חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 א' בחשון התשפ"ז, 12/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1847 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת במדבר, כ"ו באייר ה'תשפ"ב, (27/05/2022)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1847 - כל המדורים ברצף
תאמינו שאפשר להתאחד
יש חדש
לוחמים בריאים בגשמיות וברוחניות
שבט לוי
מה מעורר אמון
ירושלים עד דמשק
'שמע ישראל' והמרגמות רעמו
רציתי לשאול
מתי מסתיימת האבלות?
הלב היהודי של מחנה יהודה

מס' 1847, ערב שבת-קודש פרשת במדבר, כ"ו באייר ה'תשפ"ב (27.05.2022)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

תאמינו שאפשר להתאחד

כשם שבני ישראל הצליחו להתאחד לרגלי הר סיני ולהזיז הצידה את כל המחלוקות וההבדלים שביניהם, גם אנחנו יכולים לעשות זאת

כבר שנים מדברים על השסעים שנפערו בתוך העם ועל היריבות הפנימית הגואה. המתחים בין חלקי העם מצטברים לרמות מדאיגות. אתה שואל את עצמך אם אפשר בכלל למצוא מכנה משותף בין הקבוצות המרכיבות בימינו את העם היהודי.

במציאות זו, המחשבה על אחדות בעם ישראל נשמעת קצת כמו חזון אחרית הימים של "וגר זאב עם כבש". איך אפשר לאחד מגזרים החושבים אחרת ושהחומות ביניהם גבהו כל-כך?

אירוע יחיד מסוגו

בספרי החסידות מובא משל הממחיש כיצד אפשר להגיע לאחדות: חיילי המשמר של המלך, כאשר המלך אינו נמצא לידם, עלולים לריב ביניהם. מטבע הדברים יש ביניהם פערים והבדלים – זה חכם וזה טיפש, זה בעל דעות כאלה וזה בעל דעות מנוגדות, זה נמרץ וזה נע בעצלתיים. ואולם ברגע שהמלך מופיע לפניהם, נעלמים כל ההבדלים. כולם מתייצבים לפניו כאיש אחד בהתבטלות גמורה.

כל עוד אנחנו מרגישים את עצמנו, את רצונותינו, את דעותינו, את תכונותינו – ייתכנו הבדלים בין איש לרעהו. אך ברגע שמתגלה גילוי עליון, באותו רגע מתגמדים ונמוגים כל ההבדלים האישיים, והכול מתאחדים כאיש אחד בלב אחד.

זה ההסבר לאירוע המופלא שקרה בראש חודש סיוון, לפני 3334 שנים. עם ישראל, שיצא ממצרים, היה רחוק מלהיות מאוחד. חכמינו אומרים שכל החניות במדבר היו מלוּות תרעומות ומחלוקות. רק כאשר התייצבו לרגלי הר סיני, לקראת קבלת התורה, התאחדו באמת – "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר", "כאיש אחד, בלב אחד".

בני ישראל לא נהפכו באותו רגע לבני-אדם אחרים. הם נשארו כפי שהיו – איש-איש ודעותיו, תכונותיו, הרגליו ונטיותיו. אלא שלקראת ההתגלות האלוקית הגדולה איבדו כל ההבדלים הללו את תוקפם. פתאום לא הייתה להם שום חשיבות. היה דבר אחד גדול ומרכזי שהאיר מעל הכול – קבלת התורה.

תגובה דומה יכולה להתרחש גם מול סכנה משותפת. כולנו זוכרים תקופות שפתאום נפלו כל המחיצות וכולנו התאחדנו נוכח האויב שקם עלינו. כי מול דבר שעומד מעל הכול נוצרת ההתאחדות.

הזדמנות עכשיו

הכוח הזה, להתאחד יחדיו, ניתן לנו מחדש בכל שנה ושנה לקראת ראש חודש סיוון. כשם שבני ישראל הצליחו אז להתאחד ולהזיז הצידה את כל המחלוקות וההבדלים שביניהם, גם אנחנו יכולים לעשות זאת.

לשם כך צריך להתעלות מהראייה השטחית, הנמוכה, הרואה רק את הפערים וחילוקי הדעות. צריך לנסות להשיג נקודת מבט גבוהה יותר. לקלוט את היותנו בנים לאב אחד, מחוברים לתורה אחת. לזכור שאנחנו מצפים לגאולה אחת, שבה לא יישאר שום יהודי מאחור.

