חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:04 זריחה: 6:47 ז' בחשון התשפ"ז, 18/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1937 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת תרומה , ז' באדר-ראשון ה'תשפ"ד, (16/02/2024)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1937 - כל המדורים ברצף
היהדות קובעת גבולות
יש חדש
סוד מתן צדקה בלילה
תרומת המשכן
הדרך הנכונה
מקור התקווה בגלות הקשה
נס בדרך לכותל המערבי
רציתי לשאול
ציורים בבית הכנסת
ועשה ארון במו ידיך

מס' 1937, ערב שבת-קודש פרשת תרומה, ז' באדר-ראשון ה'תשפ"ד (16.02.2024)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

היהדות קובעת גבולות

בראייה לאחור, האם יש בר-דעת הסבור שהיה נכון לשחרר את הארכי-רוצח סינוואר מהכלא ועימו עוד מאות מרצחים?

הלב נשבר לנוכח הטרגדיה הנוראה של החטופים. אם לא דיי בסבל הבלתי-נתפס של החטופים עצמם, העוברים יום-יום גיהינום של ממש במנהרות הטרור, ובייסורי הנפש של המשפחות, הנקרעות מדאגה ומתסכול, התפתחה בעת האחרונה מתיחות מיותרת עם חלקים גדולים בציבור, שאינם מסכימים לדרכי המחאה של המשפחות.

ראשית חייבים להבהיר, שגם אם אין מקבלים את דרישותיהן של המשפחות ואין תומכים בכל מהלך שלהן, חייבים להבין את מצוקתן הנוראה ולנהוג כלפיהן ברגישות המרבית. זה סיוט מתמשך שכבר נמשך יותר מארבעה חודשים, הגורם לכל דקה להרגיש כמו נצח. המשפחות רואות בעיניים כלות שעובר יום ועוד יום ועדיין אין רואים את התקווה באופק. המציאות הזאת מטריפה את הדעת ומעוררת זעקה אדירה.

אחריות לכלל הציבור

אך עם כל האמפתיה ועם כל ההזדהות עם הכאב הנורא, אי-אפשר לפעול על-פי הרגש בלבד, וחייבים להתמודד עם המצב בשיקול דעת ואחריות. יש להניח שרבות מהמשפחות אינן יכולות לחשוב על שום דבר אחר מלבד שחרור יקיריהן, ומבחינתן ראוי לעשות 'הכול' להשגת יעד זה. אבל מקבלי ההחלטות חייבים להעמיד לנגד עיניהם את כלל הציבור, וכששוקלים את השיקולים האלה ברור שאי-אפשר לעשות 'הכול'.

בתקשורת מציגים את התביעה להיכנע לדרישות החמאס כ'ערך יהודי' וכביטוי של 'ערבות הדדית'. זו העמדת דברים שאינה נכונה ואף בלתי-הוגנת. המתנגדים לתביעה זו אינם דבקים פחות בערכים יהודיים ואינם חשים פחות את הערבות ההדדית. ההפך הוא הנכון, הם סבורים שדווקא המורשת היהודית מלמדת שאסור להיכנע לתביעות הרות אסון לציבור כולו.

אכן, פדיון שבויים הוא ערך נעלה ביותר במורשת היהודית, אך כבר המשנה שמה לזה סייגים ברורים בקביעה: "אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם". שימו לב: מדובר פה בכסף בלבד, והמשנה קובעת שאסור לשלם מחיר מופקע. וכי יש מחיר מופקע להצלת שבוי מידי שוביו? מתברר שכן, אם המחיר המופקע הופך לתמריץ שיגרור חטיפות נוספות.

הלוא כולנו רואים מה קרה בעקבות קמפיין רגשני ששיבש את שיקול הדעת. זה היה לא מכבר, בקמפיין לשחרורו של גלעד שליט. בראייה לאחור, האם יש בר-דעת הסבור שהיה נכון לשחרר את הארכי-רוצח סינוואר מהכלא ועימו עוד מאות מרצחים? האם הצלת חייו של חייל אחד הצדיקה את הקרבנות הרבים ואת שפך הדם הנורא שהמיט עלינו השחרור הזה?

רק הכרעה

האם מפריחי הסיסמה 'כל מחיר' מבינים את המשמעות הנוראה של עצירת המלחמה, אחרי כל הקרבנות היקרים שהוקרבו במהלכה? איך יוכלו מאות אלפי תושבי הדרום והצפון לחזור לבתיהם בלי שיושג ניצחון מוחץ ומוחלט? האם חייהם אינם יקרים והדאגה לשלום ילדיהם איננה ערך יהודי?

