חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 א' בחשון התשפ"ז, 12/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1867 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש חול המועד סוכות, י"ט בתשרי ה'תשפ"ג, (14/10/2022)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1867 - כל המדורים ברצף
השמחה מגלה מי אנחנו
יש חדש
שמחה ותשובה בחגיגה אחת
שמחת תורה
תשובה בגוף השאלה
סוכות – חג הניצחון
שכר מצווה במוצאי החג
רציתי לשאול
כולם עולים
שישו ושִמחו עם שרשרת הדורות

מס' 1867, ערב שבת-קודש חול המועד סוכות, י"ט בתשרי ה'תשפ"ג (14.10.2022)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

השמחה מגלה מי אנחנו

האמת שלנו באה לידי ביטוי בחודש החגים, ואילו כל השנה אנחנו כמו שחקנים בהצגה אחת גדולה. חגי תשרי מזכירים לנו מי אנחנו באמת

אחרי שנה של קיטוב ושסע חברתי שהגיע לשיאים חדשים באה תקופת החגים וחשפה פנים אחרות של עמנו. פתאום האנשים נעשו רכים יותר, מפויסים יותר. בתי הכנסת שהתמלאו בימים הנוראים שיקפו את הזיקה העמוקה למסורת ישראל. והשיא הוא הריקודים עד כלות הנשמה בשמחת תורה כשההמונים חובקים אל ליבם את ספרי התורה.

אז מי אנחנו באמת? האם אנחנו אותה חברה שסועה, המטיחה נאצות איש ברעהו, או שהמהות האמיתית שלנו היא ההתחברות המופלאה למסורת ולכל חלקי העם ביום הכיפורים ובשמחת תורה?

יש כאן יהלום

ובכן, האמת שלנו באה לידי ביטוי בחודש החגים, ואילו כל השנה אנחנו כמו שחקנים בהצגה אחת גדולה. כאן המשחק מושלם כל-כך, עד שהשחקנים עצמם משתכנעים שהדמות שהם לובשים היא דמותם האמיתית. ואז באים יום הכיפורים ושמחת תורה ומזכירים לנו שבעצם כל זה הוא הצגה.

הנטייה הטבעית היא לשפוט בני-אדם על-פי התנהגותם. רק הקב"ה בוחן כליות ולב, ואילו אנחנו קובעים את התייחסותנו לבני-אדם על-פי מה שאנחנו רואים מול עינינו. לכן נדרש מאיתנו מאמץ כדי להבחין במהות האמיתית שמסתתרת מאחורי ה'הצגה' הגדולה הזאת.

גדולי החסידות המשילו זאת ליהלום יקר שנפל לבוץ וכוסה בשכבה עבה של רפש. מי שמביט בו במבט שטחי, ימהר להשליכו הצידה, כלכלוך חסר ערך. אבל מי שיודע את האמת, יחזיק בגוש עפר זה בהתרגשות, ביודעו שבפנים טמון האוצר היקר. הרפש אינו אלא שכבה חיצונית, אבל מאחוריו מצוי היהלום הזוהר.

כזה הוא כל יהודי, יהיה מי שיהיה. בתוך נפשו הוא יהלום יקר. הנקודה היהודית זוהרת ומאירה בתוך נפשו, גם אם כל ימות השנה הוא מתנכר לה ואף נלחם בה. כלפי סביבתו, ולפעמים אף כלפי עצמו, הוא מציג את שכבות הבוץ והרפש. אבל אל לנו ללכת שולל אחרי ההסוואה. בפנים מצויה הנקודה היהודית היקרה מפז.

להסיר את האבק

כשהיהודי הזה בא בשמחת תורה לרקוד עם ספר התורה, הוא מגלה את מהותו האמיתית. הוא לא היה בא לולא היה מרגיש שהשמחה הזאת שלו. פתאום הוא מרגיש שגם הוא יהודי, שגם הוא אוהב את התורה, שגם הוא מתגעגע לקדושתה.

ביום הזה נופלות כל המחיצות. הלמדן רוקד לצד האיש הפשוט, הפרופסור ליד השרברב, המהדר במצוות עם הקל שבקלים. הריקוד איננו על מידת הידיעה בתורה, אלא על עצם עובדת היותנו יהודים ועל שיש לנו תורה. שמחה זו משותפת לכול, ולכן היא מקיפה את הכול.

