חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:37 זריחה: 6:17 י"ב בכסליו התשפ"ז, 22/11/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1855 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת מטות, כ"ג בתמוז ה'תשפ"ב, (22/07/2022)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1855 - כל המדורים ברצף
היעד הברור של המאבק
חדש על המדף
מדוע אומרים 'בלי נדר'?
מלחמת מדיין
כסוחר ולא כקבצן
לומדים ובונים
הנערה שלא נשברה
רציתי לשאול
איך מתירים נדר
כשבית המקדש קופץ מהספר

מס' 1855, ערב שבת-קודש פרשת מטות, כ"ג בתמוז ה'תשפ"ב (22.07.2022)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

היעד הברור של המאבק

לאויבינו המטרה ברורה – לסלק מכאן את היהודים. הם ניסו לעשות זאת במלחמות, וכשלא הצליחו, עברו להשתמש בטקטיקות אחרות

תכונה אנושית אופיינית מגולמת בפתגם "מרוב עצים לא רואים את היער". לפעמים בני-אדם הולכים לאיבוד בתוך הפרטים, וכבר אינם רואים את התמונה הכוללת. לכן חשוב לזכור תמיד את המטרה ואת הכיוון, שמעבר לכל הפרטים.

זה נכון באשר לעימות בינינו ובין הערבים. אם תשאלו אדם מן השורה כמה מלחמות היו בינינו ובין הערבים, מן הסתם יציין את מלחמת השחרור, מבצע סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה, האינתיפאדה הראשונה והשנייה, מלחמת לבנון השנייה ועוד כמה מבצעים צבאיים. אבל האמת היא שהמלחמה מתנהלת בכל יום ויום.

יש המונים את הסכסוך היהודי-ערבי משנת תר"כ (1860), היינו יותר ממאה ושישים שנה (נפגעי פעולות האיבה נמנים רשמית משנה זו). היו בו עליות ומורדות, אבל הוא לא נפסק ולו לרגע אחד.

אל תלעגו להם

לאויבינו המטרה חדה וברורה – לסלק מכאן את היהודים. הם ניסו לעשות זאת במלחמות, וכשלא הצליחו, עברו להשתמש בטקטיקות אחרות. אבל אין אצלם שום בלבול באשר ליעד הסופי של המאבק.

לא תמיד אנחנו מצליחים להבין את התנהגותם. גורמים בישראל שניסו לקדם יוזמות של ויתורים מפליגים למען 'שלום' נוכחו שוב ושוב כי הערבים פשוט אינם מעוניינים לקבל את מה שמציעים להם. בעיני אותם גורמים ישראליים, הערבים נוהגים באיוולת. "הם לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנויות", לועגים להם. אבל אם תשאלו את הערבים, צוחק מי שצוחק אחרון.

מי שמוכן להתפכח מאשליות ה'שלום' ולהבין את מטרתם האמיתית של אויבינו, יבין לגמרי את התנהגותם. הם מוכנים לקחת כל מה שיקדם אותם לעבר היעד, אבל לא יסכימו לשום צעד שיכבול את ידיהם מלשאוף אליו. בינתיים יכפישו אותנו, יעלילו עלינו, יפגעו בנו, יסיתו נגדנו, ומפעם לפעם יתבכיינו ויבקשו 'מחוות', שיעניקו להם עוד נכסים ועוד אחיזה בשטח.

במקביל האויב שבתוך המדינה מפעיל את כל הכלים בניסיון להתקדם לעבר אותו יעד. הם ינופפו בסיסמאות 'שוויון', 'הבנת הנרטיב של האחר' וכדומה, מתוך כוונה לקעקע את תחושת הצדק שלנו ואת זכותנו על הארץ, ובתקווה שלא נבין לאן כל זה הולך.

לקלוט את המתרחש

וכך התפרסמו בימים האחרונים המהלכים שנעשים לתכנון מעשי של 'השיבה' – התביעה להצפת הארץ במיליוני ערבים. יש ערכות לימוד לבתי הספר, לצד תכניות עבודה העוסקות בחלוקת קרקעות ובניית בתים ל'צאצאי הפליטים' בתוך הערים היהודיות. וגם הפרסום הזה עבר בשקט, כי לא הכול קולטים את משמעות המהלכים.

