חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:04 זריחה: 6:47 ז' בחשון התשפ"ז, 18/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1943 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת צו / פרה, י"ט באדר-שני ה'תשפ"ד, (29/03/2024)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1943 - כל המדורים ברצף
האמונה והשכל משלבים ידיים
יש חדש
קומץ שמשפיע על הכול
תרומת הדשן
מבצע הלבשה בהרי האטלס
לעתיד לבוא נבין
מי ברשימת המצוות?
רציתי לשאול
בדיקת הספרים מחמץ
צוואת הבן שנפל: שמחת חיים
 

מס' 1943, ערב שבת-קודש פרשת צו / פרה, י"ט באדר-שני ה'תשפ"ד (29.03.2024)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

האמונה והשכל משלבים ידיים

כדי למנוע סתירה בין האמונה לבין ההיגיון, על האדם ללמוד ולהבין בשכלו את מה שהוא מרגיש באמונה שבליבו, וכך ייווצר השילוב הנכון

לא אחת אנו שומעים את האמירה "אי-אפשר להתווכח עם אמונה". משמעותה של קביעה זו, שאמונה היא כביכול עניין לא-רציונלי, ולכן אי-אפשר לדון בה בהיגיון, כשם שעל טעם ועל ריח אין להתווכח.

האמירה הזאת נכונה ביסודה, אבל לא כפי שהדברים יכולים להיראות במבט שטחי. כי אפשר לפרש זאת במובן שהאמונה היא קביעה שרירותית, אולי דמיונית, שאינה נסמכת על בסיס יציב כלשהו. כמו אדם ה'מאמין' שיצורים מכוכבים רחוקים רוצים לחטוף אותו. אי-אפשר להתווכח איתו, כי עם דמיונות אין מתווכחים.

מקור העוצמה

האמונה בבורא עולם ממוקמת במקום אחר לגמרי. האדם חש בכל ליבו את נוכחות הבורא. ברור לו, בתחושתו הפנימית העמוקה, כי יש בורא ומנהיג לעולם; יש מי שמקשיב לתפילות ולבקשות; יש מי ששומר עלינו ומכוון את צעדינו. האם האמונה הזאת נובעת מן ההיגיון? לא בהכרח. היא באה ממקום שלמעלה מהשכל וההיגיון.

כשילד קורא 'אימא' – האם הקשר שלו אל אימו מבוסס על ההיגיון? האם יש לו הוכחות שזו אכן אימו? כלל וכלל לא. מעולם לא נדרש לחיפוש הוכחות על כך. בהחלט ייתכן שאם יבוא מישהו וילחש על אוזנו שאישה זו אינה באמת אימו, תתערער במידת מה תחושתו הטבעית, והוא יחפש תמיכה לכך במסמכים ובעדויות וכדומה. אבל הזיקה הטבעית והפשוטה של ילד לאימו אינה מבוססת על ההיגיון.

אין הדבר משקף חולשה כלשהי, אלא להפך, זה מקור עוצמתו של הקשר הטבעי בין ילד להוריו. ההיגיון הוא כלי אחד בלבד בארגז הכלים העומד לרשותנו. האמונה חזקה מן ההיגיון, והיא מייצרת חיבור עוצמתי פי כמה וכמה.

האמונה טבועה בעצם הווייתנו. ראו עד כמה האמונה טבעית אצל ילדים. אין זה מפני שהם קטנים ועדיין אינם בעלי ידע והבנה, אלא להפך – השכל עדיין לא בלבל אותם. כמו אותו ילד, בטרם בלבלו אותו וזרעו בו ספקות על זהותה של אימו. כך האדם חש בטבעו את הבורא, כמֵהַ אליו, מבקש לחסות בצילו. רק אחר-כך באות השאלות ונדרשות תשובות.

אבל כמו בהכרתו של הילד באימו, הכרה זו אינה מנוגדת להיגיון. במידת הצורך אפשר לאשש אותה בהוכחות המתאימות. וכך אפשר לתמוך את האמונה בבורא העולם על-ידי השכל. כי חשיבה ישרה והגיונית מוליכה למסקנה הבלתי-נמנעת על קיום בורא לעולם.

חוקה על-שכלית

אדם שלא חונך על ברכי האמונה, או מי ששקע בשאלות שלא מצא להן תשובה, עלול להגיע לספקות ואף לשלילת האמונה. במקרה כזה תיווצר התנגשות בין האמונה הפנימית שבתוך נפשו ובין הכרתו השכלית. לכן חשוב לגבות את האמונה בביסוס שכלי מתאים. כדי למנוע סתירה בין האמונה לבין ההיגיון, על האדם ללמוד ולהבין בשכלו את מה שהוא מרגיש באמונה שבליבו.

