חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 א' בחשון התשפ"ז, 12/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1852 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת חוקת, ב' בתמוז ה'תשפ"ב, (01/07/2022)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1852 - כל המדורים ברצף
איתנו יותר מבעבר
יש חדש
למה לא ליישר את ההר
חוקת התורה
שיחה עם עורך עיתון
ציפייה לגילוי הסודות
מכתב שחולל מהפך
רציתי לשאול
הדלקת נר נשמה
הערפל פיזר את הערפל

מס' 1852, ערב שבת-קודש פרשת חוקת, ב' בתמוז ה'תשפ"ב (01.07.2022)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

איתנו יותר מבעבר

במרוצת השנים מבחינים בתופעה מופלאה – החיבור האישי של המוני יהודים עם הרבי מליובאוויטש, ובהם רבים שלא ראו אותו מימיהם

בדרך כלל מדברים על הרבי מליובאוויטש בהקשר של מפעל השלוחים שבנה. הצלחתו הבלתי-נתפסת של מפעל זה, שהכפיל פי ארבעה וחמישה את גודלו והיקפו בעשרים ושמונה השנים שחלפו, מאז הסתלקותו של הרבי בג' בתמוז תשנ"ד (1994) – מעוררת השתאות בלב כולם. רק בחודשים האחרונים ראינו את המפעל הזה במלוא מסירותו ותעוזתו, אצל השלוחים באוקראינה המופגזת.

ואולם במרוצת השנים מבחינים בתופעה מפליאה לא פחות – החיבור האישי של המוני יהודים עם הרבי. כשם שבעבר, כל מי שזכה להיכנס לפגישה אישית עימו ('יחידות' בשפת החסידים), לראותו בבית הכנסת, בתפילה ובהתוועדות, או לעבור לפניו בחלוקת שטרות הדולר לשליחות מצווה – מדבר על החיבור המיוחד שנוצר בליבו עם הרבי; כך גם כיום הננו עדים לחיבור המיוחד הזה.

המוני יהודים, שמעולם לא פגשו את הרבי, באים לבית מדרשו ולמקום מנוחתו וחשים קשר מיוחד. אותה חוויה שמתארים מי שזכו להיכנס אל חדרו, שהאבנים שהיו על ליבם נגולו, והם יצאו משם כבני-אדם חדשים – זה התיאור ששומעים ממי שבאים כיום לשפוך את ליבם בארבע אמותיו של הרבי.

יראת כבוד ורצינות

קשה מאוד לתאר זאת במילים רציונליות, אבל כל מי שעומד ומתפלל בארבע אמותיו של הרבי חש בעוצמה רבה את נוכחותו. רואים זאת באווירת יראת הכבוד והרצינות השורה שם. האנשים שקועים בתוך עולמם, בחשבון נפשם, בהחלטות הטובות שהם מקבלים עליהם, בבקשות שהם מבקשים.

רבים באים לשם לא רק כדי לבקש, אלא גם כדי להודות לקב"ה על הטוב. הרבי נהג לברך יהודים בברכת 'בשורות טובות', והכוונה הפשוטה היא – שיבשרו בשורות טובות. אז הם באים לארבע אמותיו לבשר את הבשורות הטובות – על בקשות שהתגשמו, משאלות שנתמלאו, ציפיות שהתממשו.

גם מי שאינם יכולים לבוא בגופם כותבים לרבי, כפי שהורה הרבי אחרי הסתלקות חותנו: "יש להוסיף לכתוב אליו, והוא ימצא את הדרך איך לענות". ואכן, הדרכים שבהן באות התשובות מגוּונות ומופלאות. אחד מקבל את התשובה בספר של הרבי. השני בעצה טובה שהוא שומע ממישהו. השלישי במחשבה שנופלת בדעתו. הרביעי באירוע מופלא של השגחה פרטית שנושאת עימה מסר ברור. והחמישי בפתרון הבעיה או המצוקה שהעיקה עליו.

זמן להתקשר

אנו רואים בבירור את דברי הזוהר שהשפעתו של צדיק אחרי הסתלקותו היא 'יתיר מבחיוהי' – יותר מבחייו. שכן קודם לכן היה מוגבל על-ידי מגבלות הגוף, הזמן והמקום, ואילו עכשיו המגבלות האלה אינן קיימות עוד, וממילא השפעתו יכולה להיות גדולה ורחבה לאין ערוך.

