חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 א' בחשון התשפ"ז, 12/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1854 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת פינחס, ט"ז בתמוז ה'תשפ"ב, (15/07/2022)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1854 - כל המדורים ברצף
מה ראוי לפרסם בחוצות
יש חדש
מאמץ עד הרגע האחרון
קרבנות
שמחה ב'בין המצרים'
מצפים לבית השלישי
תפילין באמצע הלילה
רציתי לשאול
י"ז בתמוז נדחה
דולרים בגמרא ואוצרות בלב

מס' 1854, ערב שבת-קודש פרשת פינחס, ט"ז בתמוז ה'תשפ"ב (15.07.2022)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

מה ראוי לפרסם בחוצות

וכי משה רבנו הביא עימו עוד דיבר נסתר הקובע שאמצעי הפרסום נועדו לצרכים מסחריים בלבד ולא לעניינים שברוח ובאמונה?

בוויכוח בין תפיסות ועמדות אתה יכול בדרך כלל להבין את הנימוקים והטיעונים של בר-הפלוגתא שלך, גם אם אתה שולל אותם וחולק עליהם. אבל לפעמים מוצגות על-ידו עמדות מוזרות כל-כך, שאתה נדרש להתאמץ להבין את מקורן.

המחשה לכך ניתנה לנו בעת האחרונה כשהועלה הטיעון שאמצעי הפרסום החדשניים של ימינו לא נועדו לפרסום ערכים ועניינים שבאמונה, אלא דברים מסחריים בלבד. אנשים חוזרים על הטיעון הזה שוב ושוב, ואתה מנסה לקלוט ולהבין מי בדיוק המציא את ההמצאה הזאת.

האם משה רבנו הביא עימו עוד דיבר נסתר הקובע שאמצעי הפרסום נועדו לצרכים מסחריים בלבד ולא לעניינים שברוח ובאמונה? האם זה כתוב בתלמוד או בספרי הראשונים והאחרונים? וכי יש חוק כלשהו שאוסר זאת? מתברר שאנשים מדקלמים מנטרות בלי לחשוב על ההיגיון שמאחוריהן.

קמפיין לכל דבר

שאלו כל אדם בתחום הפרסום והוא ישיב לכם חד-משמעית: אפשר לפרסם כל דבר! רק תשלם ותקבל קמפיין פרסומי לכל מה שעולה על דעתך. מובן שיש להתאים את המסר לאפיק הפרסום המתאים, וזו כבר עבודתם של אנשי המקצוע. אבל לא תמצאו איש פרסום רציני שיקבע כי אי-אפשר לפרסם ערכים.

המציאות היא שקמפיינים ערכיים ולא מסחריים מתפרסמים כל הזמן. לא חסרות דוגמאות: שמירה על הניקיון באתרי הטבע. הצורך לחסוך במים. והדרת פני זקן. עזרה לנזקקים לקראת החגים. יש קמפיינים למען דרך חיים צמחונית או טבעונית, ונגד גרימת צער לבעלי-חיים. ועוד ועוד.

המרחב הציבורי מוצף בקמפיינים רעיוניים שאינם מסחריים. גורמים התומכים בחלוקת הארץ מפרסמים את עמדותיהם. ומולם, גופים הסבורים כי זה אסון, מפרסמים בשלטי חוצות ובאמצעי פרסום אחרים את הסכנות העלולות לצמוח מהקמת מדינת טרור בלב ארצנו. האם שמעתם מישהו הטוען כי שלטי חוצות נועדו למשחות שיניים בלבד?

תשובה במישור הפסיכולוגי

מנין איפוא צמחה אותה טענה מוזרה שאת ערכי היהדות דווקא לא ראוי לפרסם בחוצות? האמת היא שאין לזה שום בסיס הגיוני. יש מי שפשוט מתנגדים לערכים האלה, אבל מחפשים טיעון שייראה כביכול לגיטימי יותר, וכך נולדה ההמצאה שיהדות לא מתאים לפרסם כך.

אצל אחרים, בעיקר בקרב שומרי מצוות מסוימים, צריך לחפש את המניע במישור הפסיכולוגי. לא נוח להם לראות את היהדות משמיעה את קולה בגאון. גם הם עצמם מתאמצים לצמצם את ביטויי היהדות שלהם, שיבלטו פחות ככל האפשר. יהדות גאה, ברשות הרבים – זה מעבר לקיבולת שלהם.

