חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 א' בחשון התשפ"ז, 12/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1864 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת נצבים, כ"ז באלול ה'תשפ"ב, (23/09/2022)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1864 - כל המדורים ברצף
שיהיה לנו ראש בריא
יש חדש
להיות יהודי – זה קרוב אליך
ראש השנה
כוחה של ברכה
התקיעה שתיתקע מאליה
תקיעות השכמה בסיביר
רציתי לשאול
פרוזבול עכשיו
תהילים של הסבא בסטנדר של הנכד

מס' 1864, ערב שבת-קודש פרשת נצבים, כ"ז באלול ה'תשפ"ב (23.09.2022)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

שיהיה לנו ראש בריא

ראש השנה נושא עימו את כל השפע והברכה של השנה כולה. לכן חשוב כל-כך לייקר את הרגעים של היום הזה ולנצלם במידה המלאה

בשונה מעמים אחרים, שאצלם היום המציין את תחילתה של שנה חדשה הוא יום של חגיגות ומשתאות, בעם היהודי ההתייחסות לראש השנה רצינית ורבת ניגודים. המורכבות הזאת גם יוצרת לפעמים בלבול באשר לאופיו של היום.

קודם כול ראש השנה הוא יום דין, 'היום הרת עולם', שבו הקב"ה "יעמיד במשפט כל יצורי עולמים". אין אומרים בו 'הלל', כדברי חז"ל: "הקב"ה יושב על כיסא דין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, וישראל אומרים שירה?!". גם אין אומרים בתפילה  "מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון", כי ראש השנה לא ניתן לשמחה ולששון.

ועם זה מצווה לאכול ולשתות ולשמוח בו, ואף נאמר על היום הזה: "אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים... כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ". השמחה נובעת מביטחוננו שהקב"ה ידון אותנו במידת הרחמים ויכתבנו ויחתמנו לשנה טובה ומתוקה.

לשמוח ברעד

ההגדרה המושלמת ביותר לניגודיות הזאת היא מילות הפסוק "וְגִילוּ בִּרְעָדָה". ראש השנה משלב גיל ורעד, תקווה וחרדה, התרוממות-רוח לצד רצינות עמוקה. צריך לדעת להכיל את התחושות המורכבות האלה, המאפיינות כל-כך את ימי ראש השנה.

לצד הארוחות החגיגיות, הברכות והאיחולים הלבביים, יש לשמור על כובד הראש של הימים האלה. לכן נאמר שיש למעט בהנאת הגוף ובשינה בשני ימי ראש השנה, ולנצל כל רגע פנוי לתפילה, לתורה, ובעיקר לאמירת תהילים.

שמו של היום הזה מבטא את מהותו – ראש השנה. א' בתשרי אינו היום הראשון של השנה בלבד, אלא הוא גם ה'ראש' שלה. כשם שהראש מעניק חיוּת לכל הגוף ומפעיל את כל איבריו, כך ראש השנה נושא עימו את כל השפע והברכה של השנה כולה. לכן חשוב כל-כך לייקר את הרגעים של היום הזה ולנצלם במידה המלאה.

הראש איננו דומה לכל איבר אחר. אם יש פגם ביד או ברגל, זו פגיעה נקודתית, שאינה משפיעה בהכרח על כל הגוף; ואולם אם חלילה נפגע הראש – הגוף כולו נפגע. כל יום מימות השנה צריך לנצל כראוי, אבל אם לא ניצלנו יום אחד, זו פגיעה נקודתית באותו יום. ואילו אם חלילה ייפגע ה'ראש' של השנה, הדבר ישפיע על כל השנה כולה.

עת הבקשות

ראש השנה הוא הזמן לבקש את המשאלות האישיות והכלליות: "תן כבוד ה' לעמך... שמחה לארצך וששון לעירך". שיהיה "הרם קרן ישראל עמך". שעם ישראל יגיע למעמדו האמיתי, "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", אור לגויים.

אנו מתפללים ל"צמיחת קרן לדוד עבדך, ועריכת נר לבן-ישי משיחך". שכבר יבוא המלך האמיתי, שעליו תנוח רוח ה', וינהיג את עם ישראל ואת העולם כולו לעבוד את ה' יחדיו. עכשיו הזמן לבקש ולהתפלל, וכדברי חז"ל: "במוצאי שביעית – בן-דוד בא", במהרה בימינו.