בינתיים העניקה הממשלה 'מחוות' לערבים לרגל ביקור נשיא ארה"ב – אישור שש תכניות מִתאר ליישובים ערביים ביהודה ושומרון, מתוכן שלוש בגוש עציון, דבר שמביני דבר זועקים כי יהיה בכייה לדורות. ובה בשעה מקפיאים אישורי בנייה בירושלים!

האם נתעשת לראות את התמונה הכוללת, נבין את המלחמה שלפנינו ונגייס את הכוחות להתייצב מול מזימות אויבינו? נתפלל שאכן כך יהיה.


החזון שלנו מול היעד של אויבינו (ציור: ברוך נחשון(

  ספרים

אוצר לקוטי שיחות
מאת הרבי מליובאוויטש
בהוצאת מעיינותיך / קה"ת

מתוך ל"ט כרכי לקוטי שיחות מוגשות בספר זה שיחות המבארות את פירוש רש"י על התורה, שיחה אחת לכל פרשה, עם סיכום לכל פרשה. 548 עמ'. הפצה: אור החיים.

שמירת השמיטה
מאת הרב שמעון גדסי
בהוצאת המחבר

הלכות שנת השמיטה, מבוארות בלשון קלה וברורה. בחלקו השני של הספר משניות מסכת שביעית והלכות שמיטה ברמב"ם, עם ביאור. 250 עמ'. טל' 039606018.

שלהבת בכפור
מאת דוד דגן
בהוצאת המחבר

סיפורם של עשרות מחסידי ברסלב שמסרו נפשם על שמירת היהדות בימי האימים של השלטון הקומוניסטי בבריה"מ. הספר עשיר בתמונות ומסמכים. 680 עמ'. טל' 0534590522.

החסיד האחרון
מאת הרב שחר-זאב קיהן
בהוצאת המחבר

סיפור חייו של ר' ישראל-יצחק קיהן, מאחרוני חסידי פיאסצ'נה, שעבר את אימי השואה מתוך דבקות איתנה באמונתו. 260 עמ'. טל' 0507248082.

  שלחן שבת

מדוע אומרים 'בלי נדר'?

מדוע מסייגים התחייבות אישית באמירה 'בלי נדר'? כדי להבין זאת יש להקדים תחילה את עניינו של נדר. במובן הפשוט – אדם המבקש להימנע מלהשתמש בדבר גשמי, כדי להתקדש, מכריז על התחייבות זו ב'נדר' (בשונה משבועה שהיא התחייבות לעשות מעשה).

ברובד העמוק יותר, נדר מבטא התקדשות של הדבר הגשמי עצמו, ולא של האדם בלבד. בכל ענייני העולם טמונה קדושה, אלא שלעיתים היא נסתרת, ומה שנראה לעין הוא הכסות הגשמית – המאכל, המשקה, הרכוש וכו'. אדם האומר: "כיכר זה עליי כקרבן", מגלה נקודה של קדושה בכיכר.

אין כוח לנדרים

נדר הוא ביטוי הפוך מ'עבודת הבירורים'. עבודה זו נעשית על-ידי שימוש בדבר הגשמי, כאשר מוציאים מתוכו את הניצוץ האלוקי הטמון בו. אלא שעבודת הבירורים מחייבת מדריגה רוחנית גבוהה, כדי לוודא שהאדם איננו תאוותן אלא אכן כוונתו לשם שמיים. מי שאינו מסוגל 'לברר' את הגשמיות, יכול להימנע ממנה על-ידי נדר, וגם בדרך זו הוא חושף את הקדושה שבגשמיות.

בזמננו, בשל ירידת הדורות, אין לנו הכוח לעניין הנדרים, ולכן אומרים 'בלי נדר', שהמשמעות היא: אמנם היה מקום לנדור ולהימנע מהדבר הגשמי, אלא שעכשיו אין בכוחנו לעשות זאת.

סופי תיבות 'אלול'

גם בזמן שהנדרים היו מקובלים אפשר היה להתיר את הנדר. הנודר שנוכח כי איננו מסוגל להתגבר על הניסיון, ושהפרישות מענייני העולם קשה לו, יכול להתייצב לפני החכם או לפני בית הדין ולהתיר את נדרו.