אבל הטיעון המשעשע ביותר היה – שאי-אפשר לעשות קמפיין לערך מסוים בלי להביא את הצד השני. שמעתם? מעכשיו 'שלום עכשיו' חייב להביא את טיעוני הימין, והצמחונים חייבים להביא את נימוקי אוכלי הבשר... בקיצור, שערי בלבולי מוח לא ננעלו.


אסור לפרסם ערכים?! טענה מוזרה, נטולת בסיס הגיוני

  יש חדש

הצטרפו ללימודי המקדש

הננו מזכירים לציבור את קריאת הרבי מליובאוויטש להוסיף בימי בין המצרים בלימוד התורה ובנתינת צדקה, ובמיוחד בלימוד ענייני המקדש – בתורה שבכתב (פרשיות תרומה, ויקהל-פקודי; יחזקאל פרק מ-מג), בתורה שבעל-פה (מסכת מידות) ובהלכה (הלכות בית הבחירה לרמב"ם). על-ידי לימוד זה נזכה שיתקיימו דברי המדרש: "בשכר קרייתה, שיתעסקו לקרות בה, אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקים בבניין הבית".

ועידת המחנכים הל"ד

בימים שני-שלישי, י"א-י"ב במנחם-אב, תתקיים הוועידה השנתית השלושים וארבע של המחנכים, שמארגן המרכז החינוכי-חסידי. הרב נפתלי רוט, יו"ר הוועידה, אומר כי לקראת שנת הקהל המתקרבת יושם בוועידה דגש על חינוך ליראת שמיים, כמטרתה של מצוות הקהל. פרטים והרשמה בטל' 025000770 ובאתר chabad4u.org.

מכתב לרב בג'רבה

השבוע פורסם מכתב לא-ידוע שכתב הרבי מליובאוויטש לגאון רבי רחמים-חי חויתא הכהן זצ"ל, רב ראשי באי ג'רבה, תוניס. המכתב חושף את מעורבותו העמוקה של הרבי בחייהם של יהודי תוניס ועדות המזרח בכלל, דבר שבא לידי ביטוי בחלופת מכתבים עם הרבנים ודייני הקהילות וכן בשיגור שלוחים לכפרים ולעיירות רחוקות.

  שלחן שבת

מאמץ עד הרגע האחרון

בפרשתנו הקב"ה מצווה את משה רבנו לעלות להר נבו ולהשקיף ממנו על ארץ ישראל, שאליה לא יוכל להיכנס: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה, וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

משה רבנו קיבל מהקב"ה שני ציוויים הקשורים עם פטירתו: האחד, לעלות להר נבו ולהשקיף על ארץ ישראל; והשני, לצאת למלחמה במדיין – "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים, אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ". את הציווי השני ביצע מייד, אף-על-פי שידע כי מיתתו תלויה בו, ואילו את הציווי הראשון לא מילא מייד, אלא ביומו האחרון.

למה התמהמה משה?!

רש"י מסביר "למה נסמכה לכאן" פרשה זו: "כיוון שאמר הקב"ה, נתון תיתן להם (לבנות צלפחד נחלה בארץ), אמר (משה): אותי ציווה המקום להנחיל! שמא הותרה הגזירה ואכנס לארץ? וכו'. דבר אחר: כיוון שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן, שמח ואמר: כמדומה שהותר לי נדרי".

לפי הפירוש הראשון הציווי למשה ניתן אחרי תביעתן של בנות צלפחד, ולפי הפירוש השני לאחר כיבוש ארצות סיחון ועוג בעבר הירדן. בין כך ובין כך ברור שעברו ימים רבים בין הציווי לבין הביצוע על-ידי משה. מתעוררת השאלה: מדוע עיכב משה את עלייתו להר זמן רב כל-כך?

הזזת כל שיקול אישי

ההבדל בין הציווי הזה לציווי על מלחמת מדיין הוא, שעניינה של המלחמה היה "נקמת בני ישראל מאת המדיינים". והלוא על בני ישראל נאמר: "כל הנוגע בהם כאילו נוגע בבבת עינו של הקב"ה". במקרה זה, משה רבנו, הנשיא והמנהיג של ישראל, מניח כל שיקול אישי ומזדרז לקיים את ציווי הקב"ה בלי להתחשב כלל בטובתו. ואף שבני ישראל עצמם סירבו להילחם, בתקווה לדחות על-ידי כך את מות משה, הכריחם לצאת למלחמה, כפי שכתוב "וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" – על כורחם.

