חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 א' בחשון התשפ"ז, 12/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1840 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת מצורע/שבת הגדול, ז' בניסן ה'תשפ"ב, (08/04/2022)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1840 - כל המדורים ברצף
מאה ועשרים שנות אור
יש חדש
אומרים ליצר: 'עמוד ונעשה מלאכתנו'
שבת הגדול
לא רוצה לשמוע
סדר בלתי-צפוי
סובל בגלות
הנער הברזילאי הקים אימפריה
פסח בצל בג"ץ
רציתי לשאול

מס' 1840, ערב שבת-קודש פרשת מצורע/ שבת הגדול, ז' בניסן ה'תשפ"ב (08.04.2022)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

מאה ועשרים שנות אור

בי"א בניסן נציין מאה ועשרים שנה לירידת נשמתו הגדולה של הרבי מליובאוויטש לעולמנו. ככל שהשנים חולפות מתבררת עוצמת מנהיגותו

לפני מאה ועשרים שנה, ביום שישי, י"א בניסן תרס"ב (1902), נולד בן בעיר ניקולייב שבאוקראינה. אבי הילד, הרב המקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון, קיבל באותו יום שישה מברקים מהעיירה ליובאוויטש, מהאדמו"ר החמישי של חסידות חב"ד, הרש"ב (רבי שלום-דובער שניאורסון). במברקים היו ברכות והדרכות מיוחדות, דבר חריג לחלוטין.

אם הילד, הרבנית חנה, גילתה כמה מההוראות: להכין מייד בעבור התינוק טלית-קטן, כיפה ונטילת ידיים. כמו-כן סיפרה כי בעלה הורה לה שבכל פעם שתאכיל את הילד תקפיד ליטול את ידיו. זו הייתה הוראה מיוחדת לילד הזה ולא לילדים הבאים, ונראה שאף זו הייתה הוראה של הרבי. ברבות השנים התבטאה הרבנית: "הוא קדוש מבטן ומלידה".

אהבה לכל יהודי

ביום שלישי הקרוב, י"א בניסן, נציין מאה ועשרים שנה לירידת נשמתו הגדולה של הרבי מליובאוויטש לעולמנו. ככל שהשנים חולפות מתבררת עוצמת מנהיגותו וגודל המהפכה שחולל. עוד ועוד חלקים בעם ישראל נהנים מאור תורתו, נעזרים בהדרכתו המדויקת ורואים בו את מורה הדרך בדורנו הנבוך והמבולבל.

הרבי ביסס והרחיב את מפעל השלוחים לממדי ענק. הללו הגיעו לכל פינה נידחת על פני כדור הארץ והפריחו בה את חיי היהדות. הוא שמר על גחלת היהדות ברחבי ברית-המועצות, גם בימי המשטר הקומוניסטי. למעשה, הרבי העניק ביטחון עצמי, תעוזה והשראה לכל הכוחות הפעילים של היהדות.

הרבי לימד מהי אהבת ישראל לכל יהודי, יהיה מי שיהיה. כל מי שפגש את הרבי או שמע את דבריו, חש את האהבה המפעמת בליבו לכל יהודי. מעולם לא יצא מפיו ביטוי מזלזל או פוגעני כלפי יהודי. הוא חינך לחשיבה כלל-יהודית והעמדת האינטרס של העם היהודי מעל כל אינטרס קבוצתי או קהילתי. לכן גם הצליח להאהיב את האמונה היהודית ואת התורה והמצוות על רבים כל-כך בעם ישראל.

יום של תודה

כמנהיג אמיתי לא נרתע מלזעוק ולהתריע כשראה צורך בכך. חוק 'מיהו יהודי' הפגום, שפתח שער לרישום לא-יהודים כיהודים – הדיד שנה מעיניו. מדיניות הוויתורים והנסיגות של ממשלות ישראל טרדה את מנוחתו. הוא עשה כל שבידו להבהיר כי זו דרך מסוכנת, שלא תביא שלום, אלא תשדר חולשה ותעודד לחצים וטרור. למרבה הצער נוכחנו כולנו כמה צדק בכל אזהרותיו.

י"א בניסן הוא יום של תודה לבורא העולם על ששתל בתוכנו נשמה כבירה זו. זה יום לקבלת החלטות טובות, ללימוד תורתו של הרבי, להגברת אהבת ישראל, להפצת היהדות, ובעיקר להתחזקות בציפייה למילוי משאת נפשו הגדולה של הרבי – הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו.


