חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 א' בחשון התשפ"ז, 12/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1839 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת תזריע/החודש, כ"ט באדר-שני ה'תשפ"ב, (01/04/2022)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1839 - כל המדורים ברצף
לא נפסיק לשאול
יש חדש
תפילת העני פותחת שערים
פרשת החודש
עת לחשות ועת לדבר
גאולה בניסי ניסים
מתנה לברית המילה
העיתונאי, יליד חרקוב, מוטרד
אזכרה בחודש ניסן
רציתי לשאול

מס' 1839, ערב שבת-קודש פרשת תזריע/החודש, כ"ט באדר-שני ה'תשפ"ב (01.04.2022)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

לא נפסיק לשאול

התרגלנו למציאות מעוּותת וחסרת היגיון, והפסקנו לשאול איך ייתכן שהתנהלות כזאת מתקבלת במשיכת כתפיים נואשת

בעוד שבועיים נסב כולנו לשולחן הסדר, והילדים ישאלו את ארבע הקושיות. אנחנו נדרשים לעורר את סקרנותם של הילדים ולגרום להם לשאול, כי לפעמים יש נטייה לקבל את המציאות כמות שהיא, בלי לשאול למה ומדוע.

גם אנחנו התרגלנו משום מה למציאות מסוימת, על אף היותה מעוּותת וחסרת היגיון. הפסקנו לשאול מה קורה פה ואיך ייתכן שהתנהלות כזאת מתקבלת במשיכת כתפיים נואשת, ולכל היותר בהבעת התמרמרות בחוג המשפחה והחברים. אז אולי זה הזמן להזכיר כמה קושיות הזועקות לשמיים.

למה חג מפחיד?

בימים האלה חוגגים המוסלמים את חודש הרמדאן. הלכנו לברר מה עניינו של חודש זה. ובכן: "רמדאן נחשב לחודש של קדושה, אחווה ושמחה בתרבות המוסלמית". אז למה כוחות הביטחון נערכים היערכות מיוחדת?

בהמשך הערך מצאנו את ההסבר: "חלק ממאפייני החודש הם עלייה חדה באירועי פח"ע של ערבים מוסלמים כנגד יהודים וישראלים, ביניהם: זריקות אבנים, בקבוקי תבערה, הפרות סדר המוניות, ובמקרים רבים גם פיגועי רצח באמצעות דריסה, סכינאות, ירי וחבלה. על אף שאין מקור דתי למנהג זה, הוא נעשה נפוץ והפך באופן שאיננו רשמי לחלק ממצוות החודש". האם זה נורמלי והגיוני שערבים חוגגים חג ויהודים צריכים לפחד?

ולמה יהודים צריכים לפחד לנסוע בכבישי הדרום? האם יש כאן מדינה ריבונית, עם צבא ומשטרה, או שאנחנו חיים בתקופה שלפני מאתיים שנה, כשכנופיות שודדים הילכו אימים על עוברי אורח?

ולמה כשהיה חשד שנערים יהודים יידו אבנים על רכב ערבי הפעילו את טובי חוקרי השב"כ והפכו כל אבן בניסיון לגלות את האשמים, ואילו כשרכבים של יהודים נרגמים באבנים בכבישי יהודה ושומרון מדי יום ביומו התגובה רופסת עד לא קיימת?

ולמה זה הגיוני שמתנדבים צריכים להתארגן לשמירה על רכושם של חקלאים יהודים בצפון ובדרום בשעה שזה תפקידה המובהק של המשטרה?

ולמה הפרקליטות ובתי המשפט מקילים כל-כך בעונשם של ערבים המבצעים פשעי שנאה, ואילו במקרים חריגים, שבהם יהודים עושים מעשים כאלה, מופיעה פתאום נחישות ומוצב רף ענישה גבוה?

ולמה אנחנו צריכים להתפלץ למראה הדיווחים מבתי הכלא הביטחוניים, המציגים רוצחי יהודים נהנים מתנאים חלומיים, בעוד הסוהרים נדרשים להיזהר שלא להכעיסם חלילה?