היום הגדול והקדוש הזה הוא זמן לחזק את ההתקשרות לרבי. לקבל החלטות טובות להליכה בדרכו, מתוך אהבת ישראל לכל יהודי. ללמוד יותר את תורתו, שיש בה אור מופלא ומחיה נפשות. ולפעול להגשמת חזונו הגדול, שאותו הציב כייעודו של דורנו – הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו.


הרבי. "יתיר מבחיוהי" (צילום: ישראל־זאב גולדשמיד(

  יש חדש

שבת התקשרות והתעלות

בשבת קודש זו, יום ההילולא ג' בתמוז, יש להשתדל לעלות לתורה, ובמידת הצורך עורכים כמה וכמה מניינים לקריאת התורה. אחרי כל אחת ואחת מתפילות השבת לומדים חלק ממאמר החסידות האחרון שמסר הרבי, 'ואתה תצווה'. כמו-כן לומדים במהלך השבת פרקי משנה שמתחילים באותיות שמו הקדוש. במהלך השבת עורכים התוועדות חסידית, ומתעוררים לקבל החלטות טובות ללמוד מדרכיו וללכת באורחותיו.

בארבע אמותיו של הרבי

אלפים מכל קצוות תבל באים השבוע לעשות את השבת בארבע אמותיו של הרבי. העלייה אל הציוּן מתחילה ביום שישי ותימשך במוצאי השבת וביום ראשון. המונים יעשו את השבת באוהלי ענק שהוקמו סמוך לציוּן, בתפילות ברוב עם, בלימוד חסידות ובהתוועדות עם גדולי המשפיעים. בבית מדרשו של הרבי, ב-770 איסטרן פארקוויי, נערכים גם כן לאורחים רבים, שיעשו את השבת במקום שבו הרבי התפלל, למד ולימד עשרות שנים.

'נשמה' לג' בתמוז

הירחון 'נשמה', מבית צעירי חב"ד, רואה אור בגיליון חגיגי ומורחב לרגל ג' בתמוז. 48 עמודי המגזין עוסקים במשנתו והגותו של הרבי, מזוויות מגוּונות. יש בו מבחר ראיונות, מאמרים וסיפורים מעוררי השראה. להשיג בבתי חב"ד ברחבי הארץ.

  שלחן שבת

למה לא ליישר את ההר

פרשתנו מספרת על פטירת אהרון הכוהן בהֹר ההר. רש"י מתאר את המקום: "הר על גבי הר, כתפוח קטן על גבי תפוח גדול". בהמשך רש"י משיב על שאלה שעלולה להתעורר: "ואף-על-פי שהענן הולך לפניהם ומשווה את ההרים, שלושה נשארו בהן: הר סיני לתורה, והר נבו לקבורת משה, והֹר ההר לקבורת אהרון".

כאן מתעוררת שאלה: אם יש צורך להסביר כיצד נותרו ההרים על מקומם בשעה שהענן יישר את קרקע המדבר, מתעוררת תמיהה מדוע לא ראה רש"י לנכון להסביר זאת כבר בפרשת יתרו, שבה מסופר על הר סיני שעליו ניתנה התורה?

הר נמוך

אפשר היה להשיב שבפרשת יתרו עדיין השאלה אינה חזקה כל-כך, מכיוון שהר סיני הוא נמוך ("מכיך מכל טוריא"), ולכן לא היה צורך שהענן ישטח אותו. ואולם כשמגיעים להֹר ההר, שהוא הר גבוה, נדרש הסבר איך ייתכן שההר הזה נשאר. לכן כאן דווקא רש"י מסביר ששלושה הרים נשארו.

אך ההסבר הזה אינו מספק. וכי מפני שהר סיני אינו הר גבוה לא היה הענן אמור ליישרו? וכי הענן אמור ליישר הרים גבוהים בלבד? גם הר נמוך גורם קושי לטפס עליו, ולכאורה היה הענן צריך ליישרו. אם כן, מדוע רש"י אינו מבאר זאת מייד עם אזכור הר סיני בפרשת יתרו?

הר האלוקים

ההסבר פשוט למדיי: הר סיני מוזכר בתורה בפעם הראשונה כאשר משה רעה את צאן יתרו: "וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה" (שמות ג,א). רש"י מפרש כי הוא נקרא 'הר האלוקים' "על שם העתיד", שעליו עתיד הקב"ה לתת את התורה.

לאור זאת מובן שאין מקום לשאול מדוע לא שיטח הענן את הר סיני, שהרי זה 'הר האלוקים'! כשם שאין לפגוע בבית המקדש, המכונה 'בית אלוקים', כך אין מקום לפגוע ב'הר האלוקים'. וגם אם המטרה היא להקל על בני ישראל במסעם, אין ספק שהיו מוכנים ברצון לקבל טִרחה זו ובלבד שלא לפגוע ב'הר האלוקים'.

