חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 א' בחשון התשפ"ז, 12/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1856 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת מסעי, א' במנחם-אב ה'תשפ"ב, (29/07/2022)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1856 - כל המדורים ברצף
מרכזיותו של בית המקדש
יש חדש
הנחמה בגלות המרה
מסעות
מילים נוקבות
שני מקומות לארון
פחד וגבורה
רציתי לשאול
דיני 'תשעת הימים'
מכפר עוין לקהילה יהודית פורחת

מס' 1856, ערב שבת-קודש פרשת מסעי, א' במנחם-אב ה'תשפ"ב (29.07.2022)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

מרכזיותו של בית המקדש

בניין בית המקדש הוא תמצית משאלותיו של העם היהודי לדורותיו. הכמיהה לבניינו ממקדת את הציפייה להחזרת השכינה לשכון בישראל

עם כניסתנו לחודש מנחם-אב עולה במדריגה עוצמת האבל על חורבן בית המקדש, עד השיא בתשעה באב. אך למעשה הכמיהה לבניין המקדש מלווה אותנו בכל יום ויום. לוח השנה היהודי ואפילו סידור התפילה מבהירים היטב את מרכזיותו של בית המקדש בהוויה היהודית.

שלוש פעמים ביום, בסיום תפילות העמידה, אנו מוסיפים ומבקשים: "שייבנה בית המקדש במהרה בימינו". גם ליל הסדר ותפילת נעילה של יום הכיפורים מסתיימים בקריאה "לשנה הבאה בירושלים", והכוונה היא, שבשנה הבאה נעשה את הפסח ואת היום הקדוש בבית המקדש בירושלים.

התממשות התורה במקדש

בניין בית המקדש הוא תמצית משאלותיו של העם היהודי לדורותיו. הכמיהה לבניינו ממקדת את הציפייה לבניינה המחודש של האומה היהודית ושיבתה למקומה הראוי לה, ועימה החזרת השכינה לשכון בישראל.

מרכזיותו של בית המקדש נובעת בראש ובראשונה מהמצוות הרבות הקשורות בו. בהעדר בית המקדש חיי התורה והמצוות שלנו חלקיים מאוד וחסרים. מקובל לדבר על תרי"ג מצוות, אבל את רוב המצוות אפשר לקיים רק כאשר בית המקדש קיים.

היהדות איננה תפילין ושבת בלבד, אלא גם קרבן התמיד וקטורת הסמים, לחם הפנים ומנורת המאור. על כל אלה אנחנו יכולים עכשיו ללמוד ולחלום בלבד. ואולם התורה היא תורת חיים, שצריכה להיות מיושמת בתוך המציאות, ולכן אנחנו מחכים ומצפים להתממשותה המלאה, בבניין המקדש.

בית המקדש הוא גם המקום שבו שוכן הקב"ה ומתגלה לעמו. אחת ממצוות התורה היא העלייה לרגל – "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ". וכשם שיהודי בא לבית המקדש כדי להראות את עצמו לפני האלוקים, כך בא לִרְאוֹת "את פני ה' אלוקיך" – לראות את פני השכינה.

המשנה מתארת את עשרת הניסים שהיו מתחוללים בתדירות בבית המקדש. כל עולה לרגל היה רואה את חוקי הטבע משתנים. הוא לא היה נזקק לאמונה כדי להכיר בכך – הדברים היו גלויים לעיניו. הכול היו רואים את השכינה האלוקית שורה בבית המקדש, וממנו הייתה האורה יוצאת לכל העולם כולו. אנו מצפים ומייחלים לבניין המקדש, מפני שאז "ותחזינה עינינו" בשובו של הקב"ה לציון.

מרכז האנושות

בית המקדש השלישי עתיד להיות בדרגה עליונה לאין שיעור. וכך אומר הנביא: "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים". אפילו אומות העולם יכירו בחשיבותו ובמרכזיותו, ולכן בית המקדש יהיה מרכז הקדושה והאמונה של האנושות כולה.

חשוב לקדם את תודעת המקדש. להבין את מקומו במארג השלם של החיים היהודיים. ללמוד את סוגיות המקדש, הלכותיו וסדרי העבודה בו. להרבות תפילה לבניינו ולשיבת השכינה לציון. ולהאמין שאכן נזכה לבניין בית המקדש השלישי ולגאולה השלמה במהרה בימינו.