השבת הקרובה היא ההזדמנות להתכונן לקראת ראש חודש סיוון, שיחול בשבוע הבא. לזכור שגם אנחנו עומדים עכשיו לקבל מחדש את התורה, ואבינו שבשמיים מצפה מאיתנו להתאחד, כדי שיתקיים בנו "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך".


לקראת ההתגלות האלוקית נעלמו ההבדלים (ציור: ברוך נחשון)

  יש חדש

שבת של אחדות

בשבת זו, שלפני ראש חודש סיוון, חשוב להדגיש את האחדות הפנימית, כשם שעם ישראל התאחד ביום הזה "כאיש אחד בלב אחד" לקראת קבלת התורה. הרבי מליובאוויטש קרא לקיים בשבת זו כינוסים של אחדות ישראל בשעת המנחה, ובהם לעורר את נקודת האחדות, שהיא ההכנה הראויה לקבלת התורה מחדש בחג השבועות.

הביאו את הערבים

הרבי מליובאוויטש קרא להביא את כל הילדים, ובכלל זה התינוקות, למעמד קריאת עשרת הדיברות בחג השבועות, בהיותם הערֵבים לקיום התורה. קריאה זו מבוססת על מאמר המדרש: "אמר הקב"ה לישראל: בניי, הווּ קורין את הפרשה הזאת בכל שנה, ואני מעלה עליכם כאילו אתם עומדים לפני הר סיני ומקבלים את התורה".

שבועות 10

בתי חב"ד בערים רבות, בתיאום עם גבאי בתי הכנסת, מקיימים את מבצע 'שבועות 10' של צעירי חב"ד, לעידוד ילדים לבוא בחג השבועות למעמד קריאת עשרת הדיברות. הילדים שיקשיבו לקריאה יקבלו כרטיסי השתתפות בהגרלת פרסים, ואחרי החג יוכלו לבדוק באתר המבצע אם זכו ובמה. המבצע כפוף לתקנון. לפרטים:.shavuot10.org.il

  שלחן שבת

לוחמים בריאים בגשמיות וברוחניות

בפרשתנו הקב"ה מצווה על משה רבנו לקיים מִפקָד של בני ישראל במדבר סיני. הנפקדים יהיו גברים מבן עשרים שנה ומעלה, "יוצאי צבא בישראל" – רק מי שראוי להתקבל לשורות הצבא נמנה במפקד הזה.

החיבור בין המפקד ל"יוצאי צבא" מעורר תמיהה: לשם מה היה צורך בצבא באותה עת? הלוא ענני הכבוד הגנו עליהם מכל פגע, כפי שרש"י מפרש בפרשת חוקת (כ,כב): "הענן הולך לפניהם ומשווה את ההרים", ואף השמיד נחשים ועקרבים.

בריאות רוחנית

ההסבר קשור למשמעות הרעיונית של "יוצא צבא". התנאי הראשון לכניסה לצבא הוא היעדר מום גופני. עניין זה מייצג שלמות רוחנית, על-פי מאמר חז"ל שרמ"ח מצוות עשה הן כנגד רמ"ח האיברים ושס"ה מצוות לא תעשה הן כנגד שס"ה הגידים. השלמות הרוחנית מתבטאת גם בשלמות הגשמית, משום שהרוחניות והגשמיות שלובות זו בזו. לכן אמרו חז"ל: "החש בראשו יעסוק בתורה" – כי על-ידי ההתחזקות הרוחנית יתבטל הכאב הגשמי.

מכאן עולה עובדה פלאית: מספרם של בני העשרים ומעלה היה שווה למספר יוצאי הצבא. נמצא שכל בני העשרים ומעלה היו ראויים לצאת בצבא, היינו בלי מום. ונשאלת השאלה, הייתכן שבקרב שש-מאות אלף איש לא יהיו בעלי מום כלל?!

כולם שלמים

התשובה היא לאור דברי המדרש (במדבר רבה פז) שבשעת מתן תורה בהר סיני התרפאו כל החולים ובעלי המום. אמנם המפקד נערך שנה לאחר מתן תורה, אך הגילוי של מתן תורה הוסיף להשפיע על שלמותם הגופנית, עד שלא היו בהם בעלי מום.