אין ברירה אלא לסיים את המלחמה בהכרעת האויב ובפירוק מושלם של ארגון הטרור הרצחני. זה הסיכוי היחיד לשחרור החטופים ולהבטחת הביטחון לאורך שנים.


להכריע את הרוע. חדר כליאה לחטופים במנהרות הטרור (צילום: דו"צ)

  יש חדש

שותפות בבניין מקוואות

'מרכז מקוואות חב"ד', שעל-יד בית דין רבני חב"ד, פותח במוצאי השבת הזאת את שבוע השותפות, לגיוס משאבים להקמת מקוואות חדשים, שיפוץ מקוואות קיימים, החלפת מי גשמים ופיקוח על מאות מקוואות חב"ד ברחבי הארץ. המרכז מלווה 30 מקוואות חדשים הנתונים עכשיו בבנייה ו-17 מקוואות חדשים בתכנון מתקדם. באתר של המרכז מוגש מידע עדכני על מפת מקוואות חב"ד בארץ, mikvaot.co.il. טל' 0777711150.

ביקור היסטורי

נשיא ארגנטינה, חאבייר מיליי, שחתם את ביקורו ההיסטורי בישראל, גילה, בשיחה עם הרב חיים אוירכמן, שליח חב"ד בבואנוס-איירס, שליווה את הביקור, כי החליט לקבוע מזוזה בבית הוורוד של ארגנטינה "כדי להרגיש את הקדושה של עם ישראל". במהלך ביקורו השמיע מיליי הצהרות חשובות בעד ישראל ונגד ארגון הטרור חמאס.

תגלית מרוסיה

מנכ"ל 'תגלית', גידי מרק, ערך ביקור מיוחד בכפר חב"ד, ופגש משלחת בני נוער מארגון 'יחד' של חב"ד ברוסיה, שבאו לביקור ראשון בארץ, במסגרת 'תגלית'. השליח הרב אלי וולף תיאר את הפעילות של 'יחד' ושלוחי חב"ד ברוסיה עם בני הנוער שם. בעקבות דבריו המרגשים החליט אחד הצעירים לקיים את מצוות ברית מילה.

  שלחן שבת

סוד מתן צדקה בלילה

בכתבי האריז"ל נכתב שאין נותנים צדקה בלילה – "בלילה אינו זמן ראוי לצדקה" (שער הכוונות, ערבית; 'פרי עץ חיים' שער טו ועוד). על-פי תורת הסוד, הלילה הוא זמן שבו שולטת מידת הגבורה. ואם כן, לכאורה היה ראוי להרבות במתן צדקה, כדי להמתיק את הגבורות?!

אלא שיש להבחין בין שני אופנים בקשר שבין המצוות לזמן עשייתן. האופן הראשון – המצווה מתאימה לזמן שבו היא נעשית, והשניים משלימים זה את זה. למשל, לימוד תורה בחצות הלילה נחשב משובח יותר, מפני שאז "הקב"ה בא להשתעשע עם הצדיקים בגן עדן" (זוהר חלק א עב,א). עוד דוגמה: איסור הבערת אש בשבת קשור לכך שבשבת אש הקליפות מסתתרת, והבערת אש בשבת נאסרה כדי שלא לעורר את אש הקליפות (זוהר חלק ב רג,ב).

זמן דינים

אופן שני, שמהות המצווה הפוכה מעניינו של זמן קיומהּ. כלומר, המצווה נועדה לתקן את הזמן שבו היא נעשית. למשל, התקיעה בראש השנה היא ב'שופר' דווקא, ולא ב'קרן' (היינו קרן פרה), משום ש'קרן' רומזת למלכות ולדין (זוהר חלק ג צט,א), ותקיעת השופר צריכה לפעול את הפעולה ההפוכה.

לפי כל אחד משני האופנים האלה גם מצוות הצדקה מקבלת משמעות שונה. לפי האופן הראשון, הזמן ההולם את הצדקה הוא הבוקר, שאז מתעוררת מידת החסד, ובמיוחד קודם תפילת שחרית. אחר-כך, בעת המנחה, כבר יש התעוררות של דינים, ואין הכרח לתת צדקה (שער הכוונות תפילת המנחה). ובהגיע ערבית אין לתת צדקה, מפני שזה "זמן דינים קשים" (שם, תפילת ערבית).