היתר זה נרמז בסופי התיבות של המילים "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל,ג). צירופן יוצר את המילה 'אלול', שהוא החודש שבו (בערב ראש השנה) נהוג לקיים 'התרת נדרים'. סופי התיבות מסמלים את המדריגה התחתונה שבה אנו עומדים, בשל כך שאין בנו הכוח לעמוד בניסיונות.

הכוח לתקן

מדוע התרת נדרים נעשית בחודש אלול? חודש זה חותם תקופה של ארבעים ימי התשובה של עם ישראל על חטא העגל. ממתן תורה, במשך ארבעים יום, עמדו בני ישראל בדרגת הקדושה הגבוהה ביותר, בבחינת 'נדר'. ארבעים הימים שמחטא העגל והלאה היו ימי 'כעס' מצד הקב"ה על חטאם, אף שהוא נתכפר להם – וזו בחינת 'בלי נדר', שבו האדם נמנע מהגשמיות אך איננו ממשיך בה קדושה.

ארבעים הימים שמראש חודש אלול ועד יום הכיפורים הם שוב 'ברצון', בבחינת 'התרת נדרים'. אף שהתרת הנדרים מעידה על אי־יכולתו של האדם לנדור נדר ולקיימו, עם זה ניתן לו הכוח להשתמש בגשמיות למטרות הקדושה ולקיים את 'עבודת הבירורים' בהצלחה.

(רשימות חוברת לה, עמ' 332)

  מן המעיין

מלחמת מדיין

הנקמה שלך

"נקום נקמת בני ישראל... לתת נקמת ה' במדיין" (במדבר לא,ב-ג). הקב"ה אמר "נקמת בני ישראל מאת המדיינים", ומשה אמר "נקמת ה' במדיין". מפני מה שינה? אמר משה: "ריבון העולם, אם היינו ערלים או עובדי עבודה זרה או כופרים במצוות, לא היו שונאים אותנו ולא רודפים אחרינו, אלא בשביל תורה שנתת לנו שונאים אותנו. לכך, הנקמה שלך".

(מדרש תנחומא)

נקודת מבט

הקב"ה,  החפץ ומדקדק בכבודם של ישראל יותר מבכבודו, אמר שמלחמת מדיין היא "נקמת בני ישראל", ואילו משה, המדקדק יותר בכבודו של מקום, אמר שמלחמה זו היא "נקמת ה'".

(לקוטי לוי יצחק)

חיבתם של ישראל

"שהעומד כנגד ישראל כאילו עומד כנגד הקב"ה" (רש"י). בוא וראה כמה גדולה חיבתם של ישראל לפני המקום. הלוא מדובר כאן ביהודים שמתו במגפה או על-ידי דייני ישראל בעוון בנות מדיין ובעוון עבודה זרה. ועליהם הכתוב אומר שהעומד כנגדם כעומד כנגד הקב"ה!

(הרבי מליובאוויטש)

אהבת ישראל ואהבת ה'

מכאן שאהבת ישראל קשורה באהבת ה'. המיטיב עם איש ישראל, כאילו היטיב עימו יתברך כביכול, והאוהב איש ישראל –  כאילו אוהב את ה'.

(רבי שמחה-זיסל מקלם)

בלי פניות ונגיעות

"היחלצו מאיתכם אנשים לצבא" (במדבר לא,ג). "היחלצו מאיתכם" – התפשטו מעצמיותכם; הפקיעו מתוככם את כל הפניות והנגיעות העצמיות, ואז תהיו – "אנשים לצבא", אנשי חיל כראוי.

(רבי בונם מפרשיסחה)

מהאלופים

"וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה" (במדבר לא,ה). היינו מהגדולים שבהם. זהו שמפרש רש"י: אנשים – צדיקים. "מאלפי" הוא כמו 'מאלופי'.

(הכתב והקבלה)

כבודו של פינחס

"ויקצוף משה על פקודי החיל, שרי האלפים ושרי המאות, הבאים מצבא המלחמה" (במדבר לא,יד). לא קצף על פינחס, מפני הכבוד. כשם שלא נתקצף משה על אהרון במעשה שעיר החטאת, אלא על בניו, אף כאן לא קצף אלא על השרים העומדים לפקודת פינחס.

