באחת מאיגרותיו מסביר הרבי הריי"צ מליובאוויטש (איגרות קודש שלו, כרך ב, עמ' תעה): "קודם לציווי 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ' (ויקרא יט,יז) נאמר 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ', שכן זה תנאי מוקדם לתוכחה. ולאחר מכן נאמר 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא', היינו שאם לא פעלה התוכחה, ודאי אתה אשם ולא הוא, שלא היו הדברים יוצאים מן הלב".

והוא מדריך כיצד להוכיח: "בכל תוכחה צריך להסיר ממנה כל דיבור העוקץ, או רמז לעקיצה, שגורם כאב למקבל התוכחה... צריכים למנוע ככל שאפשר צער מן השומע" (שם עמ' תעו).

באיגרת אחרת מספר הרבי הריי"צ כי התבונן פעם אחת ברופא שבא להזריק לו זריקה, ולמד מזה דרך בעבודת ה': התוכחה – כמוה כזריקת סם מרפא. כאשר צריכים לתת זריקה לחולה – בודקים תחילה את נקיות המחט; הרופא ומשרתו לובשים בגדים לבנים; רוחצים את ידיהם; בודקים את ציפורניהם – אולי נשאר שם שמץ זוהמה. אז שופכים על ראשי אצבעותיהם חומר חריף, שמעביר כל חשש של זוהמה. לאחר מכן, רוחצים היטב את מקום הזריקה בסם חזק המסיר כל אבק, אפילו היותר דק ובלתי-נראה. הכנות אלה חיוניות, שכן בלעדן יש חשש שתיכנס זוהמה לגוף עם החומר הנזרק, ואז לא זו בלבד שהחומר הנזרק לא יפעל פעולתו, אלא שהדבר יכול לגרום למחלות שונות ה' ישמרנו (שם כרך ג, עמ' רצא).