הרבי מליובאוויטש. מורה הדרך בדורנו הנבוך

  יש חדש

פעילות של אור

אלפי חסידי חב"ד ברחבי הארץ ייטלו ביום שלישי הקרוב, י"א בניסן, פסק זמן מההכנות לפסח וייצאו למגוון פעילויות להפצת היהדות ולזיכוי הרבים במצוות, לרגל יום הולדתו המאה ועשרים של הרבי מליובאוויטש. זה יום שבו 'מזלו גובר', ועל כן אפשר לבקש בו ברכה ולקבל החלטות טובות.

נערכים לחג

נשלמות ההיערכויות לקראת חג הפסח. בתי חב"ד מחלקים למשפחות נזקקות יותר ממאה וחמישים אלף חבילות מזון, ובהן  מצות, יין ומצרכי מזון בסיסיים. זה למעשה מפעל 'קמחא דפסחא' הגדול בארץ. כמו-כן ייערכו ברחבי הארץ מאות סדרים ציבוריים, ובהם ישתתפו עשרות אלפי יהודים. פרטים על הסדרים באתר info.seder.

עושים סדר בעולם

שליחי חב"ד ברחבי העולם משלימים את ההיערכות לארגון אלפי סדרים ציבוריים. סדרים כאלה יהיו כמעט בכל מדינה על פני כדור הארץ. השאיפה היא לאפשר לכל יהודי לחגוג את הסדר כהלכתו. מאמץ מיוחד נעשֶה לאפשר ליהודי אוקראינה לחגוג את הפסח על אף מצב הלחימה. פרטי הסדרים באתר chabad.org/seder.

  שלחן שבת

אומרים ליצר: 'עמוד ונעשה מלאכתנו'

אחת הטומאות שפרשתנו עוסקת בהן היא טומאת הזב, המטמא גם את הכיסא או המיטה שעליהם הוא יושב, כמו שנאמר: "וְכָל הַכְּלִי אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו יִטְמָא". ואולם ההלכה היא (רמב"ם, הלכות מטמאי משכב ומושב, פרק ז) שאין הזב מטמא "כלי שלא נעשה למשכב או למושב או למרכב", והסיבה היא – "שהרי אומרים לו: עמוֹד ונעשֶׂה מלאכתנו בכלי זה".

הניסוח הזה "אומרים לו עמוֹד ונעשֶׂה מלאכתנו בכלי זה" מופיע במשנה (כלים כ,ג) ומשמעותו היא, שהכלי שהזב ישב עליו לא נועד לישיבה בעבורו אלא למטרות אחרות, ולכן האנשים יבקשו ממנו לקום ולאפשר להם להשתמש בו למלאכתם.

עצה והדרכה

בדברים אלה טמון מסר בעבודת ה' לכל יהודי, על הדרך להתגבר על יצר הרע שמפריע לו לקיים תורה ומצוות. קודם כול נדרשות תפילה ובקשה מהקב"ה, כלשון הגמרא (ירושלמי ברכות ד,ב): "אתה חפץ ואנו חפצים, ומי מעכב? שאור שבעיסה! גלוי וידוע לפניך שאין בנו כוח לעמוד כנגדו, אלא יהי רצון... שתשביתהו מעלינו ותכניעהו כו'".

אפילו הקב"ה עצמו אומר "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי" (דברים ה,כה). הרי שנדרשים סיוע ותוספת כוח לאדם להתגבר על יצר הרע. אך במאמר "אומרים לו עמוֹד ונעשֶה מלאכתנו" יש עצה והדרכה להתגברות על היצר.

גם לנו יש תפקיד

הקב"ה ברא את יצר הרע כדי שיעמיד את האדם במבחן, וכאשר הוא מפתה אותו לעבור על מצוות ה' הוא בעצם ממלא את המשימה שהוטלה עליו. על כך אומרים לו: "עמוד ונעשה מלאכתנו": אכן, יש לך תפקיד ושליחות, אך גם לנו יש תפקיד ושליחות – "אני נבראתי לשמש את קוני".

מכיוון שכך אין היצר יכול לטמא אותו, וכפי שההלכה מסתיימת: "הרי זה טהור!". הכלי, היינו היהודי, לא נטמא, מפני שהוגדר לתפקיד אחר מזה שהיצר מבקש לעשות בו.