כבוד התורה

לכן רש"י אינו רואה צורך להסביר בפרשת שמות מדוע הענן לא יישר את הר סיני. אם כן, מדוע הוא מבאר זאת כאן? אלא שאגב ביאורו באשר להֹר ההר, שנשמר לצורך קבורת אהרון, רש"י מוסיף גם את הר סיני.

רש"י מדייק ואומר "הר סיני לתורה" ואינו אומר "הר סיני לשכינה", כדברי המדרש (תנחומא בפרשתנו), שהוא מקור הפירוש. הסיבה: הר סיני נותר בשלמותו לא בעבור הקב"ה, שכן בעבורו אין שום הבדל בין הר למישור. כך גם באשר למשה רבנו, שהיה עניו מכל האדם, ומבחינתו לא היה הבדל אם התורה ניתנת על הר או במישור. הסיבה שהר סיני נשאר הר – היא בעבור התורה וכבודה: "הר סיני לתורה".

(תורת מנחם תשמ"ו, כרך ד, עמ' 53)

  מן המעיין

חוקת התורה

ימות באוהל

"זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט,יד). אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל". היכן מצויה? – באדם שימות באוהלי תורה.

(ברכות סג,ב וברש"י)

המתת התענוגים

המסירות נפש הראויה לבני תורה היא – 'להמית' את כל התענוגים בענייני העולם. אפילו דברים קלי ערך בתענוגי העולם יש בהם למנוע את המסירה והנתינה באוהלה של תורה.

(היום-יום)

התורה כדם

המצוות נמשלו לאיברי הגוף, והתורה – לדם. כשם שהדם הוא חיוּת האיברים, כן התורה, המלמדת את פירוש המצוות ופרטי הלכותיהן, נותנת חיים למצוות, שיהיו כתיקונן. זהו "זאת התורה אדם" – התורה היא א'-דם.

(לקוטי תורה)

להקפיד על הניקיון

התורה היא בציור אדם, הנחלק לראש, גוף ורגל. כשם שאדם חייב להקפיד על ניקיון גופו בכלל ועל שערות ראשו בפרט, שאם לא כן, מתקבצים שם כינים עוקצניות והוא נעשה מאוס על הבריות; כן האדם הלומד תורה חייב להשגיח על עצמו היטב שיהיה נקי בכלל, ועל החכמה-בינה-דעת שבמוחו בפרט, שלא יתקבצו שם דברים מאוסים של גאווה וכדומה.

(ספר השיחות תש"א)

מעטים נותנים דעתם

את התורה מחבבים מאוד בשעה שהיא מונחת בארון הקודש, ואת לומד התורה מחבבים בשעה שהוא כבר מוטל 'באוהל', לאחר מותו. ואילו בחייו רק  מעטים נותנים עליו את הדעת.

(נחלי דבש)

אין עסקים

הרב אפרים-זלמן מרגליות היה עשיר גדול ובעל עסקים רבים, אבל בשעה שעסק בתורה היה מסתגר בחדר לימודו ולא היה נפנה לשום עסק. פעם אחת, בשעת לימודו, הודיעה לו אשתו שסוחרים גדולים באו אליו, ואם לא יפנה אליהם מייד, יפסיד סכום כסף גדול. השיב לה: "אדם כי ימות באוהל" – בשעה שאדם עוסק בתורה, צריך להיות כמו מת לגבי כל ענייני העולם.

מתקיימת בבנים

לכאורה, אם הוא ממית עצמו, איך ובמי מתקיימת התורה? אלא הכוונה היא לחינוך הבנים. מי שממית עצמו ומסכן את נפשו לגדל בניו לתורה, התורה מתקיימת בבניו, כי תורה מחזרת על אכסניה שלה.

(הרב מאיר שפירא מלובלין)

  אמרת השבוע

שיחה עם עורך עיתון

עורך עיתון יהודי בארה"ב ביקש להיפגש עם הרבי. הוא נכנס לחדר הרבי בחצות הלילה ושהה שם שעתיים. בצאתו היה אחוז התפעלות וסיפר:

"ציפיתי שהרבי ידבר איתי על חב"ד ופעילותה, ויבקש לכתוב על כך. לתדהמתי הרבי לא אמר מילה על כך, אלא התחיל לתחקר אותי על תפוצת העיתון. כשסיפרתי לו שהעיתון מגיע גם לעיירה קטנה בטקסס, שבה מתגוררות שתי משפחות יהודיות בלבד, הגיב: וכי אתה מבין את האחריות שעל כתפיך?

