה, שכבר אין בה צורך להילחם עם הרע הגס.

אולם מלחמת מדיין מייצגת את המלחמה נגד הרע הקיים ברובד דק ומעודן יותר, והרע הזה קיים גם אצל עובדי ה'. לכן נדרשו גם בני שבט לוי להשתתף במלחמת מדיין.

במסירות-נפש

ביעור הרע הדק מחייב עבודה קשה הרבה יותר. לכן המלחמה נגד שבעת עמי כנען נמשכה זמן קצר יחסית, בעוד העבודה לביעור הרע הדק נמשכת עד היום הזה, והיא הסיבה לאריכות הגלות. הדרך להצליח במלחמה הזאת היא כאשר פועלים על-פי הוראות משה רבנו, וה'אתפשטותא דמשה' שבכל דור ודור.

ועוד זאת, שההליכה למלחמה הזאת היא באופן של "וַיִמָסְרוּ", במסירות-נפש. לכן גם השכר הוא מידה כנגד מידה – כשם שההליכה למלחמה הייתה במסירות-נפש, בלי להתחשב בשום דבר, כך גם הניצחון היה למעלה מדרך הטבע, כי "לא נפקד ממנו איש", וכל בני-ישראל נכנסים לארץ-ישראל על-ידי משיח-צדקנו במהרה בימינו. 

(לקוטי שיחות כרך כח, עמ' 344)

 מן המעיין

דיבור

שמירת הדיבור

"זה הדבר אשר ציווה ה'... לא יחל דברו" (במדבר ל,ב-ג). כל התורה תלויה בכלל הזה, שלא יעבור אדם על מה שקיבל עליו, בנדר, בשבועה ובקבלת דברים. שאם לא-כן, אין יסוד לתורה שקיבלנו בברית, באלה ובשבועה.

 (חתם סופר)

אפילו שיחת חולין

"לא יחל דברו". האדם צריך לשמור על דיבורו, גם סתם דברים. אפילו שיחת חולין אין לאדם לחללה בדיבורי הבל שאין בהם ממש.

(המגיד מקוז'ניץ)

הקב"ה מקיים

מי שעומד בדיבורו ואינו משנה מדבריו כי-אז – "כל היוצא מפיו יעשה": כל מה שהוא גוזר הקב"ה מקיים, כמאמר "צדיק גוזר והקב"ה מקיים".

(קדושת לוי)

הוראה למנהיגים

בציווי "כל היוצא מפיו יעשה" פנה משה קודם-כול לראשי המטות, למנהיגים ולעסקנים. יותר מכל אדם אסור שהמנהיגים ישקרו ויפרו את דברתם. מוטלת עליהם החובה לקיים את מה שהם מבטיחים, ובכך ישמשו להמון העם דוגמה ומקור לחיקוי.

(מגד ירחים)

הוצאת המעלות

עניין הדיבור הוא הוצאת דבר מן ההעלם אל הגילוי, שכן המחשבה אינה גלויה ורק הדיבור מתגלה אל הזולת. לכן המדבר בשבחו ובמעלתו של הזולת מגלה בדיבורו את הטוב הגנוז ברעהו, ולפעולה זו השפעה חיובית וחשובה עליו.

(הרבי מליובאוויטש)

מעורר את עצם הנפש

הדיבור בתורה ובתפילה מעורר את עצם הנפש. זהו שנאמר (תהילים לה,י) "כל עצמותיי תאמרנה" – עצמות הנפש באה לידי ביטוי באמירה ובדיבור. אלא שכל זה הוא כאשר הדיבור נאמר בהתלהבות, מתוך חיות פנימית.

(לקוטי דיבורים)

הרווח מהדיבור

אדם שמבין דבר שכל כלשהו ואינו מסתפק בעיון ובמחשבה בלבד, אלא משתדל להסביר את העניין גם בדיבור, מרוויח שעל-ידי הדיבור הוא יודע את הדבר על בוריו, ולא בהשערה בלבד, וכמו-כן שעל-ידי הדיבור הדבר חי אצלו, כדברי חז"ל (עירובין נד,א) "חיים הם למוצאיהם" –  למוציאיהם בפה.