החִיות של הקליפות

ואילו על-פי האופן השני, שהמצווה מתקנת את הזמן, יש לתת צדקה במנחה דווקא, מפני ש"צריך להמתיק הדינים, ועיקר המיתוק הוא על-ידי הצדקה" (סידור קול יעקב, מנחה). ולעומת זה בערבית (שם, 'ערבית') "אין ליתן צדקה כי אז הוא שליטת דינים גמורים".

מבואר על כך שגם הקליפות והדינים הם ברואי ה' שזקוקים לחִיות אלוקית, ומאחר שהצדקה מושכת אור אלוקי מלמעלה, היא מונעת מהקליפות את החיות המגיעה להן.

אות משמיים

ועדיין נדרש הסבר: הלוא צדקה אינה מצווה ש'הזמן גרמא', ואם כן יש לקיימה בכל עת! אלא שיש שני אופנים במצוות צדקה. האופן הראשון הוא צדקה שבאה בעקבות בקשה – כאשר עני מבקש צדקה, יש לתת לו אותה מייד, ועל כך נאמר בתורה "לא תאמץ את לבבך". האופן השני הוא צדקה יזומה, היינו שהאדם מחפש ביוזמתו לקיים את מצוות צדקה.

כאשר מבקשים מהאדם צדקה, יש לתת גם בלילה, כי אם זימנו לו עני המבקש צדקה, הרי זה אות משמיים שעליו לתת עכשיו צדקה ואין בכך פגיעה ב'חיות' של הקליפות.

(לקוטי שיחות, כרך ט, עמ' 292)

  מן המעיין

תרומת המשכן

הטוב שבלב

״מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תיקחו את תרומתי״ (שמות כה,ב). כל אחד ואחד יביא את נדבת הטוב שבליבו. כי המשכן נבנה מן הטוב שנתברר מתוך כל אדם מישראל, וכל אחד ואחד הביא את הנקודה הטובה הייחודית לו, בגוון המיוחד לו.

(רבי נחמן מברסלב)

קידוש הכסף והזהב

״וזאת התרומה... זהב וכסף ונחושת״ (שמות כה,ג). על האדם לעשות משכן לקב"ה גם מדברי הרשות שלו, מכספו וזהבו. זאת ועוד, כשם שהזהב והכסף עצמם נעשו משכן, כן האדם חייב לקדש את דברי הרשות שלו באופן כזה שהם עצמם יהיו קדושים, ככתוב (משלי ג) ״בכל דרכיך דעהו״.

(לקוטי שיחות)

היסוד איתן

כשם שמקום המקדש נשאר בקדושתו גם בזמן הגלות, כמאמר חז״ל ״לעולם אין השכינה זזה מכותל המערבי״ – כן הוא ב'מקדש' הפרטי שבכל אחד ואחד מישראל: היסוד שלם, זך וטהור, וככתוב (שיר השירים ה): ״אני ישנה וליבי ער״; כל עניין השממה הרוחנית שיש לעיתים בישראל הוא ב'בניין' של המקדש הפרטי, אבל היסוד נשאר בקדושתו לעולם.

(היום יום)

גדולה מלאכה

״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ (שמות כה,ח). ״ועשו״ – גדולה מלאכה, שאף הקב״ה לא הִשרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה. שנאמר: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״.

(אבות דרבי נתן)

בית של קדושה

"ועשו לשמי בית קדושה" (רש"י). על כל אחד ואחד לעשות את ביתו בית של קדושה.

(רבי מנחם מאמשינוב)

היכן הקב"ה שוכן

שאלו את ר׳ מנחם-מענדל מקוצק היכן מקום משכנו של הקב״ה, וענה: בכל מקום שבו מכניסים אותו. וזה ״ועשו לי מקדש״ – אם פנימיות האדם רצופה אהבת ה׳ ויראתו, כי אז ״ושכנתי בתוכם״, בתוכם ממש.

כוח מלמעלה

״ככל אשר אני מראה אותך... וכן תעשו״ (שמות כה,ט). למה פתח הכתוב בלשון יחיד – 'אותך', וסיים בלשון רבים – 'וכן תעשו'? אמר רבנו הזקן: בשעה שהראה הקב״ה למשה את תבנית המשכן וכליו, נתן לו את הכוח להביא את מה שראה לידי מעשה בפועל. זהו ״וכן תעשו״ – נתינת הכוח והסייעתא דשמיא לכל ישראל להביא לידי פועל את מה שראה משה בהר. ומאחר שהדיבור עצמו היה למשה בלבד, ואילו נתינת הכוח היא בעבור כל ישראל – לכן פתח בלשון יחיד וסיים בלשון רבים.