זמן להתפלל ולבקש: "תקע בשופר גדול לחירותנו" (ציור: ברוך נחשון)

  יש חדש

כותבים 'פדיון נפש'

לקראת השנה החדשה נוהגים לכתוב 'פדיון נפש' ולבקש שנה טובה ומתוקה. כותבים את השם הפרטי המלא ושם האם, ומציינים את המשאלות הדרושות. רצוי להחליט קודם לכן החלטה טובה של התחזקות בענייני תורה ומצוות. לאחר מכן מניחים את המכתב באחד מספריו של הרבי מליובאוויטש, ומשגרים אותו אל הציון הקדוש (דוא"ל: [email protected]. פקס': 0017187234444).

יוצאים לתקוע בשופר

בימי ראש השנה ייצאו אי"ה אלפי חסידי חב"ד לזַכות יהודים במצווה הגדולה של תקיעת שופר. הם יבקרו אצל מאושפזים במרכזים הרפואיים, אנשי כוחות הביטחון, קשישים בבתי אבות וכדומה, ויאפשרו להם לשמוע תקיעת שופר. צעירי חב"ד הפעילו בהצלחה את תכנית 'שגרירים', שבה רבים ממקורבי בתי חב"ד הוכשרו לתקוע בשופר ולמדו את ההלכות הקשורות בכך.

עלוני חג חדשים

לקראת חודש החגים הפיקו צעירי חב"ד עלונים מהודרים על חגי תשרי, וכמו-כן חוברת מושקעת ומקיפה. פרסומים אלו מוגשים בשפה ברורה ובעיצוב מודרני, והם מופצים במאות אלפי עותקים בציבור הרחב וזוכים לביקוש רב.

  שלחן שבת

להיות יהודי – זה קרוב אליך

בפרשת השבוע אומר משה רבנו לבני ישראל: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִיא... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".

רש"י מעתיק מהפסוק את המילים "כי קרוב אליך" ומפרש: "התורה ניתנה לכם בכתב ובעל-פה". מפרשי רש"י מסבירים שכוונתו לבאר כי התורה שבעל־פה מקרבת את התורה שבכתב לאדם, על-ידי שהיא מבארת את כוונתה. הלוא בלי התורה שבעל-פה לא היינו יודעים, למשל, מה הכוונה בציווי "והיו לטוטפות בין עיניך" ומהי 'מלאכה' האסורה בשבת.

איפה החידוש?!

אלא שהפירוש הזה אינו מתיישב עם דרכו המסורתית של רש"י לצטט מהפסוק את המילים שבכוונתו לפרש. אילו היה רוצה לפרש כיצד "קרוב הדבר" היה עליו לצטט מילים אלה ולא את המילים "כי קרוב אליך".

הדבר יובן מתוך הבנת ההקשר הרחב יותר של דברי משה רבנו. לכאורה, מה החידוש בדבריו שהתורה שבעל-פה מקרבת את האדם להבנת התורה שבכתב, והלוא זה ארבעים שנה בני ישראל לומדים את התורה עם פירושה שבעל-פה! כמו-כן נדרש הסבר מה כוונתו באומרו "המצווה הזאת" – על איזו מצווה מדובר?

מהי 'המצווה הזאת'?

אלא שהפסוק "כי המצווה הזאת" בא בהמשך לקודמו: "כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ, לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה, כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". הכוונה בפשטות היא שמשה מעורר את בני ישראל לקיים את כל המצוות. בהמשך לזה הוא אומר: "כי המצווה הזאת לא נפלאת היא". היינו שהיכולת לקיים את כל מצוות ה', שנאמרו בפסוק הקודם, קרובה לאדם.

ברור אפוא מהי "המצווה הזאת". והתורה מפרטת: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". מדובר על כל המצוות, הן אלה שבדיבור (כברכת המזון), במחשבה (כמו התשובה שהיא בלב) ובמעשה, שהן המצוות המעשיות. כלומר, משה אומר כאן שקיום כל המצוות "קרוב אליך", לכל יהודי.