(ספר המאמרים קונטרסים)

פה אחד

הקדוש-ברוך-הוא ברא לאדם שתי ידיים, שתי רגליים, שתי עיניים ושתי אוזניים, אבל פה ולשון לא ברא אלא אחד. הלוואי שאדם יוכל לעמוד באחד מהם.

(רבי אורי 'השרף' מסטרליסק)

 אמרת השבוע

בלי ספקות

רבי אלעזר מקוז'ניץ נהג לדבר על חשיבות הנסיעה אל הצדיק. פעם אחת אמרו לו כמה חסידים, שפעמים רבות אינם רואים את התועלת בנסיעתם, ואילו אבדן הזמן הוא דבר ודאי, האם לא ראוי שידחה הוודאי את הספק?

השיב להם: "הגמרא אומרת שאלף נכנסים למקרא ורק אחד יוצא להוראה. גם כאן יכולים לטעון, למה להשקיע עמל רב כל-כך, כאשר רק אחד מאלף יגיע להוראה?! אלא חלילה מלהעלות מחשבות כאלה על הלב. כל אחד ואחד צריך לחשוב שהוא יהיה זה שיגיע להוראה, ואם לאו – יהיה מהאלף שמהם יצא האחד שיגיע להוראה.

"כך גם בנסיעה אל הצדיק – אין לחשוב חשבונות, אלא צריך לנסוע ולעשות כל השתדלות כדי לקבל את השפע והברכה שהצדיק נותן".

 מעשה שהיה

נקמה במחנה

מהיכן נטל נפתלי דויטש את הכוח לעשות מה שעשה – לא ידע, אבל כל חייו ליוותה אותו תחושת הסיפוק על שנקם את נקמתו ונקמת חבריו המעונים והמושפלים.

נפתלי נולד בעיירה קִימְיאַט שבהרי הקרפטים. אביו היה יהודי תלמיד-חכם, שנחשב מנהיג רוחני באזור. בצ'כוסלובקיה חיו היהודים חיי רווחה ונהנו משוויון זכויות, והצ'כים הגנו עליהם מפני האנטישמים.

כל זה השתנה עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה. אפילו הילדים הרגישו שדמם של היהודים הותר והחלו להתנכל לילדים היהודים. נפתלי היה נער חסון וחזק, ונחלץ להגן על ילדי היהודים. במיוחד חש צורך להגן על ילדי השוחט, שבלטו בלבושיהם ובהליכותיהם.

באסרו חג-הפסח תש"ד (1944) גורשו כל יהודי הקרפטים והובאו לגטו מוּקאַצֶ'בוֹ. סבל לא-יתואר עברו בגטו הצפוף. זמן קצר לפני חג-השבועות הובלו שוב, והפעם למחנה אושוויץ. כמו בהמות הועמסו על קרונות, מאה איש בקרון, באין אוויר לנשימה.

נפתלי עמד עם אביו בשורת הגברים כאשר מלאך המוות של אושוויץ, מנגלה, מיין את הבאים. לנפתלי סימן ללכת לצד ימין, ולאביו סימן לשמאל. זו הייתה הפעם האחרונה שנפתלי ראה את בני-משפחתו.

מאושוויץ הובלו ברכבת-משא אל מחנה מטהאוזן. שם הורדו תוך צריחות והשפלות, ולאחר יומיים החלו במסע רגלי של יום תמים, אל מחנה ההסגר גוּסֶן.

נפתלי נשלח לעבוד במטבח עם נערים בני-גילו. הממונה עליהם היה גרמני ושמו האַנְס. הלה היה גבוה ובריון, והאכזריות נחשבה בעיניו עונג. במטבח הוצבו שולחנות ארוכים, ועליהם היו מקלפים את הירקות. האנס הסתובב מאחורי גבם של הנערים והשגיח על עבודתם.

בסיבוביו היה האנס צועק צעקות שכל מטרתן להטיל אימה. בכל עת שהתחשק לו היה מצליף בצינור הגומי בעל חוטי הברזל על גב אחד הנערים.

