חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 א' בחשון התשפ"ז, 12/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1822 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת מקץ/חנוכה, כ"ט בכסלו ה'תשפ"ב, (03/12/2021)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1822 - כל המדורים ברצף
צריך להתקדם בחיים
חדש על המדף
ברגע האמת ה'נקודה' התעוררה
מקץ וחנוכה
שמני הפלא
בזמן הזה ממש
גלגולו של שיר חנוכה
יהודי – אוד מוצל מאש!
נס החנוכה שהוליד חבר קרוב
דיני שבת חנוכה

מס' 1822, ערב שבת-קודש פרשת מקץ/חנוכה, כ"ט בכסלו ה'תשפ"ב (03.12.2021)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

צריך להתקדם בחיים

נרות החנוכה שולחים מסר עמוק לחיים של כולנו. לא לשקוט על השמרים. לא להישאר באזור הנוחות, גם אם הוא טוב

בני-אדם שואפים להתקדם בחיים. לעבור מדירה שכורה לדירה בבעלותם. להתקדם מדירה קטנה לבית מרוּוח יותר. לקנות רכב חדיש יותר. להחליף את מקום העבודה לתפקיד מאַתגר ומתַגמל יותר.

לעומת זה, בתחום הרוחני יש הנוטים להיתקע במקום אחד. השנים חולפות והם עדיין באותו מקום. אותה גישה לתפילה, ללימוד התורה, לקיום המצוות. אותה רמה של הקפדה בענייני כשרות. אותה התנהגות בין אדם לחברו. מי שהיה ציני ומריר נשאר כזה. מי שאוהב לעקוץ ולהקניט את סובביו מוסיף לעשות זאת. עובר עשור ועוד עשור והאנשים האלה לא התקדמו מילימטר.

עוד צעד קדימה

האמת היא שהדברים היו צריכים להיות הפוכים. בתחומים הגשמיים אין זה אסון גדול להישאר במקום אחד. אנחנו מכירים אנשים גדולים שחיו כל ימי חייהם בדירה קטנה. גם רכב משומש יכול להביא אתכם למחוז חפצכם. ולא חייבים להחליף את המטבח רק כי השכנה עשתה זאת. ה'התקדמות' החומרית איננה באמת התקדמות בחיים. חכמינו כבר קבעו: "איזהו עשיר? השמח בחלקו".

לעומת זה, בחיים הרוחניים ההתקדמות היא צורך חיוני. כאן אסור לאדם להיות 'שמח בחלקו'. עליו לשאוף להתעלות, להשתפר, להוסיף, לתקן. זה האתגר הגדול של החיים, וכאן נדרשת התקדמות מתמדת. ההיתקעות במקום אחד היא מתכון לקיפאון ולהתנוונות רוחנית, ובהכרח שתביא ירידה ואובדן חדווה והתלהבות.

נרות החנוכה מלמדים אותנו עד כמה חשוב להוסיף באור. אכן, ביום הראשון הדלקנו נר אחד וקיימנו את המצווה בשלמות. אבל ביום השני כבר איננו יכולים להישאר באותה רמה שבה היינו אתמול, ואנו נדרשים להתקדם – להדליק עוד נר. ביום השלישי גם שני נרות כבר אינם מספיקים, ואנו צריכים לעשות עוד צעד קדימה ולהגדיל את האור בנר שלישי.

יש כאן מסר עמוק לחיים של כולנו. לא לשקוט על השמרים. לא להישאר באזור הנוחות, גם אם הוא טוב. תמיד אנחנו צריכים לחתור להתקדמות נוספת. פתגם חסידי קובע: "וכי מפני שהטוב הוא טוב, הטוב יותר אינו טוב יותר?". ככל שמצבנו הרוחני היה טוב אתמול, עלינו להתקדם היום לרמה רוחנית גבוהה יותר.

לא במהפכות

לצד זה הנרות מלמדים אותנו כי ההתקדמות האמיתית אינה נעשית במהפכות ובקפיצות דרמטיות. אמנם יש מצבים שבהם האדם נדרש לעשות מעבר חד ממצב אחד למצב אחר, אבל אלה חריגים. דרך ההתקדמות הרגילה היא – צעד אחר צעד. עוד נר ועוד נר. עוד החלטה טובה. עוד שיעור תורה. עוד הידור מצווה. עוד פרט בהתנהגות שזוכה לשיפור.