להאמין ולצפות. דגם המקדש עשוי אבן. עבודה של בניהו דיין־צדק

  יש חדש

סיומי מסכת ברדיו

מנהג חסידי לערוך בתשעת הימים סיומי מסכת, כדי להוסיף שמחה של מצווה המותרת בימים האלה. מנהג זה מתקיים גם ברשתות הרדיו, שבהן משודרים סיומי מסכת בתשעת הימים. סיומי מסכת ישודרו בקול חי (93 ו-92.8) בימי שישי בשעה 12:45, במוצ"ש בשעה 21:45, בימים א-ה ב-16:45, ביום שישי בשעה 12:45, ובתשעה באב בשעה 13:00. בקול ברמה (92.1, 105.7, 104.3) בימים א-ה בשעה 15:10. בקול פליי בימים א-ה בשעה 13:45.

מצטרפים ל'למחייתם'

בברכת בית דין רבני חב"ד הוקמה קרן 'למחייתם', שנועדה להבטיח את עתיד המשפחה במקרה אסון ולמנוע נטל על הקרובים והקהילה. הקרן מבטיחה קצבה חודשית לכל יתום עד החתונה או עד גיל 22, וגובה מהעמיתים בה רק אם יש יתומים המבוטחים בקרן והמקבלים תמיכה. סכום ההשתתפות של בית אב בקרן לא יעלה על 72 ₪ בחודש. להצטרפות (אפשר מכספי מעשר): 6242550-03 או בקישור: klm.org.il/Chabad.

ימי עיון באור חיה

ימי העיון המסורתיים של אור חיה בתשעת הימים יהיו באולמי גוטניק בירושלים, בימים שני-רביעי, ד'-ו' במנחם-אב (מוכר כגמול השתלמות). פרטים בטל' 0548894770 (חיה). למורות: 0587704085 (יהודית).

  שלחן שבת

הנחמה בגלות המרה

שמו של החודש, 'מנחם אב', מדגיש את הנחמה כמוטיב מרכזי בחודש שמבטא בחריפות את החורבן. מפתיע לגלות שלכמה דעות, שמו של החודש הוא 'מנחם' דווקא ולא 'אב', וגם לדעות שהשם הוא 'מנחם אב', הרי 'מנחם' הוא המילה הראשונה, דבר המבטא קדימות גם במעלה.

דבר זה מעורר תמיהה: הלוא עניינו של החודש הוא החורבן ולא הנחמה. בחודש זה אירעו החורבנות של שני בתי המקדש, והדבר קשור לעניינו של החודש, כלשון הנביא: "כָּל מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ, בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ" (ירמיהו ב,כד). הרי שזה חודש שנועד לפורענות ולא לנחמה!

תרופה מרה

זאת ועוד: בחודש אב חלים מנהגי אבלות על חורבן בית המקדש, ונאמר עליו "משנכנס אב ממעטין בשמחה". יש ענייני שמחה שנדחים בחודש אב מפני האבל, ומקיימים אותם בחודש אלול. ואף-על-פי-כן אומרים בברכת החודש: "יחדשהו הקב"ה... לשמחה". מה לשמחה ולחודש אב?!

אפשר היה לתרץ זאת על-פי דברי רש"י על המילים "משכנותיך ישראל" שבפרשת בלק (במדבר כד,ה): "אף כשהן חרבין, לפי שהן משכון עליכם, וחורבנן כפרה על הנפשות, שנאמר 'כִּלָּה ה' אֶת חֲמָתוֹ', ובמה כילה? 'וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן'". כלומר, חורבן בית המקדש הוא ה'משכון', שבתמורתו ניצלו חייהם של בני ישראל. נמצא שהחורבן הוא מעין 'תרופה', אמנם מרה, אך כזאת המבטיחה את המשכיותו של עם ישראל.

לא מתרגלים

אלא שתירוץ זה יפה רק על חורבן הבית הראשון, שעליו נאמר הפסוק. ומה באשר לחורבן השני, ולהתמשכות הגלות אלפי שנים?!

