שְׁתֵּי הַלֶּחֶם. בחג השבועות הביאו לבית המקדש את שתי הלחם מיבול החיטה החדש. וכך הרמב"ם מתאר זאת (הל' תמידין ומוספין ח,א): "מביאין ביום הזה מנחה חדשה, שתי הלחם. ומקריבים עם הלחם פר ושני אילים ושבעה כבשים – הכול עולות. ושעיר חטאת. ושני כבשים זבח שלמים".

השל"ה (מס' שבועות, פרק נר מצוה ד"ה חייב אדם לשמוח) מביא מדברי ה'תולעת יעקב' בעניין מעלתו של חג השבועות. בתוך הדברים הוא מביא, שחג השבועות רומז לעולם התחייה, ושהקרבת 'שתי הלחם' מן החמץ ["חָמֵץ תֵּאָפֶינָה" (ויקרא כג,יז)] ביום זה (נוסף על שאר המנחות הרגילות, שבאות מן המצה דווקא) רומזת שהגוף (ה'חמץ') גם הוא יתעלה ויתקרב לקב"ה באותו זמן. וכך הוא כותב:

"ועוד ירמוז היום הקדוש הזה אל העולם שאחר התחייה, שאז יתענגו בני העולם ההוא בגוף ובנפש יחד מן הסעודה השכלית המעותדת להם, כמו שהיה מתענג אדם הראשון בגוף ובנפש קודם שחטא, כי אז יחזור העולם לשלמותו הראשונה.

"ולדוגמה זו בא הקרבן ביום זה חמץ ('שתי הלחם') ומצה (שאר המנחות הקבועות); חמץ – כנגד הגוף, ומצה – כנגד הנפש. והחמץ והמצה קרבים יחד על גבי מזבח – גם הנפש והגוף יתענגו יחד בעידון העולם ההוא, שהוא זיו השכינה, כמו שמצינו למשה ואליהו" (שאצל משה הגוף הגשמי לא הסתיר את האלוקות, ואליהו גופו הזדכך עד שעלה בסערה השמיימה).