הגמרא אומרת שאבותינו עסקו בתורה ומעולם לא פסקה ישיבה מהם: "אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה", ויצחק ויעקב המשיכו בדרכו. גם במצרים הייתה "ישיבה עימהם". אפילו על אדם הראשון נאמר שעסק בתורה ולימד את הברואים להשתחוות לה': "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה, נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ" (תהילים צה,ו). גם על הפסוק "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן־עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב,טו) נאמר שזה רמז למצוות עשה ולא תעשה.

אם כן מה עניין נתינת התורה בהר סיני ברעש גדול, בקולות וברקים? תורת החסידות מסבירה שהתורה שהאבות למדו הייתה בכוחם של הברואים. אכן, על-ידי התורה שלמדו והמצוות שקיימו התעלו למדריגות הרוחניות הגבוהות ביותר שבן אנוש מסוגל להשיגן, אך עדיין הכול נשאר מוגבל ותלוי בכוחו של האדם.

תורה של שנינו

בחג השבועות התחולל מהפך. הכוח להתעלות ניתן מאת הקב"ה. לכן החג נקרא 'מתן תורה'. שלא כאבות, שהשיגו את התורה בזכות קדושתם האישית הנשגבה, בהר סיני הקב"ה הוא שנתן את התורה, בכוחו של הנותן. זו תורה ברמה אחרת לחלוטין.

הבדל זה משתקף במילה '(מתן) תורתנו'. רבנו הזקן מסביר שהביטוי 'זמן שמחתנו' רומז לשמחה המשותפת של הקב"ה ושל בני ישראל. כך 'תורתנו' משמעותה 'התורה של שנינו' – שותפות מלאה בין הקב"ה לבין היהודי. זאת שלא כאברהם אבינו, שעליו נאמר "וישמור... תורותיי", היינו ששמר את תורתו של הקב"ה, אך לא היה שותף בה.

נתינה בעין יפה

השותפות מתבטאת בכלל ההלכתי "כל הנותן – בעין יפה הוא נותן". הקב"ה נתן לנו את התורה בעין יפה, עד שהסמכות לפסוק את ההלכה ניתנה לחכמי התורה בעולם הזה, כמסופר בגמרא על הוויכוח שבו הקב"ה אמר "ניצחוני בניי ניצחוני" (בבא מציעא נט,ב).

קודם מתן תורה כל מי שלמד תורה זכה להשגה רוחנית לפי ערכו, כישרונותיו ושורש נשמתו. במתן תורה ניתנה התורה לפי ערכו האין-סופי של הנותן, הקב"ה, ולכן כולם קיבלו את התורה בשווה. במובן זה אין הבדל בין הלמדן הגדול ליהודי הפשוט.

שלום אמיתי

את מהות החיבור הזה הרמב"ם מגדיר באומרו (בסוף הלכות חנוכה) "כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם". 'שלום', כפי שמסביר רבנו הזקן בתניא (איגרת הקודש סי' ל), הוא חיבור בין שני קצוות הפוכים לחלוטין, "שהן קצה השמים לעילא (למעלה), בחינת 'ולגדולתו אין חקר', וקצה השמים לתתא' (למטה)... בחינת גבול ומספר".

התורה מחברת את הבורא האין-סופי עם העולם הגשמי, המוגבל והסופי. בזה טמון ייחודה של התורה שניתנה בהר סיני, שהיא מעניקה לכל יהודי את הכוח להביא את ה'שלום' הזה, בין קדושה לגשמיות, אל תוך המציאות היום-יומית שלו.

(תורת מנחם, כרך פ, עמ' 259; כרך סד, עמ' 248)