ואולם באשר לציווי לעלות אל הארץ, משה ראה זאת כפיצוי שהקב"ה נותן לו במקום הכניסה לארץ שנמנעת ממנו. וכאן, תשוקתו העזה של משה להיכנס לארץ ישראל גרמה לו לדחות עד הרגע האחרון את העלייה להר נבו, בתקווה שאולי בכל-זאת יצליח לבטל את הגזירה.

ההזדמנות האחרונה

כשאנחנו מגיעים לפרשת האזינו רואים בבירור שמטרת הציווי היא פיצוי למשה על אי-הכניסה לארץ. הקב"ה אומר: "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ... כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא". וכך רש"י מפרש שם: "כי אם לא תראנה עכשיו, לא תראנה עוד בחייך".

הקב"ה אומר למשה שהגזירה חתומה ולא תשתנה, וכי הוא עתיד למות ביום הזה, בין יראה את הארץ ובין לאו. אם יתמהמה, יחמיץ את ההזדמנות ויסתלק מן העולם בלי לראות את הארץ. רק אז, ביומו האחרון, עלה משה אל הר נבו וצפה אל הארץ שהשתוקק כל-כך להיכנס אליה.

(תורת מנחם, כרך מה, עמ' 49)

  מן המעיין

קרבנות

אכילה למעלה

"את קרבני לחמי" (במדבר כח,ב). מדוע נקראו הקרבנות 'לחם' ומאכל? כי כשם שהמאכל מחבר את הנפש עם הגוף, כך העלאת נפש הבהמה לשורשה, ל'פני שור' שבמרכבה, גורמת לירידת האור והחיות האלוקיים לתוך העולמות, שנמשלו ל'גוף' גדול.

(לקוטי תורה)

שלוש בחינות

"צו את בני ישראל ואמרת אליהם... ואמרת להם" (במדבר כח,ב-ג). מהו הכפל "ואמרת... ואמרת"? אלא בקרבנות, כבכל המצוות, יש שלוש הבחינות – מחשבה, דיבור ומעשה. מחשבה – תפילה, שהיא עבודה שבלב; דיבור – הדיבור בתורת הקרבנות; מעשה – עבודת הקרבנות בפועל. "ואמרת אליהם" – אמור על בחינת מחשבה ודיבור שבקרבנות, ואילו "ואמרת להם" – אמור על מעשה הקרבן בפועל.

(הרבי מליובאוויטש)

שתי הקרבות

"ואמרת אליהם" – הקרבן של הבהמה הגשמית; "ואמרת להם" – 'הקרבת' הבהמה שבליבו של אדם, נפשו הבהמית. "זה האשה אשר תקריבו לה'" – יש להקריב את האש הזרה של הנפש הבהמית ולהופכה לרשפי אש של אהבת הבורא.

(אור התורה)

זהירות מהרהורים

"עולת שבת בשבתו" (במדבר כח,י). העולה מכפרת על הרהורי הלב, וחטאת מכפרת על חטא בפועל. כאשר נבצר מהאדם לעשות מלאכה, ממילא אינו בא לידי חטא. לכן בשבת, שבה האדם מובדל מכל מלאכה, אינו צריך להביא חטאת. אבל הרהורים מותרים בשבת בענייני רשות, ולכן צריך להביא עולה, כי אפשר שיגיע לידי הרהורי עבירה.

(משך חכמה)

שתי הנהגות

"זאת עולת חודש בחודשו לחודשי השנה" (במדבר כח,יד). במילה 'זאת' מרומזים שני סוגי ההנהגה שהקב"ה מנהיג בהם את העולם – "חודש בחודשו לחודשי השנה": הנהגת הטבע מרומזת באות ז' של 'זאת', המורה על שבעת ימי בראשית, שבהם נברא עולם הטבע, ואותיות א'-ת' רומזות לאותיות התורה, שהן מא' ועד ת', היינו ההנהגה הניסית, שהיא למעלה מן הטבע.

(המגיד ממזריטש)

עונת מלאכה

"ובחמישה עשר יום לחודש הזה חג שבעת ימים מצות יאכל" (במדבר כח,יז). רבי שמעון אומר: פסח וחג (הסוכות), שאינם עונת מלאכה, זה ז' וזה ח' ימים; עצרת, שהיא עונת מלאכה, אינה אלא יום אחד בלבד. מלמד שחסה התורה על ישראל.

