חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 א' בחשון התשפ"ז, 12/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1878 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת ויגש, ו' בטבת ה'תשפ"ג, (30/12/2022)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1878 - כל המדורים ברצף
הקרב המכריע על התודעה
יש חדש
הקב"ה נמצא איתנו בגלות
יוסף ובנימין
לישראל אין נחמה
שני משיחים לישראל?
הצלה ושכרה בצידה
רציתי לשאול
צום עשרה בטבת
לספר את השואה מחדש

מס' 1874, ערב שבת-קודש פרשת ויגש, ו' בטבת ה'תשפ"ג (30.12.2022)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

הקרב המכריע על התודעה

מה אנחנו עושים כדי לבצר את התודעה העצמית שלנו. את הצדק שלנו. את זכותנו המלאה בארץ הזאת. את היותנו רחמנים בני רחמנים

אחת השאלות שניצולי השואה נשאלו שוב ושוב הייתה, מדוע לא התקוממתם? למה מילאתם את הפקודות האכזריות? למה הסכמתם להידחס בקרונות בקר? איך הצליחו עשרות חיילים נאצים להוביל אלפים לבורות קבורה ולמשרפות?

הניצולים השיבו תשובה אחת: מי שלא היה שם, לא יבין זאת. ובאמת, רק כשקוראים את הסיפורים המלאים של ניצולי השואה קולטים איזה תהליך מתוחכם ואכזרי היה נחוץ כדי שמכונת המוות הזוועתית הזאת תוכל לפעול. זה לא קרה ברגע אחד, אלא במהלך מתוכנן שהפך בהדרגה אנשים בני-חורין ליצורים כנועים וצייתנים, שאינם יכולים אפילו להעלות על דעתם התנגדות והתקוממות.

תעמולת זוועה

מכונת ההשמדה הנאצית הפעילה מערכת הונאה אדירה. המיליונים שנדחסו ברכבות האמינו באמת ובתמים שהם עומדים לפתוח בחיים חדשים במקומות אחרים. אסירים חולים ופצועים שהועמסו על משאיות היו משוכנעים שהם נלקחים לבתי הבראה. גם תאי הגזים הוסוו כתאי מקלחות, שנועדו להשלות את האומללים כי הם עומדים להתרחץ ולהתרענן.

הקרב על התודעה חשוב לא פחות ואולי יותר מהמלחמה הפיזית, וכאן יש לנו בהחלט סיבה לדאגה. אויבינו עוסקים ללא הרף במלחמה התודעתית. כל האמצעים כשרים בעיניהם להציגנו כאכזרים, מפלצתיים, מושחתים ומדכאים. כל שקר פרוע שעולה על הדעת מנותב למטרה זו.

אין להם בעיה להכחיש את ההיסטוריה היהודית בארץ ישראל, ולראות בנו זרים וכובשים. בחוצפתם הם חוזרים שוב ושוב על השקר שירושלים הייתה מאז ומעולם ערבית, וכי מעולם לא היה בה בית מקדש. אסיר מת ממחלה בכלא? אנחנו רצחנו אותו. יש שיטפונות בעזה? אנחנו פתחנו סכרים ויצרנו את ההצפות.

אפשר לגחך לנוכח הדמיון הפרוע והשקרים ההזויים, אבל מאות מיליוני ערבים, בארץ ובעולם, סופגים את תעמולת הזוועה. מה הפלא שהם מלאי משטמה ותאוות רצח כלפי העם היהודי?

השאלה היא מה אנחנו עושים כדי לבצר את התודעה העצמית שלנו. את הצדק שלנו. את זכותנו המלאה בארץ הזאת. את היותנו רחמנים בני רחמנים, שבאין ברירה נאלצים להילחם במבקשי נפשנו. האתגר הזה אינו פשוט, מפני שיש לדאבוננו יהודים וערוצי תקשורת המהדהדים פנימה את המסרים של אויבינו.

לסתום את הסדק

עשרה בטבת מציין את תחילת המצור שהטילו הבבלים על ירושלים. ביום הזה עדיין לא קרה דבר בירושלים ובבית המקדש. ובכל-זאת עשרה בטבת הוא צום חמור, מפני שבו החל התהליך שהוביל בסופו של דבר לחורבן.

יש לשים לב לנקודות התחלה של תהליכים. כשנוצר סדק קטן בסכר חייבים לטפל בו במלוא החומרה, אף שעדיין הסכר עומד על תילו והכול נראֶה פסטורלי ושליו. כי הסדק הקטן הזה, אם לא ייסתם במהרה, עלול להתרחב ולגרום לפריצת הסכר כולו.