יום אחד עמד האנס מאחורי גבו של נפתלי. נפתלי השתדל לעשות את עבודתו נאמנה, אך לפתע, בלי שום סיבה, הנחית האנס על גבו מכה קשה. הכאבים היו נוראים ומעודו לא חש כמותם, אולם הוא התאמץ בכל כוחו להמשיך בעבודה, כדי שלא לקבל עוד הצלפות.

באותו לילה התפתל נפתלי מכאבי-תופת ובליבו גמלה החלטה: הוא לא ישוב עוד לעבוד במטבח תחת רודנותו של האנס. שפתיו מלמלו את מילות התהילים: "ממעמקים קראתיך ה'. ה' שִמעה בקולי, תהיינה אוזניך קשובות לקול תחנוניי". הוא חש כי המילים האלה נוסכות בו כוחות מחודשים.

למחרת ניגש לקבל את מנת המזון שלו ונעלם. אל המטבח לא הגיע. הוא חשש שיבואו לחפשו בצריף, ולכן עזב את הצריף וכמה ימים שוטט במקומות מסתור. בימים האלה צפו ועלו במוחו זיכרונות מבית אביו, וביניהם הפרק 'מזמור לדוד' שהיה מושר בסעודה השלישית. הוא אמר עתה את מילות המזמור בדמעות ובכוונה רבה: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי"...

לפתע פגש נער מתוך שלושה שהגיעו לגוסן מכפרו. זה היה יוסף, בן השוחט, שנפתלי הגן עליו בשעתו. יוסף היה ממונה על מחסן המזון של הגרמנים, והוא השביע את נפשו של נפתלי בלחם ובירקות.

נפתלי החל לעבוד שם. זה היה מפלט טוב, אולם בכל רגע היה יכול האנס להיתקל בו, ופסוקי התהילים לא פסקו מלרחוש על שפתיו.

יום אחד קרה הדבר. נפתלי היה בחדר הקדמי של המחסן. פתאום נכנס האנס וגילה את נפתלי. עיניו כמעט יצאו מחוריהן והוא קרא בחמת-רצח: "אהה, אתה פה?! מבלה טוב?". הקלגס החל להתקרב אל נפתלי כשחיוך אכזרי על פניו.

נפתלי ניסה לחמוק ממנו והחל מרדף. הרצפה הייתה חלקלקה, ונפתלי זרק בדרכו של האנס סל. האנס מעד והחליק. באותה שנייה תפס נפתלי סיר מים רותחים ושפכו על האנס, והלה החל לצרוח מכאבים. נפתלי ניצל את ההזדמנות, אחז בגרזן הבשר והִכה בראשו של הגרמני. האנס מת ונפתלי נמלט מהמחסן.

הממונה על המחסן היה אסיר ושמו עמנואל. הוא שמע את המהומה ונכנס מיד לראות מה קרה. רק יוסף, בן השוחט, וחברו היו שם, והם סיפרו לעמנואל כי האנס נלחם בחייל רוסי שבוי וזה הרגו.

למרבה הפלא לא כעס עמנואל, אף שאמר להם כי אינו מאמין לסיפורם. הוא ציווה על עובדי המטבח לסלק את הגופה, וקרא את יוסף למשרדו. שם דרש ממנו בתוקף לספר לו את האמת. נפתלי חשש מאוד כאשר מסר לו יוסף כי עמנואל מבקש לראותו. נפתלי סיפר את כל שהיה בינו ובין האנס, ועמנואל הרגיעו כי לא יעשה לו דבר. הוא אף הסכים עמו כי האנס היה אכזר ושפל.

התברר כי עמנואל נמנה עם קבוצת אסירים מספרד שהגנרל פרנקו רצה להיפטר מהם. אלה היו צאצאי האנוסים. בהתרגשות סיפר לנפתלי כיצד נשאר יחיד מכל משפחתו.

עמנואל סידר לנפתלי עבודה אצל ספרדי אחר מהאנוסים, אנג'לו שמו, ושם עבד בניקיון עד אשר הוציאום למצעד המוות. בשלב זה הפתיעו האמריקנים את הגרמנים, ונפתלי שוחרר וניצל בי"ט באייר תש"ה.