להתבונן בשכר המצוות

אלא שהודעה זו נתקלת בשאלה גדולה: האוּמנם "קרוב אליך" לקיים את כל המצוות?! הלוא יש מצוות רבות שקיומן כרוך בקשיים לא מעטים! על כך רש"י משיב באומרו: "התורה ניתנה לכם בכתב ובעל-פה". כוונת רש"י כאן איננה להלכות המצוות, אלא לשכרן, המפורט בתורה שבכתב ושבעל-פה, וכן לעונש על אי-קיומן.

כאשר אדם מתבונן בשכר ובעונש המפורטים בתורה שבכתב ובעל-פה – כל מצוות התורה נעשות קרובות אליו. לכן רש"י מצטט מהפסוק את המילים "כי קרוב אליך", שכן כוונתו לבאר כיצד הפסוק הזה הוא המשכו של קודמו – 'כי', כנתינת טעם, כיצד התורה כולה קרובה לאדם.

(תורת מנחם, כרך נג, עמ' 469)

  מן המעיין

ראש השנה

לצאת ידי שניהם

"לא-ל עורך דין" (מהתפילה). הטעם למנהג שאומרים פיוט זה ביום ראשון של ראש השנה בתפילת שחרית וביום ב' של ראש השנה במוסף, משום שיש מחלוקת בגמרא (ע"ז ג,ב) אם הקב"ה דן את העולם בג' שעות ראשונות – שחרית, או בג' שעות שניות – מוסף. וכדי לצאת ידי שניהם אנו אומרים פיוט זה פעם בשחרית ופעם במוסף.

(טעמי המנהגים)

מידתו של יצחק

"ובו תינשא מלכותך, וייכון בחסד כיסאך" (מהתפילה). מלכות – קו השמאל; חסד – קו הימין; ומקדימים קו השמאל, כי בראש השנה מידתו של יצחק, גבורה, היא העיקר.

(תורת לוי יצחק)

החסד ייכון

"וייכון בחסד כיסאך, ותשב עליו באמת" (מהתפילה). אם תכונן את כיסאך בחסד, תחוס על בניך ותחונן אותם – תשב עליו באמת, וזו תהיה ישיבה נכונה ואמיתית. אבל אם חלילה תשלוט עליהם בדין וברוגז, לא תשב באמת, כי הקב"ה גוזר והצדיק מבטל.

(רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב)

דין למלאכים

"ומלאכים ייחפזון וחיל ורעדה יאחזון" (מהתפילה). למה המלאכים רועדים? אלא רצון הבורא הוא שהמלאכים יהיו תמיד מליצי יושר על ישראל וילמדו עליהם זכות. ובימי הדין דנים אותם אם מילאו את תפקידם באמונה ובשלמות, ולכן הם חוששים מאימת הדין.

(רבי שר שלום מבלז)

סחורה בעונתה

"אם ישוב, מייד תקבלו" (מהתפילה). לכל זמן ועת לכל חפץ. לכל סחורה עונה משלה, שהכול קופצים עליה ואינם מקפידים על טיבה. גם בימים הנוראים, בעונת התשובה, אין מקפידים למעלה ואין מדקדקים בטיב התשובה – אם ישוב, מייד תקבלו.

(רבי יצחק מוורקה)

עלייה שהיא חג

"בכסה" – בראש השנה עולה הפנימיות של מלכות דאצילות ומתכסה במלכות דאין-סוף, כמו שהיא כלולה כביכול במהותו ועצמותו יתברך; ואז נעשה "ליום חגנו" – עלייה והעלם זה הוא גופא חג ומועד.

(ספר המאמרים תרפ"ח)

למה שייפסק?

אדמו"ר הריי"צ אמר לאחד החסידים: כשאבא, הרבי הרש"ב, מדבר במאמרי ראש השנה על צעקת הלב של השופר, הרי הוא 'אוחז' בזה, וממילא הוא 'אוחז' בזה גם במשך כל השנה, כי מדוע שהעניין ייפסק?

המתקת הגבורות

"נדיבי עמים נאספו עַם אלוקי אברהם" (מהתפילה). תקיעת שופר היא בתפילת הבוקר, שהוא זמן של חסד, כי המכוּון הוא להמשיך גבורות ממותקות ברחמים ובחסד. ואף שהשופר עצמו הוא גבורה, מאילו של יצחק, זה בחינת יצחק כמו שהוא אחרי העקידה, שנמתק בחסד של אברהם. לכן מזכירים את אברהם דווקא, היינו שנמתקו גבורות השופר בחסד של אברהם.