באווירה זו אנו מסיימים את חודש החגים, ועם המסר הזה אנו יוצאים לחיי השגרה של כל השנה. כולנו יהודים חמים, אוהבי תורה ומחבביה. צריך רק להסיר בעדינות את שכבות האבק, ואז תתגלה הנשמה היהודית השוכנת בתוכנו. חג שמח!


ביום הזה נופלות כל המחיצות. השמחה משותפת לכול

  יש חדש

מיזם הקפות ראשונות

בתי חב"ד ברחבי הארץ יפעילו גם השנה את מיזם ההקפות הראשונות, שנועד להעלות את המוּדעות להקפות בליל שמחת תורה ולהביא קהל רב לשמחה הגדולה. הציבור הרחב מוזמן להקפות האלה, והבאים גם ייהנו מקידוש ומכיבוד ביד רחבה. לאור ההצלחה בשנים הקודמות מצפים לקהל גדול שיבוא להשתתף השנה בשמחה.

הקפות שניות בכפר חב"ד

כמיטב המסורת, ועד כפר חב"ד מזמין את המוני בית ישראל להקפות השניות המפורסמות, שנערכות ברחבת בית הכנסת 'בית מנחם' בכפר, במוצאי שמחת תורה. אלפי יהודים, מכל גוני הקשת, נוהגים לבוא להקפות המיוחדות האלה, ולשמוח שמחה טהורה וסוחפת, עם חסידי חב"ד, עד השעות הקטנות של הלילה. את שמחת ההקפות יובילו הזמר נמואל הרוש ותזמורתו של בני לאופר. ההקפות יתחילו בשעה 8:30 בערב.

מערכת שיעורי החורף

אחרי החגים יפתחו בתי חב"ד את מערכת שיעורי התורה לחורף תשפ"ג, המיועדת לכל מגוון הציבור. זה הזמן לתרגם את השמחה עם ספרי התורה לקביעת עיתים ללימוד, במתכונת יומית או שבועית. פרטים בבית חב"ד המקומי.

  שלחן שבת

שמחה ותשובה בחגיגה אחת

הגמרא (סוכה נג,א) מספרת שבשמחת בית השואבה בבית המקדש היו אומרים 'שירות ותשבחות': "יש מהן אומרים, אשרי ילדותנו שלא ביישה את זיקנותנו – אלו חסידים ואנשי מעשה. ויש מהן אומרים, אשרי זיקנותנו שכיפרה את ילדותנו – אלו בעלי תשובה. אלו ואלו אומרים: אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחול לו".

לכאורה, מה פשר העיסוק בתשובה עכשיו, בחג הסוכות, אחרי שכל העוונות כבר התכפרו ביום הכיפורים?! לכאורה היה מתאים יותר שה'שירות ותשבחות' יהיו בעניינים חיוביים, בבחינת 'עשה טוב'. למשל, היו יכולים לומר: "אשרי מי שיש בידו מעשים טובים", בלי להזכיר עוונות, לא בשלילתם – "שלא ביישה", וכל שכן בעשייתם – "זיקנותנו שכיפרה"!

הריחוק מקרב

אלא שהשמחה הגדולה של שמחת בית השואבה נובעת מתוך גודל מעלת התשובה דווקא. התשובה היא כוח עצום שניתן ליהודי לכפר על חיסרון בלימוד התורה ובקיום המצוות. על-ידי התשובה הוא שב ומחדש את הקשר עם הקב"ה, כפי שהיה קודם החטא, ואף עד ש"זדונות נעשו לו כזכויות".

היבט זה שבעבודת התשובה בא לידי ביטוי בתנועת הבריחה מן הרע. האדם המתעורר בתשובה חש התמרמרות גדולה על ריחוקו מהקב"ה, וזו גורמת לו להתרחק מהרע ולדבוק בתורה ובמצוות באהבה רבה ובצימאון עז. נמצא אפוא שדווקא החשש מהריחוק דוחף את האדם להתקרב יותר לקב"ה.

כולם יכולים לשמוח

לפי זה יובנו שלוש האמירות בשמחת בית השואבה. החסידים ואנשי המעשה היו אומרים "אשרי ילדותנו שלא ביישה את זיקנותנו". אף שלא חטאו, יש בהם הכרה שאדם עלול להיכשל בחטאים, והם מתייגעים להינצל מכך, כאדם הבורח ומתרחק מסכנה.