(ספר המאמרים תש״ד)

משכן ומקדש

״ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן״ (שמות כה,ט). הגמרא אומרת (עירובין ב) ״משכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן״. 'מקדש' נקרא מצד ישראל, המתקדשים ופורשים מן החומריות, והוא דיבוק ישראל באביהם שבשמיים מלמטה למעלה; ו'משכן' נקרא מצד השם יתברך, השוכן בתוך עמו ישראל, והוא הדיבוק מלמעלה למטה. והיה המקום ההוא מקום חיבור ממטה למעלה ומלמעלה למטה. על כן הוא נקרא בשני השמות.

(שם משמואל)

התבונן בעצמך

"ככל אשר אני מראה אותך" – אינך צריך אלא להתבונן בעצמך, ומזה תבין כיצד עליך לעשות את תבנית המשכן.

(בעל 'קדושת יום טוב' מסיגט)

  אמרת השבוע

הדרך הנכונה

דרכו של רבי מנחם-מענדל מקוצק הייתה לעבוד את בוראו בהיותו מבודד מבני-אדם. לעומתו, דרכו של ידידו רבי יצחק מוורקה הייתה לעבוד את ה' בחברת בני-אדם ובצוותא.

פעם אחת, כאשר נפגשו שני הצדיקים, הביא הרבי מקוצק ראיה לדרכו מהפסוק "ויקחו לי תרומה מאת כל איש" – מי שרוצה להיות מובדל לקב"ה, 'לי לשמי', עליו להיות 'מאת כל איש' – מופרש מהבריות.

נענה הרבי מוורקה ואמר: "אדרבה, מפסוק זה עצמו מוכח שכדי שהאדם יגיע לשלמות עליו לקיים 'מאת כל איש' – לקחת מאת כל איש את הטוב שבו, ומכאן שהעבודה צריכה להיעשות בחברת בני-אדם דווקא".

כאשר סיפר זאת ה'לב שמחה' מגור הוסיף: "ידוע בשם צדיקים כי ההתבודדות המעולה ביותר היא זו הנעשית בתוך קהל ועדה".

  גאולהפדיה

מקור התקווה בגלות הקשה

עֲצֵי שִׁטִּים. כשלומדים את הציוויים על מלאכת המשכן, ובהם ההוראה לבנותו מעצי שיטים, שאורכם עשר אמות ורוחבם אמה וחצי, מתבקשת השאלה, מנין היו לבני ישראל במדבר קרשים כאלה? רש"י מביא על כך תשובה ממדרש תנחומא (שמות ט): "יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם, וציווה לבניו ליטלם עימהם כשיֵצאו ממצרים".

זה דבר מופלא: יותר ממאתיים שנה קודם שעבוד מצרים דאג יעקב אבינו להביא ארזים למצרים, לטעת אותם שם, ולצוות את בניו שעם צאתם ממצרים ייקחו את העצים עימם, כדי שישמשו אותם להקמת המשכן. והלוא גם בהיותם במדבר יכלו לקנות עצים מסוחרי הגויים, או לשלוח שליחים ליער הקרוב ולהביאם משם (כפי שסבורים כמה פרשנים), ולמה היה צורך בהבאת השתילים מארץ ישראל ובנטיעתם במצרים?

מסביר הרבי מליובאוויטש (לקוטי שיחות כרך לא, עמ' 142) שבמעשהו זה של יעקב הסתתרה כוונה עמוקה: הוא ביקש לתת לבניו נחמה, שבכוחה יוכלו לשאת את סבלות הגלות הנוראה. הייתה להם תקווה ממשית בדמות עצי השיטים האלה. בני ישראל ראו את העצים וזכרו את ההבטחה על הגאולה ועל בניית המשכן מאותם עצים.

כלומר, עצי שיטים לצורך עשיית המשכן עצמו היו יכולים להשיג גם בדרך אחרת, אבל כדי שתהיה נחמתן של ישראל  – הביא יעקב אבינו ארזים ונטעם במצרים, וציווה את בניו שייטלום עמהם כשיֵצאו ממצרים, כדי שבמשך כל זמן גלות ושעבוד מצרים יהיו לנגד עיניהם עצי הארזים שנטע יעקב אביהם.