(רבי לוי-יצחק שניאורסון)

  אמרת השבוע

כוחה של ברכה

שנה אחת, בתום תפילות ראש השנה, הלך רבי ישכר-דב רוקח, המהרי"ד מבעלז, ברחוב העיר, מלוּוה בכמה מחסידיו. הוא היה שרוי בשרעפיו, אחרי עבודת הקודש העצומה שלו בתפילתו.

בלכתו ברחוב ראה אותו יהודי פשוט, שואב מים, וקרא לעברו: "רבי! שהרבי יתברך בשנה טובה, ושהרבי יזכה לרוב נחת מכל ילדיו". החסידים חייכו למשמע הברכות התמימות והפשוטות האלה.

ואולם על פני הצדיק עלתה נהרת שמחה והוא אמר לשואב המים: "החיית אותי! החיית אותי!". אחר-כך אמר לסובבים אותו כי אין לשער את כוחה של ברכה שיהודי מברך את רעהו בראש השנה, ובפרט כשהיא נאמרת בתמימות ובפשטות ומעומק הלב.

  גאולהפדיה

התקיעה שתיתקע מאליה

תְּקִיעַת שׁוֹפָר. בזמן הגאולה יתקע הקב"ה ב'שופר גדול', ובעקבותיו יתקבצו נידחי ישראל, כפי שהנביא מתאר (ישעיה כז,יג): "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר, וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ, בִּירוּשָׁלִָם".

המפרשים מסבירים כי התקיעה כאן היא דימוי ומשל. הרד"ק מפרש: "ייתקע בשופר גדול – כך יתקבצו, כאילו היה נתקע בשופר גדול להשמיע הקול בכל העולם, כמו שאמר גם כן: וה' אלוקים בשופר יתקע. כך יבואו מכל פאה, כאילו תקעו להם בשופר". ה'מצודת דוד' מבאר: "הוא עניין משל, לומר, כולם יתקבצו ויבואו כאילו תקעו בשופר גדול להשמיע הקול בכל העולם להתקבץ ולבוא".

הפסוק מדבר על שני סוגים של יהודים שה'שופר גדול' יעורר את ליבם – "אובדים בארץ אשור"; "נידחים בארץ מצרים". המפרשים מסבירים: "לאותן שגלו למרחוק, לאשור – קורא אובדים; לאותן שגלו מקרוב, למצרים – קורא נידחים" (פירוש מהר"י קרא). רש"י מפרש שה'אובדים' הם  הרחוקים יותר, שכבר כמעט נשכחו: "לפי שנפוצו בארץ רחוקה, לפנים מן הנהר סמבטיון, קראם אובדים". והרד"ק מפרש: "האובדים הם השבטים שהוגלו מעבר הנהר, שהִגלם שם מלך אשור, והוא בארץ אשור, היו שם כאילו אבודים, שלא יֵצאו עוד משם". המלבי"ם אומר: "קרא אותם שבארץ אשור אובדים, כי נשכח מקומם ומציאותם עד קץ; ואותם שבארץ מצרים הם רק נידחים".

שׁוֹפָר גָּדוֹל. למה השופר הזה נקרא 'שופר גדול'? הזוהר מסביר (חלק ג, דף רסו,ב) שהכוונה לדרגה רוחנית גבוהה ועליונה: "מה לנו אם הוא גדול או קטן? אלא אותו שופר עליון שבו יוצאים העבדים לחירות תדיר, והוא היובל, יובל עליון וגדול הוא".

בתורה מצאנו שלושה סוגי שופרות: א) השופר הרגיל של ראש השנה; ב) השופר של מתן תורה, שעליו נאמר (שמות יט,יט): "ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד", שזה שופר שקולו חזק, "קול גדול"; ג) השופר של הגאולה, שהוא עצמו 'שופר גדול'.

בתורת החסידות מוסבר (לקוטי תורה דברים ס,א. התוועדויות תשמ"ו כרך א, עמ' 25) שהשופר בכלל מבטא גילוי אלוקי עליון, גילוי העונג הפנימי, שהוא למעלה מגדרי העולמות. אלא שיש שופר רגיל, והוא גילוי שעובר מבעד למערך העולמות העליונים, ויש התגלות של 'שופר גדול', "שכמו שהיא בשורשה למעלה-מעלה מסדר ההשתלשלות, באופן כזה היא נמשכת למטה, בלי כל הגבלות, ולכן היא פועלת גם על האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים, שגם הם יֵצאו מהגלות וישתחוו לה' בהר הקודש בירושלים".