עלינו לחזק בלב העם את האמונה, את ההכרה בצדקתנו ואת זכותנו המלאה על הארץ הזאת. רק כך נוכל להדוף את שקרי אויבינו ולעמוד מולם מתוך עוצמה רוחנית.


מול תעמולת השקר. ככה בונים תודעת שנאה (מתוך אתר PMW)

  יש חדש

האור דוחה את החושך

בסוף השבוע פורסם על זוג שיצא ממסעדה בגבעתיים בלי לשלם במחאה על הדלקת נרות חנוכה במסעדה. בתגובה פרסמו בעלי המסעדה את הרקע: "לפני שנתיים, הבעלים האהוב אבי אילון נהרג בתאונת אופנוע... אבי היה איש של חסד, נתינה ואהבת הזולת! כחלק מהנצחתו, זו שנה שנייה שאנו מזמינים ומתכבדים בנוכחותם של בית חב״ד, בראשות הרב בקרמן, כדי להדליק נר אחד בחנוכה לעילוי נשמתו. הרב בא ומדבר בקצרה על פועלו של אבי, על האיש הטוב שהיה – ומדליקים יחד נרות בשירה גדולה... אנחנו נמשיך להפיץ אור בעולם!".

'מלווה מלכה' עולמי

במוצאי שבת זו (ויגש) מתקיים בפעם השמינית מיזם 'מלווה מלכה' לעילוי נשמת השליח הרב אהרן-אליעזר צייטלין. כל משפחה מוזמנת לקיים בביתה את הסעודה כמנהגה עם בני הבית. בין המשתתפים יוגרל שטר דולר לברכה מהרבי מליובאוויטש. להשתתפות שלחו תמונה מה'מלווה מלכה' שלכם לכתובת [email protected].

טבת עם נשמה

הופיע מגזין 'נשמה' לחודש טבת, מבית צעירי אגודת חב"ד, ובו סיפוריהם המרתקים של גולן שוורץ והאדריכלית שעזבה את ההייטק וכיום בונה מקוואות; המלחמה שניהל בעל התניא נגד נפולאון; ועוד מאמרים, טורים ורעיונות. להשיג בבתי חב"ד ברחבי הארץ.

  שלחן שבת

הקב"ה נמצא איתנו בגלות

בפרשתנו הקב"ה מבטיח ליעקב אבינו שיֵרד עימו למצרים, וגם יעלה אותו משם בבוא העת: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה". נאמר על כך בזוהר (פרשת שמות): "אם לקראת יתרו יצאו כל בני ישראל, מכיוון שראו את משה יוצא לקראתו, על-אחת-כמה-וכמה גדול כבודו של יעקב אבינו, שהקב"ה בעצמו ירד עימו למצרים".

חז"ל אמרו (מגילה כט,א): "בכל מקום שגלו ישראל שכינה עימהם". וכדברי הזוהר: "שכינתא בגלותא" – השכינה בגלות. בספר התניא (אגרת הקודש ז) נאמר שנשמתו של יעקב אבינו כוללת בתוכה את נשמות כל ישראל. נמצא שהקב"ה ירד לגלות עם כל יהודי ויהודי.

לא יכולים לסבול

לא זו בלבד שהקב"ה נמצא בגלות עם כל יהודי, הוא אף מצטער בצערם של ישראל, כמו שכתוב (ישעיהו סג,ט): "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר". יש לדייק בנאמר 'צרתם', שצערו של הקב"ה תואם את צערם של ישראל, שאינם מסוגלים לסבול את צער הגלות. אף שהקב"ה מצד עצמו יכול היה 'לסבול' צרה זו, מדגיש הנביא "בכל צרתם לו צר". כלומר, צערו של הקב"ה מותאם ל'צרתם' של ישראל, שאינם מסוגלים לסבול את צער הגלות.

אדמו"ר הריי"צ אמר שראוי היה לבני ישראל להיות במעמד של חתן שחמיו מפרנסו ואין הוא צריך לטרוח במאומה. גם הקב"ה צריך לספק לבני ישראל את כל צורכיהם הגשמיים, וכלשון חז"ל (בבא מציעא מט,א): "אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב!".

מה ליהודי ולגשמיות?!