הפיכת הרע לטוב

חז"ל מדייקים בלשונם ואומרים: "עמוד ונעשה מלאכתנו", ולא 'לך' או 'הסתלק'. כלומר, אין כאן שלילה וסילוק היצר בלבד אלא זו 'עמידה'; עניין של עלייה ושלמות אצל היצר עצמו. שכן כאשר האדם מתגבר על היצר – בכך הוא גורם לו עצמו עלייה, שהרי הקב"ה רוצה שהיצר לא יצליח להכשיל את היהודי, אלא רק יעורר בו כוחות פנימיים להתגברות על הפיתויים.

שלמות זו תושג בזמן הגאולה, שאז הרע יתהפך לטוב. לא דיי שלא יפריע ויגרום נזק, אלא הוא עצמו ישרת את הטוב והקדושה, שזה נרמז בביטוי 'עמוד' – עלייה ושלמות. ומכאן לשאר ייעודי הגאולה, בלשון הרמב"ם: "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות... ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד".

(תורת מנחם תשמ"ז, כרך ד, עמ' 356)

  מן המעיין

שבת הגדול

לזכר הנס

כשלקחו את פסחיהן בעשירי לחודש, שהיה בשבת, קשר אותו כל אחד בכרעי מיטתו, ושאלום המצרים: למה זה לכם? והשיבו: לשוחטו לשם פסח במצוות השם עלינו. והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלוהיהן, ולא היו רשאין לומר להם דבר. ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול.

(טור)

עיקרו של נס

הטור שם את הדגש על כך שהמצרים לא היו יכולים למנוע את היהודים מלקיים את מצוות ה'. כאשר בני ישראל עמדו במסירות נפש והודיעו שהם עומדים לשחוט את השה "במצוות השם עלינו", הרי אף-על-פי שהמצרים "היו שיניהם קהות על ששוחטין את אלוהיהן" בכל-זאת "לא היו רשאין לומר להם דבר". זה עיקרו של נס שבת הגדול!

(הרבי מליובאוויטש)

הכניסה למצוות

לפי שזה שבת הראשון שנכנסו ישראל למצוות, כנאמר: "דברו אל כל עדת ישראל לאמר, בעשור לחודש הזה וייקחו להם איש שה לבית אבות" (שמות יב,יג). והעשירי לחודש חל אז בשבת, כי ביום חמישי יצאו בני ישראל ממצרים.

(אבודרהם)

מאריכים בדרשות

נקרא שבת הגדול, על דרך שנקרא יום הכיפורים 'צומא רבה', לפי שמאריכים בו בתפילות ובתחנונים, כך מאריכים כאן בדרשות.

(מהרי"ל)

גדול המצוּוֶה ועושה

לקיחת קרבן פסח הייתה המצווה הראשונה שבה נצטוו ישראל. אמנם גם האבות קיימו את התורה, אך עשו זאת בלי ציווי אלוקי. וחז"ל אמרו (קידושין לא): "גדול המצוּוֶה ועושה ממי שאינו מצוּוֶה ועושה". לכן השבת, שבה נצטוו במצווה הראשונה, נקראת שבת הגדול.

(עוללות אפרים)

שלמות השבת

השבת הייתה מצפה לגאולה, כדברי חז"ל: אמרה שבת לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, לכולם יש בן זוג, ולי אין בן זוג. אמר לה הקב"ה, כנסת ישראל הוא בן זוגך. נמצא שעם המצווה הראשונה שקיבלו בקשר ליציאת מצרים, להיות עם ה', נתגדלה ונשלמה השבת. וזהו שבת הגדול.

(שפת אמת)

בעבור אנשי הכפרים

"שואלין ודורשין בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום" (פסחים ו). "ועכשיו נוהגין לדרוש בשבת הגדול ובשבת תשובה" (מגן אברהם). הטעם למנהג זה: כי אנשי הכפרים והעיירות הקטנות מתקבצים לעיר לפני שבת הגדול ובשבת תשובה, למקום שיש בו קהילה גדולה ורב, ושוהים שם כל ימי החג. לכן דחו את דרשת הרב עד אז, כדי שכל הקהל ישמע את הדרשה.

(מחצית השקל)

תחילה שואלין

רבי צבי הלברשטם, רבה של ברלין, לא  רצה פעם אחת לדרוש בשבת הגדול. כששאלו אותו לסיבת הדבר, אמר: עניין הדרשה מקורו בגמרא, והנוסח שם הוא "שואלין ודורשין" – תחילה שואלים ואחר-כך דורשים. אחרי השאלות שהרב נשאל בדיני פסח, הוא יודע מה לדרוש. ואולם עד היום איש לא בא אליי בשאלה בהלכות פסח...