מכאן אנו למדים שפעולת ההגנה של ענני הכבוד נבעה מכך שבתוך העננים האלה היו "יוצאי צבא" – יהודים שלמים בגשמיות בזכות שלמותם הרוחנית. בזכות שלמות זו זכו למעטפת ההגנה של ענני הכבוד.

הרתעת האויב

עצם היותם של בני ישראל במעמד של "יוצאי צבא" הטיל פחד על אומות העולם, כפי שנאמר "פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה' אֱלֹקֵיכֶם". ואכן, אויבים שחשבו לתקוף את ישראל נסוגו בפחד, כפי שאמר משה רבנו: "קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ".

זו הייתה המעלה המיוחדת של הדור של משה רבנו, ואילו יהושע היה צריך לנהל מלחמות פיזיות על כיבוש הארץ (וכמוהו משה במלחמת סיחון ועוג, שהייתה הכנה לכיבוש הארץ על-ידי יהושע). "יוצאי הצבא" של משה רבנו הם שיצרו מצב זה, של הרתעת האויב מלכתחילה, בזכות חוסנם הרוחני. מכאן אנו למדים את גודל כוחו של לימוד התורה על-ידי בני ישראל גם בימינו אלה, והיותו כוח המגן על העם ברוחניות ומרתיע את אויביו.

(תורת מנחם, כרך יא, עמ' 279)

  מן המעיין

שבט לוי

זכו לקירוב

"והיו לי הלוויים" (במדבר ג,יב). שכל מי שהוא מקרב אותי, אני מקרבו. הם קירבו עצמם לי, שנאמר "ויאמר משה מי לה' אליי, וייאספו אליו כל בני לוי"... ואני מקרבן – והיו לי הלוויים.

(במדבר רבה)

התחזקו ונענו

ודאי היו בעם ישראל רבים שלא חטאו בעגל, אבל כששאל משה: "מי לה' אליי" – לא קל היה לאדם להתחזק ולקום ולומר: אני לה'. כוח זה היה לשבט לוי בלבד; רק הם קירבו עצמם אליו יתברך.

(חידושי הרי"ם)

לא יחליף

שמא תאמר: כמו שהוחלפו הבכורים בלוויים, כך בזמן מן הזמנים יחליף ה' את הלוויים באחרים. לזה בא הכתוב לומר: "והיו לי הלוויים", ולפי חז"ל (ויקרא רבה פ"ב) כל מקום שנאמר 'לי' – לעולמי עולמים הוא.

(מקרא מפורש)

כוחו של ילד

הלוויים נספרו מבן חודש ומעלה. תפקידם היה להיות "שומרי משמרת הקודש". ולכאורה, איזה שומר יכול להיות ילד בן חודש? מכאן ששמירת המשכן לא הייתה עניין גופני אלא רוחני. לא בגבורת גופם ואומץ ליבם שמרו הלוויים על המשכן, אלא בקדושתם והתרוממותם הרוחנית, וסגולות אלו הן נחלתו של בן לוי מיום היוולדו.

(אבני אזל)

ייחוס האבות

למה נמנו הלוויים מבן חודש ואילו בני ישראל נמנו מבן עשרים שנה? משום שישראל עיקר חשיבותם הייתה בזכות עצמם, ועל כן נמנו מגיל עשרים, אבל הלוויים נמנו לחוד בזכות ייחוס אבותם, ולכן נמנו מבן חודש.

(הרב יוסף-שאול נתנזון)

חינוך למנהיגות

צבא אפשר לאמן ולחנך אפילו בגיל בגרות, ולכן בני ישראל נפקדו מגיל עשרים. אבל חינוך של מי שנועדו להיות מנהיגי העם, מוריו ומדריכיו, חינוך כזה צריך להתחיל מבן חודש.

(עיטורי תורה)

איסוף הניצוצות

"גרשון וקהת ומררי" (במדבר ג,יז). 'קהת' – מלשון אסיפה, כמו "ולו יקהת עמים". רמז לאסיפת וקיבוץ ניצוצי הקדושה הטמונים בעולם ובירורם והעלאתם למקורם ושורשם. עבודת הבירורים נרמזת בשמו של קהת דווקא, כי על-ידו היה עיקר הבירור: משפחת הקהתי הופקדה על המזבחות, שמקריבים עליהם קרבנות.