גלות מצרים הייתה מאופיינת בעבודת פרך, וכפי שחז"ל מסבירים (סוטה יא,ב): "שהיו מחליפים... מלאכת נשים לאנשים". ורש"י מבאר: "וזו היא קשה, שלא היו רגילין בכך". כל יהודי הוא בנו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ומקומו ליד שולחן אביו המלך, ושם יש לספק לו את כל הדרוש לו, בלי טרחה, שכן אפילו המאמץ הקל ביותר נחשב ל'עבודת פרך' בעבורו.

עצם העובדה שיהודי צריך לעסוק בענייני העולם הזה הגשמי היא בבחינת 'עבודת פרך', שכן עניינו של היהודי הוא תורה. מה לו ולגשמיות העולם?! ועוד עליו להתמודד עם גלות!

גאולה בכוח השמחה

על כך אומר הקב"ה לכל אחד ואחד מישראל: "אנוכי ארד עימך מצרימה". ובפשטות, כל ענייני העולם והגלות יוצאים לקראת היהודי, עוזרים ומסייעים לו להשלים את עבודתו ולהפוך את הגולה לגאולה, על-ידי תוספת האות א' הרומזת לקב"ה – "אלופו של עולם".

ולמעשה, כדי להחיש את הגאולה צריך להוסיף בעיקר בשמחה, שכן השמחה "פורצת גדר" ובכלל זה את גדרי הגלות. ובמיוחד שרבים עוסקים בכך, שכן אפילו על מעשה אחד של אדם יחיד פוסק הרמב"ם (הלכות תשובה, פרק ג, הלכה ח) שבכוחו להכריע את העולם כולו לכף זכות ולהביא תשועה והצלה.

(תורת מנחם תשמ"ו, כרך ב, עמ' 359)

  מן המעיין

יוסף ובנימין

בכי על המקדשים

"וייפול על צווארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צוואריו" (בראשית מה,יד). יוסף בכה על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב, ובנימין בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב.

(רש"י)

צער הזולת כואב יותר

לכאורה היה יוסף צריך לבכות על חורבן משכן שילה, שעתיד להיות בחלקו, ובנימין היה צריך לבכות על חורבן שני בתי המקדש שעתידים להיות בחלקו שלו? אלא שצערו של הזולת צריך להיות נוגע לליבו של אדם יותר מצער עצמו.

(רבי יחזקאל מקוזמיר)

עשה, אל תבכה

כשאדם רואה שה'מקדש' הרוחני של חברו 'חרב' – עליו לעשות כל שביכולתו לעזור לחברו לתקן את הדבר. אך אם השתדלותו אינה נושאת פרי, עליו להצטער על מצבו של חברו ולהזיל על כך דמעה. ואולם כאשר ה'מקדש' האישי שלו חרב, אסור לו להסתפק באנחה ובבכייה אלא עליו לעשות ולפעול במלוא המרץ כדי לבנותו מחדש.

(הרבי מליובאוויטש)

אותה שנאת חינם

יוסף בכה משום שחזה כי אותה שנאת חינם, שגרמה למכירתו בידי אחיו, תביא גם לידי חורבן בית המקדש.

(רבי ישעיה מפראג)

אחיו נענשו בגללו

בית המקדש נבנה בחלקו של בנימין דווקא, ולא בחלקו של שבט אחר, משום שידם של שאר השבטים הייתה במכירת יוסף. אך אם כן, מדוע בחלקו של בנימין דווקא, ולא בחלקו של יוסף עצמו? אלא מתברר שאף הוא לא היה ראוי לכך, משום שאחיו נענשו בגללו.

(רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב)

המקדש כצוואר

בית המקדש נקרא 'צוואר', כמו שאמרו חז"ל על הפסוק "כמגדל דוד צווארך בנוי לתלפיות" – זה בית מקדש. כי הצוואר הוא ממוצע בין הראש לגוף, וכעין זה הוא בית המקדש, שהוא אמצעי ומחבר עליונים לתחתונים וכל התפילות עולות דרכו, וכנגדן כל ההשפעות יורדות דרכו.

(רבי אברהם מסוכוצ'וב)

תכשיטים של ישראל

לא מצינו בכל המקרא בכייה על הצוואר אלא כאן. והטעם שהצוואר רומז לבית המקדש, מה צוואר רוב תכשיטים בו, כך בית המקדש רוב תכשיטים של ישראל תלויים בו.