יש שונה ויש שונה

ולמה בני-אדם המגדירים עצמם נאורים ופתוחים, מוכנים 'לקבל את השונה' אם הוא נוצרי או מוסלמי, ואילו כלפי יהודים שומרי מצוות הם נעשים קנאים וחסרי סובלנות?

ולמה מי שמוכנים לוותר על ליבה של ארץ ישראל "כדי לשמור על הרוב היהודי" נאבקים בכל הכוח להצפת הארץ במהגרים לא-יהודים?

אולי כשנפסיק להשלים עם המציאות ההזויה הזאת, ונתחיל לשאול שאלות, יבינו קובעי המדיניות שדברים חייבים להשתנות.


להפסיק להשלים. להתחיל לשאול שאלות

  יש חדש

חוגגים 120

נשלמות ההכנות לאירוע הענק, לציון מאה ועשרים שנה להולדת הרבי מליובאוויטש, בי"א בניסן הקרוב. המעמד יהיה אי"ה בהיכל טדי בירושלים, ביום רביעי, ה' בניסן (6.4), בשעה 6 בערב. פרקי שירה יושמעו מפי שני ענקי הזמר החסידי, מרדכי בן-דוד ואברהם פריד. המעמד מאורגן על-ידי צעירי אגודת חב"ד. מערך הסעות יפעל מכל רחבי הארץ. כרטיסים אחרונים אפשר להשיג באתר 120shana.co.il או בבית חב"ד.

הילולת אדמו"ר הרש"ב

ביום ראשון, ב' בניסן, יחול יום ההילולא של אדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש, נשיאהּ החמישי של חסידות חב"ד ומייסד ישיבת 'תומכי תמימים'. הוא נסתלק ונטמן בעיר רוסטוב, בשנת תר"פ. ביום הזה לומדים מתורתו ועורכים התוועדויות מיוחדות לציון היום.

תרופות כשרות

שירותי הבריאות פרסמו את רשימות התרופות הכשרות לפסח, באישור גורמי הלכה. הנזקקים לתרופות יבדקו את כשרותן ברשימות, ובמידת הצורך יבקשו מהרופא תרופה חלופית.

  שלחן שבת

תפילת העני פותחת שערים

פרשתנו מפרטת את נגעי הצרעת המטמאים את האדם וגוזרים עליו להיות בבידוד מחוץ למחנה. לאחר שהוא נטהר מהצרעת עליו להביא קרבן – שני כבשים זכרים וכבשה אחת ושלושה עשרונים סולת. ואם עני הוא, ביכולתו להסתפק בכבש אחד, שני תורים ועישרון סולת אחד.

בימינו, בהיעדר בית מקדש, התפילות מחליפות את הקרבנות. תפילת העני מקבילה לקרבן העני. בזוהר מדובר על שלוש המדריגות שבתפילה, הנרמזות בשלושת סוגי התפילות המוזכרות בספר תהילים: 'תפילה למשה', 'תפילה לדוד' ו'תפילה לעני'. ומבין שלושתן, תפילת העני חשובה מכולן, וכשהעני מתפלל, נפתחים לפניו מייד כל חלונות הרקיע, וכל התפילות האחרות ממתינות לתפילת העני, הבוקעת את כל השערים, ואז יכולות גם הן לעלות למעלה.

בקשתו של דוד

מעלתה המיוחדת של תפילת העני היא בשל תחושת ההתבטלות העמוקה שלו. העני חש בבהירות את שפלותו ודלותו, ועומד להתפלל מתוך התבטלות גמורה. אמנם גם תפילותיהם של משה ודוד יש בהן תחושת התבטלות, שהרי דוד המלך עניינו ספירת המלכות ש"אין לה כלום משל עצמה", וגם על משה נאמר שהוא "עניו מאוד", ובכל-זאת התפילות האלה מגיעות עד מקום מסוים בלבד, ויש שערים שאין בכוחן לפתוח בעצמן אלא בעזרת תפילת העני.

דוד המלך עצמו ביטא זאת באומרו: "תְּפִלָּה לְדָוִד... הַטֵּה ה' אָזְנְךָ, עֲנֵנִי, כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי" (תהילים קב,ג). הרי שרצה להשיג גם את מעלת תפילת העני, שעל-ידה תעלה תפילתו למעלה יותר מתפילתו כפי שהיא מצד עצמה.