הביאור הוא על-פי הכלל ההלכתי "שלוש שנים הווי חזקה" – כאשר מצב מסוים נמשך שלוש שנים, נוצרת מציאות של 'חזקה'. אם כן, השהייה הארוכה של בני ישראל בגלות הייתה אמורה ליצור מצב של 'חזקה' כלפי הגלות, כלומר, התרגלות אליה. ואף-על-פי-כן אנו רואים שהגעגועים של בני ישראל לבית המקדש לא קהו. גם יהודים שחיים בתנאי רווחה גשמיים ורוחניים עדיין מלאי ציפייה לצאת מהגלות.

רגשות אלה קיימים לא רק במחשבה אלא גם בדיבור, בתפילות של כל יום ויום, באומרנו: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח"; "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" ועוד.

הגעגועים מנחמים

ולכאורה, מה מונע מאיתנו להסתגל לגלות? והלוא גם בגלות השכינה עימנו, כמאמר חז"ל "גלו לאדום – שכינה עימהם". אם כן, מדוע אנו מתגעגעים כל-כך לבית המקדש?

אלא, הגעגועים בעצמם הם הנחמה. העובדה שעל אף השנים הרבות שחלפו לא הפסקנו להתגעגע לבניין בית המקדש ולגאולה, היא הנחמה. ברור לנו שאנו כבר בסופה של הגלות, ונותרה עבודה קטנה להשלים את המשימה ולבוא לגאולה האמיתית והשלמה. לכן חודש אב הוא "מנחם אב" – הוא נושא בתוכו את הנחמה הגדולה.

(תורת מנחם, כרך סא, עמ' 102)

  מן המעיין

מסעות

מסעות החיים

בכל אחד ואחד מישראל יש מ"ב מסעות במשך שנות חייו, מ"אשר יצאו מארץ מצרים" – שהיא הלידה, ואחר-כך שאר המסעות, עד שהוא מגיע ל'ארץ החיים' העליונה.

(הבעל שם טוב)

ממסע למסע

כל אחד ואחד חייב לחתור לצאת מ'מצרים' הפרטית שלו, ממְצָריו ומגבלותיו האישיים, ולהגיע ל'ארץ טובה ורחבה'. אך גם כאשר האדם יצא מ'מצרים' עליו לזכור שלגבי מדריגה עליונה יותר, הרי דרגתו העכשווית היא 'מצרים'. עליו לצאת אפוא ל'מסע' נוסף, וכך הוא חייב לעלות מחיל אל חיל, בעלייה מתמדת.

(הרבי מליובאוויטש)

האות החסרה רומזת

"אלה מסעי בני ישראל" (במדבר לג,א). בכל פרשת המסעות לא כתובה האות ז'. נראה שהרמז בזה הוא – שלא נסעו בשבת, ועוד רמז – שלא היו ישראל צריכים בדרך מסעם שום כלי זין.

(אהבת תורה)

המסעות הרצויים

כל מקום שנאמר 'אלה' פוסל את הראשונות. וכוונת הכתוב כאן לפסול את כל המסעות האחרים שיש בעולם. היינו, כל המסעות שאינם על-פי משה.

(אור החיים)

ביד רמה

"ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים" (במדבר לג,ג). אף-על-פי שהיו המצרים מקברים את בכוריהם והיה מקום לחשוש שמא ינסו לנקום את נקמתם מישראל, כי היה עם לבבם לומר: בשלכם הצער הגדול הזה – בכל-זאת יצאו בני ישראל ביד רמה.

(מלאכת מחשבת)

מסוכות לאיתם

"ויסעו מסוכת ויחנו באיתם" (במדבר לג,ו). כשנגמרים ימי הסוכות, אחרי קרוב לחודשיים של ימי סליחות ורחמים וימים נוראים, תשובה, תפילה, צדקה ומעשים טובים – היהודי יוצא מזוקק ומצורף, נקי מכל חטא, ונכנס ל"אז איתם וניקתי מפשע רב".

(עיטורי תורה)

העולם כמו חצר

"וייסעו מקברות התאווה ויחנו בחצרות" (במדבר לג,יז). כדי להתרחק מן התאווה, העצה היא להיות חדור ברעיון שהעולם הזה אינו אלא חצר, שדרכה עוברים אל הבית הקבוע, העולם הבא.