המדרש מדגיש שיעקב הביא את העצים למצרים. הוא לא הסתפק בנטיעת ארזים במצרים, אלא הביא עימו את השתילים מארץ ישראל. דבר זה מחזק את הנחמה והעידוד, כאשר בני ישראל רואים בעיניהם את הארזים שהובאו מארץ ישראל, המבשרים להם כי הם עתידים להיגאל.

צַדִּיקִים כַּאֲרָזִים. גם בגלות הזאת הקב"ה נותן לנו נחמה מעין זו. ה'ארזים' שלנו הם הצדיקים שבכל דור ודור, כפי שנאמר: "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה". הצדיקים הללו, שהם למעלה מהגלות, מונעים מעם ישראל לשקוע בהוויית הגלות, ומעוררים את ליבו לגאולה.

ומכאן באים לעניין של נחמה גם באשר לגלות הנוכחית: כאשר שרויים בחשכת הגלות, בחושך כפול ומכופל של עקבות משיחא – אומר רבי תנחומא, מנחמם של ישראל, שאין להתפעל מחשכת הגלות, מכיוון שיודעים שהתכלית והמטרה היא "לבנות משכן במדבר", היינו לעשות ממציאות ה'מדבר' משכן ומקדש לו יתברך, דירה לו יתברך בתחתונים. עד שנזכה לקיום הציווי "ועשו לי מקדש" כפשוטו, בבית המקדש השלישי, בגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו.

  מעשה שהיה

נס בדרך לכותל המערבי

לילה אחד גמלה בליבו ההחלטה. בהתקרב שעת חצות יצא מבית המדרש בגפו ופנה לעבר הכותל המערבי, לערוך בו את תיקון חצות

הקולות הרמים שבקעו באישון ליל מסמטת הכותל נשמעו היטב בבתיה הערביים של שכונת המוגרבים. "לא ייתכן שהיהודי הזה יתפלל פה בכל לילה באין מפריע", שוחחו השכנים ביניהם. "צריך לשים קץ לתפילות האלה שלו".

הפתעה טובה חוו אנשי ירושלים כאשר החלה להאיר שמשו של העלם הצעיר, רבי שלום שרעבי, שהסתתר עד אז בלבוש של שמש פשוט. רבי שלום, שכונה 'הרש"ש הקדוש', היה ידוע בצדקתו הגדולה, ופעמים רבות גונן על אחיו בעזרת כוחותיו הקדושים. הוא גם שימש ראש ישיבת המקובלים בית א-ל, במקומו של רבי גדליה חיון, מייסד הישיבה ומחשובי רבניה של ירושלים.

"מדוע לא נערוך את תיקון חצות ליד אבני הכותל?", תהה באוזני תלמידיו. "מדוע נשב בין כותלי הישיבה? וכי יש מקום מתאים יותר לקונן על החורבן ולהתפלל על הגאולה מאשר מול שריד בית מקדשנו, ושם לזעוק בלב נשבר מתי ייבנה המקדש?!".

רבי שלום היה נחוש להנהיג את אמירת תיקון חצות בכותל המערבי, אך הדבר לא היה פשוט כל-כך. היהודים בירושלים, שנשלטה בימים ההם על-ידי האימפריה העות'מאנית, היו נתונים להטרדות ואלימות מצד המוסלמים ברחובות העיר העתיקה, והחשש מפניהם מנע מהיהודים להתהלך בסמטאות החשוכות בשעות הלילה המאוחרות. ואולם רבי שלום, שבזכות ביטחונו הגדול בה' חצה נהרות ומדבריות עד שהגיע לירושלים, לא אמר נואש.

לילה אחד גמלה בליבו ההחלטה. בהתקרב שעת חצות יצא מבית המדרש בגפו ופנה לעבר הכותל המערבי, לערוך בו את תיקון חצות. בבואו אל הכותל הביט ימינה ושמאלה, למקום שהיה נטוש לגמרי, וליבו נשבר בקרבו. "אלוקים! באו גויים בנחלתך! טימאו את היכל קודשך!", זעק מקירות ליבו.

קולו של רבי שלום, שהיה בוקע שערי שמיים, הדהד בדממת הלילה. זעקותיו של רבי שלום הקיצו את השכנים הערבים משנתם. כשהבחינו ברב היושב ליד הכותל ומקונן את קינותיו ניסו להשתיקו, אך ניסיונותיהם היו לשווא.