העני מרגיש את דלותו

אחד ההסברים לכך הוא הכלל "כל הגבוה יותר יורד למטה יותר". חכם קטן יכול להעביר את חוכמתו רק לתלמידים הקרובים אליו ברמתם, ואילו חכם גדול מסוגל להסביר את רעיונותיו גם לאנשים פשוטים ואפילו לילדים. כי מי שמדריגתו גבוהה ביותר יכול לרדת עד למטה ביותר.

משום כך העני דווקא, העומד במצב נחות ועלוב ביותר, ומרגיש את גודל דלותו ושפלותו, הוא 'כלי' לא רק ל'מעלה' סתם אלא ל'מעלה מעלה', ולכן אין לך שער שה'תפילה לעני' אינה בוקעת אותו.

נפשי כעפר

מזה יש ללמוד הוראה בעבודת ה': יש השרויים באוהלה של תורה ותפילה, והם עומדים בהתבטלות תמידית לפני הקב"ה. ועם זה, הם חשים שביעות רצון מקרבתם לקב"ה, ומהעובדה "ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקנו מיושבי קרנות", ותחושה זו גורמת להם לחוש את מציאותם העצמית.

לכן הם נדרשים לפעול בנפשם התבטלות עמוקה, וכך יוכלו לקבל את השפע מהמדריגה הגבוהה ביותר. כשם שאנו אומרים בסוף תפילת שמונה-עשרה: "ונפשי כעפר לכול תהיה", ודווקא על-ידי כך יהיה "פתח ליבי בתורתך".

(תורת מנחם, כרך טז, עמ' 73)

  מן המעיין

פרשת החודש

חודש של גאולה

"החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה״ (שמות יב,ב). משבחר הקב"ה בעולמו, קבע בו ראשי חודשים ושנים; ומשבחר ביעקב ובניו, קבע להם ראש חודש של גאולה.

(מדרש רבה)

סוד הצירופים

כשבחר הקב"ה בעולמו, קבע בו את י"ב חודשי השנה, שהם י"ב הצירופים של שם א-דני; ואולם כשבחר ביעקב ובניו קבע להם את חודשי הגאולה, שבהם יתגלו י"ב הצירופים של שם הוי'ה, והראשון להם הוא חודש ניסן.

(ספר המאמרים קונטרסים)

זקוקים להתחדשות

"החודש הזה לכם" – אתם זקוקים להתחדשות, כי הטבע עלול להטביע את האדם בקרבו.

(רבי חיים-חייקל מאמדור)

החודשים שלכם

מכאן ואילך יהיו החודשים שלכם, לעשות בהם כרצונכם. אבל בימי השעבוד לא היו ימיכם שלכם, אלא היו נתונים לעבודת אחרים.

(ספורנו)

מגביהים עיניהם

 "החודש הזה לכם" (שמות יב,ב). ישראל מונים ללבנה ואומות העולם לחמה. לא דיים לישראל, אלא אחד לשלושים יום מגביהים עיניהם לאביהם שבשמיים.

(מכילתא)

גם בשעות חשוכות

אומות העולם יכולות להתקיים רק בשעה שטוב להן והאור מאיר להן, אבל כששמשן שוקעת, הן חדלות מלהתקיים ונעלמות. ואילו בני ישראל חיים וקיימים אפילו בשעות חושך ואפילה, וגם בעיתות חשיכה הם מפיצים את אורם, כמו הלבנה.

(שפת אמת)

מלכות דוד והלבנה

בקידוש הלבנה אומרים "דוד מלך ישראל חי וקיים", לרמז שמלכות דוד משולה ללבנה. אף-על-פי שמפעם לפעם היא נעלמת לזמן מה, אין איש מפקפק בקיומה וברור לו שתשוב ותיראה ותתחדש.

(רמ"א)

  אמרת השבוע

עת לחשות ועת לדבר

בשנת תרמ"ב נערכה בעיר לבוב (למברג) אסיפה של מאות מגדולי ישראל, לנוכח ניסיונות לפגוע בדת ישראל. בין המשתתפים היה רבי יהושע מבלז, ולידו ישב אחד מצדיקי הדור ושתק.