  אמרת השבוע

לא רוצה לשמוע

שתי תלמידות סמינר מהארץ נסעו לביקור בחצר הרבי. בשבת, בשעה שש בבוקר, התייצבו בעזרת הנשים ותפסו מקום שממנו יוכלו לראות היטב את הנעשה.

לקראת תחילת התפילה באה למקום אישה וביקשה מהבנות לזוז, מכיוון שזה המקום שלה. השתיים סירבו. כעסה האישה והגיבה: "כשאכנס לרבי אספר לו על התנהגותכן".

כשנכנסה האישה לחדרו של הרבי, השיב הרבי על שאלותיה ובירך אותה. ואז התחילה לומר: "אני רוצה לספר לרבי...". באותו רגע התחיל הרבי להשתעל. האישה המתינה וכעבור זמן ניסתה לומר שוב "אני רוצה לספר לרבי..." ושוב התחיל הרבי להשתעל. מהר מאוד הבינה שהרבי פשוט אינו רוצה לשמוע דבר שלילי על יהודי!

  מעשה שהיה

סדר בלתי-צפוי

"אני מעבד עורות במשחטה", סיפר האיש. "יום אחד ראה השוחט שאני מוטרד וניסה לדובב אותי. סיפרתי לו שיש לנו שתי ילדות שנולדו עיוורות ושאנו מצפים שוב לילד"

הטלפון צלצל בביתה של משפחה קונין ברובע ברונקס בניו-יורק. זו הייתה שעת אחר הצהריים בערב פסח תשי"ט (1959), ובבית נערכו ההכנות האחרונות לקראת החג. מעברו השני של הקו היה הבן, שלמה, בן התשע-עשרה. הוא דיבר מטלפון ציבורי.

"קיבלתי משימה מיוחדת מהרבי", בישר שלמה בקצרה לאימו המופתעת. "אינני יודע כמה זמן זה ייקח. ייתכן שאבוא הביתה רק בערב. אל תחכו לי ואל תדאגו".

כמה שנים אחר-כך, בשנת תשכ"ה (1965), נשלח הרב שלמה קונין לקליפורניה שבארצות-הברית, והוא עומד כיום בראש מערכת ענקית שבה יותר ממאתיים שלוחים ברחבי המדינה. אבל בשנת תשי"ט היה תלמיד בישיבת חב"ד בניו-יורק, והתכונן לנסוע בערב חג הפסח לבית הוריו בברונקס.

הוא התייצב בתור לקבל מצה שמורה מהרבי מליובאוויטש. כשעבר לפניו פנה אליו הרבי בבקשה: "מאחר שאתה נוסע לברונקס, קח בבקשה מצות בעבור משפחה המתגוררת שם. גש למזכירות ותקבל את הכתובת".

מאושר על הזכות ניגש קונין למזכירו האישי של הרבי וקיבל את הכתובת. כשהציץ בכתובת הבין שהמשימה מורכבת משחשב. ביתו היה במערב ברונקס, ואילו הכתובת שאליה נשלח הייתה במזרח הרובע, בקרבת גן החיות. עד שיגיע לשם ייתכן שיתקדש החג, והוא יצטרך לצעוד את הדרך לבית הוריו ברגל, באזורים מוכי פשע.

הוא מיהר לעלות לרכבת התחתית, ובמהלך הנסיעה אירע הדבר שממנו חשש: תקלה. הרכבת עומדת. הזמן אוזל. הוא מציץ בשעון ורואה שכבר לא נשאר לו זמן רב.

כאשר התקרבה שעת הדלקת הנרות ירד מהרכבת ורוקן את כיסיו מדברי החולין. את הכסף שהיה לו ושייעד למונית חזור – השליך על הארץ, מול עוברים ושבים שמיהרו לאסוף אותו.

אחרי צעידה ארוכה הגיע ליעד. התברר לו שזה מתחם דיור המיועד לאנשים עיוורים. הוא נקש בדלת, וזו נפתחה בידי גבר שזרועותיו החשופות מקועקעות. "מה אתה מחפש?", שאל האיש בחשדנות.

"באתי בשליחות הרבי מליובאוויטש", אמר שלמה. "הוא שלח אותי למסור לכם מצות לחג הפסח. האם אשתך וילדיך בבית?".