(רבי ברוך אפשטיין)

עוז שלא להשתחוות

בכמה מדרשי אגדה נאמר הטעם שבית המקדש נבנה בחלקו של בנימין, מפני שלא השתחווה לעשיו בעת פגישתו עם יעקב ומשפחתו, שכן עדיין לא נולד. ואילו בספרי מובא שבנימין זכה שתשרה שכינה בחלקו, מפני שכל השבטים נולדו בחוץ לארץ והוא נולד בארץ ישראל. ואפשר ששני הטעמים חד הם: רק מי שנולד בארץ ישראל יש לו העוז והאומץ שלא להשפיל את עצמו ושלא להשתחוות לעשיו.

(עיטורי תורה)

  אמרת השבוע

לישראל אין נחמה

ערב אחד, בשעה מאוחרת, נכנס החת"ם סופר לבית המדרש שבעירו, ומצא את המקום מלא יהודים. אלה עוסקים בתורה, אלה אומרים תהילים וכיוצא בזה. המראה ריגש אותו, והוא קרא באנחה:

"הגמרא (ברכות ג,א) אומרת, שכאשר ישראל נכנסים לבתי כנסיות ובתי מדרשות ועונים 'אמן יהא שמיה רבא', הקב"ה 'מנענע ראשו' ואומר: 'מה לו לאב שהִגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם'.

"יש לפרש זאת כך: 'מה לו לאב שהִגלה את בניו' – מה חסר לו לקב"ה אף שהִגלה את בניו, הלוא גם בגלות הם עובדים אותו בנאמנות; הצרה הגדולה היא – 'אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם' – להם באמת אין נחמה".

  גאולהפדיה

שני משיחים לישראל?

משיח בן-יוסף. בתלמוד, במדרשים ובזוהר מוזכרת דמותו של משיח בן-יוסף. על-פי המקורות הללו הוא מופיע לפני משיח בן-דוד (אברבנאל ליחזקאל לז, טו ואילך. לקוטי שיחות, כרך כה, עמ' 259), נעשה מלך על כל ישראל, ואולם הוא נהרג בידי אומות העולם. אחריו ימלוך על ישראל משיח בן-דוד, והוא יביא את הגאולה השלמה.

בגמרא (סוכה נב,א) יש דעה שמפרשת את הפסוק (זכריה יב,יב): "וְסָפְדָה הָאָרֶץ מִשְׁפָּחוֹת-מִשְׁפָּחוֹת" – "על משיח בן-יוסף שנהרג". בהמשך הגמרא אומרת שהקב"ה אומר למשיח בן-דוד: "שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ" (תהילים ב,ח). אך כשהמשיח רואה את משיח בן-יוסף שנהרג, הוא אומר לקב"ה: "ריבונו-של-עולם, איני מבקש ממך אלא חיים". כאן רואים כי משיח בן-יוסף נהרג, ואילו משיח בן-דוד נשאר בחיים.

דברים רבים בענייני הגאולה לא הוגדרו במפורש. הרמב"ם קבע כלל גדול (פרק יב מהלכות מלכים, הלכה ב), שכל אותם דברים (אלה שלא הוגדרו) "לא יֵדע אדם איך יהיו עד שיהיו". משיח בן-יוסף אינו נזכר כלל ברמב"ם, ולכן דמותו נשארת לוטה בערפל. רבי סעדיה גאון קובע (בספרו אמונות ודעות, במאמר הגאולה) כי אין הכרח שמשיח בן-יוסף אכן יבוא בפועל, אלא הדבר תלוי בעם ישראל: אם עם ישראל ישוב בתשובה, יתגלה מייד משיח בן-דוד, ולא יהיה צורך במלחמות ובפעולתו של משיח בן-יוסף. גם אם יופיע אז משיח בן-יוסף, לא יהיה אלא שליחו של משיח בן-דוד ויכין לו את הדרך.

יש שפירשו את עניינו של משיח בן-יוסף על כל הצדיקים ומנהיגי ישראל שמתו על קידוש השם בתקופת הגלות. כל אלה הריהם בבחינת "משיח בן-יוסף שנהרג". על-פי מסורת של תלמידי הבעל-שם-טוב ('שם משמואל' על פרשת ויגש) אורך הגלות והאסונות שאירעו לעם ישראל המירו את מלחמת גוג ומגוג ואת מותו של משיח בן-יוסף, ולכן המאורעות האלה כבר לא יתרחשו.

