חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:11 זריחה: 6:43 א' בחשון התשפ"ז, 12/10/26
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1808 - כל המדורים ברצף
ערב שבת קודש פרשת תבא, י"ט באלול ה'תשפ"א, (27/08/2021)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1808 - כל המדורים ברצף
אצלי – לא – הכול בסדר
יש חדש
בסוף גם הוא יברך
ברכות
ולנו בושת הפנים
לפני מי עומדים
הצוואה הוגשמה
"בזעקם בעוד ליל"
ארומה של שליחות בין הכרמים
ירקות ועשבי תבלין

מס' 1808, ערב שבת-קודש פרשת תבוא, י"ט באלול ה'תשפ"א (27.08.2021)

צעירי אגודת חב"ד

יוצא לאור על-ידי המרכז לעזרי שליחות

ת"ד 14 כפר חב"ד 60840, טל' 073-3731777

עורך: מנחם ברוד  �  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

  עמדה שבועית

אצלי – לא – הכול בסדר

שביעות רצון עצמית היא המתכון הוודאי להתנוונות רוחנית ולאובדן היוזמה והחיוּת. בחיי הרוח אסור לנו לעולם להיות מרוצים

אנחנו אוהבים להיות צודקים וגאים. איש אינו אוהב להרגיש אשם, לבקש סליחה, להתנצל. קל לנו לשכנע את עצמנו שבעצם אנחנו צודקים, וגם אם לא – לא נורא, ובכלל, לא צריך לחוש נקיפות מצפון יותר מדיי.

בדיוק אל הנקודה הזאת מכוּונת אמירת הסליחות. אנחנו, הגאים והזקופים, עומדים פתאום בראש מורכן ובלבבות שבורים ופותחים את אמירת הסליחות בהצהרה: "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים". בדומיית הליל אנו נאלצים להודות: "לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך, כדלים וכרָשִׁים דפקנו דלתיך".

הסליחות המטהרות

עצם אמירת הסליחות נושאת עימה מידה מסוימת של היטהרות. הנכונות לבוא לסליחות, להרגיש שאני 'לא בסדר', להודות שיש לי על מה לבקש מחילה – היא עצמה מנמיכה במידה מרובה את רוח הגאווה וגסות הרוח, ומעניקה זוך נפשי.

הגישה הזאת מנוגדת לרוח הכללית המנשבת בחברה המודרנית. על-פי התפיסה המקובלת, האדם אמור להיות שבע רצון מעצמו ולחתור לסיפוק עצמי. עליו להשיג את הדברים האמורים לגרום לו להיות מרוצה. באה היהדות ואומרת: לא, אסור לאדם להיות שבע רצון מעצמו.

תכונת 'השמח בחלקו' נפלאה היא בכל הקשור לעולם החומר. ככל שאדם שמח יותר במה שיש לו ואינו שואף לאגור עוד כסף ונכסים – כן גדל אושרו. זה גם העושר האמיתי ("איזהו עשיר? השמח בחלקו"). אך בכל הקשור לנכסים רוחניים – תורה, מעשים טובים, מידות טובות – כאן תכונת 'השמח בחלקו' היא תכונה גרועה מאוד. בעולם הרוח התכונות הנכונות והראויות הן העדר שביעות רצון ושאפתנות מתמדת. בלעדיהן האדם קופא על שמריו ואינו מתקדם.

יהודי עובד ה' לעולם לא יאמר 'אצלי הכול בסדר'. תחושה כזאת היא המתכון הוודאי להתנוונות רוחנית ולאובדן היוזמה והחיוּת. בחיי הרוח אסור לנו לעולם להיות מרוצים. ככל שאנחנו מתקדמים ומתעלים, אנחנו אמורים להבין ולהרגיש עד כמה אנחנו רחוקים מן השלמות ומהתעלות רוחנית אמיתית.