האיש קרא לאשתו ולשתי בנותיו, ואז הבחין שלמה ששתי הילדות עיוורות. "בואו נעשה יחד את ליל הסדר", הציע שלמה. הוא ביקש לפרוש על השולחן מפה חדשה, ועליה הניח את המצות.

מאחר שלא הייתה לו הגדה ניהל שלמה את הסדר מתוך הזיכרון. הוא סיפר לבני המשפחה, שזה להם ליל סדר ראשון בחייהם, על משמעות החג: "עלינו להאמין כי בלילה הזה הקב"ה משחרר אותנו מכל המגבלות, כשם שגאל את אבותינו לפני אלפי שנים ממצרים".

בני הבית בלעו בצמא את דבריו המרתקים. יין כשר לארבע כוסות לא היה בבית, ושלמה ביקש כוסות חד-פעמיות ומילא אותן מים, זכר לארבע הכוסות.

בהמשך הסדר חלק איתם את המצות ששלח הרבי ושר איתם משירי החג. הלבבות נפתחו והמשפחה הייתה נרגשת מאוד.

לקראת סיום שאל שלמה את בני הזוג על הקשר שלהם עם הרבי.

"אני מעבד עורות במשחטה", סיפר בעל הבית. "יום אחד ראה השוחט שאני מוטרד מאוד וניסה לדובב אותי. סיפרתי לו שיש לנו שתי ילדות שנולדו עיוורות, וכעת אנו מצפים שוב לילד. הרופאים אומרים כי יש סיכוי גבוה שהתינוק ייוולד עיוור והמליצו לעשות הפלה.

"ההתלבטות שלנו הייתה קשה מנשוא", הוסיף האיש וסיפר. "לא רצינו אפילו לחשוב על אפשרות שייוולד לנו עוד ילד עיוור, אבל אולי הוא יהיה תינוק בריא?".

השוחט הציע למעבד העורות לכתוב לרבי את לבטיהם. אף-על-פי שלא היה לאיש שום קשר גלוי ליהדות, עשה כעצתו ותיאר במכתבו לרבי את החיים המאתגרים עם שתי ילדות עיוורות ואת ההתלבטות הקשה הטורדת את מנוחתם.

תשובת הרבי הייתה נחרצת – לא לעשות הפלה. הרבי בירך אותם שייוולד להם ילד בריא, ושיזכו לרוות נחת מכל ילדיהם.

"עכשיו אני מבין למה הרבי שלח אותי אליכם", אמר שלמה לאיש, שדמעות ניגרו מעיניו כשסיים לספר את סיפורו. הוא חיזק את בני הזוג להאמין בברכתו של הרבי, והם נפרדו בחום.

עכשיו יצא שלמה לצעדה ארוכה לקצה השני של ברונקס. הוא הגיע לביתו אחרי שבני משפחתו כבר סיימו מזמן את הסדר. רק אימו המודאגת ישבה וציפתה לו, והוא ישב לערוך סדר לעצמו.

בהמשך הוסיף שלמה לשמור על קשר עם בני הזוג, ובבוא העת נולד להם תינוק בריא. נערכה לו ברית כדת וכדין, וכשגדל נרשם למוסדות חינוך דתיים. בחלוף השנים הקימו הוא ואחיותיו משפחות שומרות מצוות וזכו לילדים בריאים.

(על-פי My Encounter with the Rebbe)

  גאולהפדיה

סובל בגלות

מְצֹרָע. הגמרא (סנהדרין צח,ב) שואלת על המשיח – "מה שמו?", ומשיבה: "חיוורא" [=מצורע]. ההסבר שהגמרא נותנת לכך הוא שעל המשיח נאמר (ישעיה נג,ד) "חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם". אך גם אם המשיח סובל חולי ומכאוב, מדוע לכנותו 'מצורע' דווקא?

המהר"ל מפראג מסביר (נצח ישראל פרק מא) שיש בזה רמז עמוק למהותו של המשיח: "כי המצורע הוא נדחֶה מן מחנה ישראל ואין לו שייכות אל העולם, ולכך כתיב: 'בדד ישב'. ומפני כי המשיח גם כן הוא נבדל מן עולם הזה לגמרי, לכך קודם שיבוא המשיח הוא דומה כמו מצורע... כי המשיח הוא שכלי לגמרי, ואילו העולם הזה הוא גשמי". כלומר, כינוי זה מבטא את מעלתו של המשיח, המרומם לגמרי מגדרי הטבע של העולם.