יהודה ויוסף. המהר"ל (נצח ישראל פרק לז) מסביר ששבטי יהודה ויוסף הם כנגד המוח והלב. יהודה הוא כנגד המוח, והוא מציין את שלטון המוחין והדעת; ואילו יוסף הוא כנגד הלב, והוא מציין את שלטון המידות והרגש. לכן יהודה ויוסף הם מנהיגי האומה היהודית.

ואולם משניהם, ההנהגה האמיתית שייכת ליהודה, שכן המוח הוא העליון על כל האיברים, וכולם צריכים להיות מונהגים על-ידו. הנהגתו של יוסף מציינת מצב נחות, כאשר עם ישראל אינו בשל ועדיין אינו ראוי להנהגה העליונה של יהודה, והוא נמשך אחר הלב (יוסף) ולא אחר המוח (יהודה). השלמות היא במשיח בן-דוד, ועליו נאמר (יחזקאל לז,כה) "וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם".

  מעשה שהיה

הצלה ושכרה בצידה

הוא קפץ על הציר המחבר בין שני הקרונות, נזהר שלא להניע את רגליו. בקור של מינוס עשר מעלות עמד על הציר במשך כשש שעות

"זמנו של החולה קצוב, לא יותר מארבעים ושמונה שעות", אמר הרופא. "לצערי אינני רואה שום דרך לרפא אותו".

הדברים השרו על ישראל-יצחק קיהן עצב רב. "יש דבר שאני יכול לעשות?", שאל-התחנן. הרופא הביט בו בעיניים ספקניות. "יש תרופה חדשה, פניצילין שמה. נסה להשיגה בלודז'. ייתכן שהיא תוכל לרפא את הבחור, אם תגיע בזמן".

המלחמה הנוראה הסתיימה. אודים מוצלים מאש יצאו ממחנות ההשמדה של הנאצים ימ"ש. ישראל-יצחק קיהן היה בין השרידים האלה. למחרת השחרור ממחנה 'שוטנוורק' החליט לחזור ללודז', עיר הולדתו, בניסיון לבדוק אם מישהו מבני משפחתו נותר בחיים.

הוא השתלב ב'קיבוץ' של תנועת 'פועלי אגודת ישראל', שעסק בהצלת ילדים יהודים שנשלחו למנזרים, ובשיקום היהודים שניצלו מהמלחמה.

קיהן לא פסק מלחפש את קרוביו. הוא הצטרף למסע של ועד ההצלה מלודז' אל מחנות ניצולים ליד מחנה העבודה 'קלטוואסר'. הוא הכיר היטב את האזור, שבו הועבד בפרך במהלך המלחמה. החזרה למקום הציפה בו מחדש את הזיכרונות הקשים: האכזריות הנאצית, המוות שארב בכל פינה, הרעב והייאוש שהיו מנת חלקו.

בבית הרפואה המאולתר ראה מאות חולים ופצועים, כאובים ותשושים. רבים מהם שכבו מדוכאים, בודדים. הוא החל לעבור בין החולים בתקווה לזהות פנים מוכרות. לצערו לא מצא שום מכר או קרוב.

בסקירה האחרונה, קודם שעזב את המקום, נעצר מבטו על בחור ששכב באחת המיטות. "שלום יהודי", קרא הבחור לעברו בקול חלוש. "שלום וברכה. מה שמך?", שאל קיהן בהתעניינות. "חיים-משה קנופף", השיב הבחור בלחש.

השם קנופף עורר במוחו זיכרון לא רחוק. בחודש אייר תש"ה נעשה המצב במחנה 'שוטנוורק' קשה ביותר. העבודה הופסקה ומזון כבר לא היה, כנראה בעקבות התקדמות הרוסים. הרעב גבר ועימו המחלות. בכל יום מתו אנשים.

בשבת, כ"ב באייר, לא בא הרכב ששימש לפינוי המתים. הנאצים פקדו על האסירים לקבור אותם. קיהן הצטרף לעבודה הנוראה. הם הובילו את הגופות בעגלה לכפר סמוך. אחד היהודים הצביע על שלושה נפטרים ואמר לו: "אלה אנשים חשובים מאוד. קבור אותם בכבוד". קיהן שאל מי הם.

"זה שמו פצנובסקי", אמר היהודי והצביע על הראשון. "השני נקרא ברלינר, ושמו של השלישי יהודה-לייבל קנופף". קיהן תהה כיצד יוכל לכבד את קבורתם בתוך בורות הקבורה הגדולים שחפרו. הוא החליט לרוקן שקי מלט ענקיים ולהכניס את הנפטרים היקרים לתוכם, בניסיון נואש לכבד את קבורתם.