אמר לו רבי יהושע: "המצורע נדרש להביא שתי ציפורים, לשחוט אחת ולשחרר את השנייה. הציפור השחוטה באה לרמז על שדיבר דברים שאינם ראויים, ולכן היא נשחטת, רמז שלא צריך לדבר דיבורים כאלה. אבל הציפור החיה – לשם מה מביאים אותה?

"אלא כשם שהציפור השחוטה באה לכפר על דיבורים במקום שבו היה צריך לשתוק, כך הציפור החיה באה לרמז שעליו לשוב בתשובה על מה ששתק במקום שבו היה צריך לדבר!".

  גאולהפדיה

גאולה בניסי ניסים

נִיסָן. הגאולה ממצרים אירעה בחודש ניסן. באיזה חודש תהיה הגאולה העתידה? בשאלה זו יש מחלוקת בגמרא (ראש השנה יא,א). רבי אליעזר אומר: "בניסן נגאלו, בתשרי עתידין ליגאל". לעומתו, רבי יהושע סבור: "בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל".

שני התנאים האלה נחלקו בעוד שאלה הקשורה לגאולה (סנהדרין צז,ב): "רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה – נגאלין, ואם לאו – אין נגאלין". לעומתו רבי יהושע סבור שכשיגיע זמן הגאולה, שום דבר לא יוכל לעכבהּ; שכן הגאולה אינה תלויה "לא בתשובה ומעשים טובים", אלא תבוא מלמעלה. לדעת רבי יהושע, גם התשובה שתידרש לצורך הגאולה תבוא מלמעלה – הקב"ה ייצור נסיבות שיאלצו את עם ישראל לשוב בתשובה.

למעשה, שתי המחלוקות האלה קשורות זו בזו. חודש ניסן מייצג התגלות אלוקית שבאה מלמעלה, כשם שהייתה הגאולה ממצרים – "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו, וגאלם". לעומתו, חודש תשרי מייצג את העבודה העצמית של האדם, ולכן הוא קשור בתשובה ובקבלת עול מלכות שמיים. רבי יהושע סבור שהגאולה תבוא כהתגלות מלמעלה, ולכן תהיה בחודש ניסן ואין היא תלויה בהתעוררות תשובה מלמטה. לעומתו רבי אליעזר סבור שהגאולה תבוא בהתעוררות מלמטה, ולכן תבוא בתשרי והיא תלויה בתשובה.

בהמשך נאמר שם שרבי אליעזר שתק והודה לרבי יהושע, ואכן כך נקבעה ההלכה. גם במחלוקת על חודש הגאולה ההכרעה היא שזה חודש ניסן, כפי שנאמר בפשטות במדרש (שמות רבה טו,א): "יבוא משיח, שנקרא ראשון, בחודש הראשון, שנאמר החודש הזה לכם ראש חודשים" [=חודש ניסן].

נִסִּים. המחלוקת בדבר חודש הגאולה נוגעת בשאלה הקשורה לדרך שבה תבוא – בתהליך הדרגתי, המתחולל בתוך המסגרות הטבעיות של העולם, כאשר זה נעשֶה אט-אט מוכן ומוכשר לקבל את אור הגאולה, או בצורת נס אדיר – כשם שהייתה יציאת מצרים.

רבי אליעזר סבור שהגאולה האמיתית והשלמה שונה מגאולת מצרים. שם היה מקום לתהליך ניסי, מכיוון שהעולם טרם הזדכך ועדיין לא היה יכול להכיל את אור הגאולה, ובני ישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה. לכן לא הייתה ברירה אלא לשבור את מערכות הטבע ולהביא את הגאולה מלמעלה. ואולם הגאולה העתידה, שבאה לאחר זיכוך העולם על-ידי עם ישראל – היא צריכה לבוא בתוך מסגרות העולם דווקא ולא על-ידי ניסים על-טבעיים. מכאן נגזרת קביעתו "בניסן נגאלו, בתשרי עתידין ליגאל".