הגילוי הזה אינו בא בכוחו של האדם. לכן נאמר: "ייתָּקע בשופר גדול" – ייתקע מאליו. שכן מצבו של עם ישראל ערב הגאולה הוא בשפל כזה, עד שהקב"ה אינו מצפה ממנו להתעורר בעצמו, אלא הקב"ה הוא המעורר את העם על-ידי ה'שופר גדול'.

  מעשה שהיה

תקיעות השכמה בסיביר

בבוקר גילה הקצין הממונה כי הפעמון נשבר, אבל בינתיים לא התעוררו האנשים בזמן. הנער הודיע למפקד כי ברשות סבו 'חצוצרה' מיוחדת

"כאן תישארו!", הודיע המפקד הרוסי לשלוש-מאות ושמונים האסירים התשושים. בעיניים קרועות מתדהמה הביטו האסירים על המקום השומם והקפוא. המפקדים הצביעו על ערימה של פחים וקרשים, וציוו על האסירים להקים לעצמם בקתות מגורים.

זו הייתה תחנת ביניים קשה, במסע ייסורים ארוך שעבר נער הבר-מצווה מאיר הלברשטם, שנודע לימים כאדמו"ר מטשקווה.

עד שנת תרצ"ה (1935) התגוררה משפחתו בגליציה שבפולין. אבי המשפחה, רבי יעקב, שימש רב ואדמו"ר. חיי המשפחה קיבלו מפנה דרמטי בעקבות ביקורו של שליח 'כולל רבי מאיר בעל הנס' בעיר. סיפוריו הנפלאים על חיי התורה בארץ הקודש שבו את ליבו של רבי יעקב, והוא החליט לעלות לארץ ישראל. בתוך כחצי שנה התקבלו האישורים, וההורים עם ששת ילדיהם דרכו על אדמת הארץ.

חגיגת בר-המצווה של הנער מאיר נועדה להתקיים אחרי חגי תשרי של שנת ת"ש. ואולם כמה חודשים קודם לכן יצא אביו למסע גיוס כספים בארצות-הברית, לבניית בית כנסת וישיבה על מגרש שקיבל בתרומה. הנער ידע שאביו לא יהיה לצידו ביום חגו, ועלה בדעתו רעיון נועז – להיכנס למצוות אצל סבו, רבי סיני הלברשטם, שהיה אדמו"ר בנובי-ז'מיגרוד שבפולין.

ההורים הסכימו לרעיון ומאיר הצעיר יצא לדרכו. לאחר מסע ארוך הגיע לביתם של סבו וסבתו, שהתמוגגו למראה נכדם. הוא החל להתכונן לחגיגת בר-המצווה, אלא שאז פרצה מלחמת העולם השנייה ושיבשה הכול.

כאן החל מסע נדודים ארוך ומייגע. מאיר הצעיר נמלט עם משפחת סבו, ורק בניסים גדולים ניצלו מידי הנאצים. אחת התחנות במסע הבריחה הייתה העיר לבוב. בשלב מסוים הכריזה הממשלה הרוסית כי לפני פליטי המלחמה ניצבת הברירה – להירשם לקבלת אזרחות רוסית או לחזור לאזור הכיבוש הגרמני.

הדילמה הייתה קשה. קבלת אזרחות רוסית משמעותה היה להינעל מאחורי חומת הברזל הסובייטית. ואילו חזרה לפולין הנאצית לא באה בחשבון. סבו של מאיר בחר בפתרון ביניים – להצהיר על רצון לחזור לאזור הכיבוש, ובינתיים להישאר בלבוב. והיה והרוסים ירצו להחזירם, 'יתחרטו' ויביעו רצון לקבל אזרחות רוסית.

עברו כמה חודשים שלווים, ואז נודע כי הרוסים רואים במי שסירבו לקבל אזרחות רוסית – בוגדים, ודינם להיות מגורשים לסיביר. הפליטים רוכזו בתחנת הרכבת ושולחו במסע ייסורים ארוך לטיומן, במערב סיביר. משם נדדו עמוק יותר לערבות הקרח, עד שהגיעו למחנה לורבה.