אמנם רבי שלום ישב על הארץ, אך מחשבותיו ריחפו למעלה-מעלה. כל מילה שיצאה מפיו הייתה בכוונה עצומה, וכל מעייניו היו נתונים לתפילה על גלות השכינה. הוא לא שמע כלל את הקולות שניסו להשתיקו מתפילתו.

כאשר נשנה הדבר לילה אחר לילה החליטו השכנים למצוא שכירי חרב שיבצעו את זממם ברב העיקש עוד בטרם יגיע אל הכותל. המזימה השפלה יצאה אל הדרך והמועד נקבע.

באותו לילה, כמה דקות לפני חצות הלילה, יצא רבי שלום בדרכו הקבועה אל הכותל המערבי, כדי לומר את תיקון חצות. באחת הסמטאות החשוכות המתינה לו קבוצת בריונים, מחכה לבצע את הפעולה שבגינה הובטח לה ממון רב.

לא חלפו כמה דקות ודמותו של רבי שלום הופיעה לנגד עיניהם. הבריונים אותתו זה לזה בסימן מוסכם כי באה העת לזנק לפעולה, אך פתאום מילא אותם פחד נורא ומשתק, שלא איפשר להם להזיז איבר.


ציונו של רבי שלום שרעבי בהר הזיתים בירושלים. כוחות עליונים

רבי שלום המשיך בדרכו באין מפריע, התיישב על הארץ והחל להתפלל ולהתחנן אל ה' באמירת תיקון חצות, כפי שנהג לעשות מדי לילה.

השכנים הערבים הופתעו לשמוע את קולו של הרב כמדי לילה. בליבם תהו מדוע מעלו שליחיהם בתפקידם ולא פגעו ברב המטריד אותם מדי לילה.

עם עלות השחר מיהרו אל המקום שבו היו הבריונים אמורים לארוב לרב, ונדהמו לגלותם עומדים כמאובנים, בלי יכולת להזיז איבר ואפילו לדבר.

כעבור כמה רגעים של הלם תפסו הערבים את ראשם בבהלה. "זה איש אלוקים קדוש!", קראו באימה. "עלינו לחפש במהירות את ביתו ולבקש את סליחתו של האיש הקדוש".

בדרך כלל נמנע רבי שלום שרעבי מלהיראות כאיש מופת, ואולם הפעם החליט לצאת אל מקום המאורע, כדי שהדבר יקבל פרסום בין כל ערביי העיר ויתקדש שם שמיים. רבי שלום התקרב אל קבוצת הבריונים, שבינתיים התאסף סביבה קהל רב.

"האם אתם מבטיחים שמהיום והלאה לא תציקו לשום יהודי בעולם?", שאל בתקיפות. ואז התרחש הפלא: ה'מאובנים' החלו לפתע לנוע מעט והנידו בראשם לאות 'הן'.

מייד נפנה רבי שלום לכותל, והתפלל אל ה' שירחם על יצוריו וירפא את הבריונים. עם סיום תפילתו אירע הדבר. חברי הכנופיה החלו לנוע בחופשיות כבני-אדם רגילים. הם נפלו לרגלי הצדיק וביקשו את סליחתו.

רבי שלום חזר לבית מדרשו כאילו לא אירע דבר. מאז הותר ליהודים לערוך תיקון חצות בכותל המערבי באין מפריע.

(על-פי 'הרב שרעבי')

  רציתי לשאול

עם הרב ברק כוכבי

מנהל בית חב"ד בחשמונאים

האוּמנם ראוי לקיים בבית הכנסת בשבת מכירה פומבית של עליות או כיבודים אחרים?

האמת, בדיוק מפני החשש הזה, שהדבר לא ייראה טוב בעיני המתפללים, נמנעתי במשך שנים ממכירת העליות והמצוות בבית הכנסת. הקידושים והפעילויות נערכו מכיסנו, כמעט בלי לבקש מאיש להשתתף בעלויות, והדבר הכביד עלינו מאוד וגם הגביל את יכולתנו לתפעל את המקום כראוי.

אבל דווקא הציבור בא אליי בתביעה: למה ייגרע חלקנו? גם אנחנו רוצים להיות שותפים. המתפללים עצמם טענו שמימון הוצאות בית הכנסת ובית חב״ד הוא זכות בעבורם. מאז התחלנו לעשות מפעם לפעם מכירה של עליות ומצוות אחרות, והדבר מתקבל יפה מאוד.