נרות החנוכה ממחישים עד כמה ההתקדמות ההדרגתית נהפכת בסוף לאור גדול. התחלנו בנר אחד, וביום השמיני כבר יש לנו שמונה נרות מאירים וזוהרים. אין לזלזל בכוחו של עוד מעשה קטן ועוד החלטה טובה. העיקר שהפנים נשואות קדימה ושהאדם שואף כל הזמן להתקדם. כעבור זמן נראה עד כמה הנרות הקטנים האלה הזניקו אותנו קדימה.


צעד אחר צעד, עד שכל החנוכייה מאירה (צילום shutterstoc)

  ספרים

אוצרות
מאת יוסף-יצחק ושמעון ויספיש
בהוצאת המשפחה

סיפורים, הוראות והדרכות של הרבי מליובאוויטש שעברו דרך הרב אברהם-חנוך גליצנשטיין, ששימש בתפקידים בכירים במוסדות חב"ד. 472 עמודי צבע. טל' 039606018.

סוד הגלות והגאולה
מאת הרב יוסף-יצחק ג'ייקובסון
בהוצאת  מעיינותיך

איך להתייחס למשברים בחיים, ומדוע ימים של שגשוג בהיסטוריה באו אחרי תקופות שפל דווקא? הספר מתבסס על מאמר עמוק של רבי הילל מפאריץ'. 436 עמ'. טל' 026700700.

הרבי ימצא את הדרך כיצד לענות
מאת דוד סלאווין
בהוצאת אחד

כרך שני שמרכז סיפורים של ברכות וישועות מהרבי גם בעת הזאת. 158 עמ'. טל' 039606018.

פרשה במסיכה
מאת הרב יוסף-יצחק נוימן
בהוצאת פרדס

נקודות של אור מעוררות השראה שהופצו לציבור במהלך שנה של התמודדות עם הקורונה, על-פי פרשיות השבוע. 116 עמ'. טל' 0549770548.

  שלחן שבת

ברגע האמת ה'נקודה' התעוררה

בתפילת 'ועל הניסים' אומרים: "ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם". מדוע אין פותחים בתיאור ישועת ישראל בפועל – "רבת את ריבם"? מה המשמעות הטמונה באמירה שהקב"ה קם ועמד למען ישראל בעת צרתם?

ההסבר כרוך בהבנת המשמעות הפנימית של ישיבה ועמידה. כאשר אדם יושב על כיסא, קומתו מונמכת וראשו אינו בגובהו המרבי ונוטה לעבר הלב. מצב זה מסמל ירידה שבה הראש – השכל, כפוף ללב – לרגשות. במקום שהמוח ישלוט על הלב, הלב מטה את המוח. מצב זה עלול לסכן את האדם מבחינה רוחנית ולגרור אותו למטה.

הגלות מסתירה

לשכל תפקיד רב משמעות בעבודתו הרוחנית של האדם. נאמר (קוהלת ב,יד): "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ". אדם המתבונן בבריאה מגיע להכרה שהמציאות כולה נוצרה יש מאַיִן בדיבורו של הקב"ה, וכי העולם מתהווה בכל רגע מחדש מן האַיִן המוחלט בכוחו האין-סופי של הבורא. הכרה זו גורמת לו להיות עובד את ה' בכל ישותו.

אבל הגלות עניינה העלם והסתר. היא עוצמת את העיניים ומקשה לראות את המהות האמיתית של הדברים. לא רק התחושה בנוכחות האלוקית המתמדת נפגמת, אפילו ההבנה ההגיונית שהקב"ה בורא ומחיה את העולם לוקה בחסר. מכאן האדם עלול להידרדר לתחושה ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", ועד שהוא מגשש באפילה רוחנית מוחלטת ומאבד את דרכו בעבודת ה'.