להשתנות בשנה הבאה

החיים בעולם הזה הם שליחות. עלינו לבצע משימות ולהשיג מטרות במאה ועשרים שנות חיינו. טבעי אפוא שכאשר שנה מתקרבת לסיומה עוברת תחושת חרדה בלב: מה קורה אצלי? שנה עברה ומה הספקתי? היהודי עורך את חשבון השנה שחלפה, ומגיע למסקנה שהיה אפשר לעשות הרבה-הרבה יותר. ואם אפשר היה – צריך היה. ואם צריך היה – עליו לתקן זאת ולהחליט שבשנה הבאה ינצל יותר את כוחותיו ואפשרויותיו.

זו הדרך שבה יהודי מתכונן לראש השנה, ולאחר הכנה כזאת הוא נכנס ליום הדין בנפש נקייה יותר, ובליבו החלטות איתנות להשתנות ולהתנהג אחרת בשנה החדשה. לכל זה מתלווה הביטחון שהקב"ה אכן מקבל את תשובתנו ומעניק לכל אחד ואחת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, שנת הגאולה האמיתית והשלמה.


אנחנו, הגאים והזקופים, עומדים פתאום בראש מורכן (צילום: מנדי הכטמן)

  יש חדש

הכשרת תוקעים

לנוכח התגברות התחלואה בתי חב"ד ברחבי הארץ נערכים לקיים תקיעות שופר במוקדים רבים ברחבי הערים. לצורך זה הופעלה תכנית 'שגרירים', שבה רבים ממקורבי בתי חב"ד הוכשרו לתקוע בשופר ולמדו את ההלכות הקשורות בכך. בימי ראש השנה ייצאו הללו למקומות רבים ויזַכו את המוני בית ישראל בקיום המצווה המרכזית של ראש השנה.

שליחות במחלקות הקורונה

שבועון 'כפר חב"ד' פרסם כתבה על שליחי חב"ד, הפועלים במסגרת 'לב חב"ד' במרכזים הרפואיים, והמתנדבים במחלקות הקורונה. מצמרר לקרוא את התיאורים המרגשים ואת הפער בין התחושות בחוץ למה שחשים מי שמבקרים במחלקות האלה.

'נפלאות השנה' לנשים

הופיע 'נפלאות השנה' – יומן ולוח שנה ייחודי שנבנה בידי נשים למען נשים, מתוך שאיפה 'לחיות עם הזמן' כל יום, כל שבוע וכל חודש. יומן מועיל ומעצים, שמאיר בכל שבוע נקודה בפרשה, ומצייד את האם, האישה והנערה בתובנה שימושית מפרשת השבוע. להשיג בטל' 0549292901.

  שלחן שבת

בסוף גם הוא יברך

בפרשת השבוע התורה מבטיחה: "וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ". לכאורה מה מטרת הכפילות "ובאו" "והשיגוך"? הפירוש הפשוט הוא שגם אם יש 'שוטה' שבורח מהברכות המוענקות לו, מבטיחים לו שהברכות ישיגוהו.

כשם שהדברים אמורים ביהודי הבורח מברכה שניתנת לו, כך יש הבורח מהאפשרות והזכות לברך יהודים. הקב"ה נתן לו אפשרות לברך יהודים. אין הוא צריך לתת דבר משלו, אלא רק לקיים את שליחותו של אבינו שבשמיים שציווה לברך את בני ישראל, והבטיח – "וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ". ובמיוחד בחודש אלול, חודש הרחמים, שאז צריך ללמד זכות על בני ישראל. ואילו הוא אינו יכול לפעול על עצמו לברך את בני ישראל, מפני שהוא נמצא במצב של "לֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה"!

כשהמלך מחייך

כל השנה כולה צריך להתנהג עם יהודי באופן של 'ימין מקרבת', ועל-אחת-כמה-וכמה בחודש אלול, שאז המלך נמצא בשדה ומקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. הרי זו הוראה לכל יהודי, שגם ההתנהגות שלו כלפי כל אדם מישראל צריכה להיות באופן כזה.

ואולם יש מי שמתנהגים בדרך הפוכה, מפני טעמים שונים ומשונים, ובעיקר מפני שטבע נפשם הבהמית הוא בקו של ההפך מחסדים. לכן התייחסותם כלפי הזולת אינה מתוך חסד ורחמים, אלא בסגנון של צעקה ורוגז.