שילוב זה בא לידי ביטוי בפרשת פרה שנקרא השבת — "זאת חוקת התורה". ההכרה שציוויי הקב"ה הם חוקה על-שכלית היא הבסיס לכול, ובתוך כך אנו נדרשים ללמוד ולהבין, לדעת ולהפנים.


האמונה טבעית. חשיבה ישרה והגיונית מוליכה למסקנה (צילום: nasa )

  יש חדש

יום חג לאחדות ישראל

הכנסת ספר התורה הכללי העשירי שנכתב לאחדות עם ישראל תהיה אי"ה ביום שלישי, כ"ג באדר-ב (2.4), עם אלפי תושבי מערב הנגב, חיילים ואנשי כוחות הביטחון. האירוע יתחיל באשקלון ויעבור דרך שדרות (11:00), רעים (13:00), צומת גילת (15:00) ואופקים. בכל אחת ואחת מהתחנות ייכתבו אותיות לעילוי נשמתם של הנרצחים והנופלים הי"ד. מעמד הסיום וסעודת המצווה יהיו בשעה 18:30, בבית חב"ד החדש באופקים. פרטים ושידור חי באתר charidy.com/stcyi.

קמחא דפסחא

בתי חב"ד ברחבי הארץ פותחים במגבית 'קמחא דפסחא' המסורתית, שתאפשר לחלק עשרות אלפי חבילות של מצרכי מזון, עם מצות שמורות, לחג הפסח. הציבור נקרא לתרום ביד רחבה, כדי לשמח את לב המשפחות הנזקקות ולאפשר להן לחוג את חג הפסח כראוי. פרטים בבתי חב"ד.

חוויות הפסח

החלה ההרשמה ליריד חוויות הפסח בכפר חב"ד. הפעילות מיועדת לתלמידי גני ילדים ובתי ספר יסודיים, והיא מקנה להם שלל חוויות הקשורות בחג: התנסות אישית בלישת הבצק ובאפיית מצה, סיור במאפיית המצות הגדולה, הצגה על ליל הסדר, תכנית חווייתית ועוד. כל ילד מקבל שי – מצה באריזה אישית מהודרת ועלון על החג. טל' 0545731770.

  שלחן שבת

קומץ שמשפיע על הכול

בהקרבת מנחה הכוהן קומֵץ קומֶץ ממנה, כציווי התורה: "וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ, מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ", ומקטיר אותה על המזבח. את יתרת המנחה אוכלים הכוהנים, אך התורה מזהירה שלא תיאפה חמץ: "מַצּוֹת תֵּאָכֵל... לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ".

קרבן המנחה, המובא על-פי-רוב מקמח חיטה, שהוא מזונו העיקרי של האדם, מייצג את כלל הצרכים הגשמיים של האדם. במובן הרוחני המנחה מייצגת את האדם המבקש לקרב את חייו הגשמיים ואת עולמו הגשמי לקב"ה.

תנאים לאכילה

התורה מורה שרק הקומץ מועלה על המזבח. קומץ זה מייצג את הזמן המוקדש לתפילה וללימוד התורה, התופס אצל רוב בני ישראל מקצת היום, בעוד שאר הזמן מופנה לצורכי הפרנסה והחיים הגשמיים. העיסוקים האלה מסומלים בשיירי המנחה, המותרים באכילה.

ואולם התנאי לאכילת שיירי המנחה הוא שהקומץ הוקרב, והם התקדשו על־ידו. המשמעות הפנימית היא שגם שאר הזמן, שבו היהודי עסוק בענייני חולין, מתקדש במידה מסוימת על־ידי התפילה ולימוד התורה. ועוד תנאי בזה, שהמנחה לא תהיה חמץ. המשמעות היא שהעיסוק בענייני העולם צריך להיות בלי גאווה ותחושת ישות, מתוך הכרה ש"לה' הארץ ומלואה", וברצונו – "את הארץ נתן לבני-אדם".

מי מאחורי ההצלחה

העשייה בענייני החולין יש בה מרכיבים של יוזמה אישית. למראית העין נדמה שההישגים תלויים במידת ההשקעה, והאדם עלול לזקוף את ההצלחה לעצמו. תחושת שיכרון הכוח, המתוארת בפסוק "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח,יז), מיוצגת בחמץ התופח, וזו משמעות האיסור לאפות את המנחה חמץ.