(לקוטי תורה)

גרשון, קהת ומררי

עניינו של שבט לוי הוא התחברות, "הפעם יילווה אישי אליי". בשעה שאדם ניגש אל הקודש, לפניו שלוש דרכי עבודה בזיכוך עצמו. 'גרשון' – תחילת העבודה היא לגרש את הרע שבו, גם הדק ביותר. 'קהת' – אחר-כך עליו לאסוף את כוחות נפשו ולשעבדם לאלוקות, על-ידי העבודה בתורה ומצוות. 'מררי' – עליו לחוש מרירות מכך שעדיין לא התקרב לאלוקות כראוי.

(ספר המאמרים תש"ד)

  אמרת השבוע

מה מעורר אמון

אחד מחסידיו של ה'אהבת ישראל' מוויז'ניץ, סוחר אמיד, נהג להתאכסן באכסניה פרטית, ולא בהכנסת האורחים הכללית. פעם אחת שאלו ר' מרדכי-חנא פוקס לסיבת הדבר.

השיב הסוחר: "ב"ה יש לי יכולת, וגם אני חושש שאם חבריי הסוחרים יראו שאני מתאכסן באכסניה הכללית, יחשבו שמצבי הכלכלי גרוע".

הגיב ר' מרדכי-חנא: "מוטב שתתאכסן עם כל החסידים ויהיה לך דיבוק חברים. ובאשר לסוחרים – אם תקפיד לשלם את חובותיך בזמן, יאמינו לך יותר מהרושם שאתה עושה בשכירת אכסניה פרטית".

  גאולהפדיה

ירושלים עד דמשק

פְּרָזוֹת. העיר ירושלים עתידה להתרחב בתקופת הגאולה במידה בלתי-נתפסת. הנביאים וחז"ל מתארים בביטויים מופלאים את עתידה הזוהר של העיר, את עושרה הרב ואת התפשטותה הגדולה: "שערי ירושלים עתידין להיות מגיעין עד דמשק" (ספרי דברים א). "עתיד הקב"ה להוסיף על ירושלים אלף טפף גינואות" (בבא בתרא עה,ב), וכן: "עתיד הקב"ה להוסיף על ירושלים עד שהסוס רץ ומציל" (פסחים נ,א).

דברים אלה מרומזים בדברי זכריה הנביא (ב,ח): "פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם", וכפי שמשתמע מהקשר הדברים הכוונה היא שלא יהיו לה גבול ומידה. ירושלים, שבה ייכון בית המקדש השלישי, תהיה עיר הבירה של העולם כולו – "משוש תבל" (כלשונו של רבי יהודה הלוי, על-פי הפסוק [תהילים מח,ג]: "יְפֵה נוֹף, מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, הַר צִיּוֹן... קִרְיַת מֶלֶךְ רָב").

וכך אומרים חז"ל (שמות רבה פרשה כג,יא): "עתידה ירושלים להיעשות מטרופולין לכל הארצות". כל בני-האדם יכירו כי העוצמה האמיתית מרוכזת בירושלים, מקום משכנה של השכינה ובירתו של המלך המשיח, וממילא יראו בה את בירת העולם כולו. וכפי שחז"ל אומרים (פסיקתא רבתי פרשת קומי אורי): "עתידה ירושלים להיעשות קסילופנס [=לפיד מאיר] לכל אומות העולם".

כִּסֵּא ה'. ירושלים תזכה לשם חדש – כִּסֵּא ה', כמו שנאמר (ירמיה ג,יז): "בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלִַם כִּסֵּא ה', וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם". מוסבר בתורת החסידות שעד כה נקראה ירושלים "עיר אלוקינו", כלי לשם אלוקים, הרומז לאור מצומצם ומוגבל, אבל לעתיד לבוא תיקרא "כיסא ה'" – מקום משכנו של שם הוי'ה, הקב"ה בכבודו ובעצמו.

בתורת החסידות (אור התורה נ"ך כרך א, עמ' יג. ועוד) מוסברת המשמעות הפנימית של הפסוק "פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם". הכוונה ל"אור שאינו מתיישב בכלי". יש אור אלוקי מוגבל ומוגדר, שמתלבש בכלים כלשהם, על-פי הגבלתו והגדרתו. ואולם הקב"ה עצמו אין-סופי, בלתי-מוגבל ובלי שום הגדרה, וממילא שום כלי אינו יכול להכילו. זו הכוונה הפנימית בייעוד "פרזות תשב ירושלים" – יאיר בה הגילוי האלוקי המוחלט, בלי שום הגבלות.