תחילה לאהוב

הטענה שהם עושים זאת כדי לקיים את מצוות 'הוכח תוכיח' בהידור, אין בה להצדיק סגנון כזה. ראשית, איש לא ירמה את עצמו לחשוב שהוא כבר מקיים את כל תרי"ג המצוות בשלמותן, ואם כן יש לו דיי והותר מצוות שבהן הוא יכול להדר!

זאת ועוד, באותה פרשה שבה נאמר הציווי 'הוכח תוכיח' נאמר בהמשך אחד גם הציווי 'ואהבת לרעך כמוך'. קודם כול האדם צריך לקיים את 'ואהבת לרעך כמוך', עד שירגיש שהיהודי השני הוא 'כמוך' ממש, ורק אז יחשוב אם עליו לקבל את ה'משרה' להיות זה שתפקידו ליישם את 'הוכח תוכח את עמיתך'!

לברך בהתלהבות

ועל כך אומרת התורה, שאפילו יהודי שבורח מהזכות לברך יהודים, יקוים בו "ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך". לא תהיה לו ברירה אלא לברך יהודים בקול רם ומתוך אהבה, ובחיות והתלהבות, באותו אופן שבו נאמרו הדיבורים ההפוכים בעבר.

ואז זוכים לכל הברכות המפורטות בהמשך הפרשה, עד ל"ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך", שאחד הפירושים בברכה זו הוא ש'בואך' זו התחלת היום, כאשר הנשמה נכנסת לגוף, ו'צאתך' – סיום היום, כאשר הנשמה יוצאת מהגוף ומופקדת בידי הקב"ה עד הבוקר הבא. כך שבמשך כל היום האדם מבורך, ומברך את עם ישראל. וכאשר בני ישראל מברכים זה את זה, מוסיף הקב"ה בברכותיו לעם ישראל, לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה.

(תורת מנחם תשמ"ב, כרך ד, עמ' 2156)

  מן המעיין

ברכות

לא לברוח מהטוב

"ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך" (דברים כח,ב). האדם, בקוצר דעתו, בורח לפעמים מן הטוב, כי איננו יודע שזה טוב לו. לכן התפלל דוד "אך טוב וחסד ירדפוני", שכן איני יודע לפעמים לרדוף אחרי הטוב והחסד, ומוטב שהם ירדפו אחריי וישיגו אותי. זהו  שאמרה תורה: "ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך" –  הברכות יבואו אליך וישיגו אותך.

(דגל מחנה אפרים)

השגה איך לנהוג

לכאורה המילה "והשיגוך" מיותרת, שהרי אם יבואו עליך הברכות, ממילא מובן שישיגוך. אלא יש מי שחננו ה' בהון ועושר ורוב ברכות, אבל אין לו ההשגה הנכונה איך להשתמש בעושרו וטובו. לכן נאמר "והשיגוך", מלשון השגה והבנה. שתהיה לך גם השגה איך להתנהג בשפע הטוב, והשגה זו עצמה היא ברכה.

(רבי שאול טאוב ממודז'יץ)

ברכות עד למטה

דינו של אדם נכתב ונחתם בראש השנה ויום כיפור, ובכל-זאת אנו מבקשים בכל יום 'רפאנו', 'ברך עלינו' וכדומה. כי בראש השנה ויום כיפור החסד נמשך באצילות, וכדי שיירד לעשייה צריכים השתלשלות של דרגות רבות. ואדם נידון בכל יום, לפי מעשיו באותו יום. אם ראוי הוא, יורד החסד למטה, ואם לאו – הוא נשאר למעלה, ברוחניות. על כך נאמר "ובאו עליך כל הברכות" – המשכת הברכות בעולם האצילות; "והשיגוך" – המשכת הברכות עד למטה.

(אור התורה)

תישאר כפי שהיית

כשיהודי מתעשר הוא משתנה ונעשה אדם אחר. לכן זו ברכה מיוחדת אם "יבואו עליך כל הברכות האלה – והשיגוך"; הן ימצאו אותך כפי שהיית, לא נחמצת ונתקלקלת.