(ספרי)

להקריב באש

"והקרבתם אשה עולה לה'" (במדבר כח,לא). אם ההקרבה היא ב'אשה', באש והתלהבות, הרי היא "עולה לה'" ופועלת עלייה למעלה. זהו שכתוב "ימלא ה' כל משאלותיך" – כל שאיפותיך יהיו מלאות בה', בתשוקה עזה להעלות ולהגדיל את שמו הגדול.

(קדושת לוי)

  אמרת השבוע

שמחה ב'בין המצרים'

כאשר האדמו"ר רבי אהרון מבעלז שהה בעיר באד-המבורג בגרמניה בא לבקרו רבי יעקב רוזנהיים, עם עוד מכובדים, ובפיהם חמש-עשרה שאלות שביקשו לשאול אותו. אחת השאלות הייתה: הלוא חייבים לעבוד את ה' מתוך שמחה, ואיך יכולים להיות שרויים בשמחה בימי בין המצרים?

השיב להם הצדיק: "כשזוכרים שבמהרה ייבנה בית המקדש יכולים להיות שרויים בשמחה גם בימי בין המצרים, כי מרגישים את השמחה על בית המקדש השלישי שייבנה בעוד רגע קט".

  גאולהפדיה

מצפים לבית השלישי

אֵיךְ יִבָּנֶה? כיצד ייבנה בית המקדש השלישי? יש דעות שהוא ייבנה מן השמיים (רש"י סוכה מא סוף עמוד א), ולעומתן דעות (ויקרא רבה פרשה ט,ז ובמדבר רבה פרשה יג,ב) שבניינו יהיה בידי אדם. וגם לדעת הסבורים שהוא ייבנה בידי אדם יש דיונים אם הבניין תלוי בגאולה השלמה על-ידי המשיח, או שאפשר לבנותו גם קודם שבאה הגאולה. המדרש (בראשית רבה, פרשה סד,י) מספר שבימי רבי יהושע בן-חנניה התיר השלטון הרומי לבנות את בית המקדש, וכבר התחילו בהכנות לבנייה, אלא שהכותים הכשילו את המהלך.

עוד יש דיונים בשאלה אם בניית בית המקדש יכולה להיעשות על-ידי יחידים או על-ידי הציבור דווקא. הרמב"ם כותב (ספר המצוות, סוף מצוות עשה) שיש מצוות "שהם חובה על הציבור, לא כל איש ואיש, כמו בניין בית הבחירה". כך כותב גם ספר החינוך (סוף מצווה צה): "וזו מן המצוות שאינן מוטלות על יחיד כי אם על הציבור כולן, כשייבנה הבית במהרה בימינו תקוים מצוות עשה".

כמו-כן עוסקים בשאלה אם בניין בית המקדש יכול להיעשות בלי הוראת נביא, ואם הוא תלוי במינוי מלך, כפי הסדר שהיה בכניסה לארץ, שהיו שלוש מצוות שצריכות להתקיים לפי הסדר הזה דווקא: מינוי מלך, הכרתת זרעו של עמלק ובניין בית המקדש.

מִי יִבְנֶה? הרמב"ם מכריע שבית המקדש השלישי ייבנה בידי המשיח דווקא. הוא אומר זאת פעמיים בפרק העוסק בהגדרה ההלכתית של המלך המשיח (פרק יא מהלכות מלכים). בתחילת הפרק הוא קובע כי בניין בית המקדש הוא מתפקידיו המרכזיים של המשיח: "המלך המשיח עתיד לעמוד, ולהחזיר מלכות בית דויד ליושנה, הממשלה הראשונה, ובונה מקדש". בסיום הפרק הרמב"ם מגדיר את בניין בית המקדש על-ידי המשיח כסימן מובהק שאכן הוא 'משיח בוודאי': "אם עשה והצליח, וניצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו, וקיבץ נידחי ישראל – הרי זה משיח בוודאי".

עוד עולה מהרמב"ם כי למעשה לא יתאפשר לעם ישראל לבנות את בית המקדש קודם ביאת המשיח. כשם שבימי רבי יהושע בן-חנניה התברר בסופו של דבר שהמשימה אינה אפשרית, כך הקב"ה לא ייצור נסיבות שיאפשרו את בניין בית המקדש. היחיד שהקב"ה יאפשר לו לבנות את בית המקדש הוא המשיח, ולכן כשהוא יבנה את בית המקדש – זו תהיה ההוכחה שאכן הוא המשיח המיוחל.