(רבי יצחק מוורקה)

  אמרת השבוע

מילים נוקבות

בעיר נאסוד שברומניה התגורר יהודי קל דעת, שהתנהג באכזריות כלפי אשתו והיה גורם לה סבל רב. פעם אחת נסעו חסידים אל רבי חיים מצאנז, ושכרו את האיש הזה לעגלון. "מוטב שיענה את הסוסים ולא את אשתו", אמרו החסידים.

הם הגיעו לצאנז לשבת פרשת מסעי, ובקריאת התורה הורה רבי חיים לקרוא לאיש הזה לעליית שישי. רבי חיים עצמו היה הקורא בתורה, וכשהגיע למילים "רוצח הוא!" קרא זאת בקול גדול, עד שנחרדו כל השומעים.

אותו יהודי היה בטוח שתושבי עירו סיפרו לרבי מצאנז על מעלליו, אך הם הבהירו לו שלא אמרו לו מילה וחצי מילה. או-אז הבין שהרבי ידע זאת ברוח קודשו, ומאז השתנתה התנהגותו לטובה.

  גאולהפדיה

שני מקומות לארון

אֵיפֹה הָאָרוֹן? אחד מכלי המקדש החשובים ביותר הוא הארון, שעמד בקודש הקודשים, ואולם בבית השני הארון נעדר, כפי שהגמרא (יומא כא,ב) אומרת: "חמישה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן – ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים". הדבר מעורר תמיהה גדולה: הייתכן שהיה חסר בבית המקדש השני אחד ממרכיביו החשובים והעיקריים?

התשובה לשאלה זו רמוזה בדברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה. בפרק שבו הוא מפרט את מבנה הבית (תחילת פרק ד) הרמב"ם כותב: "בעת שבנה שלמה את הבית, וידע שסופו ליחרב, בנה בו מקום לגנוז בו הארון, למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות. ויאשיהו המלך ציווה וגנזו במקום שבנה שלמה" (והרמב"ם מאריך בזה עוד).

כאן מתעוררות כמה שאלות: ראשית, הלוא ספר הרמב"ם הוא ספר הלכות, ומה משמעותו ההלכתית של כל הסיפור הזה? שנית, אם אמנם נחוץ לספר מה נעשה בארון, מן הראוי היה לציין זאת בפרקים הקודמים, כאשר פורטו הלכותיו של הארון, ולא בפרק הרביעי, שבו מדובר על מבנה המקדש עצמו!

מסביר הרבי מליובאוויטש (לקוטי שיחות, כרך כא, עמ' 156) שבזה הרמב"ם מבקש ללמדנו דבר גדול וחשוב במבנה בית המקדש. כאשר נבנה הבית נקבע מלכתחילה שיהיו לארון שני מקומות – אחד, מקום גלוי, על אבן השתייה, בקודש הקודשים; והשני, מקום גנוז ונסתר, תחת קודש הקודשים ("במטמוניות עמוקות ועקלקלות"). נמצא שגם המקום הזה, שבו נגנז הארון, הוא מקומו של הארון מלכתחילה, וכך נבנה הבית בידי שלמה המלך.

מכאן עולה שגניזת הארון בימי יאשיהו איננה פעולה של בדיעבד או באין ברירה, אלא כך נקבע מלכתחילה, שיש בעבור הארון עוד מקום, במטמוני האדמה, תחת המקדש. לכן מדגיש הרמב"ם שהדבר נעשה בידי שלמה המלך "בעת שבנה" את הבית, כאשר "ידע שסופו ליחרב" – שכן הדבר מוכיח שמקום הסתר נתקדש מלכתחילה להיות מקומו של הארון, כחלק מקודש הקודשים.

בַּיִת אֶחָד. על-פי זה מובן גם כן מדוע הרמב"ם מוסיף ומציין שגניזת הארון הייתה על-ידי יאשיהו המלך: אותו זמן לא היה עת החורבן, ובית המקדש לא היה כלל וכלל בסכנה (כידוע עד כמה היה תוקף יד ישראל בימי יאשיהו). נמצא אפוא שהכנסת הארון למקום גניזתו הייתה מעין הכנסת הארון לקודש הקודשים על-ידי שלמה – הכנסתו למקומו המיועד לו.