"שאלתי לכוונתו, והרבי השיב: הקשר היחיד של שתי המשפחות האלה ליהדות הוא העיתון שלך. הדברים המתפרסמים בעיתונך יכולים לקבוע את העתיד היהודי שלהן ועתיד ילדיהן!".

  גאולהפדיה

ציפייה לגילוי הסודות

טַעֲמֵי הַמִּצְווֹת. בימות המשיח יתגלו טעמי המצוות, שמכוסים מאיתנו בזמן הזה. כך נאמר במדרש (תנחומא תחילת פרשת חוקת): "דברים המכוסים מכם בעולם הזה, עתידין להיות צפויים לכם לעולם הבא, כהדין סמיא דצפי" [=כסומא זה שמתחיל לראות]. אפילו שלמה המלך, החכם מכל אדם, לא הצליח להשיג את טעמה של מצוות פרה אדומה, וכפי שאמר (במדבר רבה פרשה יט,ו): "על כל אלה עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, אמרתי אֶחְכָּמָה – והיא רחוקה ממני".

הקב"ה רצה שתישאר לפחות מצווה אחת בבחינת 'חוקה' – דבר על-שכלי לגמרי. התורה מדייקת לומר: "זאת חוקת התורה" (ולא "חוקת הפרה"), מפני שמצווה זו מלמדת על כל התורה כולה. אל לנו לחשוב שהתורה כולה היא דבר שכלי והגיוני ורק מצווה זו נעלית מן השכל – אלא היסוד העל-שכלי הוא "חוקת התורה", הוא הבסיס לכל התורה. התורה והמצוות, במהותן השורשית, הן למעלה מכל גדרי השכל וההשגה; הן רצונו וחוכמתו של הקב"ה. וכשם שאין ביכולת שום נברא להשיג את הבורא, כך אין שום אפשרות להשיג את חוכמתו ורצונו.

לכן לא גילה הקב"ה לעם ישראל את טעם הפרה האדומה, כדי שהיסוד העל-שכלי שבתורה יהיה חלק מקיום המצוות, והתורה לא תיתפס בעיני היהודי במושגי שכל והיגיון בלבד. למשה רבנו בלבד גילה את טעם הפרה האדומה, מפני שכל מהותו מסירות נפש והתבטלות מוחלטת לקב"ה, ולכן בכוחו להשיג את טעם הפרה. אך לעתיד לבוא יוכלו כל ישראל להגיע להשגת טעמי המצוות, כפי שיגלה אותם משיח צדקנו.

הִלְכוֹת הַצִּפִּיָּה. הרמב"ם מפרט את הפרות האדומות שנעשו במרוצת הדורות (הלכות פרה אדומה סוף פרק ג): "תשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצווה זו עד שחרב הבית בשנייה. ראשונה עשה משה רבנו, שנייה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חורבן הבית. והעשירית יעשה המלך המשיח, מהרה ייגלה, אמן כן יהי רצון".

ספרו של הרמב"ם הוא ספר הלכתי ולא ספר תפילות ומשאלות. מה אפוא עניינה של התוספת "מהרה ייגלה, אמן כן יהי רצון"? מסביר הרבי מליובאוויטש (לקוטי שיחות כרך כח, עמ' 131) שהרמב"ם אכן רוצה ללמדנו הלכה חשובה על עומק הציפייה והתפילה לביאת המשיח. גם כאשר עניין הגאולה עולה בדרך אגב, הוא צריך לעורר אצל יהודי רגשות עמוקים כל-כך של כמיהה ותשוקה, עד שמייד יישא תפילה: "מהרה ייגלה!".

לכן הרמב"ם הכניס עניין זה בהלכות הפרה האדומה דווקא ולא בהלכות המדברות על המשיח ועל הגאולה. אילו היה כותב זאת שם, היינו מבינים שכאשר עוסקים בסוגיית הגאולה יש צורך להתפלל עליה. אך כאן הרמב"ם מלמדנו שהתפילה לגאולה צריכה לפרוץ מליבו של היהודי גם כשהוא עוסק בעניינים אחרים, אלא שהוא נזכר בגאולה – ומייד הוא מבטא את תשוקתו וכמיהתו לביאת המשיח במהרה בימינו.