הרבי מליובאוויטש מציין (לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 493) שגם אם התממשו במשיח כל הסימנים שהרמב"ם מפרט "אין עדיין ודאות, כי אם כשלאחרי כל זה הצליח ובנה מקדש במקומו (כי אחֵר לא יעשה זה)". ובמקום אחר (תורת מנחם תשמ"ח כרך א, עמ' 84) הוא אומר: "אף אחד (אפילו גדולי ישראל כו') אינו יכול לבנות את בית המקדש מלבד משיח צדקנו, כפסק דין הרמב"ם 'המלך המשיח... בונה המקדש'".

  מעשה שהיה

תפילין באמצע הלילה

בתוך דקות הכין היהודי שתי קוביות עץ וצבע אותן בשחור, עד שדמו מאוד לתפילין המקוריות

חושיו של ר' ישראל-יצחק קיהן נדרכו. הלחשושים בתוך הצריף הצפוף באמצע הלילה העירו אותו משנתו. הוא אימץ את אוזניו, מתקשה להאמין לקול הלוחש: "יש לי תפילין!".

בתוך דקות התאספו רבים מיהודי הצריף סביב רב הונגרי, שהחזיק בידיו זוג תפילין. הם הקשיבו בהתרגשות רבה לסיפורו כיצד הוברחו התפילין אל המחנה תמורת שוחד רב, וזאת אחרי כמעט שנתיים שבהן לא זכו לקיים מצווה חשובה זו.

זו הייתה התחלת הלילה. במקום החל להתפתח דיון הלכתי. על-פי ההלכה אי-אפשר להניח תפילין בברכה אלא כשמתחיל להאיר מעט, או בדיעבד מעט מוקדם יותר, קצת אחרי עלות השחר.

קיהן, מחסידי האדמו"ר מפיאסצ'נה, הקשיב לדיון וליבו סער. יהודים כחושים, מושפלים עד עפר, שלא הניחו תפילין כמעט שנתיים, עומדים מול זוג תפילין ודנים אם מותר להניח תפילין בברכה או לא.

הוא התפרץ לתוך המעגל והכריז: "אני מעדיף שכאשר אעלה לשמיים יבוא מלאך וילקה אותי על שהנחתי תפילין בלילה, בתוך ימי התופת של המלחמה הנוראה, לאחר שלא הנחתי תפילין כבר כמעט שנתיים, ושלא אהיה מאלה שלא הניחו תפילין לאחר שנקרתה לפניהם הזדמנות יקרה כזאת!".

בלי לחשוב פעמיים חטף את התפילין מידי הרב, בירך עליהן בהתלהבות וכרכן סביב זרועו וראשו.

היהודים הביטו בו נפעמים. אחרי כמה שניות התייצבו בשתי שורות והחלו להניח תפילין, מתוך התעלמות מהשאלה ההלכתית בעניין הנחת תפילין בלילה.

התברר שהמלאך שעליו דיבר קיהן לא איחר מלבוא. ההתלהבות וההמולה חוללו רעש חזק בצריף, וזה עורר את חשדם של הזקיפים.

"מה קורה פה?", שאלו השומרים שנכנסו לצריף, כשהם מדליקים את האור. "מה זה? מה יש לך ביד?", פנו אל הרב ההונגרי.

הרב ניסה לקמץ את התפילין אל תוך ידיו, אך המאמץ היה לשווא. השומר הנאצי תפס את ידיו של הרב והחל להכותן. גם קיהן שעמד לצידו ספג מכות רצח.

כעבור כמה דקות הופיע במקום מפקד המחנה. הוא היה גבה קומה, בגדיו נקיים להפליא ונעליו מצוחצחות ומבריקות. שנאה יוקדת ניבטה מעיניו.

"הביאו אליי את התפילין!", דרש. בפקודתו חטפו השומרים את התפילין מידי הרב ומסרו אותן למפקד. "מחר עם שחר", הכריז המפקד, "אשרוף את התפילין לעיני כל יהודי המחנה. זה יהיה העונש הראוי לכם, יהודים ארורים".

דממה השתררה במקום. המפקד עזב את הצריף. קיהן שכב על הרצפה כאוב מהמכות שספג, ולצידו הרב שהבריח את התפילין. לפתע נמרח חיוך גדול על שפתיו והוא אמר: "הנה, זה המלאך שהיכה אותי על שהנחתי תפילין בלילה...".

"איזה ביזיון יהיה מחר", החלו להישמע קולות בצריף. "הייתכן שהתפילין יישרפו מול עינינו ולא נעשה דבר?!".

"אסור לתת לזה לקרות", אמר קיהן. "צריך להיכנס לחדרו של המפקד ולקחת את התפילין!".