מתוך השפל דווקא

אבל לעיתים דווקא מתוך שפל המדריגה האדם מתנער וזועק כי רצונו לחזור בתשובה שלמה, בבחינת "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּ-ה". דווקא היובש הרוחני מעורר באדם תשוקה ואהבה גדולה לקב"ה. פתאום מחלחלת לתודעתו ההכרה בעוצמת ניתוקו מהקב"ה, ומתעוררת נקודת היהדות החבויה במעמקי נפשו. ברגע אחד מתרחשת תפנית חדה, והוא מתהפך ונעשה ירא שמיים, עד כדי מסירות נפש על התורה והמצוות.

או-אז האדם קם מלוא קומתו, זוקף את ראשו המושפל ושב אל הקב"ה בכל תוקף. השכל חוזר לשלוט על הרגשות. ה'עמידה' של האדם מעוררת כביכול גם את הקב"ה לנהוג ב'עמידה' למען בני ישראל, ורחמיו העצומים מתעוררים על עמו –"עמדת להם בעת צרתם". הקב"ה מגלה את כוחו לבני ישראל, והעולם אינו יכול להסתיר זאת.

התנערות מול האיום

הפגיעה של היוונים בעם ישראל, מבחינה רוחנית, הייתה ממושכת והדרגתית. רבים נהו אחרי התרבות היוונית, ושמירת המצוות התרופפה. אלא שאז היוונים הגדישו את הסאה, נכנסו להיכל וטימאו את השמנים. מעשה זה ביטא את רצונם לנתק את עם ישראל מהאמונה העל-שכלית בקב"ה. זו הייתה פגיעה בעצם הקשר בין היהודים לקב"ה.

כעת קלטו בני ישראל כי הם עומדים מול איום של ניתוק מוחלט מהקב"ה, וזה גרם להם טלטלה עזה ועורר את נקודת היהדות החבויה בליבם. ההתקרבות לקב"ה הייתה עד כדי מסירות נפש, והתייצבות של 'חלשים' נגד 'גיבורים', דבר שהביא גם מלמעלה את הניצחון הניסי.

(תורת מנחם, ספר המאמרים פרשיות ומועדים, חנוכה,  עמ' רכה)

  מן המעיין

מקץ וחנוכה

רמזי חנוכה

לעולם שבת פרשת מקץ חלה בחנוכה. בפרשה זו יש רמזים לחנוכה: הפרות דקות הבשר אכלו את הפרות הבריאות, והשיבולים הדקות בלעו את השיבולים המלאות. גם בחנוכה נמסרו הגיבורים ביד החלשים.

(חנה דוד)

סיפור בראשי תיבות

"ויהי מקץ שנתים" (בראשית מא,א) – ראשי התיבות רומזים לחנוכה: ובעת יוחנן הכחיד יוונים מבית קדשנו וציוונו שנדליק נרות תמניא יומי מחנוכה.

(הגהות מרדכי)

חודש, מילה, שבת

"וחִמֵש את ארץ מצרים" (בראשית מא,לד). 'חמש' ראשי תיבות: חודש, מילה, שבת. על שלוש מצוות אלו גזרו היוונים ורצו לבטלן.

(בני יששכר)

גולה וחנוכה

בהפטרת השבוע קוראים "והנה מנורת זהב כולה וגֻלה על ראשה" – 'וגלה' בגימטרייה ארבעים וארבע, כמספר נרות החנוכה, עם השמשים.

(עיטורי תורה)

עלייה מן הצער

הפרשה פותחת ב"ויהי" – "ויהי מקץ", וכל מקום שנאמר "ויהי" אינו אלא לשון צער. ראשיתה של הפרשה כולה צער – צערו של יוסף בבית האסורים, צערו של יעקב, צערם של השבטים. גם סיפור חנוכה מתחיל כך – "כשעמדה מלכות יוון הרשעה". אך סופה של הפרשה הוא "עלו לשלום אל אביכם'', וגם בחנוכה - ניצחון החשמונאים, בני מתתיהו.

(עיטורי תורה)

שבע ושמונה

המספר שבע מייצג את הטבע, כשבעת ימי בראשית, ואילו שמונה הוא למעלה מן הטבע ולמעלה מן הסדר. ביום השמיני מאיר מה שלמעלה מן השבע בתוך השבע, וממשיך את הארת הנס אל תוך הטבע.