  מעשה שהיה

מכתב שחולל מהפך

מר דיכאנד בא לפגוש אותי וסיפר: "בשנות החמישים העיתון שלי פרסם כתבה שממנה עלתה נימה אנטישמית. אני אדם מאמין, וכבר עברתי את גיל שמונים. רצוני לתקן זאת. אנא עזור לי"

עיניו של הרב יעקב בידרמן, שליח חב"ד בווינה, בירת אוסטריה, חשכו. כותרות ענק בעיתונות המקומית תקפו את חב"ד על הכוונה להקים בית ספר יהודי בעיר. הוא לא ידע מה לעשות.

בשנת תש"מ (1980) יצאנו בשליחות הרבי לווינה, מספר הרב בידרמן. אחרי כמה שנים פתחנו בית ספר יהודי, שגדל והתפתח. נוצר מחסור בכיתות. הילדים למדו בבניין דירות, ולעיתים אף בחדר המדרגות.

בשנת תשנ"ז (1997) נוצרה היכרות ביני ובין מר רונלד לאודר, ששימש שגריר ארצות-הברית באוסטריה. ביקשתי את עזרתו.

"אני מוכן לממן בעצמי בניית קמפוס מפואר", הודיע לי מר לאודר, אך הוסיף תנאי: "עליו להיבנות במקום מכובד".

הסברתי לו שבית הספר חייב להיות ברובע השני של וינה, שבו מתגוררים רוב היהודים, ושם הרחובות צרים ואינם מכובדים. ואולם מר לאודר עמד על דעתו כי מן הראוי שבית הספר ייבנה במקום מכובד דווקא.

פנינו אל אדריכל ידוע, וביקשנו ממנו להכין תכניות, אף-על-פי שעדיין לא ידענו היכן ייבנה בית הספר.

לאדריכל הזה חברים רבים בעיר. יום אחד התקשר אליי וסיפר שפקיד בעירייה, ששמע כי הוא מחפש מקום מתאים לבית ספר יהודי, הציע את האוגרטן פארק (Augarten Park) – הפארק המכובד ביותר בווינה, שהיה שייך בעבר לקיסר פרנץ-יוזף. הפארק הזה שוכן בקצה הרובע השני.

"שמע טוב", אמר לו הפקיד. "בשולי הפארק יש שטח שכיום צומחים בו שיחים, אבל לפני מלחמת העולם השנייה היה שייך לקהילה היהודית, שבנתה עליו צריפים לחולי שחפת מבודדים. הנאצים ימ"ש שרפו אותם. שם אפשר לבנות את בית הספר".

עדכנתי את התורם, מר לאודר. ההתלהבות הייתה גדולה. פניתי אל ראש העיר והוא לא היסס. "השטח שלכם", פסק מייד.

שמחים ומאושרים הפשלנו שרוולים. התחלנו לעבור בין פקידי העירייה, לקבל את האישורים הדרושים, ואז החלו הבעיות.

צריך להבין שבווינה אזור ירוק הוא 'קדוש'. הפקידים אמרו כי הציבור רואה בשטח הזה חלק מהפארק, ועלולה לקום התנגדות.

ואכן, תחנות טלוויזיה והעיתונות הכתובה פתחו במתקפה אדירה נגד היוזמה. בחנויות הועמדו דוכני החתמה. השכנים ערכו אסיפות מחאה. ראש העיר הפסיק פתאום להגיב לטלפונים שלי. אפילו ראשי הקהילה היהודית התנגדו, בטענה שהיוזמה מעוררת אנטישמיות.

כבר הייתי קרוב לייאוש. אין לי הסבר מדוע רק בשלב הזה נזכרתי לכתוב לרבי. ישבתי ושפכתי את ליבי במכתב, ושיגרתי אותו לציונו של הרבי, בבקשה לעורר רחמי שמיים שנוכל לבנות את בית הספר.

כמה ימים אחר-כך קיבלתי טלפון מיהודי ניצול שואה, פעיל בקהילה. הוא סיפר לי כי אישיות חשובה ביותר מעוניינת לפגוש אותי. "בשמחה", השבתי. האיש, מר האנס דיכאנד, היה בעלים, מוציא לאור ועורך של 'קרונן צייטונג', העיתון היומי הגדול והמשפיע ביותר במדינה. אין פוליטיקאי המתמודד למשרה בכירה באוסטריה שאינו עובר דרך עיתונו.

מר דיכאנד בא לפגוש אותי וסיפר: "בשנות החמישים העיתון שלי פרסם כתבה שממנה עלתה נימה אנטישמית. אני אדם מאמין, וכבר עברתי את גיל שמונים. רצוני לתקן זאת. אנא עזור לי".