לעומתו, רבי יהושע סבור שגם הגאולה האחרונה תבוא בניסים גדולים, ולכן הוא אומר: "בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל". שכן אף שהעולם נזדכך ונתקדש במרוצת הדורות ונעשה כלי לאור הגאולה, עדיין רב המרחק בין מציאות העולם לבין הגאולה. אי-אפשר לצפות שהגאולה תבוא אט-אט בדרכי הטבע, אלא חייב להתרחש נס אדיר שבמהלכו יפציע אור הגאולה – ממש כשם שהיה צורך בניסים בזמן גאולת מצרים.

  מעשה שהיה

מתנה לברית המילה

"אני רוצה לפצות אותך על הצער שגרמתי לך", קרא רבי נפתלי. הוא הוציא מכיסו חבילת שטרות מכובדת והגיש אותה לאיש הנדהם

"זו כמות קטנה מדיי, שאינה מספיקה למשפחתי", אמר האברך הצנום לממונה על חלוקת ה'קמחא דפסחא'. "אנא", התחנן, "תן לי בבקשה עוד קצת תפוחי אדמה, בעבור ילדיי".

תור ארוך השתרך בירושלים, בהמתנה לחלוקת מצרכי מזון לקראת חג הפסח. הימים ימי 'הצנע', שהנהיגה הממשלה, ובהם הונהג קיצוב במזון. לקראת חג הפסח הורגש מחסור חריף בתפוחי אדמה, מזון הכרחי לחג לבני הקהילות הנמנעות מלאכול קטניות.

ראשי 'העדה החרדית' בירושלים החליטו לשלוח לטורקיה את מנהל ועד הכשרות, הרב אברהם ראטה, ואת הרב נפתלי הלברשטם (לימים האדמו"ר מטשקווה), שהיה חבר בוועד הכשרות, כדי לייבא משם כמות גדולה של תפוחי אדמה, לחלוקה ב'קמחא דפסחא'.

השקים הובאו מטורקיה, ונמכרו במחיר מוזל, כנגד תלושים שניתנו לפי מספר הנפשות במשפחה  או מצב הפרנסה בבית.

רבי נפתלי הלברשטם, הממונה על החלוקה, נאלץ לדחות את בקשת האברך לקבל תוספת מזון. הוא הבין לליבו וחש את מצוקתו, אך ידע כי ההיענות לבקשתו תבוא על חשבונה של משפחה נזקקת אחרת.

"אני מצטער מאוד", השיב רבי נפתלי, "אינני יכול לתת לך את התוספת שביקשת. המלאי מצומצם, והדבר יבוא על חשבונו של מישהו אחר". האברך ביקש ממנו לשקול שוב את החלטתו, אך תחנוניו לא שינו את דעתו. הוא עזב את המקום באכזבה.

חמישים שנה עברו מאז אותו מאורע. בוקר אחד נכנס רבי נפתלי לטבול במקווה 'זופניק', כמנהגו בכל בוקר. בכניסה למקום ראה יהודי שפניו היו מוכרות לו.

זיכרונו המופלא עמד לו, ומייד זיהה את האיש העומד מולו, על אף השנים שחלפו והשינויים שחלו בתווי פניו.

"האם אתה הוא האברך שביקש ממני תוספת בחלוקת ה'קמחא דפסחא' לפני שנים רבות?", שאל רבי נפתלי.

"אכן, אני הוא", השיב האיש בחיוך קטן.

רבי נפתלי התרגש מהמפגש המפתיע, ואמר לו: "דע, כי מאז אני חש נקיפות מצפון. כמה דקות אחרי שהלכת התחרטתי על סירובי לתת לך תוספת של תפוחי אדמה. אמרתי בליבי כי במקרה הזה היה עליי לחרוג מהכללים ולהתחשב במצבך. פתחתי בחיפושים אחריך, אך לא מצאתי אותך".

האברך נדהם למשמע הדברים. הוא עצמו כבר כמעט שכח את כל העניין, והנה הממונה על החלוקה מתהלך ובליבו נקיפות מצפון!