היכולת להכיר שכל ההישגים באים מהקב"ה לבדו נובעת מכך שכל יהודי יש בו בחינת כהונה פנימית, שהרי במעמד הר סיני הקב"ה אמר לכל בני ישראל "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט,ו).

תפקיד ייחודי

ואולם למנחת כוהן דין אחר: "וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה, לֹא תֵאָכֵל". כוהן המביא מנחה עליה להיות מוקטרת כולה על המזבח. הכוהנים מייצגים את מי שמובדלים לגמרי מענייני החולין, וכל עניינם לשרת את הקב"ה. אצלם אין חלוקה בין תחומי קודש לתחומי חול, ולכן המנחה שלהם הועלתה כליל.

יכול אדם לטעון ולומר שגם הוא רוצה לפרוש מענייני העולם לגמרי, כמו כוהן. אך הקב"ה קבע חלוקה בין קבוצה מצומצמת של יושבי אוהל לבין רוב בני ישראל, הנדרשים לעבוד את הקב"ה מתוך העיסוק בגשמיות דווקא, וכל אחד ואחד צריך למלא את התפקיד הייחודי שלו.

(רשימות חוברת יג, חוברת קלד)

  מן המעיין

תרומת הדשן

נקי מכעס ותאוות

"ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו" (ויקרא ו,ג). "מדו בד" זו הכתונת, שמכפרת על כעס ושפיכות דמים, "ומכנסי בד" מכפרים על התאוות (זבחים פח). ללמדך שרק מי שהוא נקי מתאוות ומכעס יכול להקריב קרבן לה' יתברך.

(מי השילוח)

לצאת מד' האמות

הנביא, המנהיג, או מוכיח הדור הם בבחינת כוהנים. דרכו של תלמיד-חכם להתבודד בד' אמות של תורה ועבודת ה', ובכל-זאת יתעורר מדי פעם בפעם ויעסוק בצורכי הציבור והעם. "והרים את הדשן" – יעלה וירים את פחותי העם, "ושמו אצל המזבח" – יחברם ויקשרם בקדושת המקדש וירוממם לקדושה ולטהרה.

(חתם סופר)

לזכור את צורכי העם

"ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים" (ויקרא ו,ד). זו העבודה הראשונה גם אצל הכוהן הגדול בהיכנסו לפניי ולפנים. ולמען לא ישכח הכוהן, בחיר העם, בבואו למקום קדוש ונורא כזה, את העניינים הפשוטים והגשמיים של העם, ציוותה התורה: "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים". ילבש בגדי חול ויעסוק בעבודת חול, כדי שיזכור להתפלל על הצרכים הרגילים והפשוטים של העם.

(רבי בונם מפרשיסחה)

אין להזכיר

הרמת דשן המזבח בכל יום היא אחת מתרי"ג המצוות. יש בזה סמל והוראה, שלאחר שהחוטא הביא את קרבנו לפני ה' והתוודה עליו, אין להזכיר לו עוד את חטאי העבר, אלא מצווה למחוק את עקבותיהם ולהשכיחם.

(עיטורי תורה)

אש באפר

שאלו את המגיד ממזריטש מנין מפיקים להט והתלהבות בעבודת ה'. אמר: מי שצריך אש, מחפש באפר. וזהו "והרים את הדשן", ומהאפר –  "ואנכי עפר ואפר" – יקבל התרוממות רוח לעבודת הבורא.

לזכור את היום

האדם צריך לזכור שיבוא יום שבו "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים" – בגדי לבן; "והוציא את הדשן" – הגוף, שהוא הפסולת – "אל מחוץ למחנה" – מחוץ לעיר, "אל מקום טהור" – לבית מועד לכל חי; "והאש על המזבח תוקד בו" – אש הגיהינום. ועל כן ישוב בתשובה מבעוד מועד.

(רבי מאיר מפרמישלן)

תיקון חצות

ראשית העבודה בבית המקדש הייתה בערך בחצות הלילה, בעבודת תרומת הדשן. עניינה בעבודה, בנפש האדם, הוא 'תיקון חצות'. בעבודה הרוחנית של תרומת הדשן האדם מקבל עליו להיות 'בעל בית' על המחשבה והדיבור, על הראייה ועל השמיעה. ואז, כאשר קריאת שמע שעל המיטה שלו היא כדבעי, הוא ישן כיהודי, ובקומו מהשינה בבוקר יכול להתחיל בעבודת התפילה.