יהודי שהופקד על עבודות העץ במחנה הציע להכין שתי קוביות עץ דומות לבתי התפילין, בתנאי שמישהו יתנדב לחדור לחדרו של מפקד המחנה ויחליף את התפילין האמיתיות בקוביות העץ.

קיהן נדהם מאומץ ליבו של היהודי, שלא היה שומר תורה ומצוות. גאוותו היהודית מילאה את ליבו  של קיהן וחיזקה אותו. הוא החליט ללכת בעצמו לביצוע המשימה. בתוך דקות הכין היהודי שתי קוביות עץ וצבע אותן בשחור, עד שדמו מאוד לתפילין המקוריות.

כל האירוע היה במוצאי יום ראשון בשבוע, כאשר מפקד המחנה היה שיכור מעט לאחר שתייה מרובה ביום השבתון הנוצרי. בעקבות זאת שנתו הייתה עמוקה.

שקט שרר במחנה. מדי פעם בפעם נשמעו נביחות כלבי האס-אס האימתניים. אל קיהן הצטרפו שני יהודים, לסייע לו לחדור לחדרו של המפקד.

בעזרת סולם טיפס קיהן אל הגג, ונכנס לחדר המפקד דרך פתח האוורור. אמנם הפתח היה צר מאוד, אך גופו הצנום הצליח להשתחל פנימה. הוא מצא את התפילין מונחות על שולחנו של המפקד, בעוד זה ישן את שנתו העמוקה.

קיהן הניח את תפילין הדמה על השולחן ובמקומן לקח את התפילין האמיתיות ויצא במהירות מבעד לפתח האוורור.

הבוקר הגיע ואיתו מתח גדול. האם מפקד המחנה ישרוף את קוביות העץ או שיבחין כי התפילין הוחלפו? יהודי הצריף החליטו שלא לשוחח על הנושא ולהתנהג כרגיל.

בבוקר יצאו לעבודה במסילת הרכבת, כבכל יום, כאילו אירועי הלילה לא היו ולא נבראו. בתחילה חשבו כי הנאצים מתכננים לבצע את זממם לפנות ערב, אך גם הערב עבר, ושגרת מחנה העבודה לא הופרעה.

אותו רב שמר עימו את התפילין, ולאחר שחרור המחנה עלה איתן לארץ ישראל.

(על-פי ספרו של יצחק קיהן, 'החסיד האחרון')

  רציתי לשאול

עם הרב יצחק כהן, מנהל בית חב"ד בקרני שומרון רבתי

כיהודי שחי בארץ ישראל הנבנית ופורחת, אני תוהה למה מוסיפים לצום בימי החורבן שאירעו לפני כאלפיים שנים?

חורבן בית המקדש לקח מאיתנו את הדבר היקר והנפלא ביותר – את הבית שבו שכן בורא העולם. אליו היינו עולים לרגל שלוש פעמים בשנה, בו ראינו את גילוי השכינה, וממנו יצאה אורה לעולם כולו. לכן אנחנו אבלים וכואבים כל-כך בעקבות אותו חורבן נורא, ומצפים בקוצר רוח לגאולה ולבניין בית המקדש השלישי.

אנחנו תושבי השומרון, רואים מדי יום ביומו את רוח הגלות שהחלה בחורבן הבית. אמנם בעת האחרונה יש יותר בנייה יהודית, לעומת תקופות הקפאה והחנקת היישובים, ועדיין הלב נכמר למראה נתיב הייסורים שצריכה לעבור כל בנייה יהודית, לעומת הבנייה המטורפת של הערבים, המשתלטים על עוד ועוד מאדמות הארץ ובונים באין מפריע, בלי דין ובלי חוק.

הכאב גדול שבעתיים כשהאכיפה הדקדקנית על כל בנייה יהודית וההתעלמות הבוטה מהבנייה הבלתי-חוקית הערבית – באה מידי יהודים. זו הגלות הקשה ביותר, לראות יהודים הפועלים בנחישות נגד האינטרסים של בני עמם, ומעניקים לאויבינו יד חופשית להתעצם ולהתרחב.

כל זה מתחבר לחולשה הרוחנית, לאובדן 'גאון יעקב', זקיפות הקומה היהודית. ומול זה הרמת הראש של אויבינו, דבר שבא לידי ביטוי בפיגועים, ביידוי אבנים, בהנפת דגלי האויב בלי בושה ומורא על צירים מרכזיים. למרבה הצער איננו יכולים לחוש בעלי הבית בארצנו.