תורת החסידות מסבירה (ספר השיחות תנש"א כרך ב, עמ' 490 ועוד) כי יש מדריגה של 'מצורע' למעליותא – זה אדם נעלה מאוד, מושלם בכול, שזיכך לחלוטין את כל כוחות נפשו, עד שכל פנימיותו כבר טהורה. עתה נותר לו לזכך רק את השיירים, את הפסולת שנשארה ברובד החיצוני ביותר שלו – "בְעוֹר בְּשָׂרוֹ". וגם פסולת חיצונית זו אינה שלו, אלא של עם ישראל, ככתוב: "חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא".

כמו-כן מבטא הכינוי 'מצורע' את העובדה שהמשיח שרוי בגלות, סובל את תחלואי הגלות ומצפה בקוצר רוח ובכיליון עיניים להתגלותו, כדי להביא את הגאולה האמיתית והשלמה.

יִסּוּרִים. כאשר רבי יהושע בן-לוי שאל את אליהו הנביא כיצד יוכל לזהות את המשיח (סנהדרין צח,א), ענה לו אליהו שהוא יושב בין "עניים סובלי חולאים". בהמשך הסוגיה הגמרא דנה באפשרות שמישהו מבני אותו דור הוא המשיח, והיא נוקבת בשמו של "רבינו הקדוש" (רבי יהודה הנשיא). מדוע הוא דווקא? רש"י מציין שתי תכונות שהיו בו: "סובל תחלואים וחסיד גמור". שוב רואים שדמותו של המשיח, קודם התגלותו, היא של איש חולה ובעל ייסורים.

דמותו של המשיח מתוארת בפי הנביא ישעיהו (נג,ג) כ"אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי", ואולם סבלו נועד לכפר על עם ישראל: "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם... הוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲו‍ֹנֹתֵינוּ".  במדרש (תהילים טז,ד) נאמר: "שלושה חלקים נחלקו הייסורים – אחד נטלו אבות העולם; אחד דורו של שמד; ואחד מלך המשיח".

בזוהר (חלק ב, ריב,א) מוסבר שעל-ידי ייסוריו של המשיח ישראל ניצולים מן הדין. הרמב"ן (בפירושו על הפסוק "הנה ישכיל עבדי") מפרש: "כי החבורה שהוא מצטער ומתגורר עליה, תרפא אותנו, כי ה' יסלח לנו בזכותו ונתרפא מפשעינו ועוונות אבותינו". המהר"ל (נצח ישראל פרק לב ו-לד) מסביר שעוצם ייסוריו של המשיח נובעים מהיותו עתיד לשים קץ לרע, ולכן קמה נגדו התנגדות חזקה מאוד של הרע, דבר המתבטא בייסוריו: "יש למעלת המשיח התנגדות עולם הטבעי, ואין סוף לייסורין של המשיח... עד לעתיד, שיהיה עולם חדש, שיהיה עולם נבדל, ושוב לא יהיה לו התנגדות כלל ולא יתייסר עוד".

  חיים יהודיים

הנער הברזילאי הקים אימפריה

"לא הבנתי את הדברים שהרבי אמר בהתוועדויות, אבל ראיתי את הליכותיו והרגשתי שזה מקומי", אומר הרב משה הרסון

הוא נולד וגדל בעיר ריו-דה-ז'נרו בברזיל. בהיותו ילד התייתם מאביו. ואז פגש אותו חסיד חב"ד והציע לו ללמוד בישיבה בניו-יורק. ההצעה מצאה חן בעיניו, ולקראת חג השבועות תש"י (1950) עשה את הדרך הארוכה מברזיל לניו-יורק ונכנס לישיבה. נער בן חמש-עשרה, דובר פורטוגלית, מוצא את עצמו בעולם חדש לחלוטין בעבורו.

זה היה כמה חודשים אחרי הסתלקות הרבי הריי"צ מליובאוויטש, כאשר חתנו, שכינויו היה רמ"ש (ראשי התיבות של שמו), טרם הסכים לקבל עליו את עול ההנהגה. ואולם דמותו ריתקה אליה את הנער הצעיר. "לא הבנתי את הדברים שאמר בהתוועדויות, אבל ראיתי את הליכותיו והרגשתי שזה מקומי", הוא אומר.

יחס אישי

הנער הברזילאי הוא הרב משה הרסון, שליח חב"ד בניו-ג'רזי שבארה"ב, החולש על יותר משישים מוסדות ובתי חב"ד ברחבי המדינה. בישיבה שייסד במוריסטאון למדו אלפי תלמידים במרוצת השנים. הוא היה עד לראשית הנהגתו של הרבי מליובאוויטש ולמהפכה שחולל בעולם.