(העמק דבר)

שעת מלחמה

"ויקצוף משה על פקודי החיל" (במדבר לא,יד). בשעת מלחמה, אפילו נוח לבריות ועניו כמשה נעשה קפדן וקוצף.

(דורש טוב)

  אמרת השבוע

כסוחר ולא כקבצן

האדמו"ר רבי מרדכי-מנחם-מענדל קאליש מוורקה סירב בתחילה לקבל את ההנהגה אחרי הסתלקות אביו, רבי ישראל-יצחק מוורקה. שאלו אותו: למה אינו מנהיג עדה? ענה להם בענוותנותו: "אין לי במה להנהיג".

אמרו לו: הלוא שגור בפי החסידים הפתגם 'ישראל מקדשין עזרה', היינו שהחסידים עושים את הרבי.

השיב האדמו"ר: "אני מתנהג כסוחר ולא כקבצן. אם אין לי משלי, אינני לוקח מאחרים".

  גאולהפדיה

לומדים ובונים

בִּנְיַן הַבַּיִת. במדרש (תנחומא צו,יד) מסופר שכאשר הקב"ה ציווה את יחזקאל הנביא למסור לבני ישראל את צורת בית המקדש, תמה יחזקאל, שכן אלה היו ימי גלות בבל. "אמר יחזקאל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, עד עכשיו אנו נתונים בגולה, בארץ שונאינו, ואתה אומר לי לילך ולהודיע לישראל צורת הבית... וכי יכולין הן לעשות? הנח להם עד שיעלו מן הגולה ואחר-כך אני הולך ואומר להם".

המדרש מביא את תשובת הקב"ה: "ובשביל שבניי נתונין בגולה יהא בניין ביתי בטל?! אמר לו הקב"ה: גדול קרייתה בתורה כבניינה. לך אמור להם, ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה; ובשכר קרייתה, שיתעסקו לקרות בה, אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקים בבניין הבית".

מה משמעות תשובתו של הקב"ה? הלוא לימוד תורת הבית ובניית בית המקדש עצמו הם שני דברים נבדלים. בניית בית המקדש פירושה הקמת בניין גשמי, שבו אפשר לקיים את כל עבודות המקדש כפשוטן, ובכלל זה הקרבת הקרבנות כפשוטה; ואילו הלימוד והעיסוק בתורת הבית הוא עניין רוחני בלבד, שעליו הקב"ה אומר "אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקים בבניין הבית".

אבל האמת היא שאין כאן שני דברים נבדלים. כאשר התורה, תורת אמת, משווה שני דברים זה לזה, המשמעות היא שבאמת הם דבר אחד. כך עולה גם מתשובת הקב"ה ליחזקאל: "ובשביל שבניי נתונין בגולה יהא בניין ביתי בטל?!". מכאן אנו למדים שהעיסוק בתורת המקדש מונע מצב של "בניין ביתי בטל", והרי הוא בבחינת בניין המקדש ממש.

מִצְוָה לִבְנוֹת. הרבי מליובאוויטש מסביר (לקוטי שיחות כרך יח, עמ' 414) שדברי חז"ל על הקרבנות – "כל העוסק בתורת חטאת, כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם, כאילו הקריב אשם" – הכוונה ב"כאילו הקריב" אינה שהוא מקבל שכר בלבד, או שעל-ידי זה הקב"ה מכפר על העוונות כמו על-ידי העלאת קרבן, אלא יש בכך (על כל פנים לפי כמה דעות) גדר של הקרבת קרבן ממש. ואם כן הוא באשר לקרבנות, כל שכן שכך הוא באשר לעיסוק בתורת הבית.

ההסבר פשוט: המצווה "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה,ח) היא מצוות עשה לדורות. בכל עת ובכל מקום מוטלת על עם ישראל החובה לבנות את בית המקדש. כשהמציאות אינה מאפשרת לבנות את בית המקדש בפועל, חלה החובה לעסוק במה שבידינו – בלימוד תורת הבית, ובכך "כאילו אתם בונים אותו".