דבר זה מסביר מדוע בבית המקדש השני לא היה חסר דבר מעיקרי בניין הבית, שכן אף הארון היה במקומו, אלא שהוא היה במדורו הגנוז, שנועד לכך מלכתחילה. עוד מובן, ששלושת בתי המקדש אינם שלושה בניינים נפרדים, אלא בעיקרם הם בית אחד, שנבנה מחדש. כבר בבניין הבית הראשון נקבעו דברים הנוגעים לבית השני ולבית השלישי, וחלק ממנו (מקום הארון הגנוז במעמקי האדמה) נצחי וקיים לעד.

  מעשה שהיה

פחד וגבורה

ר' משה קם והתייצב במרכז הדרך. כשהרוכבים התקרבו צעק אליהם: "עצרו! אני יהודי. השבת מתקרבת ואני חייב להגיע לעיר במהירות!"

השמש נטתה יותר ויותר מערבה. עוד מעט תיכנס השבת, והוא תקוע באמצע היער.

ר' משה בוים נולד בפרשיסחה שבפולין, בשנת תרל"ב. אביו, ר' קלמן, היה מתלמידי רבי שמחה-בונם מפרשיסחה. ר' משה מילא את מקום אביו בתפקיד ראש הקהל בעיר במשך עשרים וחמש שנה.

כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, התפתחה אינפלציה משתוללת וערך המטבע ירד. המצב הכלכלי הקשה הביא יהודים רבים לידי פשיטת רגל. סכנת רעב ריחפה על משפחות רבות.

ר' משה חש שמוטלת עליו האחריות להחיות את הנפשות הרעבות. הוא ניסה לטכס עצה כיצד למנוע את חרפת הרעב מיהודים עניים, וממי שחיו חיי רווחה ולפתע התהפך עליהם הגלגל והם נהפכו לנזקקים.

שבת אחת, בתום התפילה, עלה על בימת בית הכנסת והכריז כי הוא דורש מכל יהודי הקהילה להיכנס אליו במהלך השבוע הקרוב ולשוחח עימו ביחידות. "יש לי דבר חשוב לומר לכל אחד מכם", הודיע.

כל מי שנכנס לביתו באותו שבוע שמע מפיו הוראה חד-משמעית: "או שאתה נותן או שאתה לוקח". אם היה לפניו אדם בעל יכולת, הורה לו לתרום ככל יכולתו בעבור בני הקהילה. ואם נוכח שזה אדם שירד מנכסיו והוא מתבייש ליטול מכספי הציבור, הורה לו ליטול את הנחוץ לו בלי להתבייש, וכשישתפר מצבו יוכל להחזיר את הסכום שקיבל.

התברר כי רבים ממי שנחשבו בעלי יכולת נזקקו לעזרה, ודווקא מבני המעמד הבינוני היו רבים שבידם רכוש שמחירו בשוק השחור נסק לגבהים, והללו תרמו ביד רחבה. כך כלכל ר' משה את בני העיירה בכבוד.

יום אחד הגיעה לאוזניו שמועה כי בעיר אופוצ'נו הסמוכה יש מחסור חמור בנרות, וכי מחירם זינק במאות אחוזים. הוא קפץ על המציאה, שכן בפרשיסחה היו הנרות מצויים בשפע ובזול. את פער המחיר ינצל לטובת היהודים הנזקקים. הוא קנה כמות נכבדה של נרות, שכר עגלון נוכרי והעמיס את הסחורה על העגלה.

בבוקר יום שישי, מייד אחרי תפילת שחרית, יצא לדרך. הוא שיער כי בתוך כשעתיים יעשו הסוסים את הדרך בת עשרים ושמונה הקילומטרים בין פרשיסחה לאופוצ'נו, והוא יוכל למכור את הנרות במהירות ולחזור לביתו לקראת השבת.

ואולם רבות מחשבות בלב איש... השלג שירד בימים האחרונים נהפך לקרח, והעגלון נאלץ להאט מאוד את הליכת הסוסים, כדי שהעגלה לא תחליק.

כעבור כמה שעות התחמם מזג האוויר מעט והקרח נמס. עכשיו נהפכה הדרך לביצה טובענית. הסוסים התקשו לסחוב את העגלה. מדי פעם בפעם שקעה העגלה בבוץ ונדרשו מאמצי חילוץ.

ר' משה ראה לחרדתו את השמש מתקדמת יותר ויותר לכיוון מערב. הוא כבר הבין שלא יוכל לחזור לביתו לקראת שבת. כל משאלתו עכשיו הייתה שיצליח להגיע לאופוצ'נו בטרם תפרוש השבת את כנפיה.