'איזו השגחה אלוקית!', הרהר קיהן בעומדו מול בנו של יהודה-לייבל, חיים-משה. הבן סיפר כי עבר את כל שנות המלחמה לצד אביו, ולמרבה הכאב הוכה האב למוות בידי הנאצים שבועות אחדים לפני סיומה. הוא התנחם לשמוע שקבורת אביו הייתה באופן מכובד ככל האפשר. בהמשך סיפר לקיהן כי מכל משפחתו נותרה בת-דודה יחידה, הנמצאת כעת בלודז'.

כאשר שמע קיהן מהרופא שפניצילין יכול להציל את חייו, החליט לחזור ללודז' מייד. שם קיווה גם למצוא את בת-דודתו של החולה ולעדכן אותה במצבו הקשה. הוא יצא לתחנת הרכבת, אך גילה כי לא נותר בה מקום. הרכבת הבאה תגיע רק בעוד יומיים.

קיהן החליט לעשות מעשה נועז ומסוכן. הוא קפץ על הציר המחבר בין שני הקרונות, נזהר שלא להניע את רגליו, שמא ייתפסו בין הצירים. בקור של מינוס עשר מעלות עמד על הציר במשך כשש שעות. בהמשך הנסיעה הצליח למצוא מקום ישיבה ברכבת, עד לודז'.

בליל שבת קודש נכנס לבית הכנסת, וסיפר לרב על החולה. הרב פסק כי זה פיקוח נפש והורה לו לקנות מייד את התרופה ולנסוע להביאה אל החולה. הוא מיהר אל בית המרקחת, ולשמחתו הצליח לקנות את התרופה.

משם רץ לתחנת הרכבת, אך התברר לו כי הרכבת הבאה תצא רק ביום ראשון. אחרי השבת איתר את בת-דודתו של החולה, קיילה שמה. זו שמחה לשמוע על בן-דודה ששרד את המלחמה.

היא החליטה לקחת עימה חברה ולהצטרף לקיהן בנסיעתו אל החולה. ברכבת התברר ששמה של החברה ברלינר, ואחיה הוא אותו ברלינר שקיהן קבר עם יהודה-לייבל קנופף... שוב ראה קיהן כי ההשגחה העליונה אינה מפסיקה ללוותו.

בבואם לבית הרפואה שמחו לגלות כי חיים-משה עדיין חי. המפגש עם בת-דודתו שימח אותו, אך מצבו עדיין היה קשה. "הבה נתפלל שהתרופה תשפיע", אמר לקיהן אחד הרופאים.

קיילה סעדה את בן-דודה במסירות, ואט-אט התחזק והבריא, וכעבור שבועיים שוחרר ממיטת חוליו. "קרה פה נס!", אמר אחד הרופאים בהתרגשות.

כשבוע לאחר חזרתם ללודז' נקשרו קשרי שידוכין בין ר' ישראל-יצחק לקיילה, ובכ"ב בשבט תש"ו נערכה חופתם. הזוג הצעיר עלה לארץ ישראל והקים משפחה ענפה. גם ר' חיים-משה קנופף עלה לארץ, והיה מנהלו ועורכו של העיתון 'המודיע'.

(על-פי 'החסיד האחרון', סיפור חייו של ישראל-יצחק קיהן, מאת נכדו שחר קיהן)

  רציתי לשאול

עם הד"ר יחיאל הררי

מרצה, סופר, מחבר סדרת 'עצות התניא'

מה רע בלהיות עצוב מדי פעם, כשקשה לי?

עצבות היא תנועה טבעית. לא נדרש מאיתנו מאמץ כלשהו כדי שתתעורר בנו מידה של עצב. דווקא משום כך החסידות דורשת מאיתנו לסלק את העצבות מחיינו.

סיבה אחת למאמץ שיש להשקיע בסילוק העצבות היא שזו מנוגדת לאמונה ולביטחון. עצבות נובעת מתחושה שהמציאות אינה מתנהלת על-פי ציפיותיי. מאחורי תפיסה זו של המציאות ניצב אדם שכל-כולו עסוק בעצמו. כשהאדם עצוב, הוא מסלק את הבורא מעולמו. המציאות היא 'אויב' שלו, ולא בריאה מדויקת שנבראה במיוחד בעבורו, כדי שיגלה את כוחותיו. גם הפסימיות, שהיא היבט מסוים של עצבות, נובעת מחוסר ביטחון שהדברים יסתדרו כראוי.