כלומר, העיסוק בתורת הבית אינו בבחינת זֵכֶר ותחליף לבניין בית המקדש, אלא יש בלימוד משום גדר של מצוות בניין בית המקדש. זו חובה אישית המוטלת על כל יהודי, כפסק הרמב"ם: "הכול חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם, אנשים ונשים". כשיהודי עוסק בתורת הבית, בזה הוא בונה ממש את בית המקדש, וזו ההכנה לבניינו בגשמיות ובפשטות בקרוב ממש.

  מעשה שהיה

הנערה שלא נשברה

תיתי הרימה את ראשה הכואב. לחדר החקירות הוכנסו שני חברי המחתרת שמהם ספגה קיתונות של לעג על אמונתה. "האם אתם מכירים אותה?", צעק החוקר

חייה השלווים של תיתי השתנו לחלוטין עם פלישת הגרמנים לבריסל שבבלגיה, באייר ת"ש (מאי 1940). אביה שולח עם עוד אלפי יהודים ליעד בלתי-ידוע. תיתי נותרה עם אימה. הן ברחו לכפר שבו היו מתגוררים בקיץ.

כספן אזל במהירות. האיכר שאצלו התגוררו איים שאם לא יקבל את התשלום, ידווח לגרמנים על הימצאותן אצלו. אימה של תיתי נסעה לעיר לחפש עבודה. היא שבה ובידה הצעת עבודה בעבור תיתי בלבד.

על הנערה הצעירה הוטל לטפל בשלושה ילדים, בני שלוש-שבע. ההורים, בני משפחת מולר, היו ממנהיגי ארגון מחתרת בלגי אנטי-נאצי. בשל עיסוקם בפעולות המחתרת מסרו לידי תיתי את השמירה על ילדיהם. הללו הוחבאו בבית בפרוורי בריסל.

תיתי התאימה להפליא לתפקיד. היא אהבה את הילדים והעניקה להם את כל החום, המסירות והדאגה שיכלה לתת. היא סיפרה להם סיפורים, לימדה אותם לקרוא את האותיות העבריות, והנחילה להם את תולדות העם היהודי והמסורת. עד מהרה ידעו הילדים על היהדות הרבה יותר מהוריהם.

הדבר היחיד שהטריד אותה היו ההתכנסויות של החברים למחתרת. כמה מהם לעגו לנערה הצעירה על אמונתה העזה ודבקותה ביהדות. במיוחד היו שם שני צעירים שהציקו לה שוב ושוב.

ההצקות האלה הכאיבו לה מאוד. היא הייתה עוזבת את עבודתה אילולא נאמנותה למעבידיה ואהבתה לילדים. במסירות הוסיפה לעבוד, שואבת נחת מהתקדמות הילדים בלימודיהם.

באחד החגים באו הורי הילדים הביתה, וזו הייתה הזדמנות בעבור תיתי לבקר את אימה. היא דחתה את הצעת המולרים שכמה מחבריהם יסיעו אותה, והחליטה לצעוד ברגל שלוש שעות, כדי שלא לחלל את החג. לקול הצחוק של אותם חברים יצאה תיתי לדרכה.

כששבה למחרת, הבחינה כי בחזית הבניין עומדים שני זרים. היא ניסתה לסגת לאחור, אך הללו הבחינו בה. אלה היו אנשי גסטפו. תיתי נלקחה לחקירה על מעבידיה. במיוחד רצו הנאצים לדעת היכן הוסתרו תעודות ומסמכים סודיים של המחתרת.

תיתי הייתה היחידה שידעה את מקום המחבוא, מכיוון שהיא עצמה טמנה אותם במקום המסתור. המולרים הניחו כי איש לא יחשוד בנערה הצעירה, ולכן הטילו עליה את התפקיד. תיתי ידעה שההזדמנות היחידה שלה לצאת לחופשי היא להעמיד פנים שאין היא יודעת דבר.

החוקרים היכו אותה ואיימו עליה, אך היא לא סיפרה דבר, וטענה שמעבידיה אנשי עסקים ישרים, ואין להם שום קשר למחתרת כלשהי.