כשקלט שבקצב הזה לא יספיק להגיע לעיר לפני כניסת השבת הודיע לעגלון שהוא יורד מהעגלה ויעשה את הדרך בריצה. "אתה המשך בדרכך עם מטען הנרות", הורה לו.

ר' משה החל לרוץ לעבר העיר. היה עליו לחצות יער. הוא הוסיף לרוץ עד שהרגיש שכוחותיו עוזבים אותו. הוא ישב לנוח מעט על סלע כלשהו. עיניו זלגו דמעות. המחשבה על השבת המתקרבת, בעוד הוא מצוי הרחק מן העיר, הרעידה את נימי נפשו.

ופתאום שמעו אוזניו שעטת סוסים. הוא הפנה את מבטו לעבר הקולות וראה שיירה של קוזקים דוהרת לקראתו.

ר' משה קם והתייצב במרכז הדרך. כשהרוכבים התקרבו צעק אליהם: "עצרו! אני יהודי. השבת מתקרבת ואני חייב להגיע לעיר במהירות!".

הוא ידע כי מעשהו מעמיד אותו בסכנת מוות. הקוזקים היו ידועים באכזריותם ובשנאתם ליהודים. ואכן, אחד מהם פלט לעברו צרור קללות ופקד עליו לפנות את הדרך.

בצעד נועז זינק ר' משה קדימה ואחז בכל כוחו ברסן הסוס. הרוכב נדהם מאומץ ליבו של היהודי המוזר. "אם תשלם לנו עשרים רובל, אקח אותך", קרא לעברו.

"ודאי!", זעק ר' משה. "אני מוכן לשלם אפילו מאה רובל". הקוזק נעתר, העלה את ר' משה על הסוס והמשיך בדהרה.

כעבור זמן הבחין ר' משה בבתיה הראשונים של אופוצ'נו הנראים באופק. בצד השני ראה את השמש נוטה לשקוע. "ארד כאן ואמשיך ברגל", אמר לקוזק. הוא הוציא את ארנקו והחל לספור את הרובלים שהבטיח כשכר הנסיעה.

לתדהמתו סירב הקוזק לקבל את הכסף. "יהודי פוחד מקוזק כמפני השטן", אמר לו. "אם הראית גבורה כזאת, הרי שהפחד מפני חילול דתך גדול מהפחד ממני. ראוי אתה שאקח אותך בחינם!".

(על-פי סיפורו של חיים-דוד רוזן, 'המודיע')

  רציתי לשאול

עם הרב ויקטור עטייה, מנהל בית חב"ד בקריית ארבע

יש לי נטייה לדיכאון, וכשבאים ימי אב אני מאבד לגמרי את שמחת החיים ופשוט מחכה שהימים האלה כבר יעברו.

הציווי "עבדו את ה' בשמחה" חל על כל ימות השנה, גם על הימים שבהם אנו מתאבלים על האירועים הקשים שאירעו בהם. חז"ל מדייקים בלשונם – אין הם אומרים שצריך לשקוע חלילה בעצב או בדיכאון, אלא "ממעטין בשמחה", להוריד קצת את מפלס השמחה.

אם בכל ימות השנה השמחה שלנו על היותנו יהודים ועל שזכינו לעבוד את הבורא גלויה ומתפרצת, הרי "משנכנס אב" מצמצמים אותה קצת, ואין מבטאים אותה בריקודים ובמוזיקה, אבל ודאי שיהודי נדרש לחוש תמיד שמחה וחדווה.

החסידות שוללת בתכלית את העצב והדיכאון. אלה רגשות שליליים והרסניים, שאינם מביאים שום תועלת, אלא מובילים לחידלון ולייאוש. יש בחסידות כמה וכמה עצות איך להימנע משקיעה בעצב, ולהיות תמיד בשמחה.

אכן, יש זמנים שבהם האדם נדרש לעשות חשבון נפש, ולעיתים התוצאה מעוררת רגש של צער וכאב על מצבנו, אבל חלילה לנו מלשקוע בעצב. חשבון נפש בריא מעורר רגש שמכונה 'התמרמרות' – סוג של צער שמוביל לעשייה ולתיקון, אבל בפירוש לא דיכאון ועצבות.