(שם משמואל)

התשובה מתקבלת

ימי חנוכה הם המשך לימים הנוראים. מי שלא שב בעשרת ימי תשובה, תשובתו מתקבלת עד יום שמיני של חנוכה, 'זאת חנוכה'. רמז לזה בנבואת ישעיהו – "בזאת יכופר עוון יעקב", היינו ביום 'זאת חנוכה', שבו קוראים את פרשת 'זאת חנוכת המזבח'.

(צמח דוד)

דמי חנוכה

בפרשתנו, שנקראת על-פי רוב בימי חנוכה, אפשר למצוא רמז למנהג נתינת דמי חנוכה. בפרשה מדובר הרבה על נתינת מעות: הכסף בעד השבר, הכסף שהחזיר יוסף לשבטים, ה'כסף משנה' שלקחו השבטים עימם בבואם שוב אל יוסף, והמשאות שנתן יוסף לאחיו.

(לקוטי לוי יצחק)

  אמרת השבוע

שמני הפלא

פעם אחת מת מלך פולין והניח שני בנים. אחד מהם היה אדם טוב ונוח, ואילו השני עריץ ורשע. העם רצה שהבן טוב הלב יקבל את שרביט המלוכה, אך זה לא רצה להתעמת עם אחיו.

היהודים חששו מעלייתו של הבן העריץ על כס המלוכה. רבי מאיר מאפטה שלח שליח אל רבי משה-אליקים בריעה מקוז'ניץ, בבקשה לפעול בשמיים שהבן הטוב יתמנה למלך.

השליח הגיע אל רבי משה-אליקים בדיוק בשעה שעסק במזיגת השמן לחנוכייה. שמע הצדיק את הבקשה ואמר: "קבלה בידי שאין להתפלל שיישב על כיסא המלוכה מי שאינו רוצה בכך, אך אני אומר 'משמני הארץ', מהשמנים שמדליקים עכשיו בחנוכה, 'יהיה מושבך' – תשובש דעתו של הרשע וממילא ימלוך אחיו הטוב". וכך היה, האח העריץ יצא מדעתו והאח השני קיבל את המלוכה.

  פתגם חסידי

בזמן הזה ממש

"כשאנו אומרים 'בימים ההם בזמן הזה', אכן הכוונה לזמן הזה ממש. בימים האלה מתעוררים מחדש אותם ניסים שנעשו לאבותינו בימי החנוכה" (רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב)

  מעשה שהיה

גלגולו של שיר חנוכה

חנוכה תשכ"ד, מושב קוממיות. ליבא (חביבה) גסנר הוזמנה על-ידי אחייניותיה להצגת חנוכה, שהגישו תלמידות 'בית יעקב' במושב. באולם התאספו הורים וקרובי משפחה, רובם ניצולי שואה.

במהלך ההצגה עלתה לבימה תלמידה צעירה, כבת שמונה, ושרה שיר חנוכה ביידיש. השיר נפתח במילים (בתרגום לעברית): "בערו, נרות נשמה / בערו ברוגע כבתנומה".

ליבא הצטמררה. השיר היה מוכר עד כאב. הוא החזיר אותה באחת להוריה היקרים, לחברתה דינה ול'סטפן' שלימד אותה את השיר.

היא חזרה במחשבותיה עשרים שנה לאחור, לחנוכה תש"ד (1943), בבית הוריה יוסף ורבקה גוטמן, בעיירה טורנא שבהונגריה. בני המשפחה התכנסו להדלקת נרות חנוכה.

ופתאום הבחינו בזוג עיניים מביטות עליהם מהחלון. האיש נראה אסיר נוצרי. מעיניו זלגו דמעות. הוא אמר 'שלום' בפולנית, ואבי המשפחה הזמינו להיכנס פנימה.

להפתעת הנוכחים עבר האורח ליידיש: "שמי סטפן רומק. הוריי נפטרו בעודי בן שתים-עשרה. יהודי טוב, ידיד נאמן של אבי, לקחני לביתו וגידלני באהבה ובמסירות. כשהחלו הרדיפות ביקשתי לגמול טובה למיטיבי ולעוד יהודים, והעברתי אותם לצרפת. נתפסתי, ונשלחתי לעבודות כפייה בהונגריה".

