מדי בוקר הוא ממשיך את המסע של אביו, ניצול שואה שהציל ספר תורה עתיק מכנסייה בגרודנה, גלגל אותו על גופו והביאו ארצה. לקראת חג השבועות הוא מדבר על הספר הייחודי

תעודת זהות. אריה בורדה, בן 72, גר בבית הכרם בירושלים. בנו של ר' דוד בורדה ז"ל, ניצול שואה מגרודנה, רוסיה. שימש נהג אוטובוס, וגם כיום עוסק בתחבורה. ממשיך את מורשת אביו, ובא מדי בוקר לבית הכנסת באַבּוּ-תוֹר, שבו שימש אביו גבאי, ושם גם שמור ספר התורה הייחודי שאביו הבריח ארצה.

אריה וספר התורה. "אני בא לבית הכנסת לפני כולם"

לחישה. אבי, יליד גרודנה, שירת בצבא הרוסי ועבר את המלחמה הקשה. אחרי המלחמה התחתן עם אימי, והם הגיעו למחנה עקורים. שם החלו לתכנן את המסע לארץ ישראל. בדרך לארץ אבא נתקל בכומר בכניסה לכנסייה, והם החלו לשוחח. הוא סיפר לכומר שבכוונתו לעלות לארץ ישראל. הכומר לחש לו שיעלה לעליית הגג.

מסע. בעליית הגג היה מונח ספר תורה, גדול וכבד מאוד. אבא התלבט מה לעשות. לבסוף החליט לגלגל אותו על גופו, תחת מעילו. כך עלה לרכבת ומשם לאונייה. את 'עצי החיים' של הספר הטמין במזוודה. לאורך כל המסע אבא הסתיר את ספר התורה, ורק חיכה לרדת עימו אל אדמת ארץ הקודש.

בדמייך. בארץ נבדק ספר התורה, ונמצאו כתמי דם על שני עמודים. אלה הועברו ל'יד ושם'. עמודים חדשים נכתבו והספר חזר להיות כשר. על מעיל הספר נרקם באותיות כסופות: "ספר תורה זה נמצא בעליית גג בעיר גרודנה ברוסיה על ידי ר' דוד בורדה, גאלו והביאו במו ידיו בעלייתו ארצה בשנת תש"ט".

אבו-תור. הוריי הלכו להתגורר באבו-תור, מה שנקרא דרך חברון. חלקה היהודי של השכונה נמצא במערבה, ושמה הרשמי גבעת חנניה. הוא וכמה מתפללים פתחו שם בית כנסת, בדירה נטושה בקומת קרקע. אבא נפטר לפני 54 שנים, בימים אלה, כשהייתי בן 18. אני מוסיף לבוא לבית הכנסת הזה דווקא, ומרגיש שבכך אני מכבד את אבא.

מסורת. כל בוקר השעון מצלצל בחמש ורבע. אני בא לבית הכנסת חצי שעה לפני כל המתפללים, מסדר כיסאות וסידורים, ומתחיל תפילה. מדי ראש חודש אנו נוהגים לקרוא בספר התורה. הספר כבד, בן יותר ממאה שנה, ואינו בנוי לקריאה שבועית. בכל פעם שאני נוגע בו אני מרגיש את שרשרת הדורות. פעמיים בשנה, לקראת יום השנה להוריי, אני צועד בשבת מבית הכרם לבית הכנסת, שעתיים לכל צד, בהליכה איטית, כדי להתפלל שם דווקא ולעלות לתורה.

אריה עם שליח חב"ד בשכונת ארנונה דרום מזרח, הרב מנדי בריקמן

זיכרון. יש לי זיכרונות ילדות חזקים מבית הכנסת. אבא הכשיר אותי לבר-מצווה, ודאג לי למורה מיוחד, כדי שאקרא את כל פרשת נשא – הפרשה הארוכה ביותר בתורה.

מצרים. עבדתי שנים במלון מצרי, על הגבול. היו לי הם המצרים שיחות יום-יומיות. פעם שאלתי אותם מי האורחים הכי טובים במלון, והם ענו: היהודים, כי הללו משאירים להם טיפים נאים... אחריהם האמריקאים, האירופים ועשירים מהמפרץ הפרסי. ומי במקום האחרון? ערביי הארץ. הם התבטאו כלפיהם: "הם התחתית בשבילנו". הבנתי שכל הסוגיה הפלסטינית נועדה לצרכים פוליטיים בלבד.

חרדים. בעבודתי אני בא במגע קרוב עם הציבור החרדי, ורואה בכל יום עד כמה המגזר הזה שונה מהדרך שבה מציגים אותו. למשל, מדהים לגלות איזה כיבוד הורים יש בציבור הזה. אלה ערכים הטבועים בהמון משפחות חרדיות. יש הרבה מה ללמוד מהם.

אריה כילד עם אביו מאחוריו במרתף השואה בהר ציון

המשכיות. שמעתי שיש הנוהגים להפסיק את העלייה לקבר ולומר קדיש אחרי חמישים שנה מהפטירה. כשמלאו חמישים שנה לפטירת אבי שוחחתי על כך עם רב בירושלים, שגם אביו נפטר בהיותו ילד, והוא אמר לי שאמנם יש הנוהגים כך, אבל הוא אישית מוסיף לעלות לקבר אביו ולומר קדיש, שכן בהיותו ילד קטן לא הספיק לכבד את אביו. דבריו התקבלו על ליבי וכך אני נוהג. אשרינו שאנו זוכים לחיות חיי אמונה בארץ ישראל.