לאחר שעות של חקירה, שבה לא נשברה, הכניס קצין הגסטפו לתוך החדר שני אסירים אחרים. תיתי הרימה את עיניה וראתה מולה את שני חברי המחתרת הצעירים שנהגו לבוז לה.

הקצין הנאצי חבט בפניו של אחד מהשניים ודרש לדעת אם הוא מכיר את תיתי. הבחור התפתל מכאבים. כל גופו היה חבול. לאחר עוד כמה מהלומות נשבר והחל להשיב על כל שאלותיו של הקצין.

השניים הודו שהם חברי המחתרת הבלגית. הם סיפרו על הפגישות הסודיות שערכו בבית משפחת מולר. הם אף הודו שתיתי ידעה על המפגשים, ואפילו סיפרו כי נהגו ללעוג לה. החמור מכול היה כשהשניים העידו שתיתי יודעת את מקום המסתור של המסמכים.

תיתי התבוננה בשניים וקראה את מחשבותיהם. היא קלטה את הבושה שמילאה אותם מולה, כשהם מגלים את כל סודותיהם ובוגדים בחבריהם למחתרת. היא גם קראה את התקווה האילמת שבעיניהם, שהיא לא תישבר ולא תתוודה על כל מה שהיא יודעת.

שני האסירים הוצאו מן החדר והחוקר ניסה שוב להוציא מפי תיתי את המידע שביקש. תיתי עמדה על גרסתה ולא זזה ממנה. הנאצי איבד את סבלנותו. הוא שלף את אקדחו, כיוון אותו למצחה והחל לספור לאחור.

המחשבות התרוצצו בראשה. דמותה של אימה נראתה לנגד עיניה. היא חשבה על חייה הצעירים הבאים אל קיצם, ויותר מכול על שלושת הילדים שבהם טיפלה ועל הצפוי להם ולהוריהם אם תגלה את הסוד.

איש הגסטפו הוסיף לספור. היא הייתה מוכנה למות. הספירה נסתיימה ולא קרה דבר. הקצין התבונן בה ארוכות והורה לשומרים לשחררה. "הנערה הזו אינה נורמלית. זמני יקר מכדי לבזבז אותו על משוגעים כמותה!", קרא בזעם.

תיתי שבה לאימה. היא שלחה את בת האיכר להביא את שלושת בני מולר הקטנים. זו הביאה אותם עם מכתב מהוריהם, ובו ביקשו ממנה לדאוג לילדים.

מאותו יום לא שמעה תיתי דבר מבני הזוג מולר. כל ניסיונותיה לעלות על עקבותיהם עלו בתוהו. בתום המלחמה מסרה את הילדים לבני משפחתם, והללו שמחו לאמצם. תיתי עצמה נישאה וגידלה משפחה יהודית לתפארת.

(על-פי 'הצופן הסודי')

  רציתי לשאול

עם הרב גרשון שנור, מנהל בית חב"ד גני תקווה

יש לי חבר שניחן בהרבה תכונות חיוביות, אבל תכונה אחת שלו מעצבנת אותי: מילה אינה מילה, הבטחה אינה הבטחה.

אחד הערכים החשובים שנשחקו בימינו הוא עמידה בדיבור. יש הסבורים כי התחייבות שאינה מלוּוה בחתימה משפטית אינה מחייבת, ואין הם מתייחסים ברצינות הראויה למילים ולהבטחות.

תורתנו מצווה אותנו לקיים כל מה שיוצא מפינו. הרמב"ם קובע (הלכות דעות פרק ה, יג) כי אחד ממאפייניו של חכם הוא שאינו משנה בדיבורו.

עלינו לזכור ולהפנים כי מילים והתחייבות יש להן משמעות. עלינו להתייחס אליהן ברצינות, ולא להבטיח דברים שאין בכוונתנו לקיים. ואם הבטחנו – נעשה הכול כדי לעמוד בדיבורנו.

במיוחד נדרשת זהירות בקיום התחייבויות לענייני מצווה וצדקה, כציווי התורה (דברים כג,כד): "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ". כאן ההתחייבות איננה עניין שבין אדם לחברו בלבד, אלא גם בין אדם למקום.