האיש הוסיף: "אינני מתחרט על מעשיי. בזכותי ניצלו בני-אדם. אני מאמין שאלוקי ישראל יעזור גם לי בזכות מה שעשיתי".

ואז הסביר את פשר עמידתו ליד החלון: "הערב קיבלנו חופשה קצרה לרגל החג הנוצרי. כשעברתי ליד ביתכם וראיתי את החנוכייה מאירה, עצרתי. אנא המשיכו לחגוג את חגכם היפה, שמעורר בליבי זיכרונות נפלאים על ימים טובים שהיו ואינם".

בני הבית הקשיבו בהתרגשות לדבריו, שניכר היה כי יצאו מן הלב. הילדים היו נבוכים מעט. סטפן הבחין בכך וניסה להפשיר את האווירה. הוא ביקש קופסת נעליים וגזר אותה למעין קלפים. בהם ביצע תרגילי קסם משעשעים. בתוך כמה דקות נהפך לידיד הילדים.

הוא אף לימד אותם שיר ביידיש על חנוכה. הילדים קלטו מהר את השיר ושרו אותו שוב ושוב עם סטפן.

האב הודה לסטפן והזמינו בחום לשוב ולבקר בבית. כשיצא סטפן, הבחינו הילדים שעיני הוריהם לחות מדמעות. כעבור כמה ימים נודע כי האסירים הנוצרים נלקחו למקום אחר. עימם נעלמו עקבותיו של סטפן רומק, חסיד אומות העולם.

ליבא שקעה במחשבות על מה שהתרחש בחנוכה בשנה שלאחריה. המשפחה שולחה לאושוויץ. הוריה של ליבא כבר עלו על קידוש השם, אם כי הדבר טרם נודע לה אז. היא הייתה במחנה העבודה.

כמה ימים לפני חנוכה נפצעה ברגלה. הממונים אישרו לה להחלים מהפציעה במחנה הצוענים. היו שם עוד חברות יהודיות. במיטה שלידה שכבה דינה, נערה יהודייה מפולין. היא הייתה שקועה לחלוטין בסבלה. בדממה שכבה וחיכתה למוות הגואל.

ליבא שרה שירים באוזניה, השמיעה דברי עידוד, ואף סיפרה לה בדיחות. ואולם דינה נותרה אדישה וחסרת תגובה.

הערב ירד. ליבא זכרה כי זה הלילה הראשון של חנוכה. היא ביקשה להתנדב בחלוקת תה במחלקה, וכך קיבלה גישה למטבח, ושם השיגה תפוח אדמה.

מהמרפאה לקחה מעט שמן ופיסות צמר גפן. עשתה חור בתפוח האדמה ויצקה פנימה את השמן. מצמר הגפן עשתה פתילה.

היא הדליקה נר ראשון והחלה לפזם את 'מעוז צור'. מפעם לפעם העיפה מבט לעבר דינה, אך זו הוסיפה לשכב בלי נוע.

ואז נזכרה ליבא בשיר החנוכה שלמדה מסטפן רומק. היא עצמה את עיניה והחלה לשיר את השיר. לתדהמתה, שמעה פתאום קול חלוש מצטרף לשירתה. היא פקחה את עיניה וראתה את דינה מביטה לעברה ושרה עימה, מילה במילה.

"מנין את מכירה את השיר הזה?", שאלה דינה, וליבא סיפרה לה על סטפן רומק שביקר בביתה.

דינה פרצה בבכי נסער. "סטפן הוא ארוסי", לחשה. היא התיישבה על המיטה וגילתה לליבא כי האסיר ה'נוצרי' כביכול הוא יהודי ירא שמיים, שאימץ שם של גוי כדי להציל יהודים. דינה לא האמינה שארוסה עדיין חי, והנה ליבא הביאה לה דרישת שלום טרייה ממנו.

מאותו רגע התחולל נס חנוכה אמיתי. דינה חזרה לחיים, מצבה השתפר והיא שבה לאיתנה. כעבור זמן שוחררו אסירי המחנות. דינה נפרדה בהתרגשות מליבא, ואמרה שהיא יוצאת לחפש את ארוסה.