"העניין לא הניח לי גם בימים שלאחר מכן", המשיך רבי נפתלי לספר. "הוספתי לחפש אחריך, אך לא עלה בידי למצוא אותך או לאתר את כתובת ביתך. היכן היית כל השנים האלה?!".

"זמן קצר אחרי אותו חג פסח", ענה האיש, "הוצע לי להתמנות ל'מגיד שיעור' בישיבה בבני-ברק. נעניתי להצעה, ועברתי להתגורר בעיר, ליד מקום עבודתי, ומאז אני מתגורר שם".

"אני רוצה לפצות אותך על הצער שגרמתי לך", קרא רבי נפתלי. הוא הוציא מכיסו חבילת שטרות מכובדת והגיש אותה לאיש הנדהם.

"חלילה לי מלקחת!", קרא האיש בבהלה. "האירוע נשכח ממני לחלוטין. ואומר לך יותר מזה: בסופו של דבר ובחסדי שמיים הצלחנו להצטייד במזון שהספיק לכל צרכינו באותו חג פסח".

אך רבי נפתלי לא התכוון לוותר. הוא התחנן לפני האיש ואמר כי אם הוא רוצה להיטיב עימו, שייקח ממנו את הכסף.

האיש הרהר רגע ופתאום עלה אור בעיניו והוא אמר: "אני רואה כעת השגחה פרטית גלויה. באתי היום לירושלים, להשתתף בברית שתיערך לנכדי. בני, אבי הבן, הוא אברך 'כולל' החי בצמצום.

"כמו כל אבא טוב, גם אני השתוקקתי לתמוך בו ולסייע לו במימון הברית, אבל מה לעשות, גם אני אינני עשיר גדול בלשון המעטה, ועדיין אני משלם חובות מהחתונות שערכתי לילדיי.

"הבוקר נשאתי תפילה לפני הקב"ה וביקשתי שיזמן לי ברחמיו הרבים סכום כסף שבאמצעותו אוכל לתמוך בבני, בעל הברית.

"התפללתי בכוונה גדולה והשלכתי את יהבי על ה'. לא חשבתי מנין יכולה לבוא הישועה, וסמכתי כי הקב"ה כבר ימצא את הדרך למלא את בקשתי.

"והנה מכל האנשים בירושלים", סיים האיש, ודמעות התרגשות מבצבצות בעיניו, "זימן הקב"ה לפניי דווקא אותך, והנה אתה מזכיר לי סיפור ישן ונשכח ומבקש לפצות אותי בסכום נכבד, שאותו אוכל לתת לבני לרגל ברית המילה".

(על-פי 'סיפור מבית אבא')

  חיים יהודיים

העיתונאי, יליד חרקוב, מוטרד

אלכסנדר רימן: "עם כל הרצון לסייע לפליטים, הגירה בלתי-מבוקרת עלולה לסכן את עתידה של המדינה היהודית"

בשעה שפרשנים ופוליטיקאים הפריחו נבואות ותחזיות בשאלה אם תהיה פלישה רוסית לאוקראינה, איש התקשורת אלכסנדר רימן, המשדר לדוברי הרוסית בארץ, ידע את התשובה וחזר עליה שוב ושוב: תהיה פלישה. רימן (62), תושב שדרות, נולד בעיר חרקוב שבאוקראינה.

לפני 31 שנים עלה לארץ, ועדיין כל דיווח על הפצצות בחרקוב גורם לו כאב. "אני מכיר את ההתנהלות הרוסית", אומר רימן. "רוסיה לא תירתע מהשגת מטרותיה. לצערנו, המצב רחוק מלהסתיים, והמלחמה עלולה להימשך עוד שבועות רבים".

הזיכרון הראשון: מצה

רימן עלה לארץ ערב חג הפסח תשנ"א (1991). עלון 'שיחת השבוע' ברוסית, שבו נתקל, שינה את חייו, ועוד נשוב לזה. בבית שבו נולד היהדות הייתה רופפת. "אני זוכר את עצמי ילד בן חמש וסבתא נותנת לי מצה", משחזר רימן. "זה אולי הזיכרון היהודי הראשון שלי. בחרקוב לא היה אז בית ספר יהודי. גם לא היה בית כנסת פעיל. פעם אחת מצאתי מניין שהתכנס בבית פרטי".

