מנבואת בלעם אנו לומדים דברים הנוגעים לנבואה ולנביאים באופן כללי, הן באשר לדרך השמעת הנבואה הן בדבר האיסור להימנע מלאומרה ('כבישת' הנבואה). אפשר להתייחס לזה בשתי גישות:

א) מצוות הנבואה נועדו לנביאים בלבד, בדומה למצוות המוטלות על מגזרים מסוימים כגון כוהנים, לוויים, דיינים, שוחטים וכו'. ב) אלה מצוות בעלות משמעות לכל אדם, כשם שבית המקדש קשור לעבודת ה' של כל אחד ואחד. ואכן, הנבואה היא עקרון יסוד באמונה, כדברי הרמב"ם: "מיסודי הדת שהא־ל מנבא את בני-האדם". היינו שהשמעת הנבואה יוצרת קידוש השם וכבישת הנבואה היא ההפך מזה.

אסור לכבוש

על נבואתו אומר בלעם: "כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה", וכן "אֹתוֹ אֲדַבֵּר". כלומר, אף שבן נח חייב רק מספר מצומצם של מצוות, ברור שכאשר הוא מקבל ציווי מהקב"ה הוא חייב לקיימו.

אבל בלעם מוסיף ואומר: "אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים ה' בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר". כלומר, נוסף על עצם הציווי להתנבא – חל עליו איסור לכבוש את נבואתו. והלוא בלעם אינו נביא מישראל, שאיסור כבישת הנבואה חל עליו כאחת המצוות?! אלא יש לומר, שהאיסור של 'כובש נבואתו' הוא הסתעפות מעבודת ה' הכללית, וכבישת הנבואה משולה לעבודה זרה.

נבואת תינוק

חז"ל אמרו: "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה" (בבא בתרא יב,ב), והיא עתידה לחזור בגאולה. ואולם התורה היא נצחית. אף שהנבואה במתכונתה המלאה, שבה "קול ודיבור העליון מתלבש בקולם ודיבורם ממש" של הנביאים (כלשון ספר התניא, איגרת הקודש כה), ניטלה, היא לבשה ביטויים אחרים.

חז"ל אומרים (בבא בתרא שם) שמשחרב בית המקדש ניתנה נבואה לתינוקות (וכיוצא בזה). לפעמים גם אדם מבוגר מקבל מסר משמיים כמו תינוק. זו מחשבה ראשונית שנופלת בדעתו בלי חשיבה מעמיקה, בדומה לדברי הגמרא: "השכים ונפל לו פסוק לתוך פיו, הרי זו נבואה קטנה" (ברכות נה,ב).

הרהורי תשובה פתאומיים

בדומה לזה מסביר הבעל־שם־טוב את עניינה של 'בת קול' המכריזה "שובו בנים שובבים", "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" ועוד. לכאורה מה התועלת בה אם איש אינו שומע אותה? אלא שורש הנשמה כפי שהיא למעלה שומע זאת, והביטוי לכך הוא הרהורי תשובה שנופלים פתאום בלב האדם, בלי שהוא עצמו התעורר לכך.

כאשר הקב"ה מזמֵן לאדם הרהור תשובה, אין זה עניינו הפרטי בלבד (בדומה למצווה אישית) שעליו לקיים, אלא יש כאן מעין נבואה, שהתעלמות ממנה שקולה ל'כובש נבואתו' – פגם יסודי בעבודת ה'. כמו-כן כאשר 'הנשמה הכללית' של עם ישראל, 'ראש בני ישראל', מתווה דרך בעבודת ה' – יש לראות אותה בבחינת 'נבואה' הנוגעת לעבודת ה' של העם כולו.

(תורת מנחם, כרך לז, עמ' 160)