הילדה באולם בקוממיות סיימה לשיר. הנוכחים מחאו כפיים. רק ליבא ישבה ובכתה. המורה שראתה את בכייה סברה כי התרגשה משירת הילדה, והציעה לה לפגוש את הוריה.

ליבא ניגשה אל ההורים וכל גופה החל לרעוד. כעבור שנייה נפלה על צווארה של חברתה האהובה דינה, כש'סטפן רומק' עומד לידן ומביט במחזה כאינו מאמין.

(על-פי 'קהילת קודש טורנא וסביבותיה'; 'משפחה')

  לומדים גאולה

יהודי – אוד מוצל מאש!

הפטרת חנוכה (זכריה ד,ב) מבטאת בדרך נפלאה את מעלתם של בני ישראל. בשבת חנוכה תשמ"ה (התוועדויות תשמ"ה כרך ב, עמ' 953) דיבר על כך הרבי מליובאוויטש בהרחבה: "כאשר מדברים על הפעולה עם יהודים שנמצאים לעת עתה 'בחוץ', יש מי שטוען: הייתכן לתבוע מיהודי לצאת מד' אמותיו, ד' אמות של קדושה, כדי לפעול עם יהודים הנמצאים 'בחוץ' – מה לו ולאותם יהודים הנמצאים 'בחוץ', ובפרט כאשר הוא רואה שהם לבושים 'בגדים צואים'?!

"בהפטרה מסופר, שכאשר השטן בא לקטרג על יהודים, אזיי 'ויאמר ה' אל השטן, יגער ה' בך השטן': הייתכן לקטרג על יהודי – 'הלוא זה אוד מוצל מאש'! ובימינו אלה, לאחר כל הגזירות וההשמדות וכו' שהיו בדור הזה, הרי כל אחד ואחת מישראל הוא 'אוד מוצל מאש'!".

יהודי כמנורת זהב

אבל מה התשובה על עצם הטענה, "הרי בכל-זאת רואה הוא שיהודים אלו לבושים 'בגדים צואים'?! הנה על זה אומרים בהמשך ההפטרה – 'ויען ויאמר אל העומדים לפניו לאמור, הסירו הבגדים הצואים מעליו, ויאמר אליו, ראה העברתי מעליך עוונך והלבש אותך מחלצות', 'וישימו הצניף הטהור על ראשו': לקב"ה יש מספיק מלאכים, שהם מסירים את 'הבגדים הצואים' ומלבישים את כל אחד ואחת מישראל ב'מחלצות' וב'צניף טהור', ואין זה עניין שלך!

"ועד שהנביא מעיד ואומר 'ראיתי והנה מנורת זהב כולה', כלומר, כל בני ישראל הם במעמד ומצב של 'מנורת זהב'! אין יהודים שהם 'בחוץ' (חוץ לכלל ישראל) חס ושלום, אלא 'מנורת זהב כולה'!".

והרבי מסכם: "מההפטרה הנ"ל למדים את גודל מעלתו של כל אחד ואחת מישראל, שכן מבלי הבט על מעמדו ומצבו בחיצוניות ובגלוי, הרי לאמיתתם של דברים מעיד עליו הנביא ש'מנורת זהב כולה'! ומזה מובן גודל ההכרח בכללות הפעולה של נרות החנוכה, להאיר על פתח ביתו מבחוץ – שהואיל וכל אחד ואחת מישראל, גם מי שבחיצוניות ובגלוי נמצא 'בחוץ', מציאותו האמיתית היא 'מנורת זהב כולה' – הרי פשיטא שאסור לשכוח אותו חס ושלום (ועל אחת כמה וכמה שלא לדבר עליו סרה חס ושלום), אלא צריכים לעשות את כל הפעולות ולהשתדל ככל האפשר שגם הוא יתחיל להאיר באור תורה של 'נר מצווה ותורה אור', כך שגם בגלוי ובחיצוניות יוכלו לראות את מציאותו האמיתית – 'מנורת זהב כולה'".