הגילוי הזה יתבטא גם בעושר גשמי עצום, כמאמרי חז"ל: "עתיד הקב"ה לייסד את ירושלים בעשרה מיני אבנים טובות: אודם, פטדה וברקת". "עתידין תחומי ירושלים להיות מלאים אבנים טובות ומרגליות" (פסיקתא דרב כהנא קלז). העושר העולמי יתרכז בירושלים, כנרמז במאמר חז"ל: "עתיד הקב"ה לכנוס כל אומות העולם ולהעלותם לירושלים, ולחלק שללם לישראל".

בגאולה יתקיימו דברי הזוהר (שמות דף יז,א): "עתיד הקב"ה להתגלות בירושלים של מטה ולזכך אותה מטינופי העמים". האם ייעשה הדבר על-ידי מלחמות? מהזוהר משמע שהקב"ה עצמו יעשה מלאכה זו, ודרכים רבות למקום.

  מעשה שהיה

'שמע ישראל' והמרגמות רעמו

"בידיים רועדות הרמנו את הפגזים. רגע לפני הירי אמרנו אחד לשני: אם חס ושלום ייהרגו חיילים יהודים, נאמר אנחנו בעבורם 'שמע ישראל'"

הפקודה עוררה חרדות בליבם של הלוחמים. איך אפשר להבטיח שירי המרגמות לא יפגע בחיילינו, המנהלים קרב בסמטאות העיר העתיקה?

זה היה ביום השלישי למלחמת ששת הימים. הרב אליהו זילברשטרום, אז מחנך צעיר, נקרא לשירות מילואים וצורף לגדוד 68 בחטיבת ירושלים. הגדוד התארגן כעתודה חטיבתית בצובא, ועם פרוץ המלחמה עלה לירושלים.

היחידה שלו התמקמה בגן סאקר. תפקידה היה לגבות את הלוחמים בתוך העיר העתיקה בעזרת ירי מרגמות.

בשעה 9:30 בבוקר המריאה ההתרגשות לשחקים, כשנודע על תחילת הפריצה לעיר העתיקה. כבישי העיר היו צרים למעבר טנקים, ולכן נאלצו החיילים להיכנס לעיר ברגל, חשופים לירי צלפים ירדנים.

באחת הזירות עיכב ירי הצלפים את התקדמות הכוח. המפקדים חששו לסכן את החיילים וביקשו בדחיפות סיוע ארטילרי בניסיון לשתק את מקור הירי.

"מה המרחק המפריד בין הכוחות שלנו לירדנים?", שאל מפקד יחידת המרגמות.

"עשרים וחמישה מטרים", באה התשובה.

הרב זילברשטרום מספר כי באותו רגע התמלאו הוא וחבריו דאגה גדולה: "המרגמות שלנו לא היו בעלות דיוק גבוה. הרסיסים שלהן גם התפזרו במרחק של מאה וחמישים מטרים, וכל מי שנמצא ברדיוס הזה היה עלול להיפגע.

"חששנו מאוד. זו הייתה משימה כמעט בלתי-אפשרית לכוון את המרגמות כך שיפגעו בדיוק בעמדת הצלפים הירדנים ולא יפגעו בחיילים שלנו, המצויים קרוב כל-כך אליה. גם סביר היה להניח שמתוך מטח של כמה מרגמות, אחת תסטה ותפגע חלילה בכוחותינו.

"בעוד אנחנו מעלים לפני הממונים עלינו את הלבטים הקשים, הגיעה פקודה מדרג בכיר יותר – לירות מייד!

"אנחנו חיילים, ופקודות יש לבצע, אבל ההרגשה הייתה קשה מנשוא. המחשבה שאולי במו ידינו נגרום פגיעה בחיילים שלנו – הייתה נוראה.

"בידיים רועדות הרמנו את הפגזים והכנסנו אותם לתוך קני המרגמות. היינו שם קבוצה של חיילים דתיים, ורגע לפני הירי אמרנו אחד לשני: אם חס ושלום ייהרגו חיילים יהודים, נאמר אנחנו בעבורם 'שמע ישראל'.

"בלבבות רועדים ובעיניים דומעות לחשנו ברטט: 'שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד'!