ואולם הוא היה מודע תמיד ליהדותו: "ביומן של המורים ברוסיה, בימים ההם, היה סעיף לאום, ולא היה טעם להסתיר. בחופשת הקיץ באתי לפנימייה, והשאלה הראשונה שנשאלתי הייתה – 'מה הלאום שלך?'. עניתי מייד: 'יהודי'. הם אמרו לי: 'טוב שאמרת. היה כאן אחד שניסה להסתיר את יהדותו, ואנחנו שונאים אותו בגלל זה'. הבנתי אז שהסתרת היהדות גרועה יותר"...

בזכות העלון

אחרי קריסת ברית-המועצות החליטו השלטונות בחרקוב להחזיר את בית הכנסת לידי היהודים. "בית הכנסת, שנסגר בידי הבולשביקים ונהפך למועדון ספורט, נפתח מחדש בשנת תש"נ, וזכיתי להתפלל בו כמה פעמים לפני עלייתי לארץ", מספר רימן. שליח חב"ד, הרב משה מוסקוביץ, זכה לקבל את בית הכנסת והפך אותו למקום שוקק חיים".

ההחלטה לעלות לארץ גמלה בליבו עם התקרבותו ליהדות: "ככל שהתקרבתי ליהדות הרגשתי שמקומי בארץ ישראל. עם רדתי מהמטוס הרגשתי שבאתי הביתה".

זמן קצר אחרי העלייה לארץ, נתקל בעלון 'שיחת השבוע' בגרסה הרוסית. "גיליתי את עולמה המופלא של חסידות חב"ד. את התנועה שרבותיה לא כרעו ברך לפני השלטון הסובייטי. את הסיפורים המרטיטים על מסירות נפשם של החסידים לשימור הגחלת מאחורי מסך הברזל".

גלים גבוהים באופק

אחרי שלוש שנים ברעננה עבר רימן לשדרות. "פגשתי כאן את שליח חב"ד, הרב משה-זאב פיזם. פתאום כל מה שקראתי בעלון ראיתי בדמותו של הרב פיזם. הוא קיבל אותי במאור פנים מיוחד, ומאז אני בקשר קרוב איתו".

במרוצת השנים שימש רימן מורה ללימודי יהדות במכון ללימודים לקראת גיור. הוא כותב בעיתונות הרוסית ומשמש כתב שטח בערוץ תשע הרוסי. בעת האחרונה החל לשדר תכנית אקטואליה בערוץ רדיו לדוברי הרוסית, ובה הוא גם משלב דברי תורה מותאמים לקהל המאזינים.

הוא מוטרד מנהירת לא-יהודים מאוקראינה לארץ. "זו סכנה גדולה לצביונה של המדינה הקטנה שלנו", הוא מתריע. "ככל שהמלחמה תימשך, נראה כאן גלים גדולים של אוקראינים שמבקשים להשתקע בארצנו. עם כל הרצון לסייע לפליטים, הגירה בלתי-מבוקרת עלולה לסכן את עתידה של המדינה היהודית".


"המלחמה עלולה להימשך שבועות". רימן

  פינת ההלכה ומנהג

אזכרה בחודש ניסן

שאלה: האם מבקרים בבית העלמין ביום השנה שחל בחודש ניסן, והאם עורכים בחודש זה אזכרה לציון סיום 'שבעה', 'שלושים' או יום השנה?

תשובה: בכל חודש ניסן אין נוהגים להספיד נפטר (אלא בהלוויית תלמיד-חכם, בפניו ובקצרה), מפני שנוהגים בכל החודש כעין יום טוב. זאת מכיוון שבשנים-עשר הימים הראשונים שלו הקריבו נשיאי השבטים את נדבותיהם לחנוכת המשכן, ולכל נשיא זה היה יום טוב שלו; וערב פסח הוא יום טוב לכל ישראל, על הקרבת קרבן הפסח; ואחריו השבוע של חג הפסח, כך שיצא רוב החודש בקדושה.