(רבי מרדכי-יוסף מאיז'ביצה)

בלי לבעוט

"כי תשמע בקול ה' אלוקיך" (כח,ב). גם זה בכלל הברכה, כי דרך העולם לבעוט בה' מרוב טובה. כנאמר "שמנת עבית כשית, ויטוש א-לוה עשהו". וכאן מבטיחה התורה שהעושר לא יזיק לך. אף "כי יבואו עליך כל הברכות האלה" – בכל-זאת "תשמע בקול ה' אלוקיך".

(עיטורי תורה)

שפע על החשבון

"כי תשמע" לשון עתיד. כי ה' יתברך נותן לפעמים כהלוואה, על חשבון מה שהאדם ישלם אחר-כך. זהו "ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך", כאילו כבר השיגה ידך.

(רבי יהושע טרונק מקוטנה)

ברכה שלא ליפול

"והותירך ה' לטובה" (כח,יא). שלא יבוא האדם לידי נפילה מתוך רוב הטובה, על-ידי התנשאות וכדומה. אלא "והותירך ה' לטובה" – שתישאר בעבודת הבורא גם כשיהיה לך כל טוב.

(שפת אמת)

יתרונות העיר והכפר

"ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה" (כח,ג). כמה מעלות טובות לעיר: יושבים בה בני-אדם רבים, והיא מקום תורה וחוכמה, ואדם נהנה בה מנוחות מרובה. וכמה מעלות טובות לכפר: החיים בו שלווים יותר, האוויר צח יותר, היחסים בין אדם לחברו קרובים יותר. זו אפוא הברכה: "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה" – שתהיה מבורך בברכת העיר ובברכת הכפר גם יחד.

(חתם סופר)

  אמרת השבוע

ולנו בושת הפנים

סיפר האדמו"ר מאלכסנדר, בעל 'אמונת משה', כי פעם אחת, אחרי הסליחות הראשונות, ראה רבי יצחק מוורקה כי בנו, רבי מנחם-מענדל, אינו נוכח בבית הכנסת.

לאחר מכן שאלו מדוע לא בא לאמירת הסליחות. השיב רבי מנחם-מענדל:

"האמת היא שבאתי ועמדתי בבית הכנסת, אך כששמעתי את החזן מכריז 'לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים', התמלאתי בושה גדולה כל-כך עד שלא מצאתי עוז בנפשי להישאר בבית הכנסת, ויצאתי לתקן את מעשיי ולטהר את נפשי, שאוכל לעמוד לפני בורא העולם".

  פתגם חסידי

לפני מי עומדים

"כשאני עומד לומר 'לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים' אני חושב מיהו 'לך' ומיהו 'לנו', ואיך אני יכול להתייצב ולהתפלל לפניו" (רבי ישראל מרוז'ין)

  מעשה שהיה

הצוואה הוגשמה

"אנא, כבוד הרב. זו הבקשה היחידה שאני מבקשת ממך. הבטח לי כי תחגוג לבני היחיד, מת'יו, בר-מצווה".

זו הייתה שעת צהריים כשצלצל הטלפון של הרב אנשל פרל, שליח חב"ד בעיירה מינאולה, במחוז נסאו במדינת ניו-יורק. "כבוד הרב", אמר הקול. "מישל גולדמן מבקשת לראות אותך".

הרב אנשל מיהר למרכז הרפואי. מישל הייתה יהודייה שהתגוררה בעיירה, וכעת שכבה במצב סופני לאחר שחלתה בלוקמיה. האחיות אמרו לרב, שאותו הכירו מביקוריו התכופים במקום, כי מצבה של החולה מידרדר.

בחדר שכבה האישה על מיטתה, מחוברת למכשירים שצפצפו בלי הרף. נשימתה הייתה כבדה, והיא דיברה בקושי.

"הבן שלי מת'יו", אמרה מישל בקול חלוש, "הוא בני היחיד. בבקשה תבטיח לי שתחגוג לו בר-מצווה".

דמעות נקוו בעיני הרב. הוא הבין היטב מדוע היא מבקשת זאת ממנו.

את בעלה פגשה מישל בימי לימודיה באוניברסיטה. הוא היה נוצרי אדוק, ובאותו זמן הדבר לא הפריע לה. למרות חייה המשותפים עימו הצליחה לשמור איכשהו על הזיקה היהודית שלה. אבל מה יקרה אחרי מותה? האם מת'יו, רק בן שנתיים, יזכה ולו למעט יהדות? לבר-מצווה לפחות?