באותו רגע לא חיברתי את הדברים. הצעתי שהעיתון יביע תמיכה בישראל, מול מתקפות העולם הערבי.

בסוף אותו שבוע התפרסמה במגזין העיתון תמונת ענק של ילד בן חמש מהחמאס, אוחז רובה בידו. לצד התמונה נכתב: "כבר בגיל צעיר הם מחונכים לרצח". העיתון פתח בקמפיין נגד הטרור הפלסטיני.

כעבור שבועיים ביקש האיש פגישה נוספת עימי. "אני מרגיש שזה לא מספיק. מה עוד אני יכול לעשות?", שאל. רק אז נפל לי האסימון. סיפרתי לו על בית הספר והמערכה הציבורית כנגדו. "הבנתי", קטע אותי מר דיכאנד ויצא מהחדר.

"אנו בעד ילדים!", זעקה למחרת כותרת בעיתון. "ילדים ועצים חייבים להיות יחד!", הייתה הכותרת כמה ימים לאחר מכן. הקמפיין כנגדנו התהפך במאה שמונים מעלות לטובה.

פתאום ראש העיר החל לחפש אותי. "מדוע לא שומעים ממך?...", שאל. תחנת הטלוויזיה הממלכתית ביקשה לשדר כתבה על בית הספר. התודעה הציבורית נעשתה אוהדת יותר ויותר.

בתוך כמה שבועות בית הספר קיבל את אישור כל הגורמים בעירייה, תוך תמיכה מהימין ועד השמאל הקיצוני. אירוע הנחת אבן הפינה נערך במעמד נציגי הממשלה וראש ממשלת ישראל, והרחוב שבו שוכן הקמפוס החינוכי נקרא, בהחלטה פה אחד של מועצת העירייה, על שם הרבי מליובאוויטש.

הרב בידרמן מסיים את סיפורו: "יש בידי שתי ערימות של קטעי עיתונים: ערימה של כתבות שליליות, מהתקופה שלפני הכתיבה לרבי, ומולה ערימה של כותרות חיוביות מהימים שאחריה. זה היה מופת גלוי שהעיר וינה כולה ראתה בעיניה".

  רציתי לשאול

עם הרב שלום-בער הרצל, מנהל בית חב"ד האזורי רמת הגולן

למה הולכים לבקש ברכה מצדיק או להתפלל בקברי צדיקים ולא דיי בתפילה לקב"ה?

רק לאחרונה למדנו (בפרשת שלח) כי כלב בן-יפונה עלה לקברי האבות במערת המכפלה, להתפלל: "אבותיי, בקשו עליי רחמים שאנצל מעצת המרגלים".

העולם סוחף לכל מיני כיוונים, ולעיתים אנחנו מתרחקים או מאבדים קצת כיוון. קברי צדיקים, שכל חייהם היו מתוך התמקדות בעשיית רצון ה', הם מצפן תמידי. לכן זה המקום להתפלל 'להינצל מעצת המרגלים', להיות ממוקדים וחזקים מול הסחף ולקבל חיות חדשה ורעננה בעבודת ה'.

מדוע ציונו של הצדיק נותן את הכוח הזה יותר מתפילה בבית הכנסת? הר"ן (רבנו ניסים, שחי לפני יותר משבע-מאות שנה) כותב שמקום מנוחת הצדיקים הוא מקום קדוש מאוד, ודווקא שם ניתן לקבל את השפע והברכה של הצדיקים, בדיוק כפי שהיה ניתן לקבל את ברכתם ותפילתם בחייהם.

כך הוא כותב: "באמצעות הנביאים והחסידים יושפע השפע לכל בני דורם, וגם אחרי מותם מקומות קבריהם ראויים להימצא השפע שם, כי עצותיהם אשר כבר היו כלים לחול עליהם השפע האלוקי עדיין נשאר בהם המעלה והכבוד. ומפני זה אמרו חז"ל שראוי להשתטח על קברי צדיקים ולהתפלל שם, כי התפילה במקום ההוא רצויה ביותר". לכן כשיהודי רוצה שתפילתו תתקבל, ולקבל ברכה מהצדיק כפי שהיו מקבלים בחייו – זה המקום לעשות זאת.