(ספר המאמרים תש"י)

שני סוגי דשן

ב'תרומת הדשן' עצמה היו שני עניינים: א) 'דשן' שעליו נאמר "והרים את הדשן... ושמו אצל המזבח", שהיה נבלע במקומו; ב) 'דשן' שעליו נאמר "והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה". הווי אומר שאחרי הקרבת הקרבן, שבו הופרד הטוב מהרע בשלב הראשון, לוקחים את הפסולת הנשארת, ואת הטוב שעדיין מעורב בה מנצלים ומעלים לקדושה, ואילו את הפסולת הגמורה, שאי-אפשר לבררה כלל – דוחים לגמרי.

(ספר המאמרים תרצ"ט)

  אמרת השבוע

שמירת המחשבה

בציווי על קרבן עולה נאמר למשה "צו את אהרון", ורש"י מפרש: "אין 'צו' אלא לשון זירוז... ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס". אמר  על כך בעל 'חידושי הרי"ם' שהכוונה למחשבות הלב, שאין אפשרות לכסותן.

מסופר על החסיד ר' יעקב-אשר אורקוביץ', שכאשר שהה במחנות העבודה של הנאצים ימ"ש עבד עימו אדם גס, שלא פסק מלקלל ולנבל את פיו. החסיד נאלץ כמה פעמים לעזוב את מקום עבודתו, אף שנענש על עריקתו, כי אמר שאינו יכול לשמוע דיבורים כאלה.

יום אחד ניגש אליו אותו אדם ואמר לו שמהיום והלאה לא ינבל את פיו לידו. האיש סיפר שראה בחלומו את אימו של החסיד, וזו התחננה לפניו שיימנע מלקלל במחיצת בנה. האיש תיאר לחסיד את דמותה, ואכן, בדיוק כך נראתה אימו בחייה.

  מעשה שהיה

מבצע הלבשה בהרי האטלס

עיניים רעות הבחינו ברבי רפאל יוצא מבית הסוחר. האיש, שהמתין להזדמנות להצר את צעדיו של הרב, מיהר להלשין עליו

דמות מלאת הוד נצפתה בפתח של הכפר. "במה זכינו?", שאלו יהודי הכפר הנרגשים את רבי רפאל-ברוך טולידנו, רבה של מקנס וראש בתי הדין בה, כאשר הרב הופיע בכפרם הנידח. רבי רפאל חייך לעברם. "באתי לדרוש בשלומכם, אהוביי היקרים. אך מדוע מראכם נורא כל-כך? האם התפשטה כאן מגיפה?".


הרב טולידנו

אלה היו ימי החורף. רוחות קרות נשבו. אך יהודי הכפר השוכן בהרי האטלס שבמרוקו היו לבושים בגדים דקים וקלילים, שנותרו עליהם מימי הקיץ החמים.

"מדוע אינכם לובשים בגדים מחממים?", שאל רבי רפאל.

"אין לנו יכולת לקנות בגדים", השיבו היהודים בקול מבויש. ליבו של רבי רפאל יצא למראה הילדים הרועדים מקור. הוא הבטיח לעשות כל שביכולתו לספק להם בגדי חורף הולמים.

את הדרך הארוכה בחזרה למקנס העביר רבי רפאל בהרהורים. האפשרות היחידה להשיג בגדים הייתה על-ידי בקשת עזרה מיהודי מקנס, אלא שפעילות כזאת הייתה מסוכנת.

אלה היו ימי מלחמת העולם השנייה. הצבא הגרמני איים לפלוש גם למרוקו והמלך הוציא צו האוסר לגייס תרומות, אלא אם כן הן מיועדות למאמץ המלחמתי. על אף הסכנה החליט רבי רפאל להתרים את יהודי העיר למען אחיהם הקופאים מקור.

עם שובו למקנס מיהר לכנס בביתו אסיפה חשאית. "אנו מוכרחים להתגייס בדחיפות, בטרם יהיה מאוחר חלילה, לקניית אריגים חמים בעבור היהודים הרועדים מקור; אנא תרמו ביד רחבה", ביקש רבי רפאל.

ואכן, ליבם של יהודי מקנס נפתח והכספים החלו להיאסף. עם צרור הכסף שנאסף יצא רבי רפאל לחפש את האריגים המתאימים לתפירת בגדי חורף מחממים. לאכזבתו גילה בשוק כי כל חנויות האריגים סגורות, וכי מדפיהן ריקים מסחורה.

רבי רפאל הבין כי בעקבות המלחמה נוצר מחסור גדול בבגדים, וכי הדרך היחידה לקנות בדים היא בשוק השחור. כתובת מסוימת נלחשה באוזנו, והוא יצא אל ביתו של סוחר בדים שמכר סחורה בחשאי.