"המרגמות רעמו, הפגזים שוגרו, וכולנו התפללנו בליבנו לאלוקים מעומק הלב בציפייה לנס. השתררה דממה מעיקה. ואז נשמעה קריאה במכשיר הקשר: 'בול! פגעתם בול ביעד. מקור האש שוּתק!'.

"את ההתרגשות שפיעמה בלב כולנו אי-אפשר לתאר", מסיים הרב זילברשטרום. "הצלחנו לפגוע בדיוק בעמדת הצלפים הירדנים, בלי שאיש מכוחותינו נפגע".

זה לא היה הנס היחיד שחוותה היחידה באותו יום. זמן קצר אחר-כך נתקבל דיווח על תגבורת ירדנית שמנסה להגיע לירושלים. מספר הרב זילברשטרום:

"המפקד, ליפשיץ, עלה לאוויר במטוס פייפר וכיוון את כוחות הקרקע באמצעות רשת הקשר. הוא ראה את מפקדי הטנקים של האויב עומדים זקופים בצריחים, בטוחים בניצחונם.

"מהמטוס שיגר ליפשיץ את הפקודה: 'ירי שישה קנים של מרגמות!'. הפנינו את קני המרגמות לעבר היעד שקיבלנו, נשאנו תפילה ושיגרנו את הפגזים. לא היה לנו שום מושג אם פגענו ובאיזו מידה הצלחנו לעכב את התקדמות התגבורת.

"כעבור כמה דקות יצא המפקד לגיחה נוספת, ואז עדכן אותנו במראה שראו עיניו – הפגזים ששיגרנו פגעו פגיעה ישירה בטנק המוביל והעלו אותו באש. הפגיעה הפילה פחד בלב חיילי האויב שמאחוריו, ואלה מיהרו לפנות לאחור ולהימלט בבהלה".

אך לא היה להם זמן רב לשבת על זרי הדפנה. נישא על כנפי הניסים נצטווה הגדוד לנוע דרומה, לעבר גוש עציון. למחרת התקדם הגדוד לדרום הר חברון, וביום החמישי למלחמה נכנס לחברון וקיבל את השליטה על נפת חברון.

"ראינו במו עינינו את ניסי ה' שהלך לפנינו והנחיל לעם ישראל את הניצחון המזהיר, ואת הזכות המופלאה לשוב למקומות הקדושים – הכותל המערבי, קבר רחל ומערת המכפלה", מסיים הרב זילברשטרום.


בדרך לשחרור חברון.

הרב זילבשטרום

  רציתי לשאול

עם הרב אמחיה אבן-ישראל, מלמד חסידות ועורך ראשי במרכז שטיינזלץ

לפעמים אני בא לכותל וחש התרגשות וקדושה, ופעמים אינני מרגיש כלום.

יש פתגם חסידי חריף ובעל משמעות עמוקה: עגלה רתומה לסוס נוסעת בדרך. בתוכה יושבים חכמים ומנהלים שיחה על מלאכי מרום. עכשיו יש לנו כאן שלוש מחשבות: החכמים חושבים על מלאכים. העגלון חושב על הכסף שיקבל בסוף הנסיעה. והסוס מהרהר בשיבולת השועל שילעס כשיגיע ליעד. אמרו חסידים: וכי מפני שהסוס הוא סוס, המלאכים אינם מלאכים?!

בכל אחד ואחת מאיתנו יש נפש אלוקית, שהיא בדוגמת החכמים במשל המדברים על מלאכים; ויש גם נפש בהמית, שהיא בדוגמת הסוס, שאין בעולמו אלא גשמיות וחומריות. אין פלא שהיא מתקשה לחוש רגשות של קדושה.

קודם כול חשוב לזכור שתחושות של התרוממות רוח וקדושה במקומות קדושים הן דבר נפלא ומרגש, אך האם לשם כך אנחנו הולכים לכותל? וכי היעדרה של הרגשה סובייקטיבית זו, ממעיט מערך הקדושה האובייקטיבית הקיימת במקום הקדוש?

אנחנו הולכים לכותל כדי לשפוך את ליבנו במקום שממנו "לא זזה שכינה". וכי תפילתנו תהיה מקובלת פחות אם לא הרגשנו? הדבר הגדול באמת מתרחש גם כשאיננו מרגישים מאומה.