(תודתנו לד"ר משה אביטל, שתרגם את הסיפור מספרו של נפתלי דויטש, בן עיירתו, 'ניצול שואה בעקבות עברו')

 לומדים גאולה

המקדש וקיבוץ הגלויות

מדברי חז"ל על סדר הגאולה נראה שיש מחלוקת בשאלה מה יבוא קודם – קיבוץ הגלויות או בניין בית-המקדש. על-פי דעה אחת ייבנה תחילה בית-המקדש ורק אחר-כך יתקבצו כל ישראל לארץ-ישראל, ואילו על-פי דעה שנייה יתקיים תחילה קיבוץ הגלויות, ורק כאשר כל ישראל יתקבצו לארץ, ייבנה בית-המקדש.

בספר הזוהר (ח"א קלד,א) נאמר: "יבנה בי-מקדשא בקדמיתא ויתקין היכלא ויבני קרתא דירושלם, ולבתר יוקים לה מעפרה" (=יבנה בית-המקדש בראשונה ויתקין היכלו ויבנה את העיר ירושלים, ואחר-כך יקים אותה – את כנסת-ישראל – מעפרה). הזוהר מסתמך על הפסוק (תהילים קמז,ב): "בונה ירושלים ה' נידחי ישראל יכנס" – תחילה בניין ירושלים והמקדש ואחר-כך קיבוץ הגלויות. כך נאמר גם במדרש הנעלם (תולדות קלט,א): "בית-המקדש קודם לקיבוץ גלויות".

כנגד זה נאמר במדרש (תנחומא נח,יא): "אין ירושלים נבנית עד שיתכנסו הגלויות". כלומר, תחילה יתקבצו בני הגלויות ורק אחרי שהם כבר יהיו בארץ-ישראל, תיבנה ירושלים וייבנה בית-המקדש. זה גם סדר הברכות בתפילת שמונה-עשרה – קודם "תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גלויותינו", ואחר-כך "ולירושלים עירך ברחמים תשוב... ובנה אותה בקרוב בימינו בניין עולם".

אפשר לתווך

הרמב"ם, שתִמצת את כל דברי חז"ל בעניינים האלה להלכה פסוקה וברורה, מכריע בבירור כדעת הזוהר. סדר הגאולה על-פי הרמב"ם הוא, שתחילה מופיע המלך המשיח, מחזיר את ישראל – בעודם עדיין במקומות פזוריהם – לדרך התורה, אחר-כך בונה את בית-המקדש, ורק אז מקבץ את נידחי-ישראל.

כמו-כן ברור, שקיבוץ הגלויות הוא מפעולותיו של משיח-צדקנו – הוא המקבץ את נידחי ישראל. יתרה מזו, פעולה זו של קיבוץ הגלויות (אחרי הפעולות הקודמות, ובכללן בניית בית-המקדש) היא מהדברים שקובעים את מעמדו של המשיח כ"משיח בוודאי", כפי שפוסק הרמב"ם, ומזה ברור שקיבוץ הגלויות נעשה על-ידו.

יש כמה אפשרויות לתווך בין שתי הדעות (ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים"). אחת האפשרויות מבוססת על הידוע, שסדר הגאולה המפורט ברמב"ם אמור רק על מצב שהגאולה באה בדרך כאילו טבעית, בבחינת "לא זכו", אבל אם נזכה לגאולה ניסית ועל-טבעית בגלוי, ייתכן סדר אחר. במצב כזה ייתכן שקיבוץ הגלויות יהיה מיידי ("עם ענני שמיא"), ובית-המקדש ייבנה כאשר כל בני-ישראל כבר יתקבצו לארץ-ישראל.

לאורו של המקדש

עוד אפשרות תיווך היא, שאכן קיבוץ הגלויות האמיתי והכולל יהיה רק לאחר בניין בית-המקדש (ובכוחו של בית-המקדש), אולם הכנה ו'טעימה' כלשהי מקיבוץ הגלויות הגדול תהיה גם קודם-לכן, וכפי שאנו רואים בימינו. אלא שזו הכנה ו'טעימה' בלבד, ורק לאחר בניין בית-המקדש יקבץ משיח-צדקנו את כל נידחי ישראל.

כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש מעיר, שאם קיבוץ הגלויות היה קודם לבניין בית-המקדש, היה הדבר מבטא את מעלתו ושלמותו של המקדש, שנבנה לאחר ש"כל יושביה עליה". אולם כאשר בניין המקדש קודם לקיבוץ הגלויות, זה ביטוי למעלתם של ישראל, שכדי שקיבוצם יהיה בתכלית השלמות, הקב"ה מוותר על שלמות המקדש, ובונה אותו תחילה, כדי שקיבוץ הגלויות ייעשה לאורו של המקדש (רמז לכך אפשר למצוא בפסוק [ישעיה כז,יג] "והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר-הקודש בירושלים" – האובדים והנידחים יבואו בכוחו ולאורו של המקדש שכבר יהיה בנוי).

 פתגם חסידי

למה אינו גואל

"את הפסוק 'את אשר יאהב ה' יוכיח' יש לפרש כך: מי שאוהב את הקב"ה, צריך להוכיחו, כביכול, על שעדיין אינו גואל את בניו" (רבי יחיאל-מיכל מזלוטשוב)

 חיים יהודיים

הלוויים מוזמנים להזמין כינורות

את השיחה איתנו מיכה הררי מתעקש לפתוח בכמה צלילים מוזיקליים, "כדי להיכנס לאווירה". הוא נוטל את הנֵבֶל, וצלילים עמוקים של ניגון מרטיט-לב ממלאים את האוויר. הוא ורעייתו עוסקים בבניית כלי-נגינה עתיקים, בעיקר נבל וכינור-דוד, ומכירתם לכל המעוניין. "תקשיב לצד הרוחני של הכלי", הוא אומר. "צלילי הנבל והכינור ניחנו בתכונות מיוחדות. ידוע שכלי-הנגינה במקדש הייתה להם תכונה לרפא בני-אדם ששקעו במרה שחורה".

ליהדות ולארץ-ישראל הגיעו לאחר שנתקעו בביתם שבארה"ב בסערת שלגים, בלי יכולת לצאת מהבית. באין-ברירה החלו לקרוא את כל הספרים שבבית. באותו זמן לא ידעו דבר על היהדות. כשגמרו לקרוא את כל הספרים החליטו לפתוח ספר מעלה-אבק, שמעולם לא נגעו בו – התנ"ך.

בעקבות הנבואות

"התחלנו לקרוא את ספרי הנביאים", הוא מספר. "קראנו את הנבואות על חזרת עם-ישראל לארצו, על בניית בית-המקדש וכל הדברים הטובים שיהיו אחרי-כן. החלטתי שלא ייתכן שאני, בן לעם היהודי, אקרא על כך בתנ"ך אבל לא אראה את הארץ. פתאום חשתי משיכה עזה לעלות לארץ-ישראל, לראות את ארץ ההבטחה במו-עיניי. הגעתי לארץ בערב ראש-השנה תשמ"ב, ולא הבנתי מדוע בארץ התנ"ך נוסעות על הכבישים מכוניות ולא גמלים וחמורים"...

כאן התחברו לשיעורי תורה, הציצו ונפגעו. שיעור רדף שיעור, והם החלו למצוא טעם לחיים. אט-אט קיבלו עליהם גם שמירת מצוות מעשיות. בהתחלה הוכשר המטבח. לאחר מכן החלו לשמור שבת ושאר מצוות בסיסיות, וככל שחלף הזמן התחזקו בשמירת התורה ומצוותיה.

עשרים ושניים מיתרים

"אני בונה כינורות של עשרים ושניים מיתרים, כל מיתר כנגד אות באותיות הא-ב", הוא אומר. כדי להמחיש את הדברים הוא פורט על המיתרים וצלילים מתוקים ממלאים את החדר. שאיפתו הגדולה היא שבקרוב, כשייבנה בית-המקדש, הלוויים יזמינו אצלו את כלי-הנגינה. את צורת הכלים הוא יוצר על-פי תבליטים שמופיעים על מטבעות מימי בר-כוכבא.