אלה היו ימי אלול ת"ש (1940). שלוש-מאות ושמונים אסירים תשושים הגיעו למחנה. כששוחררו ממנו, כעבור שנתיים, עמד מספרם על מאה וחמישים בלבד. כל השאר מתו מרעב, ממחלות ומתאונות עבודה. בין הנפטרים היה גם רבי סיני.

אחד האיסורים החמורים היה להתאסף ולהתכנס. היהודים ניסו לארגן מנייני תפילה קטנים, שלא ימשכו תשומת לב, אבל בערב ראש השנה התאספו רבים לאמירת הסליחות. הדבר נודע למפקד המחנה, וכעונש הורה לשלול מכל המתכנסים את כרטיס הלחם שלהם.

האסירים החליטו למחות על העונש, ולאות סולידריות מסרו כולם, גם האסירים הלא-יהודים, את כרטיסי הלחם שלהם. המפקד נבוך. אין הוא יכול להעניש אנשים רבים כל-כך. לבסוף גילה לו מישהו כי מחר יחול ראש השנה, והוא החליט לוותר על העונש, בתנאי שהאסירים לא יתכנסו שנית.

מה עושים עכשיו? זו השאלה שהטרידה את האסירים היהודים. איך יתפללו, ובמיוחד איך יוכלו לתקוע בשופר?

במוחו של הנער הצעיר נרקם רעיון מבריק. מדי יום, בשעת ההשכמה, היה קצין המחנה מצלצל בפעמון שהיה תלוי על מוט גבוה. זה היה האות כי האסירים צריכים לקום ולצאת לעבודה.

לפנות ערב, בטרם התקדש החג, התגנב מאיר אל המוט, טיפס עליו וניתק את הפעמון מנקודת אחיזתו. הפעמון נפל ונשבר, ומאיר חמק במהירות בחזרה לצריפו.

בבוקר גילה הקצין הממונה את התקלה, אבל בינתיים לא התעוררו האנשים בזמן ונוצרה המולה. לרגע הזה חיכה מאיר. הוא הודיע למפקד כי ברשות סבו 'חצוצרה' מיוחדת, ואפשר יהיה להשתמש בה עד שיתוקן הפעמון. המפקד קיבל את ההצעה בשמחה.

רבי סיני הלברשטם יצא בהתרגשות מפתח צריפו, ובירך ברעד את ברכות השופר, ואז תקע בשופר כדת וכדין. שמחתם של היהודים הייתה עצומה.

הקצין ביקש לקחת את ה'חצוצרה', כדי לתקוע בה בימים הקרובים, עד שיתוקן הפעמון. הוא ניסה לתקוע, ללא הצלחה. ברוב זעמו השליך את השופר בזעם על הארץ. "חצוצרה יהודית", סינן בכעס, "תקעו בה אתם".

כך נשמעו תקיעות השופר במחנה העבודה הסובייטי בשני ימי ראש השנה, באישור מפקד המחנה...

  רציתי לשאול

עם הרב אורי קשת, מנהל בית חב"ד במערב הוותיק, ראשון-לציון

איך משלבים בין הרצינות וכובד הראש של ראש השנה לבין הסעודה החגיגית והשיחות הקלילות שמתפתחות עם האורחים?

אכן, דילמה רצינית. אני חש זאת בכל שנה, כאשר אל שולחן החג שלנו מוזמנים אורחים, ואילו אני משתדל לחוש את קדושת היום, ובפרט שאני משמש התוקע בשופר בבית הכנסת.

תורת החסידות מדברת הרבה על קדושתו של ראש השנה ועל הצורך לנצל כל רגע לאמירת תהילים. אדמו"רי חב"ד היו נמנעים מדיבורים בסעודות החג, והיו שדיברו רק על ענייני מלכותו של הקב"ה.

בנעוריי קיבלתי עליי לנהוג כך ולמעט בדיבור בראש השנה, אבל מה עושים כשמזמינים אורחים?

העליתי את הקושי הזה לפני הרב מאיר-צבי גרוזמן ע״ה, שהדריך אותי בעבודת ה'. שאלתי אותו אם אני יכול לחרוג ממנהגי בשעה שביתי משמש בית חב"ד, ובפרט כשהאורחים אינם מכירים את מנהגי החסידות, ובדרך כלל גם לא של היהדות, והם מורגלים לחשוב שראש השנה הוא הפנינג משפחתי של ׳הפי-ניו-ייר׳, ועדיין אינם מודעים לעומק משמעותו של ׳היום הרת עולם׳.