כאן גילה רבי רפאל כי הסכום שבידיו מספיק בקושי למחצית הכמות הדרושה לו, בשל האמרת המחירים. הוא יצא מבית הסוחר בידיים ריקות, נושא תפילה אל ה' שישלים את המלאכה ויסייע לו להשיג את הסכום הנדרש.

עיניים רעות הבחינו ברבי רפאל יוצא מבית הסוחר. האיש, שהמתין להזדמנות להצר את צעדיו של הרב, מיהר להלשין עליו שהוא סוחר בבדים שלא כחוק.

עוד באותו יום הופיעו שני שוטרים בביתו של רבי רפאל והוא הובל אל בית המושל. הרב נטל עימו את צרור הכסף שעמל לאסוף, וצעד עם השוטרים. "גם זו לטובה", הפטיר לעבר בני משפחתו המודאגים.

קבלת הפנים בבית המושל הייתה מאיימת. "כיצד ייתכן שדווקא אתה, רבם של היהודים ומנהיגם, מפר בדרך בוטה כל-כך את החוק?!", זעם המושל.

במקום להשיב הוציא רבי רפאל מאמתחתו את צרור הכסף, התיר את הקשר ושפך את תכולתו על שולחנו של המושל.

"מה המעשה שאתה עושה?", תהה המושל.

"הרשה לי לספר לך את סיפורם של היהודים המתגוררים בהרי האטלס", פתח רבי רפאל, והחל לתאר את מצבם הנורא של התושבים הרועדים מקור וסובלים ממחלות קשות.

רבי רפאל ערם את הכסף ודחפו לעבר המושל. "צדקו דבריך. עשיתי מעשה שלא ייעשה. אספתי תרומות והתערבתי בעניינים שאינם שלי. הלוא הטיפול בתושבים מוטל עליך, כמושל המדינה. לכן אני מוסר בידיך את הכסף ותקנה אתה את הביגוד הדרוש לתושבי הכפר".

פני המושל האדימו מעט. הוא נראה נבוך. "אין צורך, אינני מעוניין ליטול ממך את המצווה החשובה שבה אתה עוסק", אמר. "סיים את המצווה שבה התחלת".

תשובתו של רבי רפאל הדהימה את המושל. "אינני יכול לסיימה. אמנם הסכום שתרמו היהודים מספיק לקניית הבדים בימי השוק הרגילים, אך כעת המחירים האמירו ובכסף שאספתי אין אפשרות לקנות את כל הבד הנדרש. אמור לי, מה עליי לעשות? מי מהם יקבל בגד מחמם ומי ייאלץ להישאר בבגדיו הבלויים!?".

הדברים החמים שיצאו מליבו השבור של רבי רפאל נכנסו לליבו של המושל. הוא ניגב דמעה בעינו ואמר בהתרגשות: "אני אדאג לכל מה שתצטרך! תחילה אוציא הוראה להעביר לידך את ההפרש בין סך התרומות לסכום הנחוץ לקניית הבדים".

בדברו סימן המושל למשרתו להביא מחדר הכספות את הסכום הדרוש ולמוסרו לרבי רפאל. "כעת צור קשר עם סוחרי הבדים הגדולים ומסור להם את הוראתי למכור לרב טולדנו את כמות הבד שהוא צריך", הורה למשרת.

קודם שיצא לדרכו קרא המושל למשרת והוסיף: "דאג שהבדים יישלחו אל הכפר שיאמר לך הרב". בכך חסך לרבי רפאל את הטרחה והזמן הכרוכים בנסיעה הארוכה אל הכפר המרוחק.

(על-פי 'מקנס – ירושלים דמרוקו')

  גאולהפדיה

לעתיד לבוא נבין

חֻקָּה חָקַקְתִּי. יש מצוות שאנו מבינים, ויש מצוות שאינן מובנות בשכלנו, ואז אנו כאילו מרכינים ראש ואומרים שיש לקיים אותן בבחינת "חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אין לך רשות להרהר אחריה" (במדבר רבה, תחילת חוקת).

הנטייה הטבעית היא לשאוף שנקיים את המצוות הבלתי-ניתנות להבנה באותה שלמות והכרה פנימית שאנו מקיימים את המצוות המובנות לנו. תורת החסידות הופכת את הדברים: "השכל האנושי אומר שיש לקיים את ה'חוקים' באותה חיוּת שמקיימים 'משפטים'. כלומר, כשם ש'משפטים' היו צריכים לקיים מצד חיוב השכל, גם לולי ציווי ה', כך צריכים לקיים את ה'חוקים', להיותם ציווי ה'. אבל האמת היא שצריכים לקיים את המשפטים כשם שמקיימים את החוקים, משום שעיקר קיום המצוות צריך להיות לפי שהן ציווי ה'" (ספר המאמרים קונטרסים כרך א, עמ' פד).