ומה בכל-זאת עושים כדי להרגיש? התשובה היא – לבוא מוכנים יותר. החסידות עוסקת רבות בעניין ההכנות. הכנה למצווה, הכנה ללימוד ולתפילה. גם כאן, הכנה מקדימה לביקור בכותל, אם במחשבה, בהחלטה טובה, בנתינת צדקה, בלימוד וכדומה – תעזור לנו לבוא בלב מוכן ופתוח להרגיש. מחשבה והתבוננות לפני הביקור על הקדושה הגדולה שבמקום, ואולי גם על הכאב שעולה בנו לנוכח החורבן והגלות – יכולות גם הן לפתוח בתוכנו את מפתח הלב ולעורר את הרגשות.

  פינת ההלכה ומנהג

מתי מסתיימת האבלות?

שאלה: האם בראש חודש סיוון מסתיימת האבלות של ספירת העומר?

תשובה: על-פי רוב הפוסקים טעם האבלות הוא מיתת עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא במגיפה בימי הספירה. לכן יש הנוהגים בזה רק 33 או 34 ימים, כמספר הימים שהתלמידים מתו בהם. הט"ז כתב שאחרי ל"ג בעומר נוהגים אבלות בקהילות אשכנז מפני הפרעות והרציחות שאירעו במדינותיהם באותו זמן (מסעי הצלב, פרעות ת"ח-ת"ט). רבנו ירוחם והאריז"ל כתבו שהטעם (הן לצרות שאירעו הן לאבלות) הוא שימי הספירה הם ימי דין.

למנהג הספרדים, מסתפרים ועורכים נישואין ומותר לשמוע כלי זמר מיום ל"ד בעומר בבוקר.

המנהג הרווח בקהילות האשכנזים, להתיר להסתפר וכו' מיום ראשון של 'שלושת ימי ההגבלה' (ג' בסיוון) בבוקר. ויש שהתירו מראש חודש סיוון.

על-פי האריז"ל, וכן מנהג חב"ד, אין מסתפרים עד ערב חג השבועות. לעניין נישואין וכלי זמר – מתירים מתחילת שלושת ימי הגבלה. בשנה זו, שערב החג חל בשבת, מתירים להסתפר בערב שבת (ואפשר להסתפר ביום חמישי בלילה, אחרי ספירת העומר).

מצד הדין מותר לברך שהחיינו (גם על בגד חדש) בימי הספירה, וכן מנהג הספרדים.  ויש נוהגים (וכן מנהג חב"ד) להימנע מכך עד ימי ההגבלה, לפי שימי פורענות הם, ואיך יאמר "והגיענו לזמן הזה". אך בשבת ובל"ג בעומר מברכים, וכן מברכים על פרי שיתקלקל (עד שבת) ולא יימצא אחרי ימי הספירה, וכן על פדיון הבן, והנוהגים לברך בברית מילה.

מקורות: שו"ע ורמ"א, מג"א וט"ז, שו"ע אדמו"ר הזקן, משנה ברורה וערוך השלחן סי' תצג. בין פסח לשבועות פ"ח, פט"ו ס"ז ופט"ז, וש"נ. ילקוט יוסף ח"ה עמ' 428 ואילך. נטעי גבריאל הל' פסח ח"ג פמ"ח-נד, וש"נ. 'אוצר מנהגי חב"ד' לחודשים ניסן-סיוון עמ' רנח, ולחג השבועות עמ' רמב. אבן השהם סי' תצג הע' ב, מהר"ש ויטאל. וראה 'התקשרות' גיליונות תשכו ותשכט.

  חיים יהודיים

הלב היהודי של מחנה יהודה

"כשאנחנו מגלים יהודי שמניח תפילין בפעם הראשונה בחייו, אנחנו עורכים לו בר-מצווה בשוק, עם מוזיקה ואמירת לחיים, והקהל מסביב מצטרף"

בתוך קריאות בעלי הדוכנים המכריזים על סחורתם בשוק הוותיק מחנה יהודה בירושלים, עומד דוכן שלא צריך לשלם בו דבר כדי לקבל את שירותיו: דוכן התפילין של חב"ד. הדוכן פעיל כל שעות היום, ובכך הוא מצטרף לעמיתו הוותיק, דוכן התפילין בכותל המערבי, שהוקם בימי מלחמת ששת הימים, כאשר הרבי מליובאוויטש יצא בקריאה לזַכות יהודים במצוות תפילין.

