הבעש"ט רחש אהבה גם ליהודים פשוטים, קירבם ועודדם. בתורותיו הוא מסביר את המעלה המיוחדת של האנשים הפשוטים. פעם אחת אמר תורה על הפסוק (שמואל-ב ז,כג) "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ", שעל זה נאמר בגמרא (ברכות ו,א) כי בתפילין של הקב"ה 'כתוב' הפסוק הזה.

הבעש"ט הסביר: "יש תפילין של יד ותפילין של ראש. שתיהן – מצווה וחייבים בברכה (ברכה אחת או שתיים, על-פי הדעות שבזה). ואולם הנחת תפילין של יד קודמת להנחת תפילין של ראש. גם אצל הקב"ה באות 'תפילין של יד' לפני 'תפילין של ראש'. ה'תפילין של יד' של הקב"ה הם יהודים בעלי מעשים טובים (אנשים פשוטים, מקיימי מצוות). והם קודמים ל'תפילין של ראש' – בעלי מוחין והשגה (למדנים ויודעי תורה)".

המגיד ממזריטש הוסיף עומק נוסף באהבת ישראל, ואמר שאהבת ישראל פירושה "לאהוב רשע גמור כמו צדיק גמור" (ספר השיחות קיץ ת"ש עמ' 116). הבעש"ט דיבר על החובה לאהוב אנשים פשוטים, שהם בעלי מעשים טובים, ואילו המגיד חידש שיש לאהוב אפילו רשע גמור. ויתרה מזו, שהאהבה לרשע גמור צריכה להיות באותה מידה כמו לצדיק גמור.

אדמו"ר הזקן מוסיף עוד רובד באהבת ישראל. הוא מסביר (תניא פרק לב) שאהבת ישראל היא למגדול ועד קטן, כמו אצל אחים ממש, שהיא אהבה עצמית!