בכתבי האריז"ל כתוב אף יותר, שעיקר מקום השראת הנפש של הצדיקים לאחר הסתלקותם הוא על קברם – "שעל קברו של הצדיק שורה השארת נפשו הקדושה". בספרי קבלה אחרים נכתב ש"עיקר השראת השכינה בדורותינו היא בקברי הצדיקים". לכן זה המקום לקבל את הברכה ולכייל מחדש את המצפן היהודי שלנו!

  פינת ההלכה ומנהג

הדלקת נר נשמה

שאלה: מה טעם המנהג להדליק נר ביום השנה וביום הילולא?

תשובה: נוהגים להדליק נר לכבוד הנפטר ולעילוי נשמתו בביתו, או בבית האבל, משעת הפטירה עד כלות ה'שבעה' (למנהג חב"ד – כל השנה, עד אחרי יום השנה הראשון), וכן ביום השנה לפטירתו. כמו-כן מדליקים נר בביקורי קברים.

יש מהדרים להדליק בשמן זית, ויש (וכן מנהג חב"ד) – בשעווה (ראשי תיבות: "הקיצו ורננו שוכני עפר"), ואם אי-אפשר - מדליקים נר רגיל, ואם אי-אפשר - מנורת חשמל.

יש מקשרים זאת לצוואתו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, שציווה למשפחתו: "נר יהיה דלוק במקומו", שהכוונה שם משום כבוד הנפטר.

והסביר רבנו בחיי: "הנשמה נהנית בהדלקת הנרות, והיא מתהלכת בעידוני ההוד והשמחה, ומתפשטת ומתרחבת מתוך הנאת האורה, מפני שהיא חתיכת אור חצובה באור השכל, ולכן היא נמשכת אחר האור שהוא ממינה, אף-על-פי שהוא אור גופני והנשמה אור רוחני זך ופשוט, ועל כן המשיל אותה שלמה המלך ע"ה לנר, הוא שאמר (משלי ה): 'נר ה' – נשמת אדם'".

על-פי תורת החסידות, הנר מסמל את הרבדים השונים של הקשר בין היהודי לקב"ה: בנר יש  פתילה (הגוף והנפש הבהמית), שמן (תורה ומצוות) ואש (אור ה'). תפקידה של הנשמה בעולם להדליק את הנר. על-ידי קיום התורה והמצוות מתעלה ה'פתילה' באור ה' עד שהיא נכללת בו. עוד מסבירה החסידות, שהאש הנוצרת על-ידי ההדלקה מתחלקת בכללות לשניים: 'אור כהה' (האור הקרוב אל הפתילה, דבר המסמל קיום מצווה באופן שניכרת גם מציאות האדם העושה), ו'אור בהיר' (האור המאיר, קיום תורה ומצוות בכוונה טהורה 'לשמה').

מקורות: כתובות קג,א. רבנו בחיי שמות כה,לא. גשר החיים ר"פ כ. שערי הלכה ומנהג יו"ד עמ' שפג. טעמי המנהגים עמ' תמג. נטעי גבריאל אבלות ח"א פצ"ב, וש"נ. לקוטי שיחות ה עמ' 445, וש"נ.

  חיים יהודיים

הערפל פיזר את הערפל

"הנהג שאל אם יוכל להצטרף אליי לתפילה. עניתי לו: 'בוודאי, כל אחד יכול להיכנס ולהתפלל'. אני נכנס פנימה, מביט ימינה ושמאלה, וקולט שהנהג שלי נעלם"

הוא בא לניו-יורק בין חמש-עשרה לעשרים פעמים בשנה. בכל ביקור כזה הוא מקפיד לנסוע בשתיים בלילה לציוּן של הרבי מליובאוויטש. ר' אליעזר גרוס (56), איש עסקים תושב בני-ברק ומייסד קבוצת 'בסדנו', מבהיר בתחילת סיפורו: "אינני חסיד חב"ד. אני 'ליטוואק' מארץ ה'ליטוואקים'. אמנם דרך משפחת רעייתי נחשפתי קצת לחב"ד, אבל הקשר המיוחד שלי נוצר בעקבות סיפור שבעיניי ראיתי".

הסיפור קרה בשעת בוקר מוקדמת בקיץ תשנ"ה (1995). "הייתי בטיסה מלאס-וגאס לניו-יורק, אחרי ביקור בתערוכה שם. המטוס היה אמור לנחות בנמל התעופה 'קנדי', שבו ציפתה לי טיסת המשך לארץ. לקראת הנחיתה הקברניט הודיע פתאום שבשל ערפל באזור 'קנדי' ניאלץ לנחות בנמל התעופה 'לה-גווארדיה'. היו לי הרבה מזוודות, ונאלצתי לקחת מונית גדולה ולהעמיס עליה את כל המזוודות".