מפעיל הדוכן, השליח בשוק ובאזור הדוידקה, הרב צבי רודרמן, מספר על ייחודו של המקום: "שוק מחנה יהודה נהפך לאתר תיירותי, שאליו באים תיירים מכל העולם. הללו נמשכים לריחות, לאותנטיות ולרוגע שיש כאן. העירייה השקיעה הון רב בחידוש השוק, ומאז גם בית חב"ד במקום קיבל שדרוג ופעילותו התרחבה".

לא מתייאשים מיהודי

מניחי התפילין מייצגים קשת רחבה ביותר. יש בהם יהודים מחו"ל, שבקושי יודעים מה זה תפילין; צעירים ומבוגרים מכל הארץ, שנענים להזמנה לקיים את המצווה; ועד יהודים שומרי מצוות שטרם הספיקו להניח תפילין באותו יום. "אנחנו פוגשים את היהודים האלה בכל יום", אומר הרב רודרמן. "עובר יהודי חובש כיפה ומספר שמיהר לצאת בבוקר עם ילד לרופא, או לסידור דחוף אחר. הדוכן הזכיר לו שבעצם עדיין לא הניח תפילין".

הפעילים המאיישים את הדוכן מציעים במאור פנים לכל יהודי לקיים את המצווה, גם למי שהם מכירים כסרבנים מושבעים. ההתמדה מוכיחה את עצמה. פעמים רבות ראו סרבן כזה או אחר שבא ומפשיל שרוול ואומר: "אם אכפת לכם כל-כך ממני, אינני יכול לסרב".

בר-מצווה בשוק

לפעמים עורכים בדוכן חגיגת בר-מצווה ליהודי שזו לו הפעם הראשונה בחייו להניח תפילין. "כשאנחנו מגלים יהודי כזה, אנחנו עורכים לו בר-מצווה מאולתרת, עם מוזיקה, כיבוד ואמירת לחיים, והקהל מסביב מצטרף", מספר הרב רודרמן. "בדרך כלל אלה יהודים מחו"ל. נדיר לפגוש ילידי הארץ שלא הניחו תפילין מעולם, אבל יש גם כאלה".

המפגש עם התיירים מהעולם יוצר חיבורים מיוחדים. "לא מכבר עצרו בדוכן בני זוג ממיאמי ובתם הקטנה. התברר שהאישה יהודייה ואילו בעלה לא, והם עומדים לעבור להתגורר באלסקה. אמרתי לאם שבתה יהודייה, והצעתי לה לרשום אותה לגן חב"ד באלסקה. האם התלהבה, בעלה לא הביע התנגדות, וכך הדוכן הצנוע שלנו יצר חיבור בקצה העולם".

השירות היהודי שהדוכן מעניק אינו מסתיים בתפילין. "אנחנו משמשים מרכז מידע", מעיד הרב רודרמן. "אנשים מבררים היכן ניתן לסעוד בשבת בירושלים, איפה יש בית חב"ד ביישוב בגולן שבו הם נופשים ועוד. אנחנו גם מציעים נרות שבת ועלוני הסברה".

קהילת הסוחרים

במקביל לדוכן התפילין הרב רודרמן מקיים פעילות ערה עם קהל הסוחרים. "זו קהילה ותיקה, ויש מי שאביהם וסבם עמדו באותו מקום בדיוק ומכרו אותם מצרכים. בעוד התיירים בדוכן מזדמנים, הרי הסוחרים קבועים כאן. הם מכירים לעומק איש את רעהו ומתנהלים כקהילה לכל דבר".

בכל יום יוצא הרב רודרמן לסיבוב בין הדוכנים. תפילין, אמרה חסידית ודבר תורה לפרשת השבוע הם ה'סחורה' שלו. הוא מנסה לעודד את הסוחרים לבוא בתום יום העבודה המפרך לשיעור תורה שהוא מוסר בבית כנסת סמוך.

הסוחרים גם תומכים בפעילות ומסייעים לה. "אחד תורם את הסופגניות לחנוכה, שני מסייע בבניית הסוכה. בל"ג בעומר הצענו לסוחרים להביא איתם את ילדיהם, ואנחנו העסקנו אותם בתהלוכה ססגונית".


ראש העיר הנוכחי והקודם עם הרב רודרמן


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)