לפני כחמש-עשרה שנה עברנו אירוע כואב ומצער מאוד, כאשר איבדנו בנסיבות טרגיות את בתנו הקטנה. כבר בימי השבעה הגענו להכרה שאסור לנו לשקוע בדיכאון, אלא להפך – לפעול ולשמח יהודים, לעילוי נשמתה.

מאז, לצד פעילותי בבית חב"ד בעיר, אני מופיע בכל הארץ ומשמח אנשים, על-ידי פעלולים של זריזות ידיים וכדומה. העשייה הזאת עושה טוב לקהל הצופים וגם לי עצמי. וזו עצה שאני נותן לכל מי שעובר תקופה קשה – קומו ועשו דברים טובים למען הזולת, ואז תרגישו גם אתם הרבה יותר טוב.

  פינת ההלכה ומנהג

דיני 'תשעת הימים'

שאלה: מה הם הדברים האסורים ב'תשעת הימים'?

תשובה: נוהגים שלא לאכול בשר מראש חודש אב ואילך (ויש ספרדים המקילים בראש חודש עצמו) אלא בסעודות מצווה ובסעודות שבת. טעימה בערב שבת לצורך הבישול – מותרת, אבל טעימה לקיום המנהג 'טועמיה חיים זכו' – יש אוסרים. מתירים אכילת בשר לחלשים, לחולים ולנשים בהיריון, כשאינם יכולים להסתפק בדגים או בתחליפים אחרים.

כביסה: אסור לכבס וללבוש בגדים מכובסים בתשעת הימים, אך לכבוד שבת מותר. האיסור חל על בגדים עליונים בלבד, כגון חולצות, מכנסיים, חצאיות ושמלות, אבל בלבנים ובגרביים מקילים לגמרי. בתנאי ארצנו החמה נהוג ללבוש למשך שעה קודם תשעת הימים את הבגדים שרוצים ללבוש בתשעת הימים, ואז כבר אין להם דין של בגד מכובס.

מי שבגדיו מלוכלכים או ספוגים זיעה, ואין לו בגד נקי שכבר נלבש, רשאי להחליפו בבגד מכובס, אם לפי הרגלו אין הוא מסוגל להשתמש בו כך. הוא הדין בסדינים, במטפחות וכדומה.

רחצה: איסור הרחצה בתשעת הימים הוא רק על רחיצת כל הגוף בו בזמן. בקהילות ספרד נהגו לאסור רחצה במים חמים בלבד, ובקהילות אשכנז אסרו אף בצוננים. מובן שאין לאסור כלל רחצה שיש בה צורך הלכתי או בריאותי.

האיסור אינו אלא ברחיצה של תענוג. לכן מי שרגיל להתרחץ לעיתים קרובות, ואם לא יתרחץ יצטער – מותר לו להתרחץ כהרגלו, אפילו במים חמים ובסבון, ובלבד שיעשה זאת בצנעה. מותר גם לטבול במקווה טהרה למי שמנהגו בכך.

(למנהג רוב הספרדים מתחילים דיני רחצה, כביסה ותספורת רק בשבוע שחל בו תשעה באב, ולכן השנה מותר לעשות זאת בשבוע המתחיל בג' באב. עם זה, רצוי שלא להסתפר ביום שישי, ערב ט' באב).

מקורות: שו"ע או"ח סי' תקנא ס"ג וסט"ז. כף החיים שם ס"ק צא, קפד-קצ. גשר החיים עמ' רכ, רלד. הוספות לשו"ע אדה"ז חלק ה-ו עמ' 1846. שערים המצויינים בהלכה סי' קכב ס"ק יג. ילקוט יוסף ח"ה עמ' 562 ואילך. פסקי תשובות סי' תקנא ס"ק מ, וש"נ. שלחן מנחם או"ח ח"ג עמ' סב.

  חיים יהודיים

מכפר עוין לקהילה יהודית פורחת

ארגוני שמאל קיצוניים מנסים מעת לעת ללבות את האש. "הפעילים שלהם באים וצועקים פה קריאות, אבל יחסי השכנות כאן והחיים עצמם חזקים מכל הפגנה"

עיניו של הרב דעואל ('דולי') בסוק בורקות כשהוא מתהלך בעיר דוד, מקום מגוריו, ומסביר לתיירים את המקום, שכל פיסה בו מקפלת בתוכה היסטוריה יהודית בת אלפי שנים. הוא גר בחלום, חלום שהתגשם, הרבה מעבר למה שדמיין.