כדי שלא הכול יהיה תלוי בתרומה קבענו שהעליות הרגילות יהיו לפי תור, וכך כולם מקבלים עלייה, וכל עולה תורם ב'מי שבירך' כנדבת ליבו. ואולם בחגים ובהזדמנויות מיוחדות עורכים מכירה פומבית.

בראייה שלנו, המכירות והתרומות באות ממקום של שותפות והרגשת שייכות. אנשים אמרו לי לא פעם שכאשר הם תורמים, הם מרגישים חלק מהקהילה והדבר מעמיק את החיבור שלהם עם הקהילה ועם בית הכנסת.

לא אחת קורה שהמכירות מביאות תחושת אחווה בין המתפללים, כאשר אחד קונה עלייה או מצווה ומכבד את חברו. כמו-כן המכירה מונעת טרוניות מדוע פלוני דווקא קיבל עלייה בחג, כי ברור לכולם שהוא זכה בה.

ואחרי הכול צריך לזכור שבית כנסת אין לו מקורות הכנסה מלבד התרומות של הציבור, ובלעדיהן לא יוכל לפעול ולהתקיים. אחד הכלים לרתום את הציבור למימון הוצאות בית הכנסת הוא מכירת העליות והמצוות בהזדמנויות מיוחדות, וההכרח לא יגונה.

  פינת ההלכה ומנהג

ציורים בבית הכנסת

שאלה: האם מותר לקבוע על עמוד החזן או על ארון הקודש תחריטים של אריות, או לצייר בעלי-חיים וצמחים על קירות בית הכנסת?

תשובה: הספרדים מקפידים שלא לצייר כלל דמות אריות בבית הכנסת, מפני החשד שנראה כאילו משתחווים לצורות הללו (על-פי אחת מתשובות ה'בית יוסף' בנדון), וכמו-כן שלא לצייר את סמלי י"ב השבטים – אריה, נחש, צבי וזאב וכיוצא באלה.

גם כמה מהפוסקים האשכנזים אסרו זאת, אך בהרבה מקהילות האשכנזים התירו לעשות תחריטים או ציורים של בעלי-חיים. דמויות של צמחים וצורות מופשטות – לא אסרו כלל.

הרבי מליובאוויטש נימק את המנהג לצייר אריות על הפרוכת ועל המעיל וכתר ספר התורה, שהכוונה להזכיר כי התפילה ועבודת האדם לה' חייבות להיות באופן של "גיבור כארי". ואולי זה בדוגמת המרכבה של הקב"ה, שבה יש "פני אריה ופני נשר". ואפילו יש מקום להתיר ציורי חיות לא-טהורות על כמה מדגלי השבטים, כי כל ציור חייב לבטא את תכונות השבט, ואם דן נמשל לנחש, מותר לצייר נחש.

אך למעשה שלל לצייר ציורים על עמוד התפילה מסיבה אחרת – כדי להימנע מבלבול כוונת המתפלל והיסח דעתו מהתפילה. לא תמיד שליח הציבור הוא ממתפללי אותו בית כנסת, הרגיל במראות אלה (וזה נוגע גם לציבור, שלא יעמדו לתפילת שמונה-עשרה מול ציורים שעל הפרוכת וכדומה). הרבי המליץ להימנע מציורים כאלה אף על הקירות ועל תקרת בית הכנסת, מפני סיבה זו.

מקורות: ב"י, יו"ד סימן קמא ס"ו ד"ה כתב. שו"ת: הרדב"ז ח"ד סי' קז. אבקת רוכל סי' סג. מערכי לב חאו"ח סי' ט. יחוה דעת ח"ג סי' סב. ספר ישרי לב חאו"ח מערכת צ. שדי חמד מערכת ביהכ"נ אות יא. שלחן מנחם ח"א עמ' רה וח"ה עמ' כא. 'הרב אשכנזי' עמ' 439.

  חיים יהודיים

ועשה ארון במו ידיך

את ארון הקודש במושב אלונה בנה אבי ברקת בלי שרטוטים והדמיות. הוא מודה לקב"ה בכל יום, קובע עיתים לתורה ומציע ללמד את הילדים ליצור ולבנות

תעודת זהות: אברהם (אבי) ברקת, בן 67. היה התינוק הראשון שנולד במושב גבעת נילי, וכיום הוא מתגורר במושב אלונה, הסמוך לקיסריה. שנים רבות שימש רתך בכיר בחברת החשמל. חבריו מכנים אותו 'הֶנְדִּימֶן'. כיום הוא עוסק במכניקה עדינה, ועבודותיו במתכת זוכות להערכה.