סיבה שנייה, העצבות מונעת מהאדם לגלות את כוחותיו. אדמו"ר הזקן משתמש בדימוי של היאבקות כדי להסביר את פגעי העצבות. כשאדם נגוע בעצבות וחרדות, סביר שייכשל בדרכו, לא יתקדם, לא ייזום ולא יגלה את הכוחות שקיבל. כך למשל בזירת היאבקות, אם אחד המתאבקים שרוי בעצבות, המובילה לעצלות, סביר שייפול וינוצח בקלות גם אם הוא חזק מחברו.

תנאי להצלחה, מדגיש בעל התניא, הוא יציאה לכל משימה מתוך זריזות, הנובעת משמחה. האדם נדרש לאמץ תודעה שהמציאות מדויקת בעבורו, ושהוא יכול לצמוח ממנה. לעומת זה, מי ששרוי בדאגות, הוא כמי שמשקולת קשורה לרגליו ומגבילה את צעדיו.

ולבסוף, העצבות מבטאת צמצום של חיות הנפש לגוף. התוצאה עשויה להיות כבדות ועייפות, עד כדי תשלום מחיר גופני ממשי.

שמחה היא תמיד אתגר, ואת האתגר הזה תורת החסידות מבקשת מאיתנו לאמץ כתנאי לצמיחה, להצלחה ולחיבור אמיתי לבורא.

  פינת ההלכה ומנהג

צום עשרה בטבת

שאלה: מה הן הלכות תענית עשרה בטבת?

תשובה: מצוות עשה מדברי הנביאים (זכריה ח) להתענות בארבעה צומות, שאחד מהם הוא עשרה בטבת, "צום העשירי", היום שבו החל המצור שנסתיים בחורבן בית המקדש הראשון.

הצום מתחיל בעלות השחר (למחמירים ביותר: 4:36 במרכז הארץ), ומסתיים בצאת הכוכבים (17:15). גם מי ששכח ואכל חייב להשלים את התענית. בתעניות אלה אסורות האכילה והשתייה, אך לא הרחיצה, נעילת הסנדל וכו'.

כשיש חתן או ברית מילה, אין אומרים וידוי ומקצרים את הסליחות עד "הרחמים והסליחות", ויש המקצרים יותר. החתן ובעל הברית אינם אומרים סליחות ותחנון כלל.

גם למנהג חב"ד אומרים 'סליחות לעשרה בטבת', כנדפס בסידורים, אחרי נפילת אפיים, וכן 'אבינו מלכנו'. ויש קהילות חסידים שאינן אומרות 'אבינו מלכנו'.

מכיוון שיום שלישי איננו יום קריאה, יש פוסקים הדורשים שיהיו בבית הכנסת עשרה מתענים, כדי לקרוא 'ויחל', ויש המקילים בשבעה. לעומתם, יש פוסקים הסבורים שקריאת 'ויחל' היא חובת היום, ודי בשלושה מתענים, וכן מנהג חב"ד.

יש מתירים להעלות לכתחילה לתורה מי שאינו מתענה, ויש אומרים שרק אם כבר קראוהו וצר לו להודיעם מפני חילול השם – יעלה. אחרים, בפרט מהספרדים, פוסקים שגם אם קראוהו לא יעלה.

לאחר חורבן יהדות אירופה נקבע יום זה בידי הרבנות הראשית ל'יום הקדיש הכללי', לקדושי השואה שיום פטירתם לא נודע.

כבכל יום תענית יש לעשות ביום זה חשבון נפש, להתנהג בנחת ולהישמר מן הכעס. ויהי רצון שצום זה ייהפך במהרה, עם שאר התעניות, לששון ולשמחה.

מקורות: שו"ע ונו"כ סי' תקנ ס"ב, ור"ס תקסח. סי' תקסו ס"ו. ערוך השלחן שם ס"ז. שו"ת צמח צדק שער המילואים ס"ח. 'שערים המצויינים בהלכה' לקיצור שו"ע סי' קכד ס"ק יב, וש"נ. לוח דבר בעתו. שו"ע ונו"כ סו"ס תקסח.

  חיים יהודיים

לספר את השואה מחדש

בני הנוער שיצאו לפולין שאלו: מה היה סדר יומם של היהודים בזמן השואה? מתי התפללו? איך התמודדו עם הכשרות? איך התנהלו הרבנים?