"אעשה כל מאמץ", השיב הרב אנשל בקול רועד.

כמה שעות לאחר מכן שב הרב אנשל למרכז הרפואי לארגן את סידורי ההלוויה. מישל השיבה את נשמתה לבוראה.

אביו הנוצרי של מת'יו היה אדם חביב, שלא ניסה לכפות את אמונתו על ילדו הקטן. כשדודתו של הילד הקפידה לקחת אליה את מת'יו בחגים היהודיים, כחנוכה וראש השנה, הסכים בשמחה. מעולם לא סירב כשהסבא והסבתא ביקשו גם הם לבלות עם נכדם היהודי בבית הכנסת.

אלא שבשלב מסוים מצא האיש בת-זוג נוצרייה אדוקה, כמוהו. גם היא הייתה אישה נחמדה וטובה, והיה חשוב לשניהם שמת'יו ירגיש בנוח.

"אם אי-פעם תרגיש קצת יוצא דופן, ותרצה לעבור הטבלה לנצרות, אל תתבייש לבקש זאת מאיתנו", דאגו האב ואשתו החדשה להזכיר לבן מדי פעם.

ואכן בגיל שבע בערך החל מת'יו לחוש יוצא דופן. בחנוכה היה נוסע לדודתו לאכול לביבות, אבל את החג הנוצרי היה חוגג בכנסייה עם משפחתו המורחבת של אביו. מת'יו רצה להיות כמו כולם.

טקס ההטבלה נערך, ומת'יו נעשה חבר מן המניין בכנסייה המקומית. כל זה לא מנע מהילד להוסיף לחגוג את החגים היהודיים עם משפחתה של אימו המנוחה.

הפעם הבאה שדרכם של הרב אנשל פרל ומת'יו נפגשה הייתה כשהיה בן שלוש-עשרה. סבו של מת'יו נפטר, והרב פרל בא לנחם את המשפחה. הם שוחחו קצרות, והרב פרל שאל את מת'יו אם הוא מעוניין לחגוג בר-מצווה.

הנער, שנהג ללכת לכנסייה בכל יום ראשון, לא הביע התעניינות רבה בנושא, ודרכיהם נפרדו שוב.

שנה לאחר מכן נערך טקס סיום לימודי הנצרות לצעירים, לימודים שבהם השתתף מת'יו. דווקא בשעת הטקס החלו המחשבות לשוטט במוחו. הוא הרהר מה הייתה אימו רוצה שיעשה. ככל שחשב על כך יותר הגיע למסקנה שרצונה של אימו המנוחה, שאותה כמעט לא הספיק להכיר, היה שבנה ישוב לחיק היהדות ויאמץ אותה כדרך חיים.

בעת לימודיו באוניברסיטה החל הניצוץ היהודי שבו לבעור. הוא חבר לארגונים יהודיים, והיה פעיל בהם. שם אף פגש את זוגתו, לורי, יהודייה אף היא, והם התחתנו והקימו משפחה.

השנים עברו. יום אחד, בעיצומה של חגיגת בר-מצווה, ניגשה אל הרב פרל אחותה של מישל המנוחה. "הרב פרל, אתה זוכר את מישל, אחותי?".

"האם אני זוכר?", הגיב הרב פרל. "ברור שאני זוכר". בליבו חש צביטה. לצערו לא הצליח למלא את בקשתה האחרונה של מישל על ערש דוויי, שעות מעטות לפני פטירתה.

"ודאי תשמח לפגוש את בנה, מת'יו", הפתיעה הדודה. "בהחלט", השיב הרב, והפגישה נקבעה.


מת'יו עם ספר התורה (צילום: אברהם פרל)

הרב פגש את הצעיר והם החלו לשוחח על דא ועל הא. ואז פנה אליו הרב פרל בהצעה: "מת'יו, אני יודע שמעולם לא זכית לחגוג בר-מצווה. לעולם לא מאוחר. אולי נעשה זאת עכשיו?".