הפיכת החושך לאור

בהזדמנות נוספת (שבת חנוכה תשמ"ז, התוועדויות תשמ"ז כרך ב, עמ' 142) עמד הרבי על סדר ההפטרות שקוראים בחנוכה (כאשר יש בחנוכה שתי שבתות): תחילה קוראים על מנורת זכריה, "מנורת זהב כולה וגולה על ראשה, ושבעה נרותיה עליה" – מנורה דולקת ומאירה, ובשבת הבאה קוראים על עשיית המנורות בידי חירם, בימי שלמה המלך. הלוא ראוי היה שהסדר יהיה הפוך – תחילה יקראו את ההפטרה על עשיית המנורות, ואחר-כך את ההפטרה על המנורה המאירה והדולקת?!

נקודת הדברים היא: יש מעלה בנר מאיר, אך יש מעלה גדולה יותר בהפיכת החושך עצמו לכלי ראוי לגילוי האור. ומכאן הוראה לעבודה בקירוב ליבם של יהודים לקב"ה: "כאשר מדליקים את 'נר ה' נשמת אדם', של היהודי הנמצא במקום ה'חוצה'... אזיי מודגשת מעלת האור, יתרון האור כו'. אולם כאשר ניגשים ליהודי שנמצא במקום ה'חוצה', ואומרים לו: שמע נא, אתה יהודי ואני יהודי, בוא ונדבר כו' – הרי אף-על-פי שפעולה זו אינה אלא עשיית והכנת הכלי בלבד, יש בזה עניין עמוק – החידוש במקום החושך (שנעשֶה כלי מוכשר כו')".

  חיים יהודיים

נס החנוכה שהוליד חבר קרוב

חנוכה תשס"ט (2008). מבצע 'עופרת יצוקה' יוצא לדרך, בעקבות ירי רקטות מרצועת עזה לעבר ישראל. לאחר מכה אווירית עזה נכנסים כוחות חי"ר לתוך הרצועה. כעבור כמה ימים, בשעה 2 בלילה, הצוות של רס"ן (במיל') זיו ביטון, לוחם ביחידה 669, מוזעק למבצע חילוץ מאתגר.

המידע שבידו מדבר על ארבעה לוחמים שנפצעו ממטען שהוטמן בבית. מסוק החילוץ עולה לאוויר ואז מתקבל מידע על קצין פצוע אנוש ועוד שלושה פצועים במצב קל עד בינוני. כל רגע קריטי.

הליך כירורגי במטוס

כוח קרקעי מסיע את הפצועים בנגמ"שים לאזור החבירה. המסוק נוחת בעלטה מוחלטת. הפצועים מוכנסים במהירות פנימה. הפצוע האנוש מוכנס אחרון, כדי שייצא ראשון עם נחיתת המסוק.

ביטון מדליק אור אדום פנימי ורואה את הפצוע. מצבו היה מחריד. הוא נפגע בפנים, בלסתות, בגולגולת ובצוואר. ביטון מחליט לבצע הליך כירורגי שנקרא 'קוניוטומיה' (פיום קנה), כדי להכניס ללוחם את צינור הנשימה. הפעולה הזו אינה מתבצעת בדרך כלל במסוק, אבל כל שנייה קריטית עכשיו. הוא מבצע חתך ומכניס את הצינור לקנה הנשימה של הפצוע. הפעולה מצליחה. הדופק חוזר, וניכרים סימנים ראשונים של התאוששות.

נס לא מוסבר

אבל אז מתברר שיש לפצוע פגיעות רסיסים לאורך כל הגוף, והוא מאבד דם. הצוות מערה לגופו מנות דם ותרופות הרגעה, ומנשים אותו בחמצן בלחץ גבוה. כל זה מתרחש ב-17 דקות של טיסה למרכז הרפואי בילינסון. כשהפצוע מוכנס לחדר הטראומה מתברר שמצבו קשה מאוד. הרופאים חוששים שאין סיכוי להצילו.