הוא גדל בבית של ניצולי שואה. מהוריו שמע על מסירות הנפש בימי האימה, על העוז היהודי בתוך מחנות המוות, על הניסים שנצנצו בתוך האפלה, על האחווה היהודית שהתגלתה בכל עוצמתה ועל האמונה הבוערת שתמיד הייתה שם. אבל כשבגר והתחיל ללמוד את נושא השואה ביסודיות, קיבל סיפור אחר לחלוטין: סיפור של כניעה, תבוסה, צאן לטבח.

תמונה זו של השואה טלטלה את עולמו של הרב אברהם קריגר, תושב כפר הרא"ה. בתפקידו כר"מ בישיבת בני עקיבא היה מהחלוצים שיצאו עם קבוצות של בני נוער לפולין. בסיורים הללו שאלו בני הנוער: מה היה סדר יומם של היהודים בזמן השואה? מתי התפללו? איך התמודדו עם הכשרות? איך התנהלה המערכת הרבנית בימים ההם? הרב קריגר חש כי אין לו תשובות מדויקות, והדבר הכאיב לו.


הרב קריגר בפולין עם משלחת אישי ציבור מטעם 'שם עולם
'

התמונה החלה להשתנות

לפני כחצי יובל החליט להסתער על האתגר ולשנות את הנרטיב: לא עוד טרגדיה ואובדן בלבד, אלא גם ובעיקר התמודדות נפשית וערכית. הוא הקים את המרכז הבין-לאומי 'שם עולם' וחולל מהפכה תודעתית. "שמנו לנגד עינינו מטרה מרכזית – לשנות את התודעה, גם אצלנו וגם בחוץ", אומר הרב קריגר (60). "עד שהתחלנו את פעילותנו התייחסו להיבט האמוני בשנות השואה כאל זוטות. כיום המצב השתנה".

ארבע מחלקות הקים במרכז: תיעוד, מחקר, חינוך, ומלחמה באנטישמיות ובהכחשת שואה. גולת הכותרת של פעילותו היא התיעוד המדהים של האמונה בימי השואה. "יצקנו תיעוד מרתק, מבוסס וממוסמך לכל הדברים שלנו, וכל התמונה החלה להשתנות", אומר הרב קריגר. "הארכיון שלנו הוגדר בידי גופים בין-לאומיים כגדול ביותר בעולם להתמודדות ולעוצמות רוח בשואה".


'תמונת שואה' שטלטלה את עולמו. הרב קריגר

מענה להיסטוריונים

הוא חש שליחות ואחריות ציבורית במלחמה על הנרטיב של השואה, ונראה שמלאכתו נושאת פירות. הידע שנאסף ב'שם עולם' מונחל לעשרות אלפי בני נוער, חיילים, סטודנטים ומבוגרים. הפעילות חצתה מכבר את גבולות הארץ ומתקיימת כיום גם במדינות נוספות.

"יומני האמונה המקוריים הקיימים בידינו, מאפשרים לענות להיסטוריונים המנסים לקבע צד אחד בלבד לשואה", אומר הרב קריגר. "כך מחמיצים את הסיפור המלא. ברור שהעם היהודי נחרב פיזית, אבל מבחינה רוחנית – הוא רק התעצם. דווקא השנים הקשות והמשברים הגדולים עיצבו את העם היהודי במרוצת הדורות".

השואה חיזקה את האמונה

בין השאר הרב קריגר יוצא נגד היסטוריונים שניסו להפוך את השואה לסיפור של קריסת האמונה: "נכון, ליהודים רבים היו שאלות, אז מה? השאלות בהחלט מתבקשות. ועם זה, יש בידינו עדויות של יהודים רבים שדווקא השואה חוללה בהם התחזקות של האמונה. למשל, יהודים שהמירו את דתם קודם השואה החלו לשוב ליהדותם דווקא בתוך הגטאות".

אין-ספור סיפורים מופלאים שנאספו בידי צוות המרכז מספרים את הסיפור שטרם סופר: "זה הצד של ההתמודדות והגבורה. יהודים שוויתרו על פרוסת לחמם למען חבר. יהודים שהקריבו את חייהם בעבור הזולת. את הסיסמה החלולה 'לעולם לא עוד' אפשר לומר גם על יהודי אחד שנהרג. התובנה צריכה לרדת לעומקו של הסיפור, לדבר על הקוד המוסרי – מה שהיטלר ניסה למחוק ולא הצליח".


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)