כל מנהל מוסד ציבורי מכיר, לצערנו, תופעה זו. לצד אנשים שמילה שלהם יצוקה בסלע, יש מי שמתחייבים ואחר-כך נעלמים. זה יוצר אי-נעימות וגם בעיה ממשית, כי לעיתים התקציב נבנה על בסיס ההתחייבויות, וכאשר מישהו אינו מקיים את הבטחתו, נוצר גירעון.

הדרך להתמודד עם תופעה זו היא חינוך – חינוך לילדים וגם למבוגרים. להסביר את חשיבות הערך של קיום הבטחות, ולא להתייחס לזה בזלזול. ומובן שרב קהילה או מנהל מוסד ציבורי חייב לשמש דוגמה לעמידה בדיבור.

ברור שיש להיות ערים למצבים שבהם אנשים התחייבו מתוך כוונה כנה לקיים את התחייבותם, ואחר-כך נקלעו לקשיים שאינם מאפשרים להם לעמוד בדיבורם. מצבים כאלה מחייבים רגישות והבנה, ולפעמים יש צורך לעשות 'התרת נדרים', כדי לשחרר את האדם מהתחייבות שאין הוא יכול לעמוד בה.

  פינת ההלכה ומנהג

איך מתירים נדר

שאלה: מה הדרך להתיר נדר שאדם מתחרט עליו?

תשובה: הסעיף הראשון בהלכות נדרים הוא: "אל תהי רגיל בנדרים. כל הנודר –  אף-על-פי שמקיימו – נקרא 'רשע', ונקרא 'חוטא'". רק בעת צרה או כדי לתקן את ההתנהגות מותר לנדור, וגם זה לא מומלץ. יתרה מזו, גם מי שנדר – בדרך כלל עדיף שיתיר את הנדר (ואם נדר לעשות דבר טוב או להימנע מדבר לא רצוי, יעשה זאת 'בלי נדר').

מי שנדר (גבר או אישה) ומתחרט על נדרו – יכול להתיר את הנדר על-ידי שלושה גברים בני מצוות, המתמצאים קצת בהלכות נדרים. אנשים אלו יכולים להיות קרובים זה לזה או למבקש ההתרה. אפשר להתיר כמה נדרים יחד וכן לכמה אנשים יחד. מותר להתיר נדר בשבת, אם ההתרה היא לצורך השבת (כגון אם הנדר מונע אותו מעונג שבת בעניין כלשהו).

לפני ההתרה, על הנודר לפרט את הנדר, ודיי בפירוט לפני אחד מהמתירים. עקרונית, דיי בחרטה כדי להתיר את הנדר, בתנאי שזו חרטה מוחלטת, שאכן האדם מעדיף שלא היה נודר לעולם.

אם אין החרטה מוחלטת, חייבים למצוא 'פתח', היינו סיבה לביטול הנדר, שלוּ ידע שיקרה כך – לא היה נודר, ומדובר בסיבה שכיחה. על המתירים לחפש 'פתח' כשהם יושבים דווקא.

לפי הרמ"א, נהגו להחמיר ולהפוך את החרטה ל'פתח', ולומר לו "לוּ ידעת שתתחרט – האם היית נודר?", וכשהוא משיב 'לא' – מתירים לו.

מכיוון שיש פרטים רבים בהלכה מה ואיך להתיר, יש להתייעץ לפני ההתרה עם רב מומחה בהלכות נדרים (בפירוט הנדר וסיבתו), כדי שההתרה תיעשה כדין.

מקורות: שו"ע יו"ד סי' רג, רכח ונו"כ.

  חיים יהודיים

כשבית המקדש קופץ מהספר

"התלהבתי כל-כך, ובאותו רגע אמרתי לעצמי שיבוא יום ואדפיס בעצמי ספר כזה שממנו יופיע בית המקדש"

ימי בין המצרים הם תקופה עמוסה מאוד אצל ר' יצחק אברהמי, תושב נתניה. הוא מדלג בין גני ילדים, בין סדנאות למבוגרים ובין פעילויות לבני נוער, ומשתף את כולם בתכנים על בית המקדש.