מת'יו חשש. הוא היה אז באמצע לימודי הדוקטורט באוניברסיטה. הקריירה וחיי המשפחה העסיקו אותו מאוד. אבל הרב אנשל, בחיוכו המרגיע, הסביר לו שיהדות היא כמו סולם. בכל פעם מתקדמים שלב אחד. "בר-מצווה הוא כמו שלב נוסף בסולם".

מת'יו הסכים. בחודשיים הקרובים הקדיש את זמנו ללימוד יהדות ומצוות, בעוד אשתו תומכת בו ומעודדת אותו על כל צעד.

"יעמוד חתן הבר-מצווה...", רעד קולו של הרב אנשל, בדיוק כמו עשרים ותשע שנה קודם לכן, כשעמד ליד מיטתה של מישל גולדמן.

שוב עמדו דמעות בעיניו, אלא שהפעם אלו היו דמעות של שמחה. מוקף בני משפחה וחברים עלה מת'יו לבימת הקריאה ובירך את ברכות התורה. צוואת אימו התקיימה, אם כי באיחור של שמונה-עשרה שנה.


המשתתפים מרימים את מת'יו על הכסא כיאה לחגיגת בר מצווה

(על-פי he.chabad.org)

  לומדים גאולה

"בזעקם בעוד ליל"

בתפילות הסליחות שזורה בקשת הסליחה והמחילה עם הזעקה לגאולה. בלילה הראשון אנחנו מתחננים לקב"ה שיראה בסבל הגלות: "פנה נא אל התלאות ואל לחטאות". גם הפיוט הידוע 'מכניסי רחמים' מסתיים בבקשה "והושיעה ברחמיך הרבים משיח צדקך ועמך".

בתורת החסידות (מבוא לפוקח עיוורים עמ' 8) מבואר שהעבודה של חודש אלול בכלל היא לתקן את המחשבה, הדיבור והמעשה, ואילו בימי הסליחות נדרש האדם לתקן רובד עמוק יותר בנפש – את המידות עצמן.

ועם זה, בעולמה של החסידות גם הכניסה לימי הסליחות היא מתוך התוועדות חסידית גדולה, בשמחה ובהתעוררות הנפש. כ"ק אדמו"ר הריי"צ מספר באחת משיחותיו שפעם אחת התוועדו חסידים בשבת סליחות ולקחו הרבה 'משקה', עד שכאשר הגיעו לאמירת הסליחות הלכו כמה מהם לסליחות כשהם 'מתנדנדים'. הרבי מליובאוויטש העיר על כך (התוועדויות  תשמ"ג, כרך ד, עמ' 2045) ש"עניין זה הוא בבחינת נמנע הנמנעות"...

אוכל באמצע הלילה?!

אחד הטיפוסים המקוריים בקרב חסידי חב"ד בדור הראשון היה ר' שמואל מונקס, מגדולי חסידיו של רבנו הזקן. הוא היה חסיד 'שובב', שלצד גדולתו בתורה ובחסידות גם הצטיין במעשי 'משובה' ובאמירות שנונות. מסופר שפעם אחת נקלע לכפר קטן בשבת סליחות והתאכסן אצל משפחה כפרית פשוטה. במוצאי השבת, בשעה שהכול התכוננו לצאת לבית הכנסת לאמירת 'סליחות', עלה ר' שמואל על מיטתו והשים עצמו ישן. הוא שמע את האישה אומרת לבעלה שצריכים להעיר את האורח ל'סליחות'. הבעל ניגש אליו וקרא: "ר' יהודי, קום נא, צריכים לומר עכשיו סליחות".

החסיד פקח עין מנומנמת ובקול עייף שאל: "מה?! סליחות?! מה זה סליחות?!". היהודי הפשוט הביט באשתו והיא בו, ושניהם תמהים. "איזה דבר מוזר", קראה האישה, "יהודי שנראֶה תלמיד-חכם או 'מלמד' ואינו יודע מה הן סליחות!". בינתיים עצם החסיד את עיניו וכאילו חזר לשנתו. "מה איתך, ר' יהודי", גערה בו האישה. "הכול הולכים לומר סליחות ואתה ישן בשלווה?!".