ודאי שצריך להודות לבורא העולם על כל הניסים שהוא עושה עימנו, ועל שיותר ויותר יהודים חיים בארץ ישראל הנבנית ופורחת, אבל עדיין אנו מצפים לגאולה האמיתית והשלמה, שבה הארץ כולה תחזור לידינו ותתקיים התפילה: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".

  פינת ההלכה ומנהג

י"ז בתמוז נדחה

שאלה: מה דינו של צום שבעה-עשר בתמוז שחל בשבת?

תשובה: הצום עצמו נדחה ליום ראשון. גם הדינים והמנהגים של 'בין המצרים' מתחילים במוצאי השבת. ויש חולקים ואומרים שדיני 'בין המצרים' מתחילים כבר בשבת.

יש קהילות (כגון הנוהגות על-פי האר"י ז"ל) הנמנעות מלברך 'שהחיינו' גם בשבתות של 'בין המצרים'. הפוסקים חלוקים ביניהם בשאלה אם גם בשבת זו נמנעים מכך; ומנהג חב"ד להקל בזה. הרבי מליובאוויטש הביע ספק אם יש להתחיל כבר בשבת זו את לימוד ענייני בית הבחירה, כפי שהנהיג ב'בין המצרים'.

הפטרת השבת (בארץ ישראל פרשת פינחס, בחו"ל פרשת בלק) שייכת לפרשת השבוע, ואינה מן ההפטרות של 'בין המצרים'.

נער שמגיע למצוות במוצאי השבת (כלומר, שנולד בי"ח בתמוז) חייב בכל-זאת לצום ביום ראשון, בצום הנדחה, אף-על-פי שבי"ז בתמוז עדיין לא היה בן חיוב.

מכיוון שהצום נדחה, אם חלה ברית מילה ביום ראשון, הורי התינוק, המוהל והסנדק מתפללים מנחה גדולה (במרכז הארץ אחרי 13:22), אומרים בה 'עננו' ויכולים לאכול אחר-כך (אבל סעודה לקרואים –  עושים רק בלילה). ואולם רבים נמנעים מזה, וכן נהוג בין חסידי חב"ד. כמו-כן יש מקום להקל יותר גם בעניין חולה ויולדת.

מותר לאכול ולשתות במוצאי השבת עד עלות השחר (3.15 במרכז הארץ. מי ששוכב לישון ורוצה להשכים לפני עלות השחר כדי לאכול או לשתות – אם בדרך כלל אינו נוהג לשתות מייד בקומו בבוקר, צריך להתנות לפני שוכבו לישון שאינו מקבל עליו את התענית עד עלות השחר).

מי ששכח ואכל בצום, יפסיק מייד כשנזכר שהיום צום, ויוסיף לצום עד סוף היום. הצום מסתיים (במרכז הארץ) בשעה 20:14.

מקורות: שו"ע ומפרשיו סי' תקנא, תקנט, תקסד. מ"א סי' תקנא ס"ק מב וברכי יוסף שם. שו"ת אגרות משה או"ח ח"א סו"ס קסח. הגהות רעק"א תקנט ס"ט. פסקי תשובות סי' תקנט הע' 70. הלכות והליכות בר-מצווה ע' קיח. ספר השיחות תנש"א ח"ב עמ' 691. לוח 'דבר בעתו'.

  חיים יהודיים

דולרים בגמרא ואוצרות בלב

תלמידי הישיבה באו להחזיר את האבידה לביתו של השופט בדימוס ביישוב להבים, ושמעו בהשתאות את סיפור חייו המצמרר

הרב משה הבר, מגיד שיעור בישיבת 'תומכי תמימים' הקטנה בקריית גת, רגיל שתלמידי הישיבה באים לשאול אותו שאלות בגמרא. אבל שני התלמידים שהתייצבו מולו באו לשאול מה דינה של גמרא. "מצאנו בגמרא ישנה שנתרמה לישיבה אלף דולר", אמרו לו.

קצה החוט הראשון היה שם שהופיע בעמוד הפותח – אליעז באר-שבע. הרב הבר שאל את חבריו לצוות אם מישהו מהם יודע מנין הובאה אותה גמרא, ואחד מהם אישר שהוא קיבל ש"ס ישן מתושב היישוב להבים, שביקש למסור אותו למקום שבו ייעשה בו שימוש. כך הובא הש"ס לישיבה.