ביטון חוזר לבסיס ומוסיף לקבל עדכונים על הטיפול שהפצוע מקבל. למחרת מתברר לו ששמו של הקצין אהרון קרוב, שהוא התחתן זה עתה, ויומיים אחרי החתונה יצא ללחימה ברצועת עזה. "זה ריגש אותנו עוד יותר", אומר ביטון. "התפללנו שישרוד". בנס שקשה להסבירו אהרון אכן שרד. עשרה ימים אחר הפציעה חזר להכרה. ביטון הלך לבקרו. מאותו רגע נוצר חיבור עמוק בין השניים והחברות העמיקה והלכה עם הזמן.

כי קרוב אליך

"הרופאים חשבו שאמות או אשאר צמח", אומר קרוב ל'שיחת השבוע'. "כל הסיפור שלי הוא נס. הקשר שלי עם המציל הדוק. זיו הציל אותי, בזכותו אני חי, ויש לי הכרת תודה גדולה מאוד אליו. הרופאים אמרו שאין לי סיכוי לדבר וללכת, והיום ברוך השם אני מרצה ורץ מרתונים. יש דברים שבעיני המדע נראים בלתי-אפשריים, אבל יש הנהגה ניסית גלויה ונסתרת במציאות".

אהרן מעביר את שרביט האמונה הלאה. "אני הולך למשפחות פצועים, כשלפעמים הרופאים אומרים להם שבנם לא ישרוד, ואני נותן להם תקווה. האמונה מחזקת אותי מאוד, ונותנת לי כוחות להמשיך, כי גם לי עוד יש קשיים. עובדה שה' נותן כוחות בכל רגע ורגע, גם בזמן שנפצעתי, וגם שלוש-עשרה שנה אחר-כך. את המסר הזה אני מעביר בכל ההרצאות שלי ברחבי הארץ".


זיו ואהרון, מציל וניצול. חברות קרובה

  פינת ההלכה ומנהג

דיני שבת חנוכה

שאלה: מה הן ההלכות המיוחדות בתפילה ובברכת המזון בשבת זו?

תשובה: השבת היא א' של ראש חודש טבת. יש לומר 'יעלה ויבוא' בתפילות העמידה בערבית, שחרית (חוץ מבמוסף) ומנחה, ובברכת המזון.

מי ששכח לומר זאת בתפילת ערבית, ונזכר אחרי שאמר את שם ה' של סיום הברכה, אינו חוזר. בשחרית ומנחה – חוזר ומתפלל. בברכת המזון, אם נזכר אחרי סיום 'בונה ירושלים', יאמר את הנוסח המיוחד למצב זה כנדפס בסידורים. ואם כבר התחיל לומר 'ברוך' של 'הטוב והמיטיב' – אינו חוזר, וגם לא יאמר זאת ב'הרחמן'.

כבכל ימי החנוכה, יש להוסיף אמירת 'ועל הניסים' הן בתפילת העמידה (ובכלל זה במוסף) הן בברכת המזון. מי ששכח ונזכר אחרי שאמר את שם ה' של סיום הברכה, לא יחזור. ויכול לומר זאת בתפילת העמידה בתוך 'אלוקי נצור', ובברכת המזון ב'הרחמן' (הפעם אחרי 'הרחמן' של ראש חודש) – "הרחמן הוא יעשה לנו ניסים כמו שעשה לאבותינו בימים ההם... בימי מתתיהו...".

לקריאת התורה מוציאים שלושה ספרי תורה. בראשון קוראים לשישה עולים בפרשת השבוע 'מקץ' (העולה שישי קורא עד הסוף). בשני קוראים לשביעי 'וביום השבת', 'ובראשי חדשיכם'. מניחים על הבימה את הספר השלישי, ואומרים חצי קדיש. אחר הגבהת הספר השני, קוראים למפטיר בספר השלישי 'וביום השישי', ומפטירים 'רני ושמחי', ומסיימים בפסוק ראשון ואחרון של הפטרת 'השמים כסאי' ושל 'מחר חודש'.

מקורות: שו"ע או"ח סי' תרפב ונו"כ. שו"ע אדה"ז סי' קפח ס"ח וסי"ב, ובסידורו. אשי ישראל פמ"ח הע' י (ושו"ע אדה"ז סי' רפח ס"ח). לקוטי שיחות לה, 191. מקצת הפרטים לפי מנהג חב"ד.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)