"אבל מה זה סליחות?", התעקש החסיד. "אינך יודע מה הן סליחות?", איבדה הכפרית את סבלנותה. "סליחות פירושן, שאנחנו הולכים באמצע הלילה לבקש מה' שהפרה תניב חלב, שהגינה תצמיח ירקות טובים, שיהיו לנו במשך השנה פרנסה ומזון בשפע". "פוי!", עיווה ר' שמואל את פניו. "אנשים זקנים, באים בימים, קמים באמצע הלילה לבקש אוכל?!"... ואז ישב עימם ר' שמואל והסביר להם את עומק משמעותה של אמירת הסליחות (אגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ כרך ה, עמ' תלז).

שלא יחסר דבר

כ"ק אדמו"ר מהר"ש פירש בשם אדמו"ר הזקן את הפיוט שאומרים בסליחות "מרובים צורכי עמך ודעתם קצרה": מדוע "מרובים צורכי עמך"? – מפני ש"דעתם קצרה"; אילו הייתה דעתם רחבה לא היו צורכיהם 'מרובים'.

הרבי מליובאוויטש מבאר זאת בשתי דרכים (לקוטי שיחות כרך א, עמ' 178): א) הרדיפה אחרי מותרות אינה מועילה אלא מזיקה, ועלולה להביא לידי הפסד ההשפעה הרגילה. רדיפה זו נובעת מ'דעתם קצרה', כאשר האדם אינו מעריך כראוי את מעמדו ומצבו וסבור שכל העולם מגיע לו. ב) כש'דעתם קצרה' יש תפיסת מקום גדולה של הגשמיות, והדבר גורם ל'מרובים צורכי עמך'. אך הרבי סיים: "בקשתנו מהקב"ה, שימלא את צורכי עמו אף-על-פי שהדבר נובע מ'דעתם קצרה' ושלא יחסר דבר לשום יהודי".

  חיים יהודיים

ארומה של שליחות בין הכרמים

אם בכל שנה עונת הבציר ביקב עמוסה מאוד, הרי ביקב הצפתי של ר' שחר שושני העומס השנה גדול פי שלושה. "לקראת שנת השמיטה אנו עושים מאמץ גדול להכין יין לשלוש שנים קדימה", אומר שחר. "בתום העונה הזאת נקלוט ענבים חדשים רק מהבציר שיהיה בעוד שנתיים, והיין יהיה מוכן כעבור עוד שנה".

לצד העבודה עם החקלאים בצפון מצליח שחר (52) לעורר מוּדעוּת אצלם לקראת שנת השמיטה. "שכנעתי בעל כרם אורגני שעובד איתי להצטרף לאוצר בית דין", הוא מספר. "בעבורו זה ניסיון גדול מאוד, במיוחד כשהוא עומד מול סביבתו". עוד מספר שחר בסיפוק כי חקלאי ידיד, שמגדל נקטרינות ואפרסקים בהר מירון, שוכנע אף הוא לשמור שמיטה, וכי שחר ילווה אותו בשנה הבאה וידריכו כיצד לנהוג.

אותו דווקא החליפו

שחר נולד וגדל בבית מסורתי. התחנך בבית ספר ברמת השרון, באווירה כפרית. "זאת הייתה ילדות מיוחדת בחיק הטבע", הוא מספר. ההתעוררות היהודית הראשונה שלו הייתה בעקבות אירוע דרמטי שהתרחש בשירותו הצבאי בלבנון.

"בשנת תשנ"א (1991) נערכנו לצאת לארוב למחבלים", הוא מספר. "לפני היציאה החליט מפקד הפלוגה שלנו להחליף אותי בחייל אחר. הכוח נקלע להיתקלות, ובה נהרגו חמישה חיילים, ובהם זה שהחליף אותי, הי"ד. האירוע עורר בי מחשבות רבות על משמעות החיים, ולמה אני דווקא נבחרתי להישאר לחיות".

הצלה מפיגוע בהודו

בתום שירותו הצבאי נסע לטיול בנפאל. הוא התנדב לסייע לשלוחי חב"ד שערכו את ליל הסדר הגדול, שבו השתתפו כאלף מטיילים. מנפאל המשיך להודו, ושם ניצלו חייו שנית. "ישבנו במסעדה בדלהי", משחזר שחר, "וכאשר יצאנו משם נשמע פיצוץ עז. התברר שמחבל הניח במסעדה מטען חבלה, ורבים נפגעו. ניצלנו בנס".