אבי וארון הקודש שבנה בבית הכנסת במושב בעשר אצבעותיו, בלי שרטוטים

נער פלא. בגיל צעיר מאוד התחלתי לצייר. בהיותי בן ארבע-עשרה לקחו אותי לאבחון. איש המקצוע אמר להוריי שהוא מתפעל מאוד מעבודותיי וביקש ממני: 'שמור על עצמך'. מאז אני משתמש בידיי ליצור ולעשות דברים. יש בידיים שקיבלנו מבורא עולם ברכה אלוקית ואין לזה תחליף. בתחילה עסקתי הרבה בציור, ובהמשך נמשכתי למכונאות ולאמנויות מתכת.

עצות זהב. בשל הניסיון שלי במכניקה עדינה מגיעות אליי פניות מחברות גדולות לטפל בבעיות שנוצרות אצלן. כך, למשל, פתרתי למשרד הביטחון בעיה גדולה שנוצרה במאות גנרטורים שיובאו ולא עמדו בצרכים הישראליים של זרם החשמל. הגעתי למסקנה שדרוש רכיב מסוים, קטן מאוד, אבל חיוני. בתוך חודש ימים הצלחתי לייצר את הרכיב הזה, והוא מנע השחתה של מיליוני שקלים. במצבים כאלה אתה מגלה כמה חיוני המרכיב האנושי במכלול הטכנולוגי שמקיף אותנו.

קביעות עיתים. עם כל הטרדות והעיסוקים, אני מפנה בקביעות זמן ללימוד התורה. זה מה שמחבר אותי לקב"ה ולעם ישראל. אני אוהב ללמוד עם שליח חב"ד אצלנו, הרב אריה רובין, אוהב לשאול אותו הרבה שאלות ולהחכים. הרב אריה הוא היחיד שמתגורר אצלנו ונשאר איתנו שנים רבות מאוד. אף-על-פי שלפעמים אין מניין ויש אתגרים, הוא איתנו כל הזמן, מחבר אותנו, מלכד אותנו, מקרב אותנו. הייתה לי גם הזכות לבנות את הסוכה הניידת של חב"ד במושב, שזיכתה יהודים רבים במצוות נטילת לולב וישיבה בסוכה.


"אני אוהב ללמוד עם שליח חב"ד אצלנו, הרב אריה רובין"

לדעת להודות. אני קם בכל בוקר בחמש וחצי, ודבר ראשון אומר 'מודה אני'. מאז, לאורך כל היום, אני מודה לקב"ה בכל מאכל או משקה שאני מכניס לפי. אמנם אין לי כיפה על הראש, אבל אני זוכר תמיד מי ברא את העולם ומי מחיה אותנו בכל רגע ורגע.

בצלאל. באחד השיעורים למדתי על דמותו של בצלאל, שבנה את המשכן, והרגשתי אליו חיבור מיוחד. לבצלאל הייתה חוכמה אלוקית, שבזכותה הצליח לכוון לרצונו של בורא העולם, ובזכותה קיבל את השם בצלאל. נקשרתי מאוד לדמותו והיא מהווה בעבורי מקור השראה.

כוח הדמיון. אני מהדור הישן, שלא עובד עם שרטוטים והדמיות. זכיתי לבנות בעשר אצבעותיי את ארון הקודש בבית הכנסת במושב. בניתי אותו בלי שרטוטים ותוכנת עיצוב. אני מפעיל את הראש, מדמיין את התוצאה, ועובד בידיים. כך אני בונה את כל עבודותיי. אחת הבולטות שבהן היא רובוט גדול, המוצב בכניסה למפעל, ומושך הרבה מבטים. הוא עשוי ממִחזור מכוניות.

חוכמת המעשה. בני דורנו נוטים לזלזל בדור הקודם. לנו יש מחשבים, תוכנות, מכשירים, ואילו הם עשו הכול בידיים. אבל אנחנו מחמיצים את החוכמה שהייתה להם: הראש עבד, הידיים ידעו לעשות. בשיעורי התורה אני מרותק לחוכמת החיים של ימי קדם ולומד מזה המון.

צאו מהמסכים. אני תמיד נוהג לומר להורים – הילדים של ימינו כל היום במסכים. למדו אותם בגיל צעיר להשתמש בידיים – ליצור ולבנות. הבן שלי עוסק באמנות עץ ורואה ברכה בעמלו. עבודת כפיים אינה בושה.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)