הייתי בטוח ששיקולי הקירוב ליהדות והכנסת האורחים ישכנעו אותו להתיר לי להיות ׳קליל׳ יותר. אך הרב הורה לי שלא לשנות את המנהג, אלא לשוחח עם האורחים קודם החג, ולהסביר להם שבשל קדושת היום אני ממעט בדיבור בראש השנה.

מאז אני דואג לעשות שיחה מקדימה עם האורחים על מהות היום ומכין אותם לשתיקה שלי, ואני דואג לוודא שהם מבינים אותי.

ואכן, הניסיון הוכיח שהאורחים מעריכים זאת ומתרגשים לחוות את סעודת החג באווירה זו. אני לא מדבר בשולחן החג, אבל משתדל להרבות בחיוכים.

והילדים כבר דואגים להשלים את החסר באווירה הקלילה...

  פינת ההלכה ומנהג

פרוזבול עכשיו

שאלה: מי שעשה פרוזבול בסוף השנה שעברה, האם עליו לעשותו שוב בסוף השנה הזאת?

תשובה: מדין התורה, שנת השמיטה משמטת את החובות ואסור למלווה לגבות אותם. ואולם כשראה הילל הזקן שנמנעו העם מלהלוות זה לזה, ועברו על האיסור להימנע מלהלוות בגלל שנת השמיטה, תיקן למסור את כל החובות לבית דין, על-ידי נוסח 'פרוזבול', ובכך נחשבים החובות כגבויים ומותר למלווה לגבותם כשיגיע זמנם.

לדעת רוב הפוסקים, עיקר השמטת החובות חלה בסוף שנת השמיטה, ולכן יש לכתוב פרוזבול בסוף שנה זו, תשפ"ב. אף הנוהגים כדעת בעל התניא, שפסק לעשות פרוזבול בסוף השנה השישית, עושים זאת גם עכשיו, בסוף השביעית.

אחרי 'התרת נדרים' בערב ראש השנה, יאמר כל אחד ואחד ממבקשי ההתרה לפני המתירים (שהם לפחות 'שלושה אנשים כשרים'): "הריני מוסר לכם כל החובות שיש לי, שאגבה אותם כל זמן שארצה".

כמו-כן רצוי שכל רב או ראש ישיבה יצרף אליו עוד שניים, ויפרסם שטר ובו נוסח הפרוזבול, כדי לאפשר לכל אדם מישראל לחתום עליו, ולשולחו אליו עוד לפני תום השנה.

לפני שקיעת השמש של ערב ראש השנה על הרב הנ"ל וכן על אחד מקבוצת המתירים הנ"ל, לקבל 'קניין' (על-ידי מסירת כלי) מאדם נוסף, כדי להקנות 'קרקע כל שהיא' משלו לכל אחד מן הלווים שחובותיהם נמסרו לו, שאין לו קרקע. זאת מכיוון שהפרוזבול חל רק כאשר יש ללווה קרקע או זכות שימוש כלשהי בקרקע.

גם מי שבטוח שאין לו חובות למסירה, רצוי שילווה ליהודי הלוואה כלשהי, כדי לקיים את העניין של 'פרוזבול'. ויש שנהגו להלוות משהו ולא לגבותו, כדי לקיים את מצוות 'שמיטת כספים' המקורית, ללא תקנת הפרוזבול.

מקורות: שביעית פ"י מ"ה, משנת יוסף שם, וש"נ. שו"ע אדמו"ר הזקן, הל' הלוואה סל"ה-ל"ו. לקוטי שיחות חכ"ד עמ' 316. שערי הלכה ומנהג חו"מ סי' יב. תורת מנחם ח"ו עמ' 189 וחכ"ו עמ' 243.

  חיים יהודיים

תהילים של הסבא בסטנדר של הנכד

הסבירות שמישהו הניח את התהילים בכוונה בסטנדר שלו דווקא, הייתה אפסית. היה ברור שיד ההשגחה הובילה את הספר הזה אליו

דבר לא הכין את ר' אלימלך ישורון לתגלית המרגשת, שחוללה בו סערת רגשות ובהמשך גם נס רפואי, שהותיר אותו בחיים כמה שנים. "דודי, אלימלך, נפטר בחודש אב האחרון", מספר אחיינו, ר' פינחס גוביץ מאלעד, "ורק אחרי פטירתו נודע לי הסיפור המיוחד הזה".