ולכן דיני הפרה האדומה נפתחים במילים: "זאת חוקת התורה". לא נאמר "זאת חוקת הפרה" (כמו "זאת חוקת הפסח" וכדומה), אלא "זאת חוקת התורה". יש כאן רמז שרעיון זה של 'חוקה' – קיום מצווה מתוך ציות מוחלט לרצון העליון, בלי שום ידיעה והבנה – צריך לאפיין את כל התורה כולה ולא רק את מצוות פרה אדומה; את כל המצוות צריכים לקיים מתוך התבטלות לקב"ה ולא מפני הבנתנו.

ואולם בימות המשיח נבין את מה שאיננו מבינים כיום: "דברים שלוקחים עכשיו בדרך של אמונה, לעתיד לבוא יומשכו בהשגה; ואילו האמונה שבימות המשיח תהיה בעניינים נעלים הרבה יותר, שבזמן הזה אין יודעים אודותם כלל, אפילו בבחינת אמונה"  (תורת מנחם, כרך לו, עמ' 11).

טעימה מהרמב"ם

מי ברשימת המצוות?

"וּמִנְיַן מִצְווֹת שֶׁל תּוֹרָה הַנּוֹהֲגוֹת לְדוֹרוֹת – שֵׁשׁ-מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה מִצְווֹת; מֵהֶן מִצְווֹת עֲשֵׂה, מָאתַיִם שְׁמוֹנֶה וְאַרְבָּעִים, סִימָן לָהֶן מִנְיַן אֵיבָרָיו שֶׁל אָדָם; וּמֵהֶן מִצְווֹת לֹא-תַּעֲשֶׂה, שְׁלוֹשׁ-מֵאוֹת חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים, סִימָן לָהֶן מִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה" (הקדמת הרמב"ם)

בליל שבועות נהגו בבתי כנסת ספרדיים לקרוא את פיוט ה'אזהרות', המסכם את תרי"ג המצוות בשפה מליצית ובחרוזים.

במרוצת הדורות כתבו פייטנים כמה וכמה גרסאות של 'אזהרות'. גם רבי סעדיה גאון חיבר 'אזהרות', ובהן הוא מפרט כיצד תרי"ג המצוות כלולות בעשרת הדיברות. רש"י מזכירו בפירושו לתורה (שמות כד,יב): "ורבנו סעדיה פירש באזהרות שיסד לכל דיבור ודיבור מצוות התלויות בו".

המכנה המשותף לרוב הפייטנים היה ההיצמדות למניין המצוות של בעל 'הלכות גדולות', הראשון שניסח רשימה מוגדרת של תרי"ג מצוות.

ואולם כשהרמב"ם שמע את פיוטי האזהרות, לא הסכים לתוכנם. הוא חיבר את 'ספר המצוות', החולק על בעל 'הלכות גדולות', וכך הוא כותב בהקדמה: "שמעתי האזהרות רבות המספר המחוברות אצלנו בארץ ספרד – נהפכו ציריי עליי... ואם אין להאשימם, כי מחבריהם היו משוררים, לא רבנים... אבל במובן מהדברים נמשכו בו אחר בעל הלכות גדולות".

הרמב"ם ניסח ארבעה-עשר כללים ('שורשים'), שלפיהם קובעים איזו מצווה נכללת בתרי"ג מצוות ואיזו לא. לפי זה קבע רשימה חדשה של תרי"ג מצוות, השונה משיטתו של בעל 'הלכות גדולות'. זו רשימת המצוות שהרמב"ם מציב בראש חיבורו הגדול.

  רציתי לשאול

עם הרב שמעון גופין

משפיע בישיבת תומכי תמימים לוד

האם נכון שהשכל רק מפריע ומוטב להתחזק באמונה ולא לנסות להבין?

האמונה היא היסוד של היהדות. האמונה אינה תלויה בשכל, אלא קיימת בליבו של כל יהודי מעצם היותו בן אברהם יצחק ויעקב. בכוחה יכול האדם המוגבל להתחבר עם הבורא האין-סופי, הנעלה לאין ערוך מכל שכל והשגה.