:
גרוס. "ראיתי המון ישועות מהביקורים האלה"

"רוצים ליהנות מהחיים"

מכיוון שהיו לו כמה שעות עד הטיסה, החליט לנסוע לבורו-פארק שבברוקלין ולהתפלל שם שחרית. במהלך הנסיעה התפתחה שיחה בינו ובין הנהג, שהתברר כי הוא יהודי. "לא הנחתי תפילין מאז בר-המצווה שלי", הצהיר הנהג, והוסיף: "אני נשוי, אבל אין לנו ילדים ואיננו רוצים ילדים. רצוננו ליהנות מהחיים". גרוס האזין לו בכבוד עד שהגיעו ליעד, ושם ביקש מהנהג להמתין לו עד אחרי התפילה.

עדיין נשאר לו זמן עד הטיסה, והוא החליט לעבור בציוּן של הרבי. "אמרתי לנהג שהתחנה הבאה שלנו, בדרך ל'קנדי', תהיה בציון. זו הייתה נסיעתי הראשונה לשם. כשהגענו, שאל אותי הנהג, ג'ק שמו, אם יוכל להצטרף אליי לתפילה. עניתי לו: 'בוודאי, כל אחד יכול להיכנס ולהתפלל'. אני נכנס פנימה ומתחיל להתפלל, מביט ימינה ושמאלה, וקולט שהנהג שלי נעלם. הבנתי שהחב"דניקים תפסו אותו בכניסה ודאגו להניח עימו תפילין".

בכי נסער בציוּן

חלפו כמה דקות ופתאום גרוס שומע בכי סוער מאחוריו. "סובבתי את ראשי וראיתי את נהג המונית שלי מתפלל בבכי, עיניו זולגות דמעות, והוא קורא פרקי תהילים. לאחר שיצאנו שאלתי אותו: 'תגיד, ג'ק, למה בכית כל-כך?'. הוא ענה לי: 'כמו שאמרתי לך, אין לנו ילדים. אבל יש לנו כלב שהותקף על-ידי כלב בולדוג ונפצע. מחר יש לו ניתוח. התפללתי שהניתוח יצליח'... לא צחקתי. הבעתי הזדהות ואמרתי לו: 'ג'ק, אל תדאג, הכול יהיה בסדר. מחר תתקשר אליי, אני אהיה בישראל. ארצה לשמוע ממך איך עבר הניתוח'".

גרוס חזר לישראל ושכח לגמרי את כל העניין. "חלפה שנה, ויום אחד מזכירי מודיע לי כי יש בעבורי שיחת גוביינה מארצות-הברית. אמרתי לו שיקבל את השיחה ויעביר לי אותה. 'אני ג'ק', נשמע הקול מעברו השני של קו הטלפון. אני מנסה לקלוט מיהו הג'ק הזה. 'נהג המונית שהסיע אותך', הבהיר הקול. נזכרתי מייד: 'אה, ג'ק, מה שלומך? איך אתה מרגיש?'. דבר ראשון שאלתי אותו מה שלום הכלב. ג'ק ענה שהכלב הבריא, אבל הם מכרו אותו.


ציוּן הרבי. מקפיד לנסוע בשתיים בלילה (צילום: בנצי ששון)

ערפל באמצע אוגוסט

"הופתעתי, והאיש מיהר להסביר: 'החלטנו שאנחנו מתחזקים ומתחילים לשמור מצוות'. מה קרה? בעקבות הפעם הראשונה שבה הגיע לציוּן של הרבי והניח תפילין, הקשר עם החב"דניקים נמשך. הם לימדו את אשתו להדליק נרות שבת, לימדו אותם טהרת המשפחה, הכשירו להם את המטבח. בני הזוג עשו חופה וקידושין כדת משה וישראל, והוא ביקש לבשר לי שנולד לו ילד".

הסיפור הזה חולל טלטלה בליבו של גרוס. "בכל פעם שאני נזכר בסיפור אני שואל את עצמי: מי יכול לסדר שיהיה ערפל באמצע אוגוסט, וכל זה כדי שעוד יהודי ימצא את דרכו לאביו שבשמיים! מאז בכל פעם שאני בארה"ב אני מקפיד לבקר בציון. אינני נוסע לשם בדרך לנמל התעופה או ממנו. אני נוסע במיוחד להתפלל באמצע הלילה. בכל פעם זו תחושה מיוחדת במינה. ראיתי המון ישועות מהביקורים האלה".


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)