בעלי התשובה אמרו "אשרי זיקנותנו שכיפרה את ילדותנו". גם מי שחטא, חס וחלילה, יכול לכפר על כך, כאשר נפשו משתוקקת להתקרב לקב"ה. ו"אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא" – הן מי שחטא הן מי שלא חטא, אך מסוגל למעוד ולחטוא, יכול ברגע אחד להשיג מחילה ולשמוח בשמחת בית השואבה עם החסידים ואנשי המעשה, שכן ההימנעות מהחטא היא העומדת בבסיסה של עבודת התשובה.

מבט אופטימי על העולם

על שמחת בית השואבה אמרו: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו". משמע מזה שיש עוד גורמי שמחה, אך הללו אינם מגיעים למדריגת שמחת בית השואבה. ולכאורה, מבט חטוף על העולם אמור להוביל למסקנה שתדכא כל סיבה לשמחה: זה עולם חומרי וגשמי, המסתיר את האלוקות ומלא רשעים המצליחים במעשיהם!

אך זה כוחה של שמחת בית השואבה, הנשענת על עבודת התשובה, שאין למעלה ממנה. בזכות עבודת התשובה האדם חוֹוה שמחה גדולה בכל ענייניו, ומצליח להתעלות מעל המציאות החשוכה סביבו, ולהתרכז בשליחותו הרוחנית – לעשות לקב"ה 'דירה' בעולם הזה הגשמי.

(תורת מנחם, כרך כט, עמ' 70)

  מן המעיין

שמחת תורה

ביקש דחייה וקיבל

רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב הסתלק בכ"ה בתשרי תק"ע. במוצאי יום הכיפורים אמר למקורביו: היום מלאו ימיי, אלא שמגודל צערי שלא אוכל לקיים את מצוות סוכה, אתרוג ושמחת תורה, התפללתי שיעכבו את זמן פטירתי עד אחרי סוכות. ואכן, באסרו חג חלה וביום שלאחריו נסתלק.

לעמוד בגובה האמיתי

בשמחה תורה היו הפרושים בראדין רוקדים עם רבם ה'חפץ חיים'. בתוך התלהבות הריקוד רצה אחד מהם להרים את הרב על כתפיו. ה'חפץ חיים' לא הניח לו לעשות זאת ואמר: אין לרומם אדם למעלה מגובהו האמיתי.

שמחה על העתיד

שמחת תורה היא על מה שנלמד בעתיד, כי על העבר מיהו שיכול לומר: כבר למדתי את כל התורה!

(רבי מנחם-מענדל מקוצק)

שמחת ההתחלה

העולם סבור כי שמחים בשמחת תורה על שביום זה מסיימים את התורה, ולא היא – השמחה היא על שביום הזה מתחילים את התורה מחדש.

(עיטורי תורה)

השפעה על השנה כולה

"יהא רעווא קמיה דתשרי על עמיה" (זמירות לליל שבת). יהי רצון שרוח חודש תשרי, עם חגיו הקדושים, מנהגיו היקרים והשפע של הקדושה והטהרה החופות עליו, תשפיע על מחשבותינו ומעשינו כל השנה כולה.

(רבי השיל מאפטה)

בירור האומות

"ה' מסיני בא, וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן" (דברים לג,ב). 'שעיר' – הוא עשיו, גבורה דקליפה. 'פארן' – מלשון פריה ורביה, וזה ישמעאל, חסד ואהבה דקליפה. התורה ניתנה כדי לברר את החסד ואת הגבורה של הקליפה, המייצגות את כללות שבעים השרים של אומות העולם, כי חסד וגבורה הן מקור כל המידות.

(אור התורה)

שמחת השותפים

"שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך" (דברים לג,יח). "זבולון... יוצא לפרקמטיא... ונותן לתוך פיו של יששכר, והם יושבים ועוסקים בתורה" (רש"י). "שמח זבולון בצאתך" – מדוע? כי "יששכר באוהליך" – השמחה היא על שיששכר יושב באוהלים שלך. אתה בנית לו את אוהל תורתו ובזכותך הוא יכול לשבת על התורה ועל העבודה.