ועם זה, לא דיי באמונה לבדה. האמונה עצמה אינה כובשת בהכרח את פנימיותו של האדם, אלא יכולה להישאר כאילו 'מלמעלה', עד שחז"ל אומרים משפט מפתיע – "גנבא אפום מחתרתא, רחמנא קריא" – גנב העומד בפתח המחילה שחפר, נושא תפילה לקב"ה שיסייע לו בגניבה! הרי שאדם יכול להיות מאמין, ואף להתפלל אל ה', ובה בעת לעשות הפך רצונו.

יתרה מזאת, כאשר האמונה מנותקת מהשכל, היא עלולה לאבד כיוון ולהיגרר לאמונות תפלות ונטולות יסוד, כי אין עליה בקרה.

לשם כך חשוב ללמוד את ענייני האמונה ולהבינם בשכל במידת האפשר. כאשר אדם מבין את הדברים, הוא מפנים אותם, והם מתחברים איתו ונעשים חלק ממהותו הפנימית. בעקבות זאת הוא יכול להתעלות ולהתקרב אל ה' באופן פנימי.

ראינו את השילוב הזה אצל רבים מגדולי ישראל, ובראשם הרמב"ם, שהיה אדם שכלי מהמעלה העליונה, למדן עצום, רופא גדול ופילוסוף גאון, ובה בעת היה מלא אמונה תמימה, וכל חייו נלחם על האמונה הטהורה בה'.

השילוב הזה מופיע בפתח ספר ההלכות הגדול שלו: "יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון", היינו שלא דיי באמונה, אלא צריך גם לדעת ולהבין, וכמו שנאמר (דברי הימים כח,ט): "דַּע אֶת אֱלֹוקֵי אָבִיךָ (ועל-ידי הידיעה הזאת יתקיים) וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם".

  פינת ההלכה ומנהג

בדיקת הספרים מחמץ

שאלה: האם צריך לבדוק מחמץ את כל הספרים שבארונות?

תשובה: השאלה כאן כפולה: האם יש חובת ביעור בפירורים שאין בהם 'כזית', והאם יש חובת בדיקה לספרים בשל הפירורים שאולי נפלו לתוכם.

בדיקת הספרים מחשש חמץ אינה מופיעה בפוסקים. בשו"ת 'אור לציון' כתב ש"לא מצינו לרבותינו שנהגו כן" (לנקות את הספרים). ועם זה, היו שהחמירו על עצמם ובדקו את הספרים.

לפועל קשה מאוד 'לבדוק' ספר, ובוודאי ספר בן מאות עמודים, ולוודא שאין בו פירורים. פתיחת ספר והכאה על כריכתו אולי טובות לסילוק אבק, אבל אין בהן משמעות הלכתית הקשורה לזהירות מחמץ בפסח.

רוב הפוסקים בימינו (ובהם הגר"ע יוסף, הגרש"ז אויערבך, ה'אור לציון', הגרי"ש אלישיב ועוד) כתבו להקל בזה. גם בשטרי מכירת חמץ של אדמו"רי חב"ד לא מצאנו שהזכירו את הספרים, אף שכידוע ספריותיהם היו שייכות לציבור החסידים כולו, ושימשו ציבור רחב ביותר.

יש הנזהרים כל השנה שלא להניח ספרים על שולחן האוכל, ובכך מצטמצם החשש שנפלו פירורים לבין דפיהם.

ספרים שמשתמשים בהם תדיר בשולחן האוכל, כמו ברכונים, זמירות, סידורים או ספרים המשמשים להקראת דברי תורה בשולחן השבת – ראוי שלא להשתמש בהם בפסח. משתמשים בפסח בברכונים וכו' חדשים או כאלה הנשמרים מפסח לפסח.

מקורות: פסחים ב,ע"א. ו,ע"ב. ט"ז סי' תמב ס"ק ה. שו"ע אדה"ז שם סכ"ח. משנ"ב ס"ק לג. חזו"א או"ח קטז אות יג. שו"ת אור לציון ח"א סי' לב. פסקי תשובות סי' תלא ס"ד, וש"נ. סו"ס 'אוצר מנהגי חב"ד'  ניסן-סיוון.

  חיים יהודיים

צוואת הבן שנפל: שמחת חיים

כששומעים את עמיחי רסלר קשה להאמין שהדובר הוא אב שכול שאיבד את בנו בשמחת תורה. אבל זה העיסוק החדש של האב – לשמח יהודים, בארץ ובעולם

תעודת זהות. עמיחי רסלר, בן 45, תושב קדומים. עשרות שנים שימש נהג טרקטור. בטבח שמחת תורה נפל בנו דביר-חיים הי"ד, וחייו השתנו. הוא החל לעסוק בדבר אחד – לשמח יהודים ולהעניק להם מטענים של שמחה.