הרבי העניק לנער הצעיר יחס אישי חם, דבר שהמריץ אותו להשלים את הידיעות החסרות לו ולהשקיע את עצמו בלימוד התורה. כעבור שנתיים כבר קיבל את פניהם של תלמידים חדשים מדרום אמריקה וליווה אותם בצעדיהם הראשונים בישיבה.

התפקיד הסודי

ואז קיבל הרסון תפקיד סודי: לתרגם בעבור הרבי את המכתבים שנשלחו אליו ונכתבו בספרדית או בפורטוגלית. "השמירה על הסודיות הייתה אתגר לא פשוט", מספר הרסון. "הייתי צריך למצוא מקומות שבהם אוכל לשבת ולתרגם את המכתבים בלי שעין זרה תראה את מעשיי". הוא מציין כי קודם לכן היה הרבי קורא את המכתבים הללו בעצמו, אבל נראה שהקריאה דרשה ממנו זמן רב, ולכן נתבקש לתרגם את המכתבים.

בשנת תשי"ט (1959) נשלח עם עוד בחור ישיבה, הרב בנימין קליין (לימים מזכירו של הרבי), ל'שליחות קיץ' בקובה, בקולומביה ובוונצואלה. הוא חשש מעט מהנסיעה לקובה, כי זה היה זמן קצר אחרי המהפכה השלטונית במדינה. כשנכנס אל הרבי לפני הנסיעה התעלם הרבי לגמרי מחששותיו בנוגע לביקור בקובה, אך בעודו מביט במכתב שבו פירט הרסון את מסלול הנסיעה שאל: "למה רק לעיר אחת בוונצואלה?". הרבי הוסיף להביט במכתב ואז החווה בידו ואמר: "בכל אופן עליכם לנסוע ליותר מעיר אחת בוונצואלה".

מי שינה את המסלול

כשיצא מה'יחידות' אמר לחברו שעליהם לשנות את תכנית המסע ולבקר לפחות בעוד עיר בוונצואלה, אך חברת התעופה לא הסכימה לשנות את הכרטיס. גם ממשרדי 'המרכז' ניסו לשנות את המסלול, ללא הצלחה. הם יצאו לדרך, ביקרו בקובה ונתקבלו בחום על-ידי יהודי המקום. משם המשיכו לקולומביה, וגם בה ביקרו בכמה ערים ופגשו יהודים רבים. ואז, בעודם במלון, קיבלו שיחת טלפון מחברת התעופה: בשל בעיה כלשהי לא יוכל המטוס לנחות ביעד, בקאראקאס בירת ונצואלה, אלא בעיר מרקאיבו, בצפון-מערב המדינה. עליכם לשהות שם יממה, ורק אחר-כך לטוס לקאראקאס.

"ניתרנו מרוב שמחה", מספר הרסון. "אמרתי לרב קליין, 'אתה רואה, אנחנו לא הצלחנו לשנות את הכרטיס, אנשי 'המרכז' לא הצליחו, אבל הרבי טיפל בזה מחדרו'. השליחות עצמה הייתה מיוחדת מאוד. באנו למלון במרקאיבו, והתברר שבעל המלון יהודי. הנחנו עימו תפילין. פגשנו עוד יהודים, ולאחר מכן טסנו לקאראקאס. השליחות הזו הייתה אחת החוויות המיוחדות שלי כתלמיד בישיבה".


הרסון אצל הרבי.
"הרגשתי שזה מקומי"

  פינת ההלכה ומנהג

פסח בצל בג"ץ

שאלה: כיצד ינהג בפסח מאושפז במרכז רפואי, שבחדרו נמצא אדם המחזיק חמץ?

תשובה: ככלל, אם אין מצב של פיקוח נפש, לא רצוי להתאשפז בפסח (גם המרכזים הרפואיים עצמם משתדלים לשחרר לחגים את המאושפזים שאין הכרח להשאירם באשפוז, וגם הצוות המטפל בחגים מצטמצם למינימום).

בעיקרון יש להימנע משהייה במקום שיש בו חמץ, גם אם החמץ שייך למישהו אחר. אם המאושפז מגלה ששותפו לחדר מחזיק חמץ, כדאי שיבקש לעבור לחדר אחר.