(מאה שערים)

דמעותיו של משה

"וימת שם משה" (דברים לד,ה). "הקב"ה אומר, ומשה כותב בדמע" (רש"י). משה הזיל דמעות לא על שכתב "וימת שם משה", אלא על שנאלץ לכתוב שבחים על עצמו.

(תפארת שלמה)

  אמרת השבוע

תשובה בגוף השאלה

רבי משה סולובייצ'יק (משווייץ) נהג להתבשם בפורים ובשמחת תורה. בימי מלחמת העולם השנייה, בשעה ששימש ר"מ בישיבת 'עץ חיים' במונטרה שבשווייץ, התבשם בשמחת תורה כהוגן, ואחרי קריאת התורה התעורר אצלו ספק אם מותר לו להתפלל תפילת מוסף, על-פי ההלכה 'שתה יין, אל יתפלל'.

הוא פנה אל ידידו, ששימש אף הוא ר"מ בישיבה באותה עת, רבי אהרן-לייב שטיינמן, ושאל אותו מה עליו לעשות.

ענה לו רבי אהרן-לייב בפשטות: "אם אתה שואל, סימן שאינך שתוי עד כדי כך שאינך רשאי להתפלל"...

  גאולהפדיה

סוכות – חג הניצחון

סֻכָּה לֶעָתִיד. חז"ל אומרים (עבודה זרה ג,א) שבבוא עת הגאולה יטענו אומות העולם שגם הן היו רוצות לקבל מצוות וליהנות משכרן. הקב"ה ייענה לטענה זו וייתן לגויים 'מצווה קלה' – סוכה. "מייד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא".

יש קשר פנימי בין חג הסוכות ובין אומות העולם. בזמן בית המקדש היו מקריבים בימי החג שבעים פרים, כנגד שבעים אומות העולם. החג הזה הוא מקור של השפעה רוחנית לא רק לעם ישראל, אלא גם לגויים. לכן גם מבחנם של הגויים יהיה במצוות סוכה.

מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג. הנביא זכריה (פרק יד) מתאר את חג הסוכות כמועד שבו, בזמן הגאולה, יתרחש הניצחון על אומות העולם שיתאספו על ירושלים למלחמה. לדעת המפרשים, המלחמה המתוארת שם היא מלחמת גוג ומגוג (שעליה ניבא גם יחזקאל בפרק לח-לט). בהמשך הנביא אומר שהגויים שיישארו לאחר המלחמה הזאת יתהפכו לטוב ויעלו בחג הסוכות לירושלים להשתחוות לה'; ומי מהם שלא ירצו לעלות לירושלים – יינגפו במגיפה וייענשו.

מלחמת גוג ומגוג עצמה היא מן הדברים הסתומים שעליהם הרמב"ם אומר (הלכות מלכים, פרק יב, הלכה ב): "לא יֵדע אדם איך יהיו עד שיהיו". אין בידנו לתרגם את דברי הנביאים ואת מאמרי חז"ל בנושא זה לתחזית מפורטת ומציאותית, וגם יש סתירות בין המקורות בפרטים מהותיים – בזמנה של המלחמה הזאת, באופייה, באישים שינהלו אותה ובתוצאותיה. במידה מרובה הדברים תלויים גם במעשיו של עם ישראל. לכן הרמב"ם מסכם ואומר שאין ראוי לעסוק בדברים האלה, שאינם מביאים לא לידי יראה ולא לידי אהבה.

שלא כדעת ההמון, המלחמה איננה בין 'גוג' ובין 'מגוג', אלא גוג הוא מלך מגוג. גוג הוא מלך גדול, המשמש נשיא של עוד אומות ("נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל" – יחזקאל לח,ב). חז"ל חלוקים בזהות המדינות האלה, ואם כך היה בימי התלמוד, ברור שכיום אין שום אפשרות לדעת מי הן. רק לאחר התרחשות הדברים יהיה אפשר לדעת שאכן זה 'גוג' שאליו התכוון הנביא.

למלחמה זו שלוש מטרות: א) לגרום לכל העולם להאמין בה', לאחר שהכול יראו את אותותיו ואת מופתיו; ב) לשלם גמול לאומות הרעות ולהשיג את נקמת ה' בגויים הרשעים אשר רדפו את עם ישראל; ג) לזכך את עם ישראל ולסלק מהם את הפושעים והמורדים, שאינם ראויים לראות את נפלאות הגאולה (או לגרום להם לעשות תשובה שלמה).