היעד הבא שלו היה אוסטרליה. שם נחשף לתורת החסידות. "החברותא שלי קנה לי זוג תפילין", הוא מספר, "ואט-אט עליתי על דרך המלך. חזרתי לארץ היישר לישיבת חב"ד בצפת, וזכיתי להקים בית בישראל".

שמיטה גם ביקב

את עולם היין גילה לאחר נישואיו. לצד לימודיו בכולל עבד בהשגחה ופיקוח על כרמים בעבור יקבים גדולים. כך התוודע הן לסוגיות הכשרות הן להכרת איכויות הענבים לקראת הבציר. כעבור חמש-עשרה שנים החליט לייצר יין בעצמו, בהידור קפדני, ובלי תוספת שמרים מלאכותיים. הוא הקים יקב בוטיק בהר כנען בצפת, ובו הוא מייצר יין, מיבול הכרמים שבגליל העליון.

שחר מקווה גם הוא ליהנות משנת השמיטה: "בשנה הבאה הפעילות תצטמצם, וגם לי יהיה יותר זמן להקדיש ללימוד תורה. שנה זו מעניקה חוויה מיוחדת, וכל מי שעוסק בדברים הקשורים לחקלאות מרגיש יותר את ברכתה המיוחדת".


שנת השמיטה כחוויה מיוחדת. שחר שושני ביקב

  פינת ההלכה ומנהג

ירקות ועשבי תבלין

שאלה: האם מותר לשתול עכשיו בגינה ירקות ועשבי תבלין, שיצמחו במשך השמיטה?

תשובה: שתילי ירקות ועשבי תבלין ותה מותר לשתול באדמה רטובה לפני כ"ז באלול, כי אז הירק ישתרש (על-פי רוב) לפני השמיטה, ולא יחול עליו איסור 'ספיחין' אלא 'קדושת שביעית' בלבד.

ירקות שנבטו אחרי ראש השנה נאסרו בגזירת חכמים, מחשש שיהודים יזרעו בשמיטה ויאמרו ש'ספיחין' הם. צמחים אלה יש להזניחם, שיכלו מאליהם.

שתילים שצמחו קודם השמיטה מותר להשקותם במידה שתמנע את התייבשותם, ואסור לטפחם, לדשנם וכדומה. אם בכל-זאת צמחו והניבו ירקות, חלה עליהם קדושת שביעית.

מצוות עשה להפקיר את הגידולים הקדושים בקדושת שביעית, שנאמר (שמות כג): "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ". לדעת ה'מבי"ט', התורה הפקירה את הפירות, אולם לדעת ה'בית יוסף' מוטלת מצוות ההפקרה על הבעלים. אין הוא צריך להפקיר את הירקות והפירות במפורש, ודיי שאינו נועל את הגינה.

אסור למנוע כניסת יהודים לגינה לליקוט ירק. אך מותר לבעלים לקבוע זמנים מיוחדים ללקיטה, כאשר הוא עצמו נוכח במקום, כדי למנוע נזק לשתילים. במקרה כזה מחובתו להודיע לשכנים, או לקבוע שלט, בדבר הזמנים שבהם אפשר ללקט.

מותר ללקט בבת אחת כמות קטנה בלבד, לצריכה ביתית של כמה ימים. עבר והביא יותר מכך – לא נאסרו הירקות, אך לא ישהֵם בביתו זמן רב.

רצוי לקטוף את הירקות בשינוי מהרגיל בכל שנה. אסור לקטוף פירות שביעית בעודם בוסר. הלוקט פירות שביעית מגינת חברו, רצוי שיודה על כך לבעלים, אף שהפירות הם הפקר.

מקורות: ראה 'שביעית להלכה ולמעשה' (תשמ"ז) פרק א. 'ושבתה הארץ' פרק ה. אנציקלופדיה תלמודית ערך 'אפקעתא דמלכא', ולקוטי שיחות כרך יז, עמ' 286 ואילך, וש"נ.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)