בעקבות החלטת בג"ץ, האוסרת על המרכזים הרפואיים למנוע מהמאושפזים ומהמבקרים להכניס חמץ – נוצרות בעיות קשות לשומרי מצוות הפסח. המשמעות המעשית היא שאין דרך למנוע הכנסת חמץ גם למתחמים ציבוריים, כמו חדר אוכל של משפחות. להנהלה גם אין אפשרות למנוע אכילת חמץ על מגשים של המרכז הרפואי וכדומה.

במרכזים הרפואיים של 'כללית' מופעל נוהל שבימי הפסח אין משתמשים בכלים לשימוש חוזר, וכל הכלים, ובכלל זה המגשים, הם חד-פעמיים. במרכזים רפואיים אחרים צריך לבדוק את הנוהל, ואם משתמשים שימוש חוזר במגשים ובכלים – אין להשתמש בהם בפסח, מחשש שאכלו בהם חמץ.

מתקנים הפתוחים לציבור, כגון מיקרוגל, גם אם הוכשרו לפסח – עלול לקרות שמאושפז או מבקר השתמש בהם בחמץ, ויש להימנע משימוש בהם.

הארוחות עצמן אמורות להיות כשרות לפסח, למי שסומך על כשרות זו. במחלקות רבות אפשר להזמין ארוחות בהכשר בד"ץ, המוגשות בחמגשיות עם סכו"ם חד-פעמי.

יש לפרוס מפת ניילון חד-פעמית על כל משטח שעליו מניחים דברי מזון, אם בחדר האשפוז ואם בחדר האוכל. כמו-כן יש לשטוף היטב את אזור הכיור אם יש חשש ששטפו בו כלי חמץ.

מקורות: ב'אנציקלופדיה הלכתית-רפואית' של פרופ' שטיינברג, ערך 'פסח' (כרך ו, עמ' 394), מפורטות ההלכות הנוגעות לחולה בחג הפסח, ובפרט בליל הסדר. תודה לרב מנחם לפקיבקר, רב ה'כללית'.

  רציתי לשאול

עם הרב יעקב רייצס, רבה של יסוד המעלה

מה משמעותו של המושג החסידי 'התקשרות לרבי'? האם זו החלטה חד-פעמית או משהו יום-יומי?

יש ציווי בתורה: "וּלְדָבְקָה בוֹ", היינו שעלינו לדבוק בקב"ה. שואלים חז"ל, וכי אדם יכול לדבוק בשכינה? ומשיבים, שהאדם נדרש לדבוק בתלמידי-חכמים ועל-ידי כך הוא דבק בקב"ה.

צדיקים עומדים במדריגה גבוהה של התבטלות לקב"ה, וכאשר האדם דבק בהם, הוא מתחבר יותר לקב"ה. לכן התורה מצמידה את האמונה בה' לאמונה במשה – "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". מאחר שמשה היה 'עבדו' של הקב"ה, ולא הייתה לו שום אג'נדה משל עצמו – הרי כאשר בני ישראל האמינו בו, הם בעצם התחברו יותר עם בורא העולם.

בספר הזוהר נאמר שבכל דור ודור יש צדיקים שהם בבחינת 'משה רבנו', ולכן חשוב כל-כך לדבוק בהם ולהיות מקושר איתם.

'התקשרות' איננה החלטה חד-פעמית אלא קשר מתמיד. עניינה של 'התקשרות' הוא חיבור פנימי ועמוק, והוא נעשה בעיקר על-ידי לימוד תורתו של הרבי. בתורתו הכניס הרבי את נפשו, וכאשר האדם לומד אותה, הוא מתחבר איתו.

נוסף על כך יש לחשוב בכל עניין – איך הרבי מסתכל על זה? מה הוא היה רוצה שאעשה? דרך מחשבה זו מאפשרת לאדם לסלק את פיתויי היצר ולהבהיר לעצמו איך ראוי להתנהג.

ה'התקשרות' באה לידי ביטוי גם בשאיפה לעלות מזמן לזמן על ציונו הקדוש, שהיא בבחינת פגישה אישית, המכונה בחסידות 'יחידות'. החסידים המקושרים נוהגים לכתוב לרבי תכופות, ולא רק כשזקוקים לברכה וכדומה, ולשלוח את המכתב לציון.

כמו-כן ה'התקשרות' מובילה לעשייה ברוח ההוראות של הרבי – לקרב כל יהודי, להשתדל לזַכות יהודים במצוות, ולחזק את האמונה והציפייה לביאת המשיח במהרה בימינו.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)