כפי שנראה מדברי הנביאים וחז"ל, המלחמה תתנהל על-ידי הקב"ה עצמו, בניסים ובנפלאות עצומים. כמו-כן חז"ל אומרים שהמשיח יילחם בגוג ובצבאותיו על-ידי 'רוח שפתיו', כפי שנאמר (ישעיה יא,ד): "וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע". ברור עוד שהמלחמה תביא שפע וברכה לעם ישראל, ועימה הגאולה תבוא אל שלמותה.

  מעשה שהיה

שכר מצווה במוצאי החג

הוא הכניס את ידו לכיסו וחש כי דמו אוזל מפניו. בכיס נפער חור והשרשרת עם המטפחת אינן! כיצד ימצא עכשיו את האבידה?

מוצאי שמחת תורה. ר' שלמה-אליהו פריימן עדיין היה מבושם מאמירת 'לחיים' בשמחת החג, אך זכר כי הבטיח להביא לתייר שפגש שרשרת פנינים יקרה. השניים סיכמו כי יביא את השרשרת לחדרו של התייר במלון אמדורסקי, ששכן מול מגדל דוד בירושלים.

הוא פנה לבית הכנסת 'החורבה' ופתח את הכספת שבה שמר את סחורתו. לצד תפקידו כשומר קבר רחל, עסק פריימן לפרנסתו בחלפנות ובמכירת אבנים יקרות. הוא הוציא מהכספת את שרשרת הפנינים המובטחת. זו הייתה שרשרת יקרה, בת שמונה חוטים. פריימן עטף אותה במטפחת וטמנהּ בכיסו.

עם כניסתו למלון אמדורסקי ראה כמה עשרות יהודים שעדיין היו שרויים בשמחת החג, שרים ורוקדים בהתלהבות. השמחה סחפה גם אותו, והוא הצטרף למעגל. רק לקראת השעה אחת-עשרה בלילה נזכר בסיבת בואו למלון.

הוא הכניס את ידו לכיסו וחש כי דמו אוזל מפניו. בכיס נפער חור והשרשרת עם המטפחת אינן! צער רב מילא את ליבו. השרשרת הייתה שייכת לאלמנה, שביקשה ממנו למכור אותה בעבורה. לא היה באפשרותו לשלם את מחירה מכיסו.

הוא ניסה לשחזר את מעשיו באותו ערב. את השרשרת לקח מבית הכנסת 'החורבה', ואחר-כך צעד בכמה רחובות לעבר המלון. כיצד ימצא עכשיו את האבידה?

*

כמה חודשים קודם לכן יצא פריימן בוקר אחד מביתו. אלה היו ימי המנדט הבריטי, וברחובות ירושלים צעדו חיילים, מקצתם מהגדודים היהודיים.

כשעבר מול אחד המלונות בעיר הבחין בארנק גדול מוטל על הקרקע. הרחוב היה עמוס בני-אדם, אך איש לא ראה את הארנק המושלך על הארץ. הוא הרים את הארנק, תחבו בזריזות בכיס מעילו, והמשיך בהליכה מהירה.

כשהגיע לשער יפו עבר לידו קצין יהודי. פריימן הביט בפניו וראה כי הן חיוורות כסיד. התנהגותו לימדה כי האיש מחפש דבר מה שאבד לו, ופריימן החליט לצעוד אחריו. כעבור כמה דקות פנה הקצין להיכנס למלון שלידו נמצא הארנק.

ליבו של פריימן אמר לו כי ייתכן שהקצין הזה הוא בעל האבידה. הוא נכנס למלון ושאל את המנהל: "מדוע הקצין היהודי נרגש כל-כך?". המנהל השיב קצרות: "הקצין איבד דבר יקר ערך, והוא מסרב לחשוף את מהות האבידה".

פריימן בירר את מספר חדרו של הקצין, וטיפס לקומה שבה שכן. "לאן אתה הולך?!", שאל אותו אחד מחדרני המלון, ופריימן השיב כי פניו לחדרו של הקצין.