זה קרה ביום הזיכרון לשואה לפני שלוש-עשרה שנה. בבית הכנסת 'מורשת יהודית' באלקנה, מקום מגוריו של אלימלך, נערכה הרצאה. אלימלך פתח באקראי את הסטנדר במקומו הקבוע, ומצא בתוכו דפים קרועים ולצידם ספר קטן, ישן ובלוי. הוא אסף את כל התכולה בשתי ידיו, והלך לעבר מתקן הגניזה.

חותמת מפתיעה

רגע בטרם השליך הכול לגניזה החליט לעלעל בספר הישן. "מבטו של הדוד התעכב על ספר התהילים", מוסיף גוביץ לספר. "הוא פתח אותו ולא האמין למראה עיניו. בצד שמאל התנוססה חותמת גדולה: 'יעקב אולך, שוחט ובודק, אנטוורפן'. זה היה סבו! מעברה השני של הכריכה נכתב בעיפרון: 'שנה טובה, לחיים ולשלום, לבריאות, לכל הילדים. שתכפר לנו... ותחזירנו בתשובה שלמה לפניך... ושלח רפואה שלמה לכל חולי עמך'.

"אחרי שדודי התאושש מההלם, ניסה להבין איך ספר התהילים של סבו, שנספה בשואה, הגיע בדיוק לסטנדר שלו בבית הכנסת. אך יחידים בקהילה ידעו שמוצאו מאנטוורפן, ואיש ביישוב לא ידע שהרב יעקב אולך הוא סבו. הסבירות שמישהו הניח את התהילים בכוונה בסטנדר שלו דווקא, הייתה אפסית. היה ברור לו שיד ההשגחה הובילה את הספר הזה היישר אליו".

 
הרב יעקב אולך הי"ד. "העיניים! העיניים!". למטה: החותמת על ספר התהילים הישן

לא ויתר על הסליחות

מי היה אותו יעקב אולך? "הרב אולך היה חסיד צ'ורטקוב", מספר גוביץ. "הוא שימש גבאי של האדמו"ר. היה גם בעל תפילה, וניגוניו חדרו ללבבות. את פרנסתו מצא  מעבודתו כשוחט ובודק. הוא היה גם מוהל, אך בלי לקבל תשלום. יהודי תמים, שמח תמיד. לפי עדות דודי, כל ימות השבוע הסבו עניים אל שולחנו".

הרב אולך נרצח בידי הנאצים ימ"ש בראש השנה תש"ג (1942). "דודי סיפר כי על אף הסכנה לצאת לרחוב, סבו לא היה מוכן לוותר על אמירת הסליחות בערב ראש השנה. הוא נתפס בידי הקלגסים ונעלם".

עדות מטלטלת

בני המשפחה לא ידעו מה עלה בגורלו עד רגע מצמרר שאירע בשנת תש"כ (1960). רעייתו, שולה, טיילה ברחוב באנטוורפן עם בנם השלישי, איתמר, ששכב בעגלת תינוק. עבר שם יהודי, הציץ בעגלה וקרא בהתרגשות: 'די אויגען! די אויגען!' (העיניים! העיניים!). הוא פנה אל האם ואמר: "גברת, זה הנכד של יענקלה שוחט! כך נראו עיניו כשהובל ביום הראשון של ראש השנה עם בני למשרפות! זכרו, יום ראשון של ראש השנה הוא יום השנה שלו". כך נודע על גורלו של הסבא.

רק ספר התהילים שלו שרד והגיע בדרך פלאית לסטנדר של נכדו. "באותה תקופה הדוד היה חולה, והרופאים הביעו חשש לחייו", מספר גוביץ. "אחרי שספר התהילים של סבו הגיע לידיו, ובו התפילה לרפואה שסבו כתב בכתב ידו, הבריא אלימלך לגמרי. כעבור שלוש-עשרה שנה, במוצאי שבת נחמו האחרון, נפטר מיתת נשיקה".


אלימלך ישורון. יד ההשגחה


האחיין פינחס גוביץ. סיפור מפתיע


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)