"כל-כך הרבה פרקים מהתנ"ך נכתבו כאן", הוא אומר בקול נלהב, ומצביע על חפירות מימי המקדש הראשון והשני. "בכל פסיעה כאן אפשר לחוות פרקים בירמיהו, שיר השירים, זכריה, נחמיה ועוד. אין הרבה מקומות ייחודיים כל-כך כעיר דוד".

הפסיקה הדרמטית

אבל האחיזה היהודית בשכונת עיר דוד לוּותה בקשיי בראשית. לפני כשלושים שנה הכניסה לשכונה זו דרשה ליווי צמוד של נושאי נשק. שום יהודי לא התגורר באזור. עיני הערבים היו עוינות, ואבנים היו מתעופפות לעבר כל יהודי שניסה להתקרב.

הרב דעואל היה אז אברך בישיבת הכותל, והחליט ללוות תיירים לעיר דוד ולהחיות את המקום. עימו היו הפרופ' יהודה אליצור והרב יואל בן-נון. בהמשך הצטרף גם דווידל'ה בארי, שברבות השנים קיבל פרס על מפעל חיים.

הרב דעואל חוזר לנקודת ההתחלה. "עשינו בדיקה למי שייכות האדמות האלה, והתברר שלפחות מחציתן שייכות לקרן הקיימת ולמינהל מקרקעי ישראל", הוא מספר. בשלב זה, בהובלת בארי, הוחל במבצע להשבת הבתים לבעליהם היהודים, שאותם נטשו אחרי פרעות תרפ"ט. אחרי דיונים משפטיים ממושכים התקבלה ההחלטה הדרמטית: הפולשים צריכים לעזוב. המשפחות האלה פוצו ועזבו, והבתים התמלאו בתוך זמן בעשרות משפחות יהודיות.


"יש כאן עוצמה יהודית שורשית". בסוק בעיר דוד

השכן היהודי הציל

קבלת הפנים למשפחות החדשות הייתה – בקבוקי תבערה, קללות, אבנים. גם הממשלה לא ממש התלהבה. אבל דווקא אירוע מצער הביא לשינוי מגמה ביחסים בין היהודים לשכניהם הערבים. "תושב ערבי התחשמל, ושכן יהודי העניק לו טיפול רפואי מציל חיים", משחזר הרב דעואל.

"משם האווירה החלה להתרכך. בהמשך נפתחה מדרשה, שהביאה עימה מטיילים, תיירים, מרכז מבקרים. החלו מבצעי החפירות הגדולים, וגם ערבים החלו לעבוד בחלק מהמקומות. כך נוצר קשר בריא של יחסי שכנות. כל דייר יהודי חדש מקבל הנחיות איך להתנהל נכון בסביבה: אנחנו בני-אדם ידידותיים, מסבירי פנים, מקדימים שלום לכל אדם ומכבדים את השכנים, ועם זה צריך שיהיה ברור לכל תושבי הכפר שלא כדאי להתעסק איתנו".

שמחתה של ירושלים

הרב דעואל עצמו היה מעורב באירוע טרור, שהותיר בו את חותמו. לפני למעלה מעשור שב משמחה משפחתית, ואבן גדולה הושלכה לעברו. הוא נפגע במרפקו ונזקק לטיפול רפואי ולתקופת שיקום ממושכת.

ארגוני שמאל קיצוניים מנסים מעת לעת ללבות את האש. "הפעילים שלהם באים וצועקים פה קריאות, אבל זה מתקבל בלעג", מתאר הרב דעואל. "יחסי השכנות כאן והחיים עצמם חזקים מכל הפגנה שלהם".

הוא מציין את ההתקדמות האדירה שעשתה עיר דוד בעשורים האחרונים: "יש כאן עוצמה יהודית שורשית והיא מנצחת. ראיתי את המקום בחורבנו לפני שלושים שנה. היה פה כפר עוין, והנה אנו זוכים לראות בשמחתה של ירושלים, עם כמאה משפחות יהודיות שמתגוררות כאן ועם תמיכה ציבורית מלאה".


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)