"אל תיכנס אליו עכשיו!", הזהירו החדרן. "הקצין כעוס מאוד, ואי-אפשר לדבר איתו. הוא מכלה את זעמו בכל מי שנקרֶה בדרכו. אבד לו דבר יקר ערך והוא עצבני מאוד". פריימן ביקש מהחדרן כי לא ימנע ממנו להיכנס לחדר, שכן רצונו למסור דבר נחוץ לקצין.

הוא הקיש על הדלת והקצין פתח אותה. פניו היו נפולות, ובשיברון ליבו טרק את הדלת בפני האורח. פריימן דפק שוב. "אנא היֵה סבלני", ביקש בנועם. "לא באתי לבקש ממך דבר, אלא לטובתך באתי". בתוך כך הוציא מכיס מעילו את הארנק והושיטו לקצין הנדהם.

הקצין הביט בפריימן ונפל על צווארו בחיבוק גדול. דמעות של שמחה זלגו מעיניו. נראה היה כאילו נשמה חדשה נכנסה לגופו. הוא פתח את הארנק, בדק שתכולתו נותרה כשהייתה, הוציא ממנו שטר מכובד והגישו לפריימן, לאות הכרת טובה.

"השב את השטר בחזרה לארנק", אמר פריימן. "אינני רוצה שום תשלום כשכר על מצוות השבת אבידה". למשמע הדברים חיבק הקצין את פריימן שנית ואמר בהערכה כי אילו לא היה בא ביוזמתו להשיב את הארנק, לא היה מוצא אותו לעולם, שכן אין בו שֵם או מסמך שיכולים להעיד על בעליו.

הקצין ניסה להבין כיצד ידע להגיע אליו, ופריימן סיפר לו את הדברים כהווייתם. "הבט על השולחן", הצביע הקצין על אקדח שהיה מונח עליו. "לולא היית מוצא את הארנק, הייתי מאבד את עצמי לדעת. הצלת את חיי! אנא, קח ממני מתנה".

אך פריימן סירב. "להפך", הטעים, "לא בכל יום מזדמנת לי מצוות השבת אבידה שהיא גם הצלת נפש מישראל". השניים נפרדו בידידות.

*

אבל לקב"ה דרכים משלו לשלם שכר. זה היה כמה חודשים אחר-כך, כאשר פריימן גילה ששרשרת הפנינים היקרה נפלה מכיסו במוצאי שמחת תורה. הוא החל לצעוד ברחוב השלשלת, שהיה באותה שעה ריק מאדם, מנסה לאתר בעיניו את המטפחת האבודה שבה צרר את השרשרת.

במעלה הרחוב נתקל באבן, החליק ונפל. ידו נחתה על חפץ רך. הוא הפנה לעברו את מבטו וראה כי היד מונחת בדיוק על המטפחת האבודה! אנשים רבים דרכו עליה, לכלכו אותה כהוגן, אבל הפנינים שבתוכה נותרו שלמות.

בלב מלא הודיה לה' שב לביתו. למחרת פגש את התייר, והעסקה בוצעה בהצלחה.

(על-פי ספרו 'פותח שערים')

  רציתי לשאול

עם הרב שגיא הר-שפר, מנהל בית חב"ד בנס-ציונה

למה יש הנוהגים לשתות בשמחת תורה? וכי אי-אפשר לשמוח עם התורה בלי אלכוהול?

היין גורם לשמחה, כדברי חז"ל (פסחים קט,א) "אין שמחה אלא ביין". הדברים מסתמכים על הפסוק (תהילים קד,טו) "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ". לכן בעיתות שמחה מרימים כוסית 'לחיים', לתוספת שמחה.

בשמחת תורה כולנו רוצים לשמוח ולרקוד עוד ועוד עם ספרי התורה, ולפעמים חשים עכבות או עייפות. לקיחת מעט 'לחיים' יכולה לתת 'דלק' ולהפיח בנו מרץ וכוח לשמוח ולרקוד.

לכן נהוג לעשות קידוש לפני הקפות, ואצל חסידים נוהגים להתוועד יחד, עם אמירת 'לחיים', ורק אז יוצאים לשמחת ההקפות.

ואולם חשוב מאוד לשמור על הגבולות ועל המידה. ידועה ההוראה של הרבי מליובאוויטש האוסרת על צעירים מתחת לגיל ארבעים לשתות יותר משלוש כוסיות. נראה שעל בני ארבעים ומעלה סומכים שיידעו להיזהר גם בלי איסור מפורש...