"על פי מה שלמדתי בגמרא", מטעים מיכה, "יש כינורות ש שמונה מיתרים, יש כינורות בני שבעה מיתרים ויש כינורות בני שני מיתרים בלבד". לדבריו, כינור של שבעה מיתרים הוא כינור רגיל, כינור של שמונה מיתרים הוא כינור שמינית, המוזכר בתהילים: "למנצח על השמינית". ואילו כינור של עשרה מיתרים הוא עשור – "בנבל עשור זמרו לו".

איך לומדים לנגן

"לכינור דוד היו עשרה מיתרים, והם נעשו מגידי האיל שנגלה לאברהם אבינו בעקדת יצחק", הוא מתלהב. "בבית-המקדש הלוויים היו מנגנים בכינור בעל שבעה מיתרים. בימות המשיח ינגנו בשמונה מיתרים, וזוהי השמינית. לעתיד לבוא ינגנו בעשרה מיתרים. אני בונה את כל סוגי הכינורות".

פעמים רבות נשאל מיכה היכן לומדים לנגן בכלים העתיקים האלה. "תשובתי היא, שצריך ללכת בדרכו של דוד המלך, שליבו היה מלא רגש. הוא לא הלך לבית-ספר למוזיקה. כשחש תחושה בליבו, הוא פשוט ניגן, וזה ה'שיר חדש' שיאיר את ציון לעתיד לבוא".

מיכה והנבל. לשחזר את כלי-הנגינה של המקדש

 פינת ההלכה ומנהג

שנאת חינם ותיקונה

שאלה: הבית השני חרב בגלל שנאת חינם. מהי 'שנאת חינם', והלוא תמיד יש סיבה לשנאה?!

תשובה: התורה מצווה לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כשם שהאדם אוהב את גופו, ולחוס על כבודו ועל ממונו כמו שהאדם חס על כבוד עצמו וממונו, שנאמר (ויקרא יט,יח): "ואהבת לרעך כמוך". אסור מן התורה לשנוא אדם מישראל, שנאמר (שם, פסוק יז): "לא תשנא את אחיך בלבבך".

ואם הזולת מספק 'סיבה' לשנאה? כתב הרמב"ם: "כשיחטא איש לאיש, לא ישנאנו וישתוק, אלא מצווה עליו להודיעו ולומר לו 'למה עשית לי כך וכך?', שנאמר (בהמשך הפסוק הנ"ל): 'הוכח תוכיח את עמיתך'. ואם חזר וביקש ממנו למחול לו – צריך למחול, ולא יהיה המוחל אכזרי".

אולם: "מי שחטא עליו חברו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר, ומחל לו בליבו ולא שנאו ולא הוכיחו – הרי זו מידת חסידות. לא הקפידה תורה אלא על המשטמה".

סתם שנאה יכולה להיות מפני פרט (טעם) מסויים. 'שנאת חינם' היא שנאה כללית – מצב שבו אין לאדם 'סיבה' לשנוא את הזולת, שאינו פוגע בו במאומה, ובכל-זאת אינו יכול לסובלו, לשתף פעולה עמו או אף לשמוע את דעתו, כי הוא רואה בו 'מתחרה' (במקצועו, בתורתו, בעסקנותו וכדומה), ועצם קיומו בעולם מציק לו. זה בסיסה של שנאת חינם, ולאחר מכן באים או ממציאים נימוקים כדי לחפות על כך. שנאה זו קשה מכל שנאה אחרת, והיא שהחריבה את בית-המקדש, ועודנה מרקדת בינינו.

תיקון שנאה זו צריך להיות בנקיטת הקצה הנגדי – אהבת חינם. גם כאשר (לכאורה) לא נראית שום סיבה לאהוב יהודי פלוני, צריך לעשות זאת – למען ה', למען עם-ישראל ולמען קירוב הגאולה השלמה במהרה בימינו.

מקורות: יומא ט,ב. רמב"ם הל' דעות פ"ו ה"ו-ט ופ"ב ה"ב. שו"ע אדמו"ר הזקן או"ח סי' קנו ס"ה-ו. ספר המאמרים תרנ"ט עמ' ס, ריא. אג"ק ח"ד עמ' תה, תמ ועוד.