האמן ר' יצחק (38) חי באורח מעורר השראה את עניין הגאולה. "מאז שאני זוכר את עצמי", הוא מספר, "בית המקדש תמיד היה שם. הספרים של מכון המקדש, עם האיורים הנפלאים, שבו את ליבי מגיל רך. במשפחתנו אוהבים לעסוק באמנות, וגם אני נדבקתי בחיידק הזה. בילדותי הייתי מרבה לצייר את בית המקדש. יום אחד ניגש אליי אחד המורים ואמר לי: 'יצחק, יש לך כישרון, המשך לצייר, ויום יבוא ויבנו את בית המקדש ויצטרכו אמנים, ובטח תתקבל לעבודה'. האמירה הזאת של אותו מורה האירה לי פתאום באור מיוחד את כל נושא הציור".

טירה יוצאת מהספר

בחיי היום-יום ר' יצחק, יליד בית א-ל, משמש רב-גן בנתניה. הוא סובב בין גני ילדים לאורך מעגל השנה ומקיים עימם פעילויות אמנותיות, המשלבות תכנים יהודיים. הנושא הקרוב לליבו הוא בית המקדש.

"לפני כמה שנים", הוא משחזר, "נתקלתי בספר שהודפס בגרסת פופ-אפ. אני פותח את הספר, שעסק בסיפור מימי הביניים, ופתאום יוצאת ממנו טירה ענקית מרהיבה. הייתי בהלם. לא הבנתי איך הדבר אפשרי. התלהבתי כל-כך, ובאותו רגע אמרתי לעצמי שיבוא יום ואדפיס בעצמי ספר כזה שממנו יופיע בית המקדש. הרגע הזה הביא אותי ללמוד את התחום".

העלויות היקרות וההפקה המורכבת דחו את הוצאת הספר, אבל העיסוק האינטנסיבי שלו בנושא המקדש ורצונו להלהיב את קהל שומעיו, ובפרט ילדי הגנים, ניצחו את האתגרים. בשנה שעברה זה קרה סוף-סוף: הופיע ספר פופ-אפ, המגיש את סיפורו הציורי והייחודי של 'שער ניקנור'. "עבדתי על הספר בפועל שנה שלמה. כתבתי, ערכתי, ציירתי, תכננתי, עיצבתי – עד הירידה לדפוס".

עדות מרגשת של בן שבעים

ספר הפופ-אפ היה בעבור ר' יצחק עוד כלי להגיש את חוויית בית המקדש לילדים. "כשהבאתי לילדי הגנים בפעם הראשונה את הספר", הוא מספר, "ראיתי את התלהבותם כשבית המקדש יצא אליהם מהספר. אז הבנתי את העוצמה של הכלי הזה".

התגובה שריגשה אותו במיוחד התקבלה מאדם מבוגר דווקא: "יהודי בן שבעים, שנולד וגדל בארה"ב, סיפר לי שבהיותו ילד קנה ספר פופ-אפ ולא הפסיק להסתכל בו. חלום חייו היה להפיק ספר כזה על בית המקדש, אבל לא הייתה בארץ הטכנולוגיה המתאימה. הוא מאושר לראות שהגשמתי את חלומו".

המבט הנלהב של הילדים

ההתמחות הייחודית הזאת הביאה אותו להכניס את שיטת התצוגה הזאת גם להצגות בבתי הספר. "הכנסתי את הספר בתפאורת ענק מתקפלת. אני רואה את המבט הנלהב של הילדים כשבית המקדש קופץ להם בענק מול העיניים. כל ילד מרגיש פתאום חיבור לבית המקדש ומתפעל".

תחושות מעורבות ממלאות את ליבו בימים האלה: "ודאי שבימים האלה מרגישים את הצער על חורבן בית המקדש. ועם זה, בימי בין המצרים הציפייה שלי לבניינו של בית המקדש השלישי גוברת והולכת. יש לי אמונה חזקה וציפייה איתנה שבימים אלה נזכה כבר לראות את בית המקדש. לא בכדי נאמר על הימים האלה שדווקא הם 'ייהפכו לששון ולשמחה'. הלוואי שנזכה תיכף ומייד לראות את בית המקדש השלישי בבניינו".


"הבנתי את העוצמה של הכלי הזה". אברהמי


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)