אני נוהג להזהיר את בני הקהילה שלנו לבל יעברו את המידה בשתיית אלכוהול. כשם שלקיחת מעט 'לחיים' מביאה שמחה ונוסכת מרץ, כך הגזמה בשתייה מביאה תוצאות הפוכות. אנשים ששותים יותר מדיי עלולים ליצור הפרעה לשמחה, וגם הם עצמם מחמיצים את השמחה.

לא פעם ראיתי אדם שרצה כל-כך לשמוח, עד שכאשר כולם יצאו בריקודים, הוא היה שרוע על הספסל, וגם למחרת התהלך וראשו כואב... בעצם הוא הפסיד את כל השמחה של שמחת תורה רק מפני שעבר את הגבול בשתייה.

פתגם חסידי ידוע קובע כי בין שמחה להתהוללות מפריד חוט שערה דק. הגזמה בשתייה עלולה לגרום לחציית הגבול הזה. אז קחו 'לחיים' במידה ושיהיה לנו חג שמח!

  פינת ההלכה ומנהג

כולם עולים

שאלה: האם חובה על כל אחד ואחד לעלות לתורה בשמחת תורה?

תשובה: אין זה בגדר חובה, אלא מנהג ישראל. מרבים בקרואים, כדי שיזכו כולם להשתתף בשמחת התורה.

בקהילות רבות נהגו, כשהציבור גדול, לעשות מה שאין עושים בכל השנה: קרואים רבים עולים יחד לכל עלייה (אף ל'חתן תורה' ו'חתן בראשית'). כמו-כן עולים כמה כוהנים יחד בעליית כוהן וכמה לוויים יחד בעליית לוי. בבתי כנסת רבי-קהל מקצת העולים אף אינם מגיעים לספר התורה, אלא מברכים ממקומם.

במקום שהדבר מתאפשר, קוראים כמה וכמה פעמים את פרשת וזאת הברכה (עד 'מעונה'), כדי שיהיו עליות לכולם. הבנים שלפני גיל מצוות עולים עם אבותיהם, או כולם יחד לפני 'חתן תורה', בקטע מ"ולדן אמר" עד "מעונה", והמבוגר שעולה "עם כל הנערים" אומר את הברכה בקול.

מנהג העולם שבעליית 'כל הנערים' פורשים מעליהם טלית, והחזן אומר בקול את הפסוק (בראשית מח,טז) "המלאך הגואל... יברך את הנערים...", וכמו-כן פורשים טלית מעל 'חתן תורה' ו'חתן בראשית'. מנהגים אלה אינם נהוגים בחב"ד. אך על 'המלאך הגואל' נאמר שיש בזה עניין רוחני, והוא נפעל מעצמו, אלא ששמחת תורה הוא למעלה מזה.

עוד מנהג קיים בהרבה קהילות אשכנזיות, ונזכר ברמ"א, לקרוא בתורה גם בליל שמחת תורה בפרשיות שונות של ברכה, ובימינו – בפרשת וזאת הברכה, אף שמנהג זה אינו מופיע בגמרא ובפוסקים הראשונים. ובקהילות הספרדים וחב"ד אין נוהגים בזה.

מקורות: טושו"ע או"ח סי' תרסט, רמ"א, ונו"כ. משנ"ב ופסקי תשובות, וילקוט יוסף (תש"פ) שם סי"א. ספר המנהגים-חב"ד עמ' 69. 'אוצר מנהגי חב"ד' תשרי, עמ' שעג.שעט-שפ.שפד. וש"נ.

  חיים יהודיים

שישו ושִמחו עם שרשרת הדורות

"הספר הוצג למומחים, והללו אמדו את גילו בכארבע-מאות שנה, ואפיינו את סגנון הכתב כנדיר וייחודי. שיקום הספר דרש כסף רב"

כשאליוט (אליעזר) חודוף מוזמן בשמחת תורה להוציא ספר תורה מארון הקודש ביישוב אשחר, אין הוא מתלבט יותר מדיי. הוא לוקח את ספר התורה ההיסטורי, שאליו נקשר קשר רגשי. ספר תורה שמקפל בתוכו היסטוריה יהודית דרמטית.

ספר התורה הזה ניצל בידי שעיה קלינברג, שחי במישיגן, ארה"ב. הוא ניצל מאימי השואה בזכות היותו כלול ב'רשימתו' של אוסקר שינדלר. הוא נולד בבוכניה שבפולין, בקהילה יהודית ענייה, אבל מגובשת ואכפתית. שייע ניחן בקול ערב ואף שימש חזן. בנעוריו למד במוסדות החינוך של חסידות בובוב, וכשבגר שלח את ידו בעסקים.

הצלה בזכות שינדלר

פלישת גרמניה הנאצית לפולין גדעה את מסלול חייו השלֵו. יהודי בוכניה רוכזו בגטו. הוריו ואחיותיו נרצחו בידי הנאצים. שעיה היה בין היהודים האחרונים שנשארו בגטו. הוא שובץ לעבודה במפעל תחמושת, ובזכות ניסיונו וכישוריו צורף למפעל של שינדלר, ובהמשך עבר למחנה הריכוז בפלאשוב.

סיפור הצלתו הוא שרשרת ארוכה של ניסים. אחד מהם התרחש במהלך חיסול מחנה הריכוז פלאשוב. המרצחים הורו לשעיה ולעוד קבוצת גברים לכרות קברים ולהתכונן למותם. בעודו כורה את קברו, נשמעה פתאום קריאת בהלה. זה היה שינדלר שצעק: "עצרו! זה עובד שלי!". משם התגלגל שעיה למחנה ברינליץ, עד שהמחנה שוחרר בידי הצבא האדום כעבור שנתיים.

שעיה איבד יותר משישים בני משפחה, והיה אחד הניצולים היחידים מגטו בוכניה. על אף הכאב העצום התגבר והקים בית בישראל. הזוג הצעיר עבר להתגורר במינכן שבגרמניה.

השומר הגוי טמן באדמה

הוא החל לפעול להשבת חפצי קודש יהודיים שנגזלו בימי השואה. בין השאר נודע לו כי השומר הגוי של בית הכנסת במינכן חילץ מהבניין בליל הבדולח שני ספרי תורה עתיקים וטמן אותם באדמה. אחרי המלחמה הוציא את ספרי התורה, אך בשל מצבם קבעו הרבנים כי הם טעונים גניזה. הדבר כאב לשעיה. ספרי התורה האלה היו בעבורו סמל להישרדות העם היהודי. אנשי הקהילה הסכימו למסור את הספרים לידיו, והוא שמר עליהם ולימים לקחם עימו לארה"ב.

בשנת תשס"ד עלתה לארץ נכדתו של שעיה, עליזה חודוף. היא סיפרה לחמיה, אליוט חודוף, שעימו פתחנו את הכתבה, על ספרי התורה שברשות סבהּ. אליוט, פרשן פוליטי וצבאי, ביקש להעלות אחד מהם לירושלים.

מספר אליוט (66): "הספר הוצג למומחים, והללו אמדו את גילו בכארבע-מאות שנה, ואפיינו את סגנון הכתב כנדיר וייחודי. שיקום הספר דרש כסף רב. בהשגחה פרטית מופלאה פגשתי באותם ימים, באחד ממסעותיי בארה"ב, את נכדתו של שינדלר. היא שמעה את הסיפור, וסייעה בגיוס הכספים לשיקום הספר".

רגע השיא בשמחת תורה

סוף דבר: בחודש כסלו תשע"ב זכה היישוב אשחר שבצפון לקבל את ספר התורה. הספר הוכנס להיכלו באירוע מרגש עד דמעות. נחישותו של שעיה ומסירותו של אליוט, ממייסדי היישוב, הביאו לידי תחייתו של הספר, שחזר לשכון בארון הקודש.

"שעיה עצמו האריך ימים ונפטר במישיגן לפני כשנתיים", מספר אליוט ומשתף על הקורה עם ספר התורה כיום. "אי-אפשר לתאר את ההרגשה כשאני קורא בספר התורה הזה. התחושה היא שאתה מקשר את עצמך לשרשרת הדורות של עמנו. כל מגע שלי עם הספר הוא אישי מאוד בעבורי. שמחת תורה הוא כמובן רגע השיא. אני לא רק קורא בספר התורה הזה, אלא גם רוקד ושמח בו, ומתרגש בכל שנה מחדש".


מעמד מרגש עד דמעות. חודוף בהכנסת ספר התורה


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)