לפנים משורת הדין

הרב הבר השיג את מספר הטלפון של האיש, יוסף אליעז שמו, והתקשר אליו לשאול אם הטמין בתוך אחד הכרכים אלף דולר. תשובתו הייתה: "בעבר הייתי שומר כסף בין דפי הגמרא, אבל אני לא זוכר שאיבדתי את הסכום הזה".

הרב הבר שיתף את התלמידים בבירור שעשה, ואמר להם כי יש מקום לדיון הלכתי אם במקרה כזה חלה חובת השבת אבידה, אך המליץ לנהוג לפנים משורת הדין ולהשיב את הכסף לבעליו. התלמידים, לוי בן-מעש ומנדי סלומון, אמרו שישמחו לעשות זאת. כך התייצבו הרב הבר ושני התלמידים בפתח ביתו של מר אליעז בלהבים.

"האיש קיבל אותנו בחמימות רבה", מספר הרב הבר, "הוא הציע כי יחבוש כיפה לכבודנו, ואמרנו לו שינהג כפי שהוא מרגיש לנכון". הפגישה נמשכה יותר משעה וחצי, ובמהלכה גולל לפני השלושה את סיפור חייו.


מעיינים בסוגיה . הרב הבר ותלמידיו בן-מעש וסלומון

האם נלחמה כלביאה

הוא נולד בשנת ת"ש (שלהי 1939) בקובנה שבליטא. אביו, הרב אליעזר לוין הי"ד, נרצח מייד עם הכיבוש הנאצי. אימו, הדסה, נדדה עימו בגטאות, ובאין ברירה הפקידה אותו אצל נזירות במנזר. אחרי המלחמה האם יצאה מהיערות, תשושה וחלושה, וביקשה לקבל את בנה. הנזירות סירבו. האם נלחמה כלביאה והצליחה לחלץ אותו. רצונה היה עז לעלות עם בנה לארץ ישראל, אולם כוחה לא עמד לה והיא נפטרה.

"מר אליעז תיאר לנו את ה'שמע ישראל' שאמר עם אימו ברגעיה האחרונים", מספר הרב הבר בהתרגשות. "אימו כתבה יומן מצמרר בימי השואה, ובנה הוציא אותו לאור". הנער היתום מאב ואם עלה לארץ במסגרת עליית הנוער והחל את חייו החדשים. הוא שימש יועץ משפטי בכיר ואף מונה לשופט בבית משפט השלום.

"אחרי שהקשבנו לסיפור המצמרר של היהודי, הצענו לו להניח תפילין. הוא ניאות בשמחה", מוסיף ומספר הרב הבר. "התפילה שלו הייתה מרגשת מאוד. הייתה לנו הרגשה כאילו אנחנו עומדים בתפילת יום כיפור. תוך כדי תפילתו נכנסו לבית נכדותיו ושאלו לפשר המראה. סבתן סיפרה להן על התפילין, והיה ניכר שכל המעמד משמח אותה".

התפתחות מעניינת

הביקור נחתם במסירת הכסף מידי התלמידים לשופט בדימוס, והוא הודה להם מעומק ליבו. מר אליעז מספר ל'שיחת השבוע' כי אחרי עלייתו ארצה למד במוסד לניצולי שואה בירושלים ולאחר מכן ב'יבנה' ובכפר הרא"ה. "בשעתו קניתי ש"ס בבלי. חסכתי קצת כסף והסתרתי אותו בתוך הגמרא. אחרי שנים, כשיצאה הסדרה של הרב אבן-ישראל (שטיינזלץ), רכשתי אותה, וביקשתי מהרב של חב"ד להעביר את הש"ס הקודם למקום שבו ילמדו בו. הופתעתי מהטלפון שקיבלתי מהישיבה בקריית גת. פגשתי רב מאיר פנים עם שניים מתלמידיו. דיברנו בענייני תורה ומסורת בשיחה חמה. הם בהחלט יכלו להשאיר זאת בידיהם, ולפי הבנתי נהגו לפנים משורת הדין, ועל כך הודיתי להם".

הסיפור רשם התפתחות מעניינת בשבת שלאחר מכן. אחד התלמידים, בן-מעש, מתגורר ביישוב מכמורת. בשבת סיפר אביו את הסיפור למתפללים. במוצאי השבת דפק בדלת המשפחה אורח שעשה את השבת ביישוב. הוא אמר כי התרגש כל-כך מהסיפור עד שהחליט לתת מתנה לשני התלמידים: אלף דולר – הסכום שהשיבו...


השופט אליעז
(צילום: הרצל יוסף, ידיעות תקשורת
(


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)