יש קהילות הנוהגות שלא לעלות לבית העלמין כלל בחודש ניסן, ואם חל בו תאריך עלייה – עולים בערב ראש חודש (אך מי שלא עלה בערב ראש חודש, עולה בתאריך יום השנה). ויש שנהגו לעלות גם בניסן, וכן נהגו האשכנזים בירושלים.

למנהג חב"ד – בחו"ל אין מבקרים כלל קברים בחודש ניסן, ורק בארץ ישראל, שמנהג המקום לעלות, עולים.

אם נסתיימו ימי ה'שבעה' או ה'שלושים' בחודש ניסן, ונזהרים שלא להספיד ושלא לבוא לידי בכי, גם למנהג הספרדים מותר לעלות לקבר.

לכל הדעות, אין לעלות בחודש ניסן בלי תאריך או סיבה.

בחול המועד אין מספידים כלל ואין מבקרים קברים.

אזכרה, לימוד משניות וקדיש – אפשר לעשות תמיד, ואין צורך להקדים או לדחות. הספרדים נוהגים לעשות (על-פי הקבלה) לימוד וכיבוד אפילו בחול המועד, בזמנים שהיו עושים זאת אילו היו יושבים 'שבעה', וכמו-כן ב'שלושים'.

מקורות: טושו"ע או"ח תכט ס"ב ונו"כ, שו"ע אדה"ז ס"ח-ט. קב הישר פרק פח. שו"ת מלמד להועיל יו"ד סי' קמה. גשר החיים פכ"ט. פני ברוך פל"ז סי"א. נטעי גבריאל הל' אבילות ח"ב פרק פג ס"ח-ט. ילקוט יוסף ביקו"ח ואבלות עמ' תרכח. מועד לכל חי סי' כז ס"ז.

  רציתי לשאול

עם הרב משה הבלין, רב העיר וראש ישיבת תומכי תמימים קריית גת

יש לי ברוך השם בנים מתמידים, המנצלים גם את ימי 'בין הזמנים' לשקידה בתורה. אני מרגישה נקיפות מצפון להעסיקם בעבודת הפסח.

אחת הסיבות לשחרור תלמידי הישיבות לפגרת 'בין הזמנים' כבר בראש חודש ניסן היא כדי שישתתפו בניקוי הבית מחמץ ובהכנתו לפסח.

ההשתתפות בעבודות אלה איננה עזרה להורים בלבד – דבר חשוב כשהוא לעצמו, מצד מצוות כיבוד אב ואם – אלא חלק ממצוות ביעור חמץ, שכל יהודי מצוּוה עליה. כשם שאיננו רואים את הזמן המופנה להנחת תפילין ולתפילה כ'ביטול תורה', כך עלינו לראות את הזמן שבו הבנים מסייעים בהכנת הבית לפסח כקיום מצוות ביעור חמץ.

ראינו לאורך הדורות שגדולי ישראל הלכו בעצמם להשתתף בשאיבת 'מים שלנו' ובאפיית המצות, אף שהדבר היה כרוך בביטול תורה. כי זה חלק מקיום המצווה וחלק מחיבת המצווה. גם ניקיון הבית מחמץ הוא מצווה, ומה טוב מזה שתלמידי ישיבות, שלמדו היטב את הלכות הפסח, ידאגו שהבית יהיה נקי ומוכן לחג.

אני זוכר מימי ילדותי ונעוריי בירושלים שגם המתמידים הגדולים ביותר היו סוגרים את הגמרות והולכים לסייע בניקוי הבית מחמץ, והיו עושים את הניקיונות מתוך חיבת מצווה ורגשות קודש.

אנחנו מחנכים את תלמידינו ברוח מאמר הגמרא "כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו". קיום מצוות בהידור ועזרה לזולת, ובמיוחד להורים – הם חלק בלתי-נפרד מחייו של תלמיד ישיבה, ובזכות זה יראה הצלחה בלימודו.

לכן אל לך לחוש נקיפות מצפון כשאת מבקשת מבנייך לסייע בהכנת הבית לחג הפסח. להפך, את מזַכה אותם להיות שותפים במצוות ביעור חמץ, ובע"ה תרוו מהם רוב נחת.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)