מהטרקטור לשמחה. רסלר

מתנת חיים. שמחת החיים הייתה שרויה על פניו של בננו מלידתו. תמיד היה שמח. היה עליו אור מיוחד, שאותו השרה גם על הסובבים אותו. כשבגר, כתלמיד בישיבה ובכלל, היה חברותי מאוד, המתאם והמקשר בין החבורה כולה. משהו שאי-אפשר לתאר במילים. היה לו כיבוד הורים מיוחד במינו, והוא נמנע מכל דבר שהיה עלול לצער אותנו.

חברות. בשש וחצי בבוקר שמחת תורה היה דביר-חיים עם חבריו לפלוגה בבסיס מו"פ דרום, כשנשמעו האזעקות המזהירות משיגור טילים לעבר הבסיס. כל החיילים רצו במהירות למיגוניות ולממ"דים, חוץ מבני. הוא עבר בין כל החדרים, לוודא שכולם התעוררו מהשינה ונכנסו למחסה. החברים התחננו אליו שיגן על עצמו, אך הוא לא הרפה ממשימתו: אהבת ישראל ודאגה לזולת. רק כשווידא שכולם מוגנים, הצטרף לשני חברים בממ"ד.

הרגע האחרון. כמה רגעים לאחר כניסתו לממ"ד חדרו מחבלים לבסיס. בני נאלץ להחזיק דקות ארוכות את דלת הממ"ד, כדי למנוע את כניסת המרצחים. כשהמחבלים ראו שאינם מצליחים, הניחו מטען חבלה על הדלת. מהפיצוץ נהרג דביר-חיים, ובמותו העניק חיים לשני חבריו שניצלו.


עמיחי רסלר ובנו דביר־חיים הי"ד

ההחלטה לשחרר. כשהבנתי שבני נפגע, ניסיתי לחפשו בכל מקום אפשרי. הפכנו עולמות ולא קיבלנו מענה. הלכתי בעצמי למוצבים הסמוכים לגדר רצועת עזה, לנסות לאתרו. ביום שלישי, ארבעה ימים אחרי הטבח, נסעתי שוב לדרום. חבר טוב של בני אמר לי: אני מבטיח לך שלא אנוח עד שאמצא את דביר-חיים. באותו רגע שחררתי. אמרתי לבורא עולם: זהו, אבא, הפסקתי לחפש. מעכשיו זה בידיך ואתה תמצא לי אותו. למחרת בבוקר, ביום רביעי, התבשרתי שגופתו נמצאת כבר כמה ימים במחנה 'שורה'.

כוחות משמיים. אחרי ההלוויה קיבלתי עליי לשמוח ולשמח יהודים. עד שדביר-חיים עלה לשמיים לא חשבתי שיש לי הכוחות האלה. כל מי שמכיר אותי יודע שאני לא שייך לעמוד מול קהל, להרצות, לחזק. אבל עכשיו, בזכות הכוחות שאני שואב מדביר-חיים, אני מצליח להגשים את צוואתו ולהעניק לאנשים שמחת חיים. זה ממלא אותי. על קברו של בני אמרתי לו: אגיע לכל אדם שלא שמח ואדאג לשמח אותו. זו הדרך שלי להנציח את בני.

לזכרו. הקמנו גמ"ח תפילין, שמעניק תפילין חדשות ליהודים הזקוקים לכך. בקרוב נעניק זוג תפילין לנער בר-מצווה המתגורר בנורווגיה. ולהבדיל בין קודש לחול – אנחנו עמלים על הקמת פארק מוטורי המיועד לנכי צה"ל, ובשם המיוחד שנתן להם הרבי מליובאוויטש: מצויני צה"ל.

חיים של שמחה. שמחה היא דרך חיים. המטרה שלנו שעם ישראל יהיה שרוי בשמחה, ואנחנו משוכנעים שזה יזרז את ביאת המשיח. הדרך לכך היא החדרת התודעה של ביטחון מוחלט בבורא עולם, ולדעת לשחרר את מה שאינו תלוי בנו.

הבקשה. אני לא מאחל לאיש לעבור את מה שעברתי. ודווקא מהמקום הזה, אני מבקש מכולם להיות בשמחה. חכמינו אמרו: איזהו עשיר – השמח בחלקו. יש ביאור נהדר האומר ש'בחלקו', הכוונה לחלק של החבר שלך. ברגע שתשמח בחלקו של חברך, לא תהיה תחרות ולא קנאה ושאלות. אז יהודים יקרים, שמחו! היו עם אנרגיות חיוביות. התחזקו. זה מה שה